ספר הושע

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספר הושע הוא הראשון בקובץ התרי עשר, ואחריו ספר יואל. הספר כולל בתוכו את נבואות הושע בן בארי והוא חולק לארבעה-עשר פרקים, המורכבים מ-197 פסוקים, או משלושה סדרים וחמישה פסוקים [1].

ספר הושע כולל גם שני סיפורים על נישואי הושע עם גומר בת דבליים, המדמים את היחס בין ה' ועם ישראל. סיפורים אלו מפורשים על ידי הפרשנים השונים במגוון דרכים.

כותרת הספר

בראש הספר נאמר, כי הושע פעל "בִּימֵי עֻזִּיָּה, יוֹתָם, אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה, וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל"[2]. תקופות אלו אינן חופפות לגמרי: מלכי יהודה הנמנים כאן המשיכו למלוך גם עשרות שנים אחרי ירבעם מלך ישראל. ימי המלוכה של כל המלכים הללו יחד מגיעים עד קרוב ל-90 שנים. יש בחז"ל כמה התבטאויות מהן נראה כי אכן כך היה.

יש המיישבים את הסתירה בכך, כי הכתובת בראש הספר מונה רק את המלכים החשובים, ולכן חסרים מלכי ישראל האחרונים, שלא מלכו פרק זמן ארוך ולא הותירו חותם משמעותי על הממלכה. אולי הכתוב משמיט במכוון את המלכים שהשיגו את כיסאם על ידי שפיכות דמים, ואת זכריהו בן ירבעם מפני שמלך רק שישה חודשים. רש"י מביא דעה, על פיה זכה ירבעם להזכר בין המלכים, כיוון שלא קיבל לשון הרע על עמוס[3].

תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור בשנים 744 עד 727 לפנה"ס על פי התיארוך המקובל. מנחם בן גדי מוזכר ברשימת המעלים לו מס.

תוכן הספר

ניתן לחלק את הספר לשתי חטיבות.

  • בחטיבה הראשונה (פרקים א'-ג') ישנם סיפורים על מעשים סמליים אשר ביצע הושע, נבואות פורענות שתבואנה בעיקר כתוצאה מעבודת הבעל, ונחמה שתגיע אחר-כך.
  • בחטיבה השנייה (פרקים ד'-י"ד) ישנן נבואות רבות, רובן נבואות תוכחה ופורענות ומיעוטן נחמה; העוונות שעליהם מוכיח הנביא את העם והכהנים הם, בעיקר, עבודת ה' בשיתוף עבודה זרה, בין השאר בעגלי הזהב של ירבעם בן נבט; גם מקומה של תוכחה על השחתת המידות והמוסר לא נפקד בנבואות.

מנגד, נעדרת כמעט לחלוטין מספר הושע תוכחה על פערים חברתיים, בניגוד לנביאי דורו, עמוס, מיכה וישעיהו.

נישואי הושע

בראשית החטיבה הראשונה מסופר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים, כִּי-זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה. וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח אֶת-גֹּמֶר בַּת-דִּבְלָיִם"[4]. בהמשך, גומר בת דבליים יולדת שלושה ילדים (בן, בת, בן), והם נקראים על ידי הנביא בשמות סמליים, מבשרי חורבן: "יִזְרְעֶאל - כִּי-עוֹד מְעַט, וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל"[5], "לֹא רֻחָמָה - כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל"[6] ו-"לֹא עַמִּי - כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, וְאָנֹכִי לֹא-אֶהְיֶה לָכֶם"[7].

בפרק ב' ישנן נבואות המתייחסות באופן ברור ומכוון למעשים אלו: שמות הילדים - במשמעותם הסמלית, עם רמיזות לכך שמדובר בשמות הילדים - חוזרים בתוך הפסוקים, התיאור של האם והאישה כאשת זנונים [8], ונבואות הפורענות ("וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת-נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ - וְאִישׁ לֹא-יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי; וְהִשְׁבַּתִּי כָּל-מְשׂוֹשָׂהּ, חַגָּהּ, חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל, מוֹעֲדָהּ. וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ - אֲשֶׁר אָמְרָה: 'אֶתְנָה הֵמָּה לִי, אֲשֶׁר נָתְנוּ-לִי מְאַהֲבָי' - וְשַׂמְתִּים לְיַעַר, וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה", י"ב - י"ד).

בפרק ג' בא סיפור דומה לזה שבפרק א': "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: 'עוֹד לֵךְ אֱהַב-אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת, כְּאַהֲבַת ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - וְהֵם פֹּנִים אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים'. וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף, וְחֹמֶר שְׂעֹרִים, וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים. וָאֹמַר אֵלֶיהָ: 'יָמִים רַבִּים תֵּשְׁבִי לִי, לֹא תִזְנִי, וְלֹא תִהְיִי לְאִישׁ. וְגַם-אֲנִי, אֵלָיִךְ'. כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר, וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה, וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים"[9].

חטיבה שנייה

החטיבה השנייה כוללת נבואות רבות, רובן פורענות ומיעוטן נחמה. נבואות אלו קשות להבנה והפרשנות עליהן נתונה במחלוקת רבה. החטיבה נפתחת בתוכחה כללית על השחתת המידות והמוסר: "שִׁמְעוּ דְבַר-ה' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי רִיב לַה' עִם-יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי אֵין-אֱמֶת וְאֵין-חֶסֶד וְאֵין-דַּעַת אֱלֹקִים בָּאָרֶץ; אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף, פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" (ד', א-ב). אחר כך, ישנה תוכחה לכהנים על כך ש"עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה, כִּי טוֹב צִלָּהּ" (י"ג). בפרק ה', א' - ו' יש קטע נבואה קצר, המיועד לאוזני הַכֹּהֲנִים, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וּבֵית הַמֶּלֶךְ, "כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם, וְאֶת-ה' לֹא יָדָעוּ" (ד').

בפרק ה', ו' - ו', ח' ישנה נבואה המדברת באופן מעורפל על מלחמה, שבפרשנות החדשה יש שהסבו אותה על המלחמה הסורית-אפריימית. פרק ז', א' - י"ב עוסק בעיקר בחוסר היציבות השלטונית בממלכת ישראל בימי הושע, והפורענות העתידה לבוא עקב כך: "כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר, וְאָכְלוּ אֶת-שֹׁפְטֵיהֶם. כָּל-מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ, אֵין-קֹרֵא בָהֶם אֵלָי; אֶפְרַיִם - בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל, אֶפְרַיִם הָיָה עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה; אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ, וְהוּא לֹא יָדָע. גַּם-שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ, וְהוּא לֹא יָדָע" (ו' - ח'). הושע מאשים ש"לֹא-שָׁבוּ אֶל-ה' אֱלֹקֵיהֶם וְלֹא בִקְשֻׁהוּ בְּכָל-זֹאת" (י').

בפרק ח' ממשיכה הביקורת החריפה כלפי אלו העובדים לפסלים, ובמיוחד לעגל שומרון, והושע מתנבא: "כִּי-שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן" (ו'). הוא שב ואומר "זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב - אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ" (ג'), ומבקר גם את יחסי החוץ של ממלכת ישראל. בט', א' - ט' באה נבואה על גלות למצרים ולאשור: "וְשָׁב אֶפְרַיִם מִצְרַיִם, וּבְאַשּׁוּר טָמֵא יֹאכֵלוּ" (ב'). בפרקים הבאים (ט', י' - י"ד, א') מסודרת שורת נבואות קצרות למדי, בעלות גוון דומה. כולן מבקרות את מעשי יושבי ממלכת אפרים, ואת עבודת הפסלים שבה. חלק מהנבואות שמות דגש על ההיסטוריה ועל יחסי האהבה שהיו פעם בין ה' לישראל: "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ, וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי" (י"א, א').

בפרק י"ד, ב' משתנה הנימה הכללית, והנביא מבטיח נחמה לבסוף: "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם, אֹהֲבֵם, נְדָבָה. כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ; אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה, וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן; יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו, וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן; יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ, יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן. זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן" (ה' - ח').

הספר נחתם בפסוק: "כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (י').

רעיונות מרכזיים

התוכחה המופיעה בספר הושע מכוונת כלפי עם ישראל וכלפי חטאים מסוימים שעשה; נראה כי כולם נובעים מן הקלקול הדתי, המוסרי והחברתי בעם, שהגיע לשיאים חדשים בטרם חורבנה של ממלכת ישראל: "אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף, פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" (ד', ב'), ו"כִּי-אֶת-ה' עָזְבוּ, לִשְׁמֹר זְנוּת וְיַיִן, וְתִירוֹשׁ יִקַּח-לֵב; עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל, וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ, כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה, וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹקֵיהֶם" (שם, י' - י"ב). עבודת ה' בשיתוף עם אלהים אחרים, פסולה ובזויה בנבואותיו מאוד, וביתר שאת עבודת העגלים של ירבעם בן נבט. בדבריו יש זעם על האנשים בני הבליעל שאומרים: "אֵין מֶלֶךְ לָנוּ, כִּי לֹא יָרֵאנוּ אֶת-ה', וְהַמֶּלֶךְ מַה-יַּעֲשֶׂה-לָּנוּ?" (י', ג'). נראה כי, אולי בשל כך, יש בנבואותיו התנגדות למלכים שהיו בימיו, ויש שטענו שאף מוסד המלוכה כולו נפסל בדבריו: "אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא, וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל-עָרֶיךָ? וְשֹׁפְטֶיךָ - אֲשֶׁר אָמַרְתָּ: תְּנָה-לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים; אֶתֶּן-לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי, וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי" (י"ג, י' - י"א).

תוכחה נוספת היא על היחסים הבינלאומיים חסרי היציבות. הסִכְסָךְ המדיני והמעבר התכוף בין המעצמות הגדולות - אשור ומצרים - הוא הרה אסון, בנבואת הושע ישנה אזהרה: "וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב: מִצְרַיִם קָרָאוּ, אַשּׁוּר הָלָכוּ; כַּאֲשֶׁר יֵלֵכוּ, אֶפְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם רִשְׁתִּי, כְּעוֹף הַשָּׁמַיִם אוֹרִידֵם" (ז', י"א - י"ב). לבסוף, ממלכת ישראל אכן חרבה בשל כך (מל"ב, י"ז, ד' - ו').

השוואת היחסים בין ה' לישראל ליחס אהבה בין איש לאישה, חוזרת ומופיעה לאורך כל הספר, מראשיתו ועד סופו. ה' אהב את עם ישראל עוד מראשית קיומו עלי אדמות, אך בתוך פרק זמן קצר זנו אנשי ישראל ו"לַבְּעָלִים יְזַבֵּחוּ וְלַפְּסִלִים יְקַטֵּרוּן" (י"א, ב'). ה', שגידל את אפרים כאילו היה ילד קטן, רואה אותו עובד לאלהים אחרים, ורוצה להעניש אותו. לפעמים גובר הכעס, ואז מבטיח הנביא: "לֹא אוֹסֵף אַהֲבָתָם, כָּל-שָׂרֵיהֶם סֹרְרִים... יִמְאָסֵם אֱלֹקַי, כִּי לֹא שָׁמְעוּ לוֹ, וְיִהְיוּ נֹדְדִים בַּגּוֹיִם" (ט', ט"ו, י"ז), ולעיתים גוברת האהבה, ואז שואל ה' בפי הושע: "אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם, אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל? אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה, אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם? נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי, יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי. לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי, לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם" (י"א, ח').

בסופו של דבר, אחרי עונש של גלות וסבל, תבוא נחמה ועם ישראל יזכה שוב בימי שלווה ובברית עולם עם ה'. הספר נחתם בפסוק המתמצת את נבואותיו (ואת רעיונות הנבואה באופן כללי): "יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (י"ד, י').

פרשת גומר בת דבליים

סיפור לקיחתה של גומר בת דבליים על ידי הנביא, היווה מקור לפולמוס בין הפרשנים אשר דנו בכמה שאלות:

  1. האם באמת ציווה ה' את הושע הנביא לקחת לו אשת זנונים, למען תלד לו ילדי זנונים?
  2. מה אירע בדיוק ומהו הרקע לסיפור?
  3. מהו היחס בין שני המעשים המסופרים בפרקים א' ו-ג'?

פרשנות המקרא דנה בעיקר בשאלה הראשונה, זאת כחלק משאלה רחבה וכללית יותר בנוגע לנבואות מסוג זה [10].

מתרגום יונתן נראה כי סבר שמעשים אלו לא בוצעו בפועל, וכל המסופר הוא משל ליחסים בין ה' לישראל. לפיכך בתרגום זה, גומר בת דבליים לא מוזכרת כלל, ורק שמות הילדים נזכרים (ללא ציון העובדה כי מדובר בילדים שנולדו להושע).

מפרשים אחדים טענו, שכל המסופר היה בחלום ובמראות הנבואה. רבי אברהם אבן עזרא כתב: "חלילה חלילה שיצוה השם לקחת אשת זנונים ולהוליד ילדי זנונים ... והנכון בעיני, כי זה הנביא היה רואה במראות הנבואה בחלום הלילה שהשם אמר לו לך קח לך אשת זנונים... כל זה במראות הנבואה". גם רד"ק כתב ש"כל זה העניין היה במראה הנבואה". הרמב"ם במורה נבוכים (ב', פרק מ"ו) התייחס לנושא המעשים התמוהים בנביאים באופן כללי, והזכיר גם את הושע וגומר בת דבליים: "והעניין כולו מלדת הבנים וקרותם פלוני ופלוני הכול במראה הנבואה... וחלילה לאלקים מתת נביאיו דומים לשוטים ולשכורים ויצום לעשות מעשה השגעון".

מעברו השני של המתרס עומדים רש"י, המתבסס על מאמר הגמרא (פסחים, פ"ז, ע"א) המובא להלן, ור' יצחק אברבנאל[11]. אברבנאל כותב בחריפות נגד הוצאת הכתובים מפשטם: "הנה הרב המורה (הרמב"ם) כתב שהנבואה הזאת והדומות אליה היו כולן במראה הנבואה... ואני כבר כתבתי (...) שיש לתמוה מאד מהחכמים המחברים האלה איך נתנו גזירה כוללת כזו בסיפורי הנביאים ואם יש לנו פתח פתוח להכחיש פשוטי הסיפורים ... ואם העיד הכתוב שיהיה ונעשה כן בפעל שאז אין לנו לזוז מפשוטו ולא לעשות צורות ולגלות פנים בפסוקים שלא כהלכה... ואין למפרשים האלה טענה באמרם שהיה מזלזל הקב"ה בכבוד הנביא (...) כי הנה הנביאים (...) היו שלוחי האל לישר את עמו ולכן היה מצווה אותם לעשות מה שיצטרך לתקונם ולא יחוש השם לעניין הנביא, כי אם למה שיצטרך להישרת עמו, ולכן הייתה מיתת אשת הנביא יחזקאל". המלבי"ם טען טענה דומה לזו של רש"י, ואף הוסיף: "...והת"י (=תרגום יונתן) יפרשו רק בדרך משל, ואין מזה הכרח, כי הושע לא היה כהן וזונה אינה אסורה לישראל... והיה הוראת שעה".

המשמעות הפשוטה של דברי חז"ל היא[12] שאכן גומר היתה אשת זנונים, והנביא צווה לקחתה, ולפרוש ממנה כעונש על שלא ביקש רחמים על ישראל.

סגנון הספר

לשונו של הושע ייחודית ולא תמיד ברורה לפני העיון.

  • הושע עושה לעיתים שימוש במקצב קצר ("אֶפְרַיִם / רֹעֶה רוּחַ / וְרֹדֵף קָדִים / כָּל-הַיּוֹם / כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה / וּבְרִית עִם-אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ / וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל" – י"ב, ב', או: "כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ / וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ / קָמָה אֵין-לוֹ / צֶמַח בְּלִי יַעֲשֶׂה-קֶּמַח / אוּלַי יַעֲשֶׂה / זָרִים יִבְלָעֻהוּ", ח', ז'), אך דומה כי בדברי הנחמה הוא נוטה דווקא להאריך בדבריו, ולהוסיף תיאורים (י"א, א', ג'; י"ד, ב' - י'; ועוד).
  • הציורים והדימויים הנמצאים בתיאורי הושע לקוחים בעיקר מסביבת האיכר והטבע. דוגמאות: "עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה, וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ" (ד', י"ג), "עַל-דָּגָן וְתִירוֹשׁ יִתְגּוֹרָרוּ" (ז', י"ד), "לָכֵן, יִהְיוּ כַּעֲנַן-בֹּקֶר, וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ, כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן, וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה" (י"ג, ג').
  • לפעמים הושע נוקט במילים דומות כדי להביע רעיונות הפוכים, על מנת להדגיש את ההנגדה ביניהם. כך קורה, למשל, בפרק א' מול פרק ב'; בפרק א': "עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם, ד'), "לֹא רֻחָמָה, כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם, ו') ו-"לֹא עַמִּי - כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, וְאָנֹכִי לֹא-אֶהְיֶה לָכֶם" (שם, ט'). ובפרק ב': "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם: לֹא-עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם: בְּנֵי אֵל-חָי" (א'), "כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל" (ב'), "אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם: עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם: רֻחָמָה" (ג'), "...וְהֵם יַעֲנוּ אֶת-יִזְרְעֶאל; וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה; וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה" (כ"ד - כ"ה).
בצורה דומה, המילה "טל" מרמזת גם לטוב ("אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל" י"ד, ה') וגם לרע ("לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן-בֹּקֶר, וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ", י"ג, ג').
גם פרקים י"ג ו-י"ד מועמדים זה כנגד זה, והמילים חוזרות בהן במשמעות הפוכה: "וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ-שָׁחַל, כְּנָמֵר עַל-דֶּרֶךְ אָשׁוּר" (י"ג, ז'), מול "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל" (י"ד, ה'), "אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ" (שם, ט').
  • מוטיב נוסף החוזר בנבואות הושע, כמו אצל שאר נביאי דורו, הוא לשון נופל על לשון, שימוש בביטויים בעלי צליל דומה אך במשמעות שונה: "סָר סָבְאָם - הַזְנֵה הִזְנוּ, אָהֲבוּ הֵבוּ, קָלוֹן מָגִנֶּיהָ" (ד', י"ח), או "עַל-דָּגָן וְתִירוֹשׁ יִתְגּוֹרָרוּ, יָסוּרוּ בִי; וַאֲנִי יִסַּרְתִּי, חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם" (ז', י"ד - ט"ו). יש בספר גם פסוקים בהם "אות נופלת על אות", כלומר פסוקים בהם ישנה אליטרציה. לדוגמה: "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם, בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה, וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם, וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל" (י"א, ד'), אותיות אל"ף ועי"ן בולטות, למ"ד בולטת לקראת הסוף.
  • הושע נוהג לשלב בנבואותיו מוטיבים ארכאיים, הלקוחים מההיסטוריה הרחוקה. כך, "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה, חֲצֹצְרָה בָּרָמָה! הָרִיעוּ בֵּית אָוֶן! אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין!" היא קריאת קרב עתיקה, השייכת כנראה לתקופת השופטים[13], ולא במקרה, הושע הוא הנביא היחיד המזכיר באופן מפורש את מעשה הגבעה (ט', ט'; י', ט'). סיפור יעקב והמלאך מופיע (י"ב, ד' - ה') וכך סיפורים נוספים מראשית תולדות האומה הישראלית (י"ג, ה', ועוד הרבה). יש והושע מזכיר אירועים שאינם ידועים לנו, וייתכן כי מדובר גם שם במאורעות היסטוריים רחוקים: "וְקָאם שָׁאוֹן בְּעַמֶּךָ, וְכָל-מִבְצָרֶיךָ יוּשַּׁד, כְּשֹׁד שַׁלְמַן בֵּית אַרְבֵאל בְּיוֹם מִלְחָמָה, אֵם עַל-בָּנִים רֻטָּשָׁה" (י', י"ד).

קישורים חיצוניים

  • William Rainey Harper, Amos and Hosea (International Critical Commentary), New York: Charles Scribner's Sons, 1905. Online copy at the Internet Archive

הערות שוליים

  1. הסדר הרביעי מתחיל בי"ד, ו', וממשיך אל מעבר לגבולות הספר
  2. ספר הושע, פרק א'
  3. כמתואר בספר עמוס, פרק ז', פסוקים י'-י"ז
  4. א', ב' - ג'
  5. שם, ד'
  6. שם, ו'
  7. שם, ט'
  8. "רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ, כִּי-הִיא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ; וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ, וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ", ב', ד'
  9. ג', א' - ד'
  10. למשל: ישעיהו, כ', בו הולך ישעיה ערום ויחף שלוש שנים; יחזקאל, ד', בו מצטווה יחזקאל לבצע סדרה של פעולות תמוהות
  11. רש"י כותב בקצרה: "רבותינו אמרו: כמשמעו (...) כמו שמפורש בפסחים"
  12. בבלי, פסחים פ"ז
  13. ראו יהודה בנבואות הושע, עמ' 12 - 22. כך כותב גם חיים תדמור במאמרו הרקע ההיסטורי של נבואות הושע, בתוך ספר היובל ליחזקאל קויפמן, 1961.