סיף פרשים
סיף פרשים הוא סוג של חרב שלהבה ארוך ובדרך כלל מעוקל, בעל שפה חדה יחידה בצידו הקמור. במחצית השנייה של ימי הביניים ובעת החדשה, סוגים שונים של סיף הפרשים היו נפוצים באסיה המרכזית והדרומית, במזרח התיכון ובמזרח אירופה, ומן המאה ה-18 עד תחילת המאה ה-20 גם בצבאות מערב אירופה. הוא שימש בעיקר פרשים וקצינים רכובים, כנשק צד לגיבוי ולהגנה עצמית, ולעיתים אף כנשק ההסתערות העיקרי.
אטימולוגיה
שמות סיף הפרשים במרבית השפות האירופיות דומים זה לזה: אנגלית: sabre באיות המקובל בבריטניה או saber באיות המקובל בארצות הברית (מבוטא: סייבר), צרפתית: sabre (סאבר), גרמנית: sabel (סאבל), פולנית: szabla (שאבלה), ורוסית: сабля (סאבלה). מקורם האטימולוגי של כל השמות האלו ככל הנראה במזרח אירופה, לדעת בלשנים בשם החרב בהונגרית szablya (סאביה), המתועד לראשונה במקורות מן המאה ה-14, ולפי השערה מקובלת נגזר מפועל בהונגרית szab שמשמעו "לחתוך". ואולם היו בלשנים שהציעו מקורות מוקדמים אף יותר, משפות שמיות במזרח התיכון, כמו ערבית: سَيْف (סַיְף), ארמית: "סָיְפָא", ועברית: "סַיִף", הנזכר במשנה כבר במאה השלישית כחרב לחיתוך[1], ולחלופין משפות מרכז אסייתיות, כגון selebe בטורקית קיפצ'אקית שאף משמעו סיף פרשים[2].
באסיה ובמזרח התיכון ישנם גם שמות שונים באטימולוגיה שלהם לטיפוסים מקומיים של חרבות פרשים ארוכות ומעוקלות להב שניתן לסווגם כסיף פרשים, כמו טולוואר בשפות הודו-איראניות (מבוטא "פולוואר" באפגניסטן), קיליץ' בטורקית, שאשקה בשפות קווקזיות ושמשיר בפרסית. סימיטר היא מילה בשפות אירופיות שמקורה האטימולוגי אינו ברור, אולי מ"שמשיר", ומתייחסת בדרך-כלל לכל חרב מעוקלת להב מן המזרח התיכון.
בעברית מודרנית המילה סיף משמשת בעיקר כשם הספורט האולימפי של תחרויות חרב. במסגרת המונחים העבריים בספורט זה, סוג החרב ששמה הצרפתי sabre תורגם לעברית באופן רשמי כ"חרב". כדי למנוע בלבול עם המונחים הספורטיביים, המונח sabre בהקשרו ההיסטורי כחרב צבאית לעיתים מתורגם כ"סיף פרשים".
תכונות ומאפיינים
סיף הפרשים הוא באופן טיפוסי חרב שלהבה ארוך (בדרך-כלל 75–90 ס"מ) ומעוקל, בעל שפה חדה יחידה בצידו הקמור (באנגלית true edge או "הצד הנכון" המופנה אל היריב). קימור הלהב מקל על ביצוע התקפות שיסוף, בהן השפה החדה חותכת את המטרה לא רק בניצב לכיוונה כמו במכת גרזן, אלא גם נמשכת לאורכה בדומה למסור. השיסוף יעיל מחיתוך רגיל, שכן הוא "מחדד" את חתך הרוחב של הלהב העובר בפועל דרך המטרה, ובנוסף מאריך את אזור השפה החדה המעורב בביצוע החיתוך. תודות לכך חרבות מטיפוס סיף הפרשים, בעיקר כאלו שהן בעלות להב מעוקל יותר ורחב יותר, בדרך-כלל מפגינות ביצועים טובים מאוד במבחני חיתוך.
הלהב של סיף הפרשים כמעט תמיד בעל חוד בקצהו המאפשר דקירה, אם כי יכולת זו בדרך-כלל משנית ליכולת השיסוף. עיקול הלהב מקשה במקצת על דקירה יעילה, ולכן התקיימו במהלך ההיסטוריה טיפוסי סיף פרשים בעלי להב כמעט ישר, כפשרה המיועדת להשיג גם ביצועי דקירה וגם ביצועי שיסוף סבירים, ולעומתם טיפוסי סיף פרשים בעלי להב מעוקל מאוד, במטרה להשיג את ביצועי השיסוף הטובים ביותר על חשבון ביצועי הדקירה. הלהב לעיתים רחב, ולעיתים מתרחב אף יותר סמוך לחוד, תכונה שאף היא משפרת את ביצועי החיתוך על חשבון ביצועי הדקירה.
סמוך לחוד, הלהב לעיתים הושחז גם בשפתו האחורית (באנגלית false edge) כדי לאפשר יכולת חיתוך מסוימת גם בתנועה בכיוון ההפוך. ואולם למרבית אורכה, השפה האחורית בסיף הפרשים איננה חדה ואיננה משמשת לחיתוך. לעיתים היא עבה יחסית כדי לשפר את חוזק הלהב והתנגדותו לכיפוף. במרכז הלהב היה לעיתים קרובות שקע (אנגלית: fuller) הנמשך לאורכו ונועד להקל על משקל הלהב תוך הפחתה מזערית בחוזקו. הלהב בדרך-כלל חושל מפלדה עשירה בפחמן וגמישה, כך שהיה מסוגל להתכופף מעט לצדדיו ולהתיישר שוב, על-מנת להפחית את הסכנה לשבירתו בעקבות מכות חזקות חוזרות ונשנות.
הניצב של סיף הפרשים כמעט תמיד קצר ומיועד לאחיזה ביד אחת בלבד, שכן פרש רכוב נזקק לידו השנייה כדי לאחוז במושכות הסוס. הידית בדרך-כלל מתרחבת וכפופה בקצה האחורי לשיפור ביטחון האחיזה בה, ולעיתים נקשר אליה מיתר קצר, אשר נכרך על פרק היד כדי למנוע את אובדן החרב במקרה שתישמט מידו של המשתמש, סכנה ממשית לפרש רכוב. במזרח-אירופה, צידו הפנימי של הניצב לעיתים גם צויד בטבעת ממתכת או מעור שהאגודל הושחל דרכה לשיפור האחיזה. הניצב בדרך-כלל צויד בשמורות ניצב להגנת כף ידו של האוחז בחרב, אף כי היו סוגי סיף פרשים (למשל השאשקה בשימוש הצ'רקסים והקוזאקים) שחסרו שמורות ניצב לחלוטין. סוגים שונים של סיף פרשים מפגינים תצורות שונות ומגוונות של שמורות ניצב, החל בשמורות מוצלבות קצרות ופשוטות, דרך סוגים שונים של שמורות בצורת קשת או פרסה מצידו של הניצב להגנת פרקי האצבעות, וכלה בחיפויים רחבים בצורת פעמון או סל להגנה על מרבית כף היד, שלעיתים נוקבו בחורים או בסדקים צרים לחסכון במשקל. שמורות הניצב בדרך-כלל חושלו מברזל או מפלדה לחוזק, אך לעיתים מפליז או סגסוגות דומות ליופי ולעמידות נגד חלודה. שמורות הניצב, הניצב עצמו וצידי הלהב לעיתים קושטו בעיטורים או בחריטות, העשויות לציין את שמם של יצרן החרב, בעל החרב או יחידתו הצבאית.
בהשוואה לסוגי חרבות ארוכי-להב אחרים, סיף הפרשים ההיסטורי היה קל יחסית, בדרך-כלל במשקל של 600 עד 1,100 גרם, אשר הקל על הנפתו ביד אחת, אם כי עדיין כבד משמעותית מחרבות מודרניות לספורט הסיף. מרכז הכובד של סיף הפרשים היה בבסיס הלהב, בדרך-כלל במרחק של 12–20 ס"מ מן הניצב – רחוק יותר מאשר בחרבות דקירה ייעודיות כמו הרפייר וטיפוסי לאיזון של חרבות חיתוך.
היסטוריה
כבר מן העת העתיקה ידועות חרבות מעוקלות להב לשיסוף אשר ניתן להתייחס אליהן כאל טיפוסים קדומים של סיף פרשים, דוגמת הח'ופש ממצרים העתיקה, שלהבה עדיין חושל מארד. ואולם הלהב של חרבות עתיקות אלו היה כמעט תמיד קצר בהרבה מן הלהב האופייני לטיפוסי סיף פרשים מאוחרים. מאות ואלפי שנים נדרשו לחרשי נשק לפתח שיטות לחישול פלדה גמישה דיה כדי לאפשר להב ארוך שלא יישבר אף לאחר מהלומות חזקות, ועם-זאת קשה דיה כדי לשמור על שפה חדה.
הטיפוס הראשון המוכר של סיף פרשים מעוקל ארוך-להב באירופה היה הסאביה בשימוש האווארים והמדיארים בהונגריה במחצית ימי הביניים, החל מן המאות התשיעית והעשירית. בערך באותה תקופה נפוצו לראשונה גם טיפוסי סיף פרשים במזרח התיכון, כמו הקיליץ' הטורקי והשמשיר הפרסי. "הסיף של קרל הגדול"(אנ') הוא סיף פרשים מעוטר בזהב שעבר בירושה עם חפצי ההכתרה של האימפריה הרומית ה"קדושה", ויוחס לקרל הגדול מתחילת המאה התשיעית, אם כי להערכת היסטוריונים מודרניים הוא למעשה מתקופת אוטו השלישי בסוף המאה העשירית. לא ידוע היכן ובידי מי חושל, וייתכן שהוא נלקח שלל במלחמות האימפריה במדיארים. חרבות סיף מעוקלות להב נראות בתעודות מן האימפריה הביזנטית החל מן המאה ה-10, קרוב לוודאי בהשפעת שכירי חרב אווארים, מדיארים או טורקים, ומכונות שם במונח היווני פאראמריון (παραμέριον).
סיף הפרשים נפוץ בייחוד אצל פרשי הערבות האירו-אסייתיות דוגמת הממלוכים, המונגולים והעמים הטורקים השונים. הלהב הארוך והמעוקל איפשר לפרש לנצל את מהירות הסוס הדוהר לביצוע שיסוף יעיל מן האוכף, במיוחד נגד יריבים שלא עטו שריון גוף. ואולם אצל פרשי הערבות שימש סיף הפרשים בעיקר כנשק צד לגיבוי ולתגרות[3], בעוד שהנשק העיקרי בעת הסתערות מאורגנת היה בדרך-כלל קשת מורכבת.
במערב-אירופה היה סיף הפרשים נדיר בימי הביניים ובתקופת הרנסאנס, אולי משום ששריון שרשראות ולאחריו אף שריון לוחות היו נפוצים שם, והצטיינו בחסינותם לשיסוף. החרב האירופית הטיפוסית הייתה בעלת להב ישר עם שפות חדות משני צדדיו, ואף שהתקיימו גם טיפוסי חרבות בעלות שפה חדה יחידה, דוגמת הפלשיון (צרפתית: Falchion) והמסר (גרמנית: Messer), הם בדרך כלל היו קצרי-להב ושימשו חיילים רגלים פשוטי-עם. במאה ה-16 הצטמצם השימוש בשריון גוף כתוצאה מהתרחבות השימוש בנשק חם, ובמאה ה-17 החל השימוש הטקטי בחרב כנשק הסתערות עיקרי של חילות פרשים באירופה, אך חרבות אלו עדיין היו ברובן חרבות ישרות-להב. סיף הפרשים הפך נפוץ בצבאות מערב-אירופה רק מן המאה ה-18. בין הסיבות ההיסטוריות לכך מוזכרת לעיתים קרובות השפעת פרשים ממלוכים חמושים בסיף הסימיטר, שזכו למוניטין כאשר שרתו בצבאו הצרפתי של נפוליאון בונפרטה לאחר פלישתו למצרים, וכן השפעת פרשים הודים, פקיסטנים ואפגניסטנים חמושים בסיף הטולוואר, שזכו להערכה בצבא הבריטי בעת מלחמות האימפריה הבריטית בהודו.
ואולם נראה שהשפעה מוקדמת וחשובה יותר הייתה זו של הוסרים מזרח-אירופים, בעיקר הונגרים, קרואטים, צ'כים ופולנים. במאה ה-17 היו ההוסרים הפולנים פרשים כבדים נודעים באירופה, ותכופות צוידו בשתי חרבות – אחת ישרת-להב וארוכה מאוד שנישאה על אוכף הסוס ושימשה כעין רומח לדקירה בעת הסתערות רכובה מאורגנת, והשנייה סיף פרשים מעוקל להב (בפולנית "שאבלה" או "קרבלה") שנחגר למותני ההוסר ושימש לשיסוף בתגרות מטווח קרוב מאוד. לעומתם היו ההוסרים ההונגרים פרשים קלים, שהשתמשו בסיף פרשים מעוקל ("סאבייה" בהונגרית) באופן בלעדי. לאחר כישלון המרד של פרנץ ראקוצי בשנת 1711 נמלטו אצילים הונגרים רבים למרכז ולמערב אירופה, והועסקו שם בצבאות פרוסיה, צרפת, ספרד ומדינות נוספות כדי להקים, לאמן ולפקד על יחידות הוסרים קלים במסורת המזרח-אירופית. הוסרים חמושים בסיף פרשים היו לפרשים העיקרים בצבא הפרוסי תחת פיקודו של פרידריך הגדול, ובתקופת המלחמות הנפוליאוניות כבר שימש סיף הפרשים כנשק ההסתערות העיקרי במרבית חילות הפרשים באירופה.
עם זאת, לא פסק הוויכוח בין טקטיקנים בחילות פרשים בשאלה האם חרב פרשים צריכה להיות מעוקלת לשיסוף או ישרה לדקירה. חרבות ישרות-להב לא נעלמו, ובחילות ובתקופות שונים, יחידות מסוימות העדיפו אותן. בצבא הבריטי הקפידו להשתמש במונח "סיף" (sabre) רק לדגמי חרב מעוקלי להב, בעוד שחרבות פרשים ישרות-להב נקראו "חרב פרשים" (cavalry sword). אך בצבאות אחרים גם חרבות פרשים ישרות-להב היו עשויות להקרא בהשאלה "סיף", למשל חרב הפרשים האחרונה של צבא ארצות הברית משנת 1913 (Model 1913 Cavalry Saber), אשר תוכננה על ידי ג'ורג' פטון. בדומה למרבית אחרוני הטקטיקנים של חיל הפרשים, פטון היה חסיד נלהב של דקירה, ובמאמר משנת 1913 טען שנפוליאון עצמו קרא אל פרשיו לפני הסתערותם בקרב וגראם: "אל תחתכו! החוד! החוד!"[4].
פרשים באירופה מאז המאה ה-16 היו חמושים גם בנשק חם קל, בדרך-כלל אקדחים וקרבינים קצרים שנישאו על האוכף. אך תורת הלחימה הנפוצה בחילות הפרשים עד תחילת המאה ה-20 גרסה שהסתערות רכובה בנשק חם אינה משיגה את אפקט ההלם הרצוי, ולפיכך יש לבצעה באמצעות חרב או רומח. בחילות אחרים כגון רגלים, ארטילריה והנדסה, סיף הפרשים נחגר כנשק-צד לגיבוי והגנה עצמית על ידי קצינים רבים, ולעיתים גם על ידי מפקדים שאינם קצינים. קצינים בחילות כאלו היו לפעמים רכובים על סוסים, אך סיף הפרשים היה מבוקש גם אצל קצינים וחיילים בלתי-רכובים, אם בזכות המוניטין שיצאו לפרשים כיחידות המובחרות באותה תקופה, ואם משום שסיף הפרשים נחשב כיעיל גם על הקרקע. מלחים וחיילים רגלים פשוטים, אשר הלהב של סיף פרשים תקני נחשב ארוך מדי לצורכיהם, צוידו לעיתים בגרסאות קצרות-להב, שבצי המלכותי הבריטי כונו קטלס (cutlass), ובחילות היבשה הבריטיים כונו "האנגר" (hanger) שפירושו "נתלה", שכן הן היו קצרות דיין להיתלות מחגורתו של חיל רגלי מבלי להיתקע בקרקע ולהפריע לתנועתו.
במערב-אירופה היה סיף הפרשים חרב צבאית בלבד, שלא שימשה בדרך-כלל בדו-קרב אזרחי לשם כבוד. החרבות המקובלות לדו-קרב היו חרבות דקירה כמו הרפייר עד סוף המאה ה-17 והחרב הקטנה (small sword) במאות ה-18 וה-19. במזרח-אירופה לעומת זאת, ובייחוד בפולין, סיף הפרשים נחגר על ידי גברים בני-אצולה בחיים האזרחיים, ושימש לדו-קרבות.
במאה ה-18 עד תחילת המאה ה-20 עוצבו דגמים (בצבא הבריטי pattern, בצבא הצרפתי, האמריקאי ואחרים model) צבאיים תקניים של סיף פרשים על ידי מומחי סיוף, לעיתים עם התאמות ייעודיות לכל חיל, לכל יחידה ואף לכל דרגה. הם יוצרו בייצור המוני (אם כי עדיין לא בטכנולוגיות של פס ייצור, כך שהיו הבדלים קטנים בין חרבות מאותו דגם) וסופקו ליחידות באופן מאורגן[5]. דגם ייחודי של חרב היה מקור לגאווה לאומית ולגאוות יחידה, למשל סיף הפרשים הקלים משנת 1796 (Pattern 1796 light cavalry sabre) זכה למוניטין כששימש את חיל הפרשים הבריטי במלחמות הנפוליאוניות, בייחוד לאחר הניצחון המכריע על צבאו של נפוליאון בקרב ווטרלו. קצינים קיבלו את חרבם עם סיום לימודיהם באקדמיה הצבאית, תכופות בטקס הרשמי של קבלת הדרגה, וחגרו אותה על מדיהם כסמל לדרגתם. גם קצינים שרכשו את כל ציודם מכספם הפרטי נדרשו בדרך-כלל לרכוש את דגם החרב התקני של יחידתם. הדחת קצין נערכה בטקס משפיל שבו נשברה חרבו לעיניו (למשל בפרשת דרייפוס), וקצינים שנשבו הגישו את החרב לשוביהם כאות כניעה. בהשפעת הקולוניאליזם נפוץ סיף הפרשים האירופי בצבאות רבים בעולם, למשל בצבא ארצות הברית ובצבאות המדינות החדשות של אמריקה הדרומית. פרשים הודים ייבאו להבים מתוצרת זולינגן לחרבות הטולוואר שלהם, והצבא היפני בתקופת מייג'י, במסגרת תהליך ההתמערבות שלו, צייד את קציניו בדגמי סיף פרשים אירופיים במקומה של חרב הקטאנה המסורתית.
בשנת 1898 עוד הספיק וינסטון צ'רצ'יל הצעיר להשתתף בהסתערות פרשים בחרבות שלופות בקרב אומדורמאן, שאותה תיאר כהסתערות הפרשים האחרונה בצבא הבריטי, וכמעט שהסתיימה באסון כאשר הפרשים דהרו לתוך ערוץ והותקפו מן המארב על ידי רגלים סודנים. למעשה, פרשים וקצינים עדיין צוידו בחרבות באירופה במלחמת העולם הראשונה, אם כי הדגמים התקניים האחרונים בחיל הפרשים הבריטי, הצרפתי והאמריקאי כבר לא היו מטיפוס סיף פרשים, אלא "חרבות פרשים" ישרות להב לדקירה. השתפרות קצב האש של נשק קל חצי-אוטומטי ואוטומטי הפכה את הסתערות הפרשים למעשה התאבדות, ובחילות הרגלים, הארטילריה וההנדסה, חגירה והנפת חרב איפשרו לצלפי האויב להבדיל קצינים מחיילים רגילים גם מרחוק, ולמקד בהם את הירי. שימוש מבצעי בחרב פסק לחלוטין במרבית הצבאות עד סוף מלחמת העולם הראשונה. ואולם חיל הפרשים הפולני קיבל את הדגם האחרון של סיף פרשים עוד בשנת 1936, והשתמש בו במספר הסתערויות מתועדות נגד הצבא הגרמני וצבא ברית המועצות בעת פלישתם לפולין במלחמת העולם השנייה[6]. חיל הפרשים הפולני פורק רשמית בשנת 1947, אך אפילו במאה ה-21 ישנם צבאות ויחידות (למשל חיל הנחתים של ארצות הברית) בהם קצינים ומש"קים עדיין מקבלים חרב שרד, בדרך-כלל מסוג סיף הפרשים, לנשיאה בטקסים ובמצעדים.
חרב טקסי בעת המודרני
ברוב צבאות העולם סיף פרשים הוא חלק ממדי טקסים (מדי שרד) של הקצינים ולפעמים גם של נגדים בכירים, כאשר בעלי הדרגות הזוטרות מקבלים, בדרך כלל, את קטלס (חרב עם להב קצר) כנשק טקסי. בחלק מהמדינות נהוג לארגן קשת חרבות עבור קציני או קצינות צבא המתחתנים, ביציאתם מהכנסייה.
|
.jpg)
חרב טקסי בכחות הביטחון הישאלים
בצה"ל, שימוש טקסי בסיף פרשים מתועד בסרט נדיר שצולם בשנת 1948, כחלק מניסוי קצר-מועד להקמת יחידת פרשים במסגרת חטיבת גבעתי. כמו כן, בשנות החמישים, סיף פרשים טקסי היה בשימוש במשמרי כבוד של המשטרה ושל משמר הכנסת.
|
אמנות לחימה וסיוף ספורטיבי
בימי הביניים ובתחילת העת החדשה, עמי פרשים אסייתיים ומזרח-אירופים לימדו את טכניקת השימוש בסיף הפרשים מגיל צעיר במסגרת המסורות לרכיבה ולחימה מן האוכף, כמו מסורת הפורוסייה אצל הממלוכים. אצל הצ'רקסים והקוזקים, התרגול בסיף הפרשים התאפיין בהנפה וסחרור מהיר של החרב בזריזות הגובלת בלהטוטנות. בפרס, בהודו ובמרכז-אסיה, אמנות הלחימה בסיף הפרשים לעיתים קרובות נעזרה במגן קטן ועגול שהוחזק ביד השנייה.
במאות ה-18 עד תחילת המאה ה-20 קיבלו פרשים, קצינים וחניכי אקדמיות צבאיות באירופה אימון צבאי יסודי בשימוש בסיף הפרשים, וכתוצאה מכך התעצבו שיטות לחימה תכליתיות ומגובשות, שנועדו להביא את המתאמן ליכולת טובה בתוך פרק זמן קצר יחסית. החניכים בדרך כלל תרגלו מספר מצומצם של הטכניקות היעילות ביותר להתקפה ולהגנה, אשר במרבית השיטות קיבלו מיספור קבוע. חניכים שהשתלטו על הטכניקות הבסיסיות התחרו זה נגד זה בקרבות אימון באמצעות חרבות לא-מושחזות, ולעיתים באמצעות מקלות עץ דקים (אנגלית: single stick) או בחרבות אימון עשויות מעור (פולנית וגרמנית: dussack). תחליפים כאלו היו מעוצבים להנחתת מהלומות בלתי-מסוכנות אך מכאיבות, כדי להמריץ את המתאמנים להגן על עצמם כראוי. בנוסף, השיטות הצבאיות תרגלו שימוש בסיף פרשים נגד מוסקט או רובה מכודן, נשקו התקני של החייל הרגלי הפשוט באותה תקופה. מאוכף הסוס, אופן השימוש הנפוץ בסיף הפרשים היה מכה באמצעות מרכז הלהב או אף בחלקו התחתון, כאשר עיקול הלהב איפשר לנצל את מהירות דהירתו של הסוס לתנועת שיסוף שבה הלהב נמשך על פני המטרה עד קצהו. טכניקה קשה יותר לביצוע הייתה שיסוף באמצעות דחיפת הלהב על פני המטרה ולא באמצעות משיכתו, בתנועה המתחילה מחוד החרב באופן דומה לתנועת דקירה. בשתי הטכניקות, השיסוף נועד להגביר את יעילות החיתוך. פרשים נהגו להתאמן תוך כדי דהירה בשיסוף מטרות רכות, כגון פירות מוצבים על עמודים, במטרה לבצע חיתוך מדויק ונקי ככל האפשר.
על הקרקע, שיטת הלחימה הטיפוסית בסיף הפרשים התבססה על סחרור החרב בהתקפות שיסוף סיבוביות חוזרות ונשנות מסביב לציר הניצב (צרפתית: moulinette שפירושו המילולי "טחנת רוח קטנה"), בעיקר בעזרת פרק כף היד ואמת היד. לעומתם נשמרו הכתף והזרוע בתנוחה קבועה יחסית שמיקמה את הניצב לפני הגוף בגובה החזה או הפנים, באופן ששמורות הניצב ובסיס הלהב סיפקו הגנה מפני התקפות היריב. בשיטה זו ההתקפות לא היו רבות-כוח כמו בחרבות המונפות בשתי הידיים, אך ניתן היה לבצען בקצב מהיר ובכיוונים משתנים. התקפות דקירה בסיף הפרשים היו נפוצות פחות מהתקפות שיסוף, והלהב המעוקל הקשה במקצת על דקירה יעילה. עם-זאת, טכניקות דקירה מסוימות איפשרו לנצל את עקמומיות הלהב לעקיפת ההגנה של מגן או להב היריב. היד הפנויה בדרך-כלל הוחזקה מאחורי הגב או הושענה על המותן, כדי להרחיקה מן הלהב המסתחרר.
במאה ה-19, תרגול ותחרויות התבצעו בעיקר ב"סיף ההתעמלות" (אנגלית: gymnasium sabre) – גרסה קלה בעלת להב בלתי-מושחז וחוד מקופל לבטיחות. בסיוף סטודנטיאלי היה נהוג להשתמש בגרסאות מושחזות, אשר בתנאים מבוקרים גרמו לפציעות קלות ולצלקות הפנים האופייניות שנחשבו כעדות לאומץ. החל משנות ה-50 למאה פותחו אסכולת הסיף ההונגרית ואסכולת הסיף האיטלקית, אשר לראשונה הדגישו אימון ספורטיבי וסיוף תחרותי, למרות שהיו להן עדיין יישומים מוצהרים לדו-קרב ואף לסיוף צבאי. אסכולות אלו השתמשו בדרך-כלל בסיף ספורטיבי במשקל של כ-450 גרם, כלומר קל משמעותית מן הדגמים הצבאיים, בעל "להב" קהה צר מאוד וישר או כמעט ישר. האסכולה האיטלקית בייחוד זכתה לפופולריות בתחרויות ברחבי אירופה, ובכלל זה בצרפת ובבריטניה. בסוף המאה הייתה לה השפעה על המעבר לחרבות צבאיות ישרות-להב, ולתרגולות המדגישות את הדקירה בחילות הפרשים, לעיתים למרות התנגדותם הנחרצת של מומחי חרב צבאיים, כמו אלפרד האטון (Alfred Hutton) בבריטניה.
הסיף הספורטיבי קודם מאוד מאז שנת 1896, כאשר נכלל במשחקים האולימפיים המודרניים הראשונים באתונה, ובכל המשחקים האולימפיים שלאחר מכן[7]. הסיף הספורטיבי המשמש כיום בספורט הסיף האולימפי (sabre, בעברית תורגם במונח "חרב") קל אף יותר (בדרך כלל כ-400 גרם, ולא יותר מ-550), ובניגוד לסיף הפרשים ההיסטורי להבו צר מאוד וישר, משום שמוצאו הישיר מחרב הסיף הספורטיבית של האסכולה האיטלקית מן המאה ה-19. עם זאת, חוקי הסיף האולימפי בחרב עדיין מתירים התקפות דמויות-שיסוף שבהן חוקי להכות באמצעות שפת הלהב (ולא רק לדקור בקצה החוד כמו בתחרויות דקר ורומח), זכר לאופן השימוש הנפוץ בסיף הפרשים הצבאי.
חובבי אמנויות לחימה אירופיות היסטוריות במאה ה-21 סבורים שספורט הסיף האולימפי המודרני מלאכותי מדי, והתרחק מאוד מן המסורת ההיסטורית של הלחימה בסיף הפרשים. למשל, חרב הסיף הספורטיבית קלה וגמישה מדי לדעתם, ובכך מעודדת התקפות הצלפה מהירות מאוד אבל חלשות מכדי לגרום לפגיעה משמעותית אילו היו מבוצעות בלהב חד. לכן הם בדרך-כלל מתאמנים בסיף ההתעמלות ההיסטורי על פי ספרי ההדרכה הצבאיים מן המאות ה-18 וה-19, ובתחרויות משתמשים בחוקי ניקוד שונים ומציאותיים יותר מחוקי הניקוד האולימפי. טורניר בסיף פרשים מהווה חלק קבוע מתחרויות בינלאומיות באמנויות לחימה אירופיות היסטוריות במאה ה-21.
בתרבות הפופולרית
אצל פרשי הערבות, דוגמת הצ'רקסים והקוזאקים, התרגול בסיף הפרשים הפך לחלק ממחול החרבות העממי, שבו משתמשים בתנועות ריקוד המחקות את תנועות הלחימה בחרב, ומסחררים את החרב בתרגילי להטוטנות שונים. דוגמה מפורסמת כזו היא מחול החרבות, פרק מתוך בלט של אראם חאצ'טוריאן. במחול מזרחי (ריקוד בטן) רקדניות לעיתים מבצעות להטוטים שונים עם סיף השמשיר, הקיליץ' או הסימיטר.
חרב האור (אנגלית: lightsaber, מילולית "סיף אור"), כלי נשק בדיוני שקיבל פרסום רב בסרטי מלחמת הכוכבים, מוצג בדרך-כלל כבעל ידית ארוכה לאחיזה בשתי הידיים בדומה לחרב הקטאנה היפנית. אך רבים מלהטוטי הסחרור של חרב האור הנראים בסרטים ובמשחקי מחשב הם למעשה טכניקות טיפוסיות של סיף פרשים.
חתולים שנחרבים דוגמת טיגריס שנחרבי נקראים באנגלית sabercats (מילולית: חתולי סיף) בשל ניביהם הארוכים והמעוקלים.
המילה האנגלית "סייבר" משמשת כשמן של מערכות נשק שונות, כמו מטוסי הקרב F-86 סייבר, F-100 סופר סייבר, וקוד דיווח נאט"ו של הטיל הבליסטי SS-20 Saber. סיף הפרשים מופיע בשלטי אצולה, סמלילים וסמלי יחידה צבאיים שונים, למשל סמל היחידה של גדוד חרב הדרוזי בצה"ל מראה שתי חרבות סיף מוצלבות.
קישורים חיצוניים
- ברט גברט, סיף הפרשים בצבא נפוליאון (חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4). מאמר באתר HROARR. (באנגלית)
- מדריכים באמנויות לחימה אירופיות היסטוריות מדגימים דו-קרב בסיף פרשים. סרטון וידאו באתר יוטיוב. (באנגלית)
- ניק תומאס, מדריך בריטי באמנויות לחימה אירופיות היסטוריות, מדגים סוגים שונים של סיף פרשים. סרטון וידאו באתר יוטיוב. (באנגלית)
- הדגמת שימוש על ידי פרשים, בערוץ של מוזיאון בית הנשק המלכותי(אנ') הבריטי, סרטון וידאו באתר יוטיוב. (באנגלית)
- סיף פרשים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ סנהדרין פרק ז: "מצוות הנהרגין: היו מתיזין את ראשו בסיף"
- ^ Marek Stachowski (2004), "The origin of the European word for sabre". Studia Etymologica Cracoviensia (Krakow) 9
- ^ תגרה=melee, מונח בצרפתית המתאר מצב טקטי בלתי-מסודר ובדרך-כלל בלתי-מתוכנן שבו לוחמים משני הצדדים מתערבים זה בזה מטווח קרוב מאוד.
- ^ George S. Patton, Jr., The form and use of the saber, Cavalry Journal, March 1913.
- ^ תודות לכך יכולים אספני נשק בימינו לרכוש חרבות היסטוריות מקוריות במחירים לא גבוהים יחסית.
- ^ בתעוד הפולני מדובר על הסתערויות פתע מוצלחות ברובן על יחידות רגלים לא מוכנות. בניגוד למיתוס מקובל, אין תעוד להסתערות פרשים פולנים על טנקים גרמנים.
- ^ Evangelista, Nick. The encyclopedia of the sword. Greenwood Publishing Group, 1995.pp. 512-516
