פאסיל גמב
 אתר מורשת עולמית | |||
|---|---|---|---|
| |||
 כדי שתוכלו לראות את הכתוב בערך זה בצורה תקינה, תצטרכו להתקין גופן געז במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, תוכלו לקבל עזרה כאן. |
פַאסִיל גִמבּ (געז ፋሲል ግቢ - "מגדל פאסיל", ובעבר "אצה גמב"), המכונה גם "המתחם הקיסרי" או "המתחם המלכותי", הוא מתחם מבוצר מוקף בחומת אבן, השוכן במרכזה של העיר גונדר שבצפון אתיופיה, ושימש כמרכז השלטון וכמעונם של קיסרי אתיופיה במשך 220 שנה עד מחצית המאה ה-19. המתחם נוסד על ידי פאסילידס (ፋሲልደስ), קיסר אתיופיה (המכונה גם פאסיל, ומכאן שמו של האתר), ב-1635 או בשנה שאחריה. קודם להקמת פאסיל גמב שכן באתר שבו נמצאת גונדר, כפר קטן וחסר חשיבות ובו כנסייה; לכן מועד ייסוד פאסיל גמב נחשב גם למועד הקמתה של העיר גונדר. בכך נפתחה תקופת גונדר בתולדות האימפריה האתיופית, כשגונדר בירתה.
פאסיל גמב משתרע על פני שטח של 70 דונם (70,000 מ"ר), והוקמו בו ארמונות, כנסיות ומבני ציבור. מבנים אלו נבנו על ידי קיסרי הענף הבוגר של השושלת הסולומונית בסגנון אדריכלי ייחודי שהושפע ממספר סגנונות זרים ומסגנון אתיופי מקומי. ב-1855 העביר הקיסר תוודרוס השני את הבירה מגונדר לדברה תבור, וזמן קצר לאחר מכן, הותקפו העיר והמתחם, ונחרבו בידי הקיסר החדש עצמו וצבא המהדייה.
חלק גדול מהמבנים בפאסיל גמב לא שרד את מאורעות הזמן, אך המקום עדיין עשיר במבנים ששופצו הן על ידי הכובש האיטלקי בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20, והן לאחר שאתיופיה זכתה שוב בעצמאותה. האתר הוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו ב-1979, אשר קבע בהחלטתו שהאתר מייצג נאמנה את הציוויליזציה האתיופית המודרנית ברמה שמצפון לאגם טאנה אשר הופיעה בראשית המאה ה-17, והשפיעה על האדריכלות האתיופית לאורך שנים רבות[1]. יחד עם פאסיל גמב, נכללו בהכרזה גם מרחצאות פאסילידס, שהקמתן מיוחסת גם היא לפאסילידס, והמתחם הקיסרי של הקיסרית מאנטאוואב בקוסקאם. פאסיל גמב נחשב לאחד היעדים התיירותיים החשובים במדינה.
מיקום
פאסיל גמב שוכן בחלקו המזרחי של מרכז העיר גונדר, בגובה של 2,226 מטרים מעל פני הים. צורתו של המתחם היא אליפטית, אם כי גבולו המזרחי נמתח לאורך קו ישר. אורכו מצפון לדרום הוא כ-340 מטרים, רוחבו המרבי מגיע ל-210 מטרים והיקפו כ-900 מטרים. המתחם מוקף רחובות מכל צדדיו, ובצדו הצפוני משתרע מגרש חניה. מיד מדרום למתחם, במקום בו שכן ה"אדבבאי" (አደባባይ - "כיכר עירונית"), כיכר העיר ההיסטורית, נמצא המרכז האזרחי של גונדר המודרנית, ובו הגן הציבורי החדש ןבניין העירייה. בקצהו הצפון-מזרחי של האדבבאי, מזרחית לחלקו הדרומי של המתחם, שוכנת "כנסיית תקלה היימנות באדבבאי".
היסטוריה
ייסוד פאסיל גמב
ב-1270 התחולל באתיופיה מהפך שבמהלכו תפסה השושלת הסולומונית את השלטון מידי שושלת זאגווה. לליבלה, בירתה של שושלת זאגאווה, חדלה מלשמש בתפקידה, והקיסרים החדשים לא ייסדו בירת קבע להחליפה, אלא קבעו את מרכזם ב"בירה נודדת", סגנון שלטוני וכלכלי שהתקיים לעיתים לצד בירת קבע. הם חיו חיי נוודות חלקית, עסקו בדיכוי בלתי פוסק של מרידות, גבו מסים, קיימו משפט והקימו כנסיות. הם סיפקו את מזון החיילים ישירות מהאזורים אליהם הגיעו, וחצר המלוכה לא חרגה בדרך כלל ממחנה אוהלים. המאהל הקיסרי כונה בשם "קטאמה" ("עיר") או "מקבאביה". שם אחרון זה שמשמעותו "מתחם", דבק לימים גם בפאסיל גמב.
בכרוניקה של הקיסר גלאוודיוס, ששלט באתיופיה בין 1540 ל-1559, צוין כי:
"גלאוודיוס... כינס יחדיו במקום אחד את כל אלה שהיו פזורים ואיחד במקום אחד את כל אלה שנושלו מרכושם... בנה עיר באחד ממחוזות וואג', וזנח את מנהגם של מלכי אתיופיה שנדדו ממקום למקום עד שנתם האחרונה, עד יום מנוחתם האחרון"[2].
עם זאת, גם ניסיון זה היה קצר מועד, ומנהג הנוודות של קיסרי אתיופיה נהג כמעט ללא יוצא מן הכלל במשך למעלה מ-360 שנים.
קיסרי אתיופיה החלו מתמקדים בחופי אגם טאנה, כ-35 ק"מ מדרום לגונדר, לפחות בתחילת המאה ה-17, וייתכן שכבר במחצית השנייה של המאה ה-16. הקיסר זה דנגל, ששלט במדינה בשנים 1603–1604, הקים מספר מבנים "גבוהים מאוד" בחופו הדרום-מזרחי של האגם, וערך שם קבלות פנים ושימועים. המתחם הוקף בשתי חומות היקפיות והבתים יכלו לשאת את העונה הגשומה. לאחד המבנים הייתה מרפסת בחזיתו, אך ספק אם אכן התנשא לגובה רב, וסביר יותר שהיה בן קומה אחת ונשא גג שטוח אליו ניתן היה לעלות.
לפי האגדה, נגלתה מרים, אם ישו לקיסר דווית השני (שלט 1540-1507), ובישרה לו כי בירתו המבורכת בידי שמים תקום במקום ששמו מתחיל בצליל "ג", או ליתר דיוק, בהברה "גו". אגדה זו הייתה כה מושרשת בראשית המאה ה-17, עד כי לא רק פאסיל גמב וגונדר עתידים היו לקום בהשראתה, אלא אתרים מבוצרים קצרי מועד נוספים, דוגמת גוזרה, ששירתה את הקיסר סרצה דנגל, סבו של פאסילידס, וכן גורגורה וגומנגה שהוקמו על ידי סוסניוס, אביו של פאסילידס ומושל סימן. שלושת האתרים האלה שכנו גם הם לחופיו של אגם טאנה או לא הרחק ממנו. לפי אגדה אחרת, רווחת פחות, הונחה פאסילידס אל גונדר על ידי הא-ל, בעת שעשה במסע ציד ועקב אחר תאו אל המקום[3].
ב-7 בספטמבר 1632 עלה פאסילידס לשלטון לאחר שאביו, הקיסר סוסניוס, ויתר על הכתר. פאסילידס אימץ את השם הקיסרי "אלמסגד" (כתיב) או "עלמסגד" (קרי), היינו, "לו סוגד העולם (ዓለም ሰገድ). במשך שלוש שנים נע הקיסר החדש ונד ממקום למקום, ובשנה הרביעית למלכותו (1635-1636) בחר בגונדר להקמת פאסיל גמב, המתחם המבוצר המלכותי שלו. האזור היה שייך עד 1627 לממלכת סמין, הממלכה היהודית של ביתא ישראל, אם כי לא ידוע אם שלטו בגונדר עצמה. באתר עצמו שכן כפר קטן וחסר ייחוד, והמבנה המשמעותי היחיד שניצב בו היה כנסייה המוקדשת לקדוש תקלה היימנות שהוקמה על ידי הקיסר סוסניוס, זמן לא רב קודם לכן[4]. לא ידוע אם פאסילידס הקים את גונדר מתוך כוונה שזו, בניגוד למתחמים המבוצרים של קודמיו, תהפוך לבירת קבע של ממש, ותשמש בתפקיד משך מאתיים שנים לאחר מותו; אולם בניגוד למבצרים האחרים שהקימו אבותיו באזור, בחר פאסילידס באתר המרוחק מחופיו של אגם טאנה מרחק של כ-35 ק"מ בקו אווירי, ושוכן בלב הרים בגובה של יותר מ-400 מטרים מעל פני האגם. לעובדה זו מצטרפים מספר יתרונות ברורים המאפיינים את מיקומה של גונדר. ראשית, האתר שכן במקום מפגשן של שתי דרכי מסחר בינלאומי מרכזיות - הדרך המוליכה מחופי ים סוף שבאריתריאה והלאה אל ממלכות תימן במזרח, ואל מישורי סודאן ונתיב השיט של הנילוס הכחול המוליך למצרים במערב; וזו המקשרת בין צפונה של אתיופיה לדרומה. עוד הצטיין האתר באספקה קבועה של מים בדמות שני יובלים הזורמים בעמק בו הוא נמצא, ובגישה נוחה אל האזורים המעובדים של דמביה שלחופי אגם טאנה מדרום לו; ואל המישורים שמצפון לו. גונדר אף הייתה מרוחקת מעט מחופי אגם טאנה, חבל ארץ שיושב על ידי בני האורומו, מאויביה הקשים של האימפריה הנוצרית המדולדלת באותה עת, ונוסף על אלה, בהרים סכנת המלריה הייתה פחותה בהשוואה למצב לאורך חופיו של האגם[4][5].
תקופת התחייה האתיופית (1632-1769)
| שם הקיסר | שנות שלטון |
|---|---|
| פאסילידס | |
| יוהנס הראשון | |
| ייאסו הראשון | |
| יסחק ייאסו | |
| ייאסו הראשון | |
| תקלה היימנות הראשון | |
| עמדה ציון | |
| תקלה היימנות הראשון | |
| טאוופלוס | |
| נאבחנה יוהנס | |
| טאוופלוס | |
| יוסטוס | |
| דווית השלישי | |
| בקפה | |
| ייאסו השני | |
| אצה חאזקאיס | |
| ייאסו השני | |
| יואס הראשון |
תקופת התחייה האתיופית החלה עם עלייתו של פאסילידס לשלטון וגירוש הפורטוגזים הקתולים מאתיופיה, בהוראתו. פאסילידס שיקם את כוחה של הכנסייה האורתודוקסית האתיופית, ובהשראתו פרחה הקיסרות האתיופית מבחינה מדינית ותרבותית. הפרספקטיבה ההיסטורית שקבעה לימים את חלוקת דברי ימי אתיופיה לתקופות, ניזונה בוודאי גם ממאפיינים לאומיים נוספים, ובהם ייסוד מתחם שלטוני קבוע וצמיחתה של עיר בירה של ממש מסביב לו.
ראשון המבנים בפאסיל גמב נקרא גם הוא "פאסיל גמב", היינו "מגדל פאסיל", אם כי מקובל לכנותו בשם "טירת פאסילידס", שם המייצג באופן מדויק יותר את אופיו. מבנה זה הוא הבולט והמרשים במבני המתחם גם כיום. בנייתו החלה מיד עם בחירתו של המתחם כאתר השלטוני העתידי, ב-1635 או 1636. בכל אחת מארבע פינותיה של הטירה מתנשא מגדל עגול, וגובהו של המגדל החמישי והמרכזי הוא 32 מטרים. ממגדל זה נשקף נוף פנורמי המגיע עד לאגם טאנה, מרחק עשרות קילומטרים מגונדר. ב-1648 דיווח שגריר תימן בגונדר, חאסן אחמד אל-היימי על הארמון:
"באנו אצל מעוזו של המלך וטיפסנו על מבנה גבוה, בניין ממלכתי בין הנהדרים שבמבנים הנהדרים, ובין היפים ביותר שבפלאים יוצאי-הדופן, והוא עשוי אבן וסיד. ואין בעיר זו, ואכן בכל אתיופיה, אחר ממנו (שכן הוא נאה לעין ומלא חן בתוכניתו), וכל המגורים האחרים במקומות האלה הם רק קיני עשב. בונה המבנה הוא הודי, ומאפייני תוכניתו תואמים את הנוהג בארצו"[6].
לפי תיאורים מהתקופה, שהה פאסילידס בפאסיל גמב, או שב וחזר אליו, במשך תקופות ארוכות, אך לצד זאת גיבש נוהג, אותו המשיכו גם יורשיו, להעביר את העונה היבשה במתחמים מלכותיים קטנים לחופי אגם טאנה, או במסעות ברחבי הקיסרות.
שלטונו היציב והממושך של פאסילידס ושהותו הממושכת באתר, חיזקו את מעמדו של פאסיל גמב כמתחם המלכותי; אולם לבחירתו של בנו, הקיסר יוהנס הראשון, "הצדיק", שעלה לשלטון ב-1667, להמשיך ולקיים את השלטון מפאסיל גמב, הייתה השפעה רבה אף יותר. לא זו בלבד שיוהנס לא עקר למקום אחר, אלא שהוא הוסיף ובנה באתר את המבנים השלטוניים שלו, ובתקופתו זכה פאסיל גמב למעמד הבכורה בין כל המתחמים המלכותיים באתיופיה. יוהנס המשיך במנהג בו החל אביו, ושהה בפאסיל גמב בעונה הגשומה, ובכל שנה, עם סיומה, נצטוו תושבי גונדר להביא למתחם גמב את הסוסים והפרדות הנחוצים למסע השנתי בן 65 הקילומטרים אל חופי האגם.
יוהנס היה ראשון קיסרי אתיופיה שהוכתר באתר, וטקס הכתרתו הפך למסורת שנמשכה גם בימיהם של הקיסרים הבאים. הנכבדים והמוזמנים הביאו את הנסיך אל הטירה שבנה אביו, והעלו אותו אל המגדל הגבוה. שם הוא הושב על "כס המלכות של שלמה ודוד", הוכתר לקיסר והולבש בגלימה לבנה. תושבי גונדר נתבשרו על הכתרתו באמצעות ניגוני חליל ותרועת חצוצרות ב"אדבבאי", הרחבה שמדרום לפאסיל גמב (להלן). שניים מהחשובים שבמבני האתר מיוחסים ליוהנס, אם כי לא בוודאות מלאה. הראשון הוא הספרייה הרבועה המכונה "פקר גמב" ("טירת האהבה"), שהוקמה כמה עשרות מטרים צפונית-מערבית לטירת פאסילידס; והשני הוא "אולם השימוע" ("Chancery"), אם כי הוא מכונה גם "הלשכה" ("Chancellery"). מבנה מלבני זה ניצב צפונית-מערבית לקודמו. שני המבנים קטנים יחסית, בוודאי ביחס לטירתו של פאסילידס, והם שוכנים כיום במרכזו של המתחם. יוהנס המשיך והתגורר בטירת פאסילידס, לפחות בתחילת שלטונו, שכן הכרוניקה הרשמית שלו מזכירה "ארמון חדש", בו שכב על ערש דווי בעשרת הימים האחרונים לחייו. ייתכן שארמון זה הוא לא אחר מבניין הלשכה, או שהכוונה היא לארמונו של ייאסו הראשון, בנו של יוהנס, שהוקם למעשה בימיו של האחרון ולימים הושלם או שופץ על ידי בנו, ולכן יוחס לו. אודות מבנה זה, יהא אשר יהא, נאמר כי היה:
הכרוניקה של יוהנס מציינת כי בתקופתו שכן גם היפודרום במתחם.
כשייאסו הראשון, "הגדול", עלה לשלטון ב-1682, הוא בנה באתר טירה משלו, או שמא, כאמור, רק השלים או שיפץ את טירת אביו. טירתו, המכונה "טירת האוכף" קטנה מזו של סבו, אך סגנונה דומה וגם היא מרשימה. הטירה נבנתה בצמוד לטירת פאסילידס, מצידה הצפוני, וזכתה לשמה בשל חדר במגדל הצפון-מערבי שתקרתו עשויה בצורת קמרון חבית. עוד מבנה שבנה ייאסו הראשון בפאסיל גמב הוא "גשר הקשת בענן" - גשר קשתות שהוביל מסמוך לארמון שהקים, מזרחה, מעל לדרך ההיקפית הסובבת את החומה, אל כנסיית תקלה היימנות שהוא הקים באדבבאי (להלן)[10]. חלקו המערבי של גשר זה (בתחומי המתחם המלכותי), ניצב גם כיום. ייאסו הראשון הקים גם מבנים ארעיים במתחם. הכרוניקה שלו מספרת כי בשנת 1693 הקים אוהל שכונה "אדרש" ושימש כבית משפט. השם השתרש ורכש עם הזמן את המשמעות של אולם קבלת פנים מלכותי. לפי המקורות, ב-1696 ניצבו לא פחות מ-120 מבנים שונים בפאסיל גמב.
ב-1700 עלתה באש כנסיית גימג'בית מריאם בחלקו המערבי של המתחם, ונהרסה יחד עם מספר מבנים סמוכים. לקראת סוף שלטונו של ייאסו הראשון פקדה רעידת אדמה את גונדר, ואחד המגדלים, שזהותו המדויקת איננה ידועה, קרס והתמוטט. טקס שערך הקיסר יוסטוס ב-1716, ונועד לטהר את ארמונו מכישוף בעזרת עשן שמקורו בהצתת אבק שרפה, הסתיים בשריפת המבנה עד עפר, וכנסיית מיכאל ה"קדוש" עלתה באש וחרבה ב-1726. גורל דומה פקד מבנים נוספים באתר, שהוקמו בתחומו במהלך השנים. אודות חלק מהם קיימות ראיות חלקיות, בין בכתובים ובין בדמות שרידי יסודות שחוצים את הרחבות הגדולות לרוחבן ולאורכן.
בגדולתו, היה המתחם המלכותי רוחש פעילות: מעבר לשגרת העבודה היום-יומית, כל תנועה של הקיסר בין המבנים לוותה בנגינת חלילים, הלמות תופי נגרית ותרועת חצוצרות, ובכוחות שיטור מיוחדים שפינו לו את הדרך. אוהלים ומבנים ארעיים רבים ששימשו למגורים ולעבודה מילאו את השטח בין מבני הקבע. המונים נהגו לפקוד את כנסיות המתחם לתפילה, ולהגיע לאדבבאי (አደባባይ - "כיכר עירונית"), הרחבה שמדרום למתחם, סמוך לשער העיר הדרומי. רחבה זו שימשה, כבר בימיו של פאסילידס, ככיכר העיר, ומשמעות שמו של "מגדל אוואג' מנגאריה", ששולב בחומת המתחם וחולש עליה גם כיום, היא "מגדל ההכרזה", או ליתר דיוק "מגדל הכרוז". כאן, באדבבאי, הוכרז הקיסר החדש מאז ימי יוהנס הראשון ופורסמו צווים, כאן נערך השוק השבועי[11] ונערכו מסדרים צבאיים; וכאן הוצאו להורג בוגדים, שבויים ופושעים. כך למשל, באדבבאי הקיסר טאוופלוס הוציא להורג את אלה שרצחו את אחיו, הקיסר ייאסו הראשון, בפקודת בנו של האחרון, תקלה היימנות הראשון. אלמנתו של ייאסו הראשון (גיסתו של טאוופלוס), שניצבה מאחורי המזימה, נתלתה כאן קבל עם ועדה, שני אחיה נדקרו למוות ואיתם הוצאו להורג 34 בני אדם נוספים.
עד סוף המאה ה-17 או תחילת המאה ה-18, הקיפה חומת פאסיל גמב רק את המבנים שנבנו בחלקו הדרומי של המתחם, שהעיקריים שבהם היו טירותיהם של פאסילידס וייאסו הראשון והמבנים שבנה יוהנס הראשון. המשך הבנייה חייב את הגדלת השטח המתוחם לממדיו כיום, ושרידי החומה הישנה נראים במספר מקומות בשטח המתחם. הקיסר דווית השלישי הספיק, בימי שלטונו הקצרים יחסית (1716-1721), להקים את אולם הכס הקרוי על-שמו, מעט מצפון למקבץ המבנים הקיימים; אולם תנופת פיתוח משמעותית בהרבה, באה למתחם בימיהם של הקיסר בקפה, ואשתו, הקיסרית מאנטאוואב, שהחלו בונים בקצהו הצפוני של המתחם. שני המבנים העיקריים שהקימו, אולם בקפה ששימש כאולם משתה וטירת מאנטאוואב, שוכנים זה לצד זה, והראשון משולב בחומתו ההיקפית של פאסיל גמב. ימיהם של בקפה ומאנטאוואב סימנו, אולי, את שיאה של תקופת התחייה האתיופית, וטירתה של מאנטאוואב היא הטירה האחרונה שנבנתה במתחם. תקופה זו היטיבה לא רק עם פאסיל גמב, אלא עם גונדר כולה, שאוכלוסייתה מנתה כ-70,000 איש[12]. בראשית המאה ה-18 ביססה העיר את מעמדה כבירת קבע, והתעשייה, המסחר, האמנות והתרבות פרחו בה. הקיסרים והקיסריות, ומאנטאוואב במיוחד, העניקו את חסותם לאמנים ולאמנויות, והיהודים במיוחד הצטיינו בקדרות, בנפחות ובבנייה. העיר הייתה למרכז חקלאי ומסחרי לא רק לסביבתה, אלא נחשבה לתחנה חשובה בדרכי שיירות המסחר. השוק שנערך באדבבאי היה החשוב והמרכזי מכל שוקי הקיסרות, ובגונדר פרח גם המסחר במוצרי יוקרה.
רוב תקופת שלטונו של ייאסו השני, בנו ויורשו של בקפה, התאפיין עדיין ביציבות. הוא נאלץ אמנם לדכא מרידות ואף איבד את השלטון למשך זמן מה, כאשר אצה חאזקאיס השתלט על הקיסרות בשנים 1736–1737, אולם הוא החזיק ברסן השלטון, יחד עם אמו, הקיסרית מאנטאוואב, במשך 25 שנים. בתקופתו ביקר המיסיונר הפרנציסקני הצ'כי רמדיוס פרוטקי בגונדר, ונפגש עמו. פרוטקי תיאר את הארמון המלכותי, ככל הנראה טירת פאסילידס, ועמד על מעלותיו הצבאיות:
"מבנה הארמון היה מארג של כוח וגאונות, מלבנים רבועות ומלט, והתקפת ארטילריה לא יכולה הייתה לגבור על החומה או השערים; הארמון הוא הנהדר שבמבנים בכל אתיופיה, הוא מותאם היטב ביותר להגנת הקיסרים, ואף שעתה, בהתאם לאופנה האתיופית, הוא נחלק בין קירותיו לתשעה מדורי מגורים שונים, הוא עדיין מציב מכשלה בפני התוקף, יהא גודלו של הצבא הצר עליו אשר יהא"[13].
פרוטקי הוסיף ותיאר את המתחם, תוך שהוא מתייחס למבנים האחרים, ככל הנראה בדמות הטוקול (גוֹדְג'וֹ) המסורתי:
"למבקר באתיופיה נגלה לראשונה מראה נהדר של מגורי הקיסר, ויותר מכך, אלה של השרים ושל האצילים, שכולם עגולים בצורתם, ומכוסים גגות קש המסוגלים לשאת את הגשמים הכבדים".
העונה הגשומה בגונדר נמשכת בין החודשים יוני עד ספטמבר, ובמהלכה ניתכים מהשמים משקעים בהיקף של יותר מ-1,000 מ"מ בממוצע[14].
הנוסע הסקוטי ג'יימס ברוס, שביקר בגונדר בשנת 1770, תיאר את עוצמתה הצבאית של פאסיל גמב בזמנו של ייאסו השני, בספרו מסעות לגילוי מקור הנילוס. לפי עדויות שאסף הוא כתב כי:
"בית המלך בגונדר ניצב במרכזה של כיכר רבועה[15] שהיקפה עשוי לעמוד על מיל אנגלי[16]. במרכזו ניצב מגדל רבוע שבו דירות שרד רבות. חומה כפולה חזקה מקיפה אותו, והיא מתחברת לגג שטוח; חרכים ורחבות לשיגור נשק ארטילרי ממוקמים בכל צדדיו. המגדל כולו וחומתו עשויים אבן וסיד; אולם חלק מהמגדל ממוטט ומונח בהריסותיו, ולחלק ממנו הונח לקרוס בכוונה להחליפו. דירות קטנות, או בתים בני קומה בודדת, נבנו בחלקים שונים של השטח או הכיכר, לפי רצונו של הנסיך השולט באותה עת... בתים אלה עשויים מחומריה הרפים של הארץ, עץ וחרסית, מכוסים גגות קש, אך תוכם מעוצב בהוד"[17].
אולם המאבק עם אצה חאזקאיס גרם להרס במתחם ובמקומות אחרים בקיסרות, ולאחריו פיזר ייאסו השני כספים רבים בבנייה מחודשת. הוא הזמין סחורות מאירופה והעסיק אדריכלים יוונים שהגיעו ממצרים, והקים לעצמו ארמון חדש בפאסיל גמב, שתואר על ידי ברוס שנים לאחר מכן:
"...הוא (ייאסו השני) התמסר לעיטור ארמונו בגונדר...הוא השלים את אולם המלוכה באופן הראוי להערצת אמת. הבסיס, שבארצנו עשוי דרך-כלל מעץ, הושלם בשנהב בגובה של ארבע רגלים[18] מן הקרקע. מעליו היו שלוש שורות של מראות מוונציה, מחוברות כולן יחדיו, וקבועות במסגרות נחושת, או במסגרות מצופות זהב. הגג, בטעם טוב ובעליצות, תואם בשלמות את גימור החדר; היה זה מעשה ידם של הפלאשה[19], אשר כלל קנה צבוע שנחתך ועוצב כפסיפס של דמויות, ואשר יצר מראה עולץ שלא ניתן להכילו בחושים...
המלך החל בבניית אולם נוסף בממדים זהים, ובו לוחות שנהב, עם כוכבים בכל צבע, שנקבעו בכל לוח במרחקים קבועים"[20].
לפי הכרוניקה של ייאסו השני, שהה הקיסר בימיו האחרונים ב"גמב מסקל" (טירת הצלב), מבנה שלא נזכר בשום מקום אחר, אם כי לא ברור אם מדובר בכינוי למבנה מוכר או במבנה חדש לחלוטין. מפעלי הבנייה רחבי ההיקף האלה דלדלו את אוצר הקיסרות, ופרוטקי ציין כי שוב אין די באוצר הממלכה אפילו לצרכיו של הקיסר[21].
אף שהחלוקה המקובלת קובעת את סיום תקופת התחייה לסוף מלכותו של הקיסר הבא יואס הראשון ב-1769, הקיסר בקפה היה האחרון ששלט שליטה מלאה באימפריה[22], וכבר בימיו של ייאסו השני החלה מורגשת ההתפוררות שבישרה את בוא תקופת השופטים האתיופית (זמנה מספנת)[23]. שליטתו של ייאסו השני בקיסרות הלכה והצטמצמה, ולמרות דיכוי המרידות הרבות לא הצליח להשיב לשלטון המרכזי את כוחו. בעניין זה ציין פרוטקי, שלוש שנים לפני מותו של ייאסו השני, כי רוב כוחו של הקיסר אבד, וכי הקיסרות האתיופית שוקעת עוד ועוד ומיום ליום למצב של דקדנס.
המצב הקשה לא מנע מהקיסר הבא, יואס הראשון, קטין ששלט בקיסרות בחסות סבתו, הקיסרית מאנטאוואב, להמשיך בבנייה במתחם. בכרוניקה של קיסר זה מוזכר ב-1760 מבנה חדש, "אדיס בית" ("בית חדש"), ששימש כאולם שימועים. המאבקים הפנימיים בקיסרות בין האורומו, שאליהם השתייכה אם הקיסר, לבני קווארה, מקורביה של סבתו, הביאו בסופו של דבר, ב-1766, לעלייתו של מיכאל סהול[24] שהיה לאיש החזק במדינה. סהול הוציא להורג את הקיסר הצעיר שלוש שנים לאחר המינוי, וסיים בכך את תקופת התחייה.
תקופת השופטים האתיופית (1769-1855)
| שם הקיסר | שנות שלטון |
|---|---|
| יוהנס השני | |
| תקלה היימנות השני | |
| סוסניוס השני | |
| תקלה היימנות השני | |
| סלומון השני | |
| תקלה גיורגיס הראשון | |
| דמטריוס | |
| אגוולה ציון | |
| יואס השני | |
| ג'יגר | |
| ייאסו הרביעי | |
| גברה קראסטוס | |
| סהלה דנגל |
בתקופת השופטים נחלק השלטון באתיופיה בין מצביאים שונים, כוחו של הקיסר היה מצומצם והשפעתו התפרסה בעיקר סביב בירתו, גונדר. מקובל לתארך את ימי התקופה החל ב-7 במאי 1769, היום בו ראס מיכאל סהול רצח את הקיסר יואס הראשון והמליך תחתיו את יוהנס השני. בתקופה זו זכו קיסרי אתיופיה בכינוי המזלזל "מלכי גונדר", והם עסקו בעיקר בתככי החצר ובמאבקים פנימיים. ב-86 שנות תקופת השופטים עבר השלטון מיד ליד, בין 19 קיסרים, לא פחות מ-26 פעמים.
ברוס הגיע לגונדר בשנה שלאחר מכן. בתיאוריו כבר אז משתקפים ההרס וההזנחה שפשו בטירת פאסילידס:
"בעברו מבנה בעל חשיבות ניכרת; היה זה בניין רבוע מוקף במגדלים רבועים[25]; פעם הוא התנשא לגובה של ארבע קומות, ומראשו נשקף מראה של הארץ כולה לכיוון דרום-מערב לעבר אגם טזאנה[26]. חלק גדול ממבנה זה ניצב כיום בהריסותיו לאחר שנשרף בזמנים שונים; אולם עדיין יש בשתי קומותיו הנמוכות מקום מגורים נרחב, ואורכו של חדר השימועים עולה על 120 רגל"[27].
לעומת זאת, מתיאוריו של ברוס עולה שהחומה ההיקפית של המתחם השתמרה. הוא מציין, אגב הגזמה, כי גובהה עמד על 30 רגל ואורכה הכולל הגיע למייל וחצי. משחזרי האתר בשנות ה-80 של המאה ה-20 העריכו את גובה החומה בכשלושה מטרים (היינו פחות מעשר רגל) ואת אורכה בכ-900 מטרים בלבד. לדברי ברוס, על החומה החיצונית נבנו שינות, ובינה לבין החומה הפנימית נבנה רציף הליכה מוגבה (Parapet), שנמתח לכל היקפו של פאסיל גמב ואשר איפשר תצפית אל הרחוב. עוד ציין ברוס כי בחומה לא הוכשרו עמדות לתותחים.
ברוס תיאר את שגרת העבודה של הקיסר: בעת השימועים והישיבות שנערכו באולמות השימוע, ישב זה במרפסת מוגבהת מוקפת מעקה, ובינו לבין יתר הנוכחים הפריד מסך. דרך פתח במסך זה פנה הקיסר אל דוברו, ה"קאל אסה" ("קול המלך"), וזה העביר את הדברים הלאה. ברוס תיאר גם את אולם הכס. הכס היה מוזהב, גדול ורבוע, ודמה למעשה למיטה. על הכס הונחו שטיחים פרסיים, אריגי דמשק (בד שבאריגתו שולבו דוגמאות) ופיסות בד מוזהבות, ולפניו הותקנו מדרגות שכוסו גם הן בשטיחים. אף על פי שהכס עדיין שמר על יופיו ועושרו, ניכרו בו תהפוכות הזמן. לקיסר הייתה אתון שעליה רכב אל אולם הכס, וירד ממנה ישירות אל השטיח. ברוס ראה לנכון לציין כי היה עד למקרים בהם האתון עשתה את צרכיה על השטיח ("Great indecencies" בלשונו). לקיסר היה גם אפריון מוזהב שדמה לאפריון רומי.
אולם הקיסר האתיופי בתקופה זו היה מלך-בובה בידי המצביאים והראסים[28], ולשגרת העבודה היום-יומית במתחם לא הייתה משמעות של ממש. פאסיל גמב הפך ממתחם קיסרי לבית סוהר, והקיסרות הוחזקה בחיים רק משום שלאצילים היה אינטרס פוליטי בהמשכיותה של מסורת "שושלת שלמה". הקיסרים שהועלו אל כס המלכות והורדו ממנו לעיתים מזומנות, הוגלו על ידי האצילים לאמב ברחבי האימפריה, ורק הקיסר המכהן באותה עת הוחזק בגונדר. לא עמדו לרשות הקיסרים חיילים, כספם לא הספיק אפילו לצורכי ארון קבורה עם מותם, והם התגוררו בחדרים מתפוררים בארמונות המוזנחים של גונדר. האצילים עשו בפאסיל גמב כרצונם - חייליו של ראס מיכאל סהול בזזו את אולם הכס לנגד עיניו של הקיסר תקלה היימנות השני הזקן, עת היה ישוב בו; ובתקופתו של הקיסר תקלה גיורגיס הראשון הושחתו והועלו באש מספר מבנים במספר הזדמנויות. עם זאת, בדרך-כלל המשיכו הכרוניקות של הקיסרים השונים להאדיר אותם ואת מעשיהם, במנותק לחלוטין מהמציאות.
הנוסע האנגלי ויליאם קופין (William Coffin) שהזדמן לגונדר ב-1814, מסר תיאור עגום של המצב בפאסיל גמב:
"...בית המלך, המכונה "אצא גמב" (מגדל המלך), ניצב בתווך על גבעה, ונראה יותר כמו כנסייה פורטוגזית מאשר כארמון מלכותי. המלך אינו מתגורר בו, ולא התגורר בו זה שנים רבות; כל הדלתות שבורות, והמבנה כולו נזקק מאוד לשיפוץ, אם כי בין קירותיו התקין המלך אגוולה ציון מספר דירות ראויות, נוסף על זו בה הוא מתגורר כאשר הוא שוהה כאן"[29].
ב-1830, סמואל גובאט, לימים הבישוף הפרוטסטנטי השני של ירושלים, הגיע גם הוא לגונדר, ופגש את הקיסר ג'יגר. הוא מתאר בהתנשאות את השיחה בין השניים אגב מצבו של הארמון:
הוא (הקיסר) מתגורר בבית עגול קטן, שנבנה על ידי יואס, על גבי הריסות חלק מהארמון שהוקם על ידי הפורטוגזים... הוא הורה למשרת להביאני לדירה אחת בארמון. ברי שהיה זה פעם בניין נאה, ואף שעתה הוא ניצב חרב, הוא רם בהרבה מכל מה שציפיתי לראות בחבש. חדרים או אולמות אלה ומספר חדרים קטנים, שומרים עדיין על מצב שימור נסבל, אף שהם לא זכו לטיפול משך זמן כה רב, ועל-כן חזותם איננה נעימה לעין כלל... המלך מתגורר בחדר בודד. זה מרוהט במידה ראויה למקובל בארץ זו, ומחולק על ידי מסך לבן. לאחר שסיימתי לסקור את האחוזה, הוא שאל אותי אם אי פעם ראיתי מבנה כה נהדר. 'כן' השבתי, 'אני סבור שראיתי בארצי מספר מבנים היכולים להתחרות עמו'. 'מה!' הוא קרא בהפתעה 'האם יש בנמצא בימינו אלה אנשים היכולים ליצור יצירות כה נהדרות?'"[30]
נוסע אחר, הגאוגרף הצרפתי ארנו-מישל ד'אבדי (Arnaud-Michel d'Abbadie) תיאר את ההרס בפאסיל גמב ב-1838:
"ארמון זה שהוקם על ידי הפורטוגזים לפני מאתים שנה לערך, שוכן בליבו של רובע חרב. הוא מורכב מצבר מבנים הערוכים בלא סימטריה, חלקם נושאים רציפי הליכה על גגותיהם, על אחרים כיפות או קשתות. את המתחם רחב הידיים, שצורתו אינה משוכללת, מקיפה חומה ובה שינות, היא נושאת על גבה רציף הליכה, וקבועים בה חרכי ירי ומגדלים במרווחים קבועים. למבנה המרכזי מגדל רבוע גדול בחזיתו, החולש על מצבור המבנים כולו. מאולם הכינוס והשימועים לא נותר אלא חלק מקיר וגמלון, ומבואת הכניסה הראשית שבמרכזו, חשופה אל השמים ממעל. המרחצאות והתנורים שבורים, בחדרי הנשים מוצאים מחסה רק עופות לילה; חדר האוצר, המחסנים, המטבחים, האורוות, ודירות המגורים שאליהן, כך אומרים, נהגו הקיסרים ובני משפחותיהם לפרוש למנוחה מכללי החצר הנוקשים, כולם אינם ראויים; ואיש בארץ אינו מסוגל להכין אפילו את המלט לתיקון פגעי הזמן. בית-סוהר לשעבר והאולם הגדול ששימש כבית-המשפט הם המבנים היחידים שנשתמרו היטב"[31].
על הקיסר האחרון של הענף הבוגר של השושלת הסולומונית, סהלה דנגל, מסר ד'אבדי כי היה מנושל מכוחו ומכל סמכויותיו, נטוש בבדידות ארמונו, למעט בהזדמנויות נדירות בהן הוא דן, כערכאת ערעור אחרונה, מקרה מיוחד כלשהו בבית המשפט.
מאז סופה של תקופת גונדר
מצבה החמור של הקיסרות המפוררת החל משתנה כאשר הקיסר תוודרוס השני הדיח את סהלה דנגל ב-1855, ופתח את תקופת הגיבוש האתיופית, תקופת שיקום ורסטורציה שבמהלכה אוחדה המדינה המתפוררת מחדש והקיסר זכה שוב בכוחו ובסמכויותיו. אולם לגונדר ולפאסיל גמב לא הביאה תקופה זו נחמה. תוודרוס השני העביר את בירתו לדברה תבור, ובכך איבדו גונדר והמתחם המלכותי שבלבה את מעמדם, ותקופת גונדר הגיעה לסופה. בנוסף, ב-1864 וב-1866 בזז תוודרוס השני את כנסיות גונדר באופן שיטתי, ורוקן אותן מאוצרותיהן וספריהן. לבסוף גרש את תושבי העיר והעלה אותה באש. לימים עברה הבירה מדברה תבור לאמבה מריאם, וכאשר המשלחת הצבאית הבריטית לאתיופיה כבשה את האחרונה ב-1868, היא בזזה תבות רבים ואת אוצרותיה הכתובים של השושלת הסולומונית. חלקים ממסמכים אלה שמורים כיום במוזיאון הבריטי בלונדון, ואחרים מפוזרים בספריות ברחבי אירופה. עם זאת, המבנים העיקריים בפאסיל גמב - טירותיהם של פאסילידס, ייאסו הראשון, בקפה ומאנטאוואב, כמו גם החומה ההיקפית של המתחם - שרדו את החורבן. הקיסר הבא, תקלה גיורגיס השני, שמלך במשך ארבע שנים, בין 1868–1872, תיקן מעט מהנזקים שגרם קודמו, וסיפק משאבים לשיפוץ ההרס[32], אך העיר הותקפה שוב ב-1888, הפעם על ידי צבא המהדייה, והמעט שנותר ממנה, בייחוד הכנסיות (42 מתוך 44)[4], חרב. אולם מבני האבן העיקריים בפאסיל גמב שרדו גם הפעם.
חלק גדול מפאסיל גמב שופץ לראשונה על ידי האיטלקים שכבשו במהלך המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה את גונדר ב-1 באפריל 1936. האיטלקים שיפצו את המבנים, אך לא חקרו ולא שחזרו אותם, ושיפוץ זה, שהחל במאי 1938, אחראי לחלק מחוסר הבהירות האופף את תיארוך המבנים ואופיים המקורי המדויק. האיטלקים עשו שימוש נרחב בבטון מזוין ובמלט מודרני שפגם בחזות ההיסטורית של המבנים, ושהסתבר לעיתים, בחלוף השנים, כמעמס כבד מדי לכושר הנשיאה שלהם[33]. השלטון האיטלקי עשה בחלק מהמבנים שימוש ושיכן בהם משרדים ממשלתיים. הרס ונזקים נגרמו לעיר ולפאסיל גמב ב-1941 במהלך המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם השנייה כתוצאה מהפצצות הצבא הבריטי שהדף את האיטלקים מאמהרה, וסיים בכך את הכיבוש האיטלקי של אתיופיה. עבודת שיפוץ אקראיות נערכו במתחם עד לסוף שנות ה-60 של המאה ה-20. ב-1979 הוכרז המתחם המלכותי כאתר מורשת עולמית, ומאז נערכו בו שוב עבודות שחזור ושיפוץ במספר הזדמנויות.
על סגנון הבנייה הגונדרי
מאפיינים
מארמונותיו של פאסיל גמב, כמו גם ממספר קטן נוסף של מבנים בגונדר, בעיקר ראס גמב, מתחם הקיסרית מאנטאוואב בקוסקאם ומרחצאות פאסילידס, ניתן לעמוד על חלק ממאפייניו האדריכליים העיקריים של סגנון הבנייה הגונדרי. המבנים רבועים או מלבניים, מאסיביים ועוצמתיים; ומשדרים סגירות, למרות מספר הפתחים הגדול. מגדלים עגולים שאינם חורגים מגובהו הכללי של המבנה, בדרך כלל נושאי כיפות, צמודים לבניינים הגדולים בפינותיהם; ומגדל רבוע וגבוה במיוחד ממקד את תשומת הלב, בין שהוא מצטרף למגדלים עגולים נוספים ובוודאי כאשר הוא ניצב לבדו. פתחים רבים - דלתות וחלונות - נקבעו כמעט בכל החזיתות, ומרפסות עץ תולות מהקומות העליונות ובולטות מקו החזית. כל הפתחים מעוגלים ממעל בצורת קשת, וחלק ניכר מקשתות אלה מעוטר באבן גיר אדומה שהובאה מקוסקאם. למעט במגדלים העגולים, מעטרות שורות שינות את כל הגגות - הן של המבנה והן של המגדלים הרבועים - וספק אם לאלה נודעה בשלב כלשהו מטרה הגנתית; תחת זאת אומצו השינות כפריט אדריכלי אסתטי. גרם מדרגות חיצוני עשוי להצטרף למדרגות הפנימיות השוכנות פעמים רבות במגדל הרבוע, והוא ממוקם בניצב לקיר הבניין ולא במקביל ובצמוד לו. פנים המבנה מחולק לחדרים רבועים, והקומות הגבוהות יותר נישאו על ידי קורות עץ שנקבעו בחריצים שהוכנו לשם כך בקירות. הגגות נגישים.
בשל מצבו של האתר, קשה יותר להתחקות אחר מאפייני העיטורים שעטרו את פנים המבנים, ובעניין זה ניתן להסתמך בעיקר על הכרוניקה הקיסרית ועל עדויותיהם של נוסעים אירופים שביקרו בגונדר. ברי שבציפוי ועיטור הקירות נעשה שימוש בחומרי גלם יקרים דוגמת שנהב, זהב, נחושת ואבני חן. לצד אלה נעשה שימוש גם בבדים, מראות, עיטורי סטוקו, מלאכת יד מסורתית מקנים ובאותה אבן קוסקאם אדומה ששימשה לקישוט הפתחים. הריהוט היה, לפחות ברובו, מעץ, אך ניתן לשער כי היו גם רהיטים מחומרים אחרים דוגמת אבן.
מקורו של סגנון הבנייה בגונדר
הבישוף דייוויד מת'יו ששימש כשליח הכס ה"קדוש" לאתיופיה ב-1945 הביע את דעתו בעניין הסגנון האדריכלי הגונדרי:
"הקמתה של בירה חדשה זו, הייתה מלאכתם של אנשי מקצוע שניזונו מהמסורת הפורטוגזית-חבשית, אך סביר להסיק שהתפיסה הכללית הייתה, לפחות בחלקה הגדול, אתיופית"[34].
מונרו-היי מסכם כי קביעה זו אכן אפשרית מבחינה היסטורית, שכן בזמן הקמת גונדר, באמצע המאה ה-17, כבר הוקמו באתיופיה די טירות וארמונות כדי לעלות בקנה אחד עם מסקנתו של מתיו. עם זאת, הוא קובע כי מקורו של הסגנון שהתפתח בפאסיל גמב הגיע מחוץ לקיסרות במחצית הראשונה של המאה ה-17, מועד בו עדיין הייתה באתיופיה נוכחות ניכרת של פורטוגזים, עות'מאנים והודים (ייתכן שגם הודים אלה היו למעשה פורטוגזים שהגיעו ממושבות האימפריה הפורטוגזית בתת-היבשת ההודית).
במועד הקמת המתחם הקיסרי, היו באתיופיה שני סוגים של בנייני אבן - הסגנון הראשון, מקומי בעיקרו, אפיין את המתחמים המלכותיים המוקדמים, דוגמת אלה שהוקמו בגורגורה ובדנקז; והאחר היה פורטוגזי-ישועי שיובא כמו שהוא מאירופה. רוב הנוסעים שביקרו בגונדר והתייחסו לנושא, ייחסו את הטירות בפאסיל גמב ישירות לפורטוגזים, ויכול שקביעה זו אף הייתה נכונה, שכן ייתכן מאוד שאנשי מלאכה פורטוגזים או פורטוגזים למחצה בנו אותן. עם זאת, הסגנון הגונדרי אינו זהה לסגנון הפורטוגזי-ישועי, אלא מתאפיין בקווים עצמאיים, גם אם למעלה מסביר שהראשון אכן שאב מהאחרון. ברוח זו, ברי כי האדריכלים המקומיים לא הביאו לעולם סגנון אדריכלי יש מאין, ומבני הציבור שהוקמו באתיופיה בתקופה מוקדמת בהרבה, לדוגמה בימיהם של הקיסרית הלני והקיסר גלאוודיוס, שניהם בני המחצית הראשונה של המאה ה-16, היו פרי יצירתם של אדריכלים ואמנים מצרים, ארמנים, סורים ואירופים.
יהא מקורו המדויק של הסגנון שהתפתח בבירה החדשה אשר יהא, נראה כי בבסיס הקמתם של מבני פאר אלה ניצב הצורך הממשי לשקם את מעמדה של השושלת הסולומונית, עם תום תקופת השפל האתיופית ותחילתה של תקופת התחייה; להשיב לקיסרות המדולדלת הוד-מלכות ותהילה, ולשדר עוצמה ויוקרה. בזכות טירותיו וארמונותיו, זכה פאסיל גמב בכינוי "קמלוט של אפריקה"[3].
אתרי המתחם העיקריים
מבנים (בכחול): 1. טירת פאסילידס; 2. מאגר מים; 3. מגדל אוואג' מנגאריה; 4. טירת ייאסו הראשון; 5. הטירה הקטנה של פאסילידס; 6. אולם הכס של דווית השלישי; 7. בריכה; 8. הלשכה; 9. הספרייה; 10. כנסיית גימג'בית מריאם; 11. אורוות; 12. אולם בקפה; 13. בית האריות; 14. בית החתונות; 15. כנסיית אלפין גיורגיס; 16. כנסיית אסאמה קדוס מיכאל; 17. בית מפקד חיל הפרשים; 18. טירת מאנטאוואב.
מחוץ למתחם: 19. כנסיית תקלה היימנות; 20. ראס גמב.
שערים (באדום): 1. שער ג'אן טקל; 2. שער וומבר; 3. שער תזכרו; 4. שער אזאג' טוקורה; 5. שער אדנגר; 6. שער קוואלי; 7. שער אימביטה; 8. שער בלדראס; 9. שער ראס; 10. שער רגב; 11. שער אינקויה; 12. שער גימג'בית מריאם; 13. שער אלפין.
החומה והשערים
אורכה של חומת המתחם הכפולה הוא 900 מטרים לערך, וגובהה עמד על כשלושה מטרים. בין החומה החיצונית והפנימית נסלל רציף הליכה מוגבה (Parapet), ומגדלי שמירה הוקמו לאורכה במרווחים קבועים. עוד צוידה החומה בשינות ובחרכי ירי. בחומה הותקנו שערים בזמנים ובמקומות שונים, ואלה נודעו בשמות שונים, הכל בהתאם לתקופה ולמקור. בספרו "טירות גונדר" (I Castelli di Gondar) מציין אלסנדרו מונטי דלה קורטה (Alessandro Augusto Monti Della Corte), כי לשערים נודעו תפקידים מוגדרים - חלקם שימשו את בני המלוכה, חלקם יועדו לאנשי דת, אחרים שימשו את אנשי החצר והיו שנועדו עבור המושלים האזוריים[35]. בסופו של דבר הוליכו 12 שערים אל המתחם:
- "שער ג'אן טקל" (כונה גם "שער פיט", היינו, "השער הקדמי" או "השער המוקדם" - 1) - שער זה הוליך לאדבבאי, וכיום הוא חסום.
- "שער וומבר" ("שער השופטים" - 2) - שכן ליד "מגדל אוואג' מנגאריה" ("מגדל הכרוז"), והוביל גם הוא לאדבבאי. גם שער זה חסום כיום.
- "שער תזכרו" ("שער האזכרה" - 3) - הוביל לאדבבאי, ובעבר היה מחובר אליו גשר.
- "שער אזאג' טוקורה" ("שער ראש הלשכה טוקורה" - 4) - הוביל אל כנסיית תקלה היימנות שבאדבבאי דרך "גשר הקשת בענן" שהקים הקיסר ייאסו הראשון.
- "שער אדנגר" ("שער הטווים" - 5) - הוביל גם הוא דרך גשר אל מחוץ למתחם הקיסרי. באמצעותו ניתן היה להגיע אל כנסיית רפאל ה"קדוש" שברובע הטווים, ומכאן שמו.
- "שער קוואלי" ("שער המוך" - 6) - קבוע במבנה בן שתי קומות וכיום הוא חסום.
- "שער אימביטה" ("שער החלילנים" - 7) - הוליך אל כנסיית אסאמה מיכאל ה"קדוש", אחת מכנסיות המתחם.
- "שער בלדראס" ("שער מפקד חיל הפרשים" - 8) - שער זה אינו נמנה עם 12 השערים "המסורתיים", שכן הספירה המקובלת כוללת את "שער אלפין" (להלן), שאיננו שער חיצוני, אלא מחבר בין שני מתחמים פנימיים בפאסיל גמב. שער זה קרוי על-שמו של בית מפקד חיל הפרשים הסמוך לו (להלן).
- "שער ראס" (9) - שער זה הקרוי על-שם הראס פעיל גם כיום.
- "שער רגב" או "ארגב" ("שער היונים" - 10) - כיום חסום.
- "שער אינקויה" ("שער (הנסיכה) אינקויה" - 11) - קרוי על-שם אמה של הקיסרית מאנטאוואב ונמצא בשימוש גם כיום.
- "שער גימג'בית מריאם" (12) - מוביל אל כנסיית גמג'יבית מריאם (אוצר מרים) ומכאן שמו (להלן).
- "שער אלפין" ("שער האלפין" ("דירה פרטית") - 13) - חסום כיום. אף על פי שאינו שער חיצוני, הוא נמנה עם 12 שערי המתחם. בעבר הוא הוביל מכנסיית אסאמה מיכאל ה"קדוש", דרומה אל אזור המגורים המוגבל, ומיקום זה הקנה לו את שמו.
טירת פאסילידס
"טירת פאסילידס" (ፋሲል ግምብ - 1) הייתה המבנה הראשון שהוקם בפאסיל גמב, וגם כיום הוא הבולט והמרשים במבני המתחם. בניית המבנה החלה מיד לאחר שפאסילידס בחר במקום, ב-1635 או 1636. מונטי דלה קורטה מציין בספרו כי לפי האגדה עסקו מאה אדריכלים ואמנים זרים בהקמת הטירה, וכי היא שימשה בסופו של דבר, כמודל לכל המבנים שהוקמו לימים בפאסיל גמב[36]. המבנה העיקרי של הטירה בן שתי הקומות רבוע ואורך כל אחת מצלעותיו הוא 25 מטרים. בכל אחד מארבע פינותיו ניצב מגדל עגול נושא כיפה, ובפינה הדרום-מערבית שלו, צמוד למגדל העגול שבפינה זו, הוקם מגדל חמישי, רבוע בצורתו, המתנשא לגובה של 32 מטרים הערוכים בארבע קומות. גגו של מגדל זה, כמו גם גג הגוף המרכזי של הטירה, נושא קו שינות היקפי. המבנה הוקם מאבנים כהות לא מסותתות שחוברו זו לזו במלט, והקשתות שמעל הדלתות והחלונות עוצבו מאבן גיר אדומה שהובאה מקוסקאם. בקומה הראשונה נקבעו פתחים בכל צדדיה של הטירה, ונראה שפאסילידס לא היה מוטרד מהתקפה. לקומה השנייה שתי כניסות - מדרגות וכבש בחזית הצפון-מערבית, ומדרגות בלבד בחזית הצפון-מזרחית. בחזית הדרום-מערבית, תלויות ארבע מרפסות עץ - מרפסת גדולה בקומה השנייה, מרפסת קטנה יותר בקומת הגג, ושתי מרפסות קטנות בקומה הרביעית של המגדל הרבוע ובקומת הגג שלו. אל כל המרפסות מובילים פתחים שעוצבו בצורת קשת, ונשקף מהן נוף למרחק רב, עד לאגם טאנה. שלוש מרפסות עץ קטנות נתלו גם בחזית הצפון-מערבית. המרפסות לא היו רק אביזר אדריכלי, אלא שימשו מטרות שלטוניות.
קומת הקרקע של הטירה מחולקת על ידי שני קירות לשלושה חללים ארוכים. מונטי דלה קורטה ציין, עת חקר את האתר בראשית הכיבוש האיטלקי באתיופיה, כי במבט ראשון נראתה הטירה במצב שימור טוב, אף על פי שדלתותיה וחלונותיה היו חסרים; אך פנים המבנה היה הרוס לחלוטין[37]. עם זאת, הוא הבחין במספר מוטיבים מסטוקו עשויים:
..."...בטעם ערבי, ובמיוחד בסמל הכוכב הסולומוני שלו שש פינות" (תמונה לעיל)[38].
לצד הטירה שכנו מגורי השומרים, וממזרח לה ניצב מבנה בעל גג עשוי קמרון חבית, שתואר כבריכת רחצה, בריכת דגים או בית מרחץ, אך סביר ששימש כמאגר מים בתוך תחומי המתחם (2). בצידו הדרומי של המבנה מוביל אולם ארוך וצר עד ל"שער וומבר" ("שער השופטים") ול"מגדל אוואג' מנגאריה" ("מגדל הכרוז" - 3). "הטירה הקטנה של פאסילידס" (5), המכונה גם "אנקולל גמב", היינו, "טירת הביצה", על-שום כיפתה, היא מבנה קטן שיכול ששימש כמגורי הקיסר בזמן שהטירה העיקרית הוקמה. אם סברה זו נכונה, זהו מבנה הקבע העתיק ביותר ששרד במתחם[22]. מאוחר יותר הוקמה טירתו של ייאסו הראשון בין שני מבנים אלה. פנים המבנה נחלק לאולמות גדולים שתקרתם גבוהה, וכן הוקמה בו קפלה שלה גג קמרון חבית. הריהוט הפנימי והדלתות, שככל הנראה היו עשויים מעץ, לא שרדו; אולם עיטורים שנחקקו בקירות עדיין נראים היטב.
הספרייה והלשכה
הספרייה (ዮሐንስ ጽሕፈት ቤት - 9) והלשכה (ዮሐንስ ቤተመጻሕፍት - 8) - שתיהן במרכז המתחם מצפון לטירת פאסילידס - מיוחסות לקיסר יוהנס הראשון, "הצדיק", אך לא בוודאות מלאה.
ברי שהספרייה, או "פקר גמב", הייתה קיימת לפחות ב-1707, עת הקיסר תקלה היימנות ערך בה סינוד. צילומים מראשית המאה ה-20 מראים את המבנה במצב עגום, עת גגו היה חסר, אך לאחר מכן הוא שופץ באופן אינטנסיבי על ידי האיטלקים, שהחליפו עד שמונים אחוזים מחומר הגלם המקורי[12]. מבנה הספרייה הוא בניין רבוע בן שתי קומות, הנושא שורות שינות על גגו. החזית פונה לכיוון דרום-מערב, לעבר טירת פאסילידס, ובקומתה הראשונה שתי דלתות - גדולה וקטנה, ושורה של חמישה חלונות מעוטרים באבן גיר אדומה בקומה השנייה. גרם מדרגות חיצוני מוביל אל הקומה השנייה בצידה הצפון-מערבי, הצד הפונה לעבר הלשכה. בחזית זו ארבעה חלונות הקבועים בשתי הקומות ללא סימטריה. על קירות הספרייה, העשויים אבן אפורה, הודבק סטוקו צהבהב, ועיטורי צלבים נחרתו מעל הפתחים. בקומת הקרקע שוכנים שלושה חדרים, והגדול שבהם מחולק לשניים על ידי ארקדה מעוטרת באבן גיר אדומה מקוסקאם. הקומה השנייה נחלקת גם היא לשלושה חדרים, אך בתוואי שונה מזה של קומת הקרקע. גם בתוך המבנה יש עיטורי סטוקו בדמות חלונות מדומים, ומת'יו גרס, כנראה בעקבות מונטי דלה קורטה, כי ייתכן שהם תוצר של השפעת ספרדית-מורית. עיטורים נוספים בצידם החיצוני של הפתחים מציגים בעיקר צלבים קופטים ואתיופים.
הלשכה שוכנת צפונית-מערבית לספרייה, וייתכן שיש לזהותה עם "ביתא מנגסט" ("בית הארכיון הממלכתי") שנזכר במספר מקורות. גם מבנה זה מתנשא לגובה של שתי קומות, אך הוא נושא מגדל קטן ורבוע המוסיף לו קומה שלישית. אף שגגו של מגדל זה מוקף בשינות, כמו גג המבנה המרכזי, בעבר הייתה מונחת עליו גם כיפה. בחזית הדרומית של הקומה הראשונה קבועים שני פתחים גבוהים ונושאי קשתות. שרידי קורות עץ, בקומה השנייה של חזית זו, מראים כי פעם תלתה ממנה מרפסת. בפינה הצפון-מזרחית של הלשכה ניצב מגדל עגול שהיה צמוד למבנה, אך הוא קרס. שני גרמי מדרגות מקשרים בין קומות הבניין - האחד פנימי, והאחר מחוץ לבניין בצידו הצפון-מערבי. בכל קומה אולם בודד - קומת הקרקע שימשה לשימועים והקומה השנייה הכילה את ארכיון המסמכים המשפטיים והפיסקלים. גם בניין זה הגיע למצב של הרס חלקי וגם הוא שוחזר, אך לא באותה דקדקנות שמאפיינת את שחזור הספרייה.
טירת ייאסו הראשון
טירת הקיסר ייאסו הראשון, "הגדול" (ታላቁ እያሱ ግምብ - 4) שוכנת סמוך לטירת פאסילידס סבו, בצידה הצפון-מזרחי של האחרונה. שני המבנים דומים, אם כי טירת ייאסו הראשון קטנה בהרבה, והיא מלבנית ולא רבועה: אורכה 24 מטרים ורוחבה 14 מטרים. בדומה לטירה הגדולה יותר, גם לטירת ייאסו הראשון היה מחובר מגדל רבוע נושא כיפה ושינות, אך חלקו קרס זה לא מכבר. בצידה הצפוני של הטירה הוקם מגדל עגול שסביבו גרם לולייני בן 26 מדרגות המעפילות אל הקומה הראשונה, אלמנט ייחודי ולא אופייני לסגנון הגונדרי. מגרם מדרגות זה מוביל פתח אל אולם שלו תקרת קמרון חבית, וזה העניק לטירה את הכינוי "טירת האוכף". דלתות נפתחות מקירות המבנה בכל ארבעת צדדיו, ואל החזית הדרום-מערבית היו מחוברים מבנים שקישרו בין הטירה לטירתו הוותיקה של פאסילידס. שרידים של מבנים אלה עדיין נראים בשטח.
בפנים המבנה מבואה המוליכה אל האולם המרכזי, ולאורך קירותיו שורות של חריצים המסמנים את המקום בו היו קבועות קורות העץ אשר נשאו את רצפת הקומה השנייה. לפי הכרוניקה של ייאסו הראשון, הייתה תקרת המבנה מכוסה במראות וב"פנג'אל" (בדולח או חרסינה). תקרה זו נשענה על קשתות.
טירת ייאסו הראשון ניזוקה במלחמת העולם השנייה, עת הצבא הבריטי הניס מגונדר את הצבא האיטלקי, וגם כיום מצבה ירוד.
אולם הכס של דווית השלישי
אולם הכס של הקיסר דווית השלישי (ዳዊት ፫ ዙፋን ቤት - 6), הוקם מעט צפונה ובמנותק מהמבנים שהיו קיימים עד אז. לעיתים הוא מכונה "אולם השירה" ("זפאן בית"), ככל הנראה תוצאה של שיבוש השם "זופאן בית" ("אולם הכס"). טעות זו השתרשה בקרב מספר חוקרים: מת'יו כינה את המבנה "אולם השמחה", וגם האיטלקים כינו אותו "Casa del Canto" ("בית השירה") או "Casa Dell'Allegria" (אולם השמחה)[39]. נראה שבעת הקמתו עדיין לא הורחב שטחו של פאסיל גמב, והמבנה הוקף בחומה משלו שרק שרידים ממנה נראים בשטח. מספרו של ברוס "מבוא לתולדות חבש" (A preface to the history of Abyssinia) עולה כי המבנה אכן שימש כאולם לקבלות פנים ואירועים, וידוע כי השימוש במבנה למטרה זו המשיך לפחות בימיו של הקיסר חובב האירועים, בקפה. בקפה חגג באולם בשתי הזדמנויות לפחות את ניצחונו בקרבות, והטקס כלל את הצגת עורלותיהם של חיילי האויב והשלכתן אל הרצפה. קשה להתחקות במדויק אחר אזכוריו של המבנה, שכן אולמות כס שכונו גם הם בשם "זופאן בית", היו קיימים גם לפני ימיו של דווית השלישי.
למבנה זה היו, לפי מונטי דלה קורטה, שתי קומות[40], אך מונרו-היי מדווח בזהירות 65 שנים מאוחר יותר, כי "עובדתית" ("Substantial") הוא בן קומה בודדת[41]. בצידו הדרום-מזרחי של המבנה ניצב בעבר מגדל עגול, ומבנה עגול נוסף, קטן יותר, היה צמוד לו בפינתו הצפון-מזרחית. גם בפינה הצפון-מערבית שכן מגדל, אך זה היה רבוע, ורובו הרוס כיום. גג האולם חסר, ורק שורת השינות שהקיפה אותו מכל צדדיו ניצבת עדיין במקומה. בפנים המבנה, שאורכו 30 מטרים ורוחבו 12.5 מטרים, היו רק שני חדרים - מבואה ואולם גדול וארוך. לא פחות מ-14 פתחים הובילו אל אולם הכס - חמישה בכל אחת מחזיתות האורך ושניים נוספים בכל אחת מחזיתות הרוחב. בקומה השנייה מוקמו 14 חלונות, אחד מעל כל פתח.
אולם בקפה
אולם בקפה (በካፋ ግምብ - 12) נושא את שמו של הקיסר לו הוא מיוחס. המבנה מהווה חלק מהחומה ההיקפית הצפונית לאורך חמישים מטרים לערך, והקמתו סימנה את הרחבתו של פאסיל גמב לממדיו הנוכחיים. במבנה חלל בודד, אולם משתה ענק ארוך וצר, ומגדל גונדרי אופייני, נושא כיפה עגולה, צמוד לו בקצהו המזרחי. הבניין בן קומה בודדת, ותחת גגו המקורי שאבד, יצקו האיטלקים תקרת בטון. בחזית הדרומית של המבנה נקבעו שלושה פתחים. אלה פונים אל חצר קטנה בצורת טרפז, התחומה מדרום על ידי המבנה המוארך של האורוות (11). בחזית הצפונית המשולבת בחומה ההיקפית של המתחם נקבעו חלונות. בצידו המזרחי של המבנה, מקום בו החומה ההיקפית פונה צפונה, צמודים לו מבנה קטן בן שתי קומות ומגדל עגול נוסף. באולם האירועים ניצב שולחן כה גדול, עד כי הוא זכה בכרוניקה של הקיסר לשם משלו - "אזמאטץ'". כל מבני הצבר נושאים שינות.
טירת הקיסרית מאנטאוואב
טירתה של מאנטאוואב (ምንትዋብ ግምብ - 18) היא הטירה האחרונה שהוקמה בפאסיל גמב. הטירה מיוחסת לקיסרית, אם כי ייתכן שלא היא בנתה אותה, אלא שהמבנה הוקם עבורה על ידי בנה ייאסו השני, בסביבות 1750, זמן לא רב לפני שפרשה מענייני הממלכה והתבודדה במצודתה בקוסקאם. הטירה הוקמה צפונית-מזרחית לאולם בקפה, ולה שתי קומות. רק החזית הפונה אל החומה ההיקפית של המתחם שימרה את מקוריותה, ובה שלושה פתחים רחבים בקומת הקרקע ושלושה חלונות גדולים שמרפסת עץ חיברה ביניהם בקומה הראשונה. יתר חזיתות הבניין נבנו מחדש על ידי האיטלקים בשנות ה-30 של המאה ה-20. מגדל קטן ורבוע ניצב על גג המבנה בצידו המערבי ולו שתי מרפסות - האחת מקרינה מהקומה השנייה והאחרת מגגו. בפינה המזרחית של הטירה צמוד לה מבנה נוסף, קטן ממנה ורבוע בצורתו. מבנה זה נושא כיפה בעוד שהטירה עצמה והמגדל שעל גגה מעוטרים בשינות. הגישה אל הקומה השנייה של הטירה היא דרך גרם מדרגות רחב או דרך גרם מדרגות פנימי וצר יחסית. בקומת הקרקע ארבעה חדרים מלבניים, וחדר חמישי רבוע ניצב בבסיסו של המגדל.
סמוך מדרום לטירה שוכן מבנה קטן ששימש כבית מרחץ, דבר הניכר בשרידי צינורות ובפתחים שבתקרתו, שנועדו לפינוי אדי הקיטור. המבנה בן שתי הקומות נחלק לחדרונים קטנים.
כנסיות המתחם
קשה להעריך כמה כנסיות הוקמו בפאסיל גמב במשך 220 השנים ששימש כבירת הקיסרים, ונאמר שפאסילידס לבדו הקים שבע כנסיות וקפלות במשך 30 שנות כהונתו. השליטים, שלעיתים היו דתיים מאוד, אף נעזרו באוהלים ששימשו ככנסיות ניידות בעת מסעותיהם. שלוש הכנסיות שניצבות גם כיום באתר הן כנסיית גימג'בית מריאם במערבו, וכנסיית אסאמה קדוס מיכאל וכנסיית אלפין גיורגיס בצידו הצפון-מזרחי.
ראו גם
- מרחצאות פאסילידס
- דברה ברהן סלאסי
- ראס גמב
- קוסקאם
לקריאה נוספת
- "Ethiopia, the unknown land", Stuart Munro-Hay, I.B.Tauris publishers, (2008), מסת"ב 9781860647444
- "Lonely Planet - Ethiopia and Eritrea", Frances Linzee Gordon & Jean-Bernard Carillet, (2003), ABN 36005607983
- "Travels to Discover the Source of the Nile: in the Years 1768, 1769, 1770, 1771, 1772, and 1773", James Bruce, G.G.J. and J. Robinson, London, (1790)
- "Ethiopia: The Study of a Polity, 1540-1935", David Mathew, Eyre & Spottiswoode.; First Edition edition (1947) ASIN B0006D6YV0
- "Prutky's Travels in Ethiopia and Other countries", Richard Pankhurst, Hakluyt Society, London (1991)
- "Guida Dell'Africa Orientale Italiana", Consociazione Turistica Italiana, Milano (1938) ASIN B002KHJSKY
קישורים חיצוניים
- ETHIOPIA Operational action for the safeguarding of the immovable cultural heritage and its reintegration into modern life
- The Cradle of Ethiopian art and culture
- Restored–Solomonic Dynasty of Lake Tana and Gondar : 1543-1769
- Zamana Masafint: 1769-1855
- Douze ans de séjour dans la Haute-Éthiopie by Arnauld d' Abbadie (פרויקט גוטנברג)
- "I Castelli di Gondar", Alessandro Augusto Monti Della Corte, Societa' Italiana Arti Grafiche Editrice in Roma (1938)
הערות שוליים
- ^ אתר אונסק"ו.
- ^ Ethiopia, the unknown land, Stuart Munro-Hay, I.B.Tauris publishers, 2008 מסת"ב 9781860647444. עמ' 73.
- ^ 3.0 3.1 The Cradle of Ethiopian art and culture
- ^ 4.0 4.1 4.2 Restored–Solomonic Dynasty of Lake Tana and Gondar: 1543-1769
- ^ מונרו-היי, עמ' 75.
- ^ מונרו-היי, עמ' 79.
- ^ ככל הנראה הכוונה היא שאותר בשנהב.
- ^ ככל הנראה גוזמה לשמה.
- ^ מונרו-היי, עמ' 84.
- ^ זו אינה אותה כנסייה שהקים הקיסר סוסניוס לפני ייסודה של פאסיל גמב.
- ^ לפי גרסה אחרת השוק נערך אחת לשבועיים.
- ^ 12.0 12.1 ETHIOPIA Operational action for the safeguarding of the immovable cultural heritage and its reintegration into modern life, עמ' 82.
- ^ מונרו-היי, עמ' 93.
- ^ ETHIOPIA Operational action for the safeguarding of the immovable cultural heritage and its reintegration into modern life, עמ' 76.
- ^ ברוס גם שרטט את המתחם בצורת ריבוע.
- ^ היקף המתחם אינו עולה במציאות על קילומטר בודד.
- ^ מונרו-היי, עמ' 94.
- ^ כ-1.2 מטר.
- ^ ביתא ישראל.
- ^ מונרו-היי, עמ' 96.
- ^ Prutky's Travels, עמ' 306.
- ^ 22.0 22.1 Fasil Ghebbi, Gondar Region
- ^ דעה אחרת אכן מתארכת את המועד לסוף ימיו של ייאסו השני, היינו ב-1755.
- ^ ההגייה הנכונה היא מיכאל סחול.
- ^ המגדלים עגולים במציאות.
- ^ כך במקור.
- ^ מונרו-היי, עמ' 102.
- ^ Zamana Masafint: 1769-1855
- ^ מונרו-היי, עמ' 108.
- ^ מונרו-היי, עמ' 109.
- ^ Douze ans de séjour dans la Haute-Éthiopie by Arnauld d' Abbadie, Chapitre III
- ^ Reunification of Ethiopia: 1855-1974
- ^ ETHIOPIA Operational action for the safeguarding of the immovable cultural heritage and its reintegration into modern life, עמ' 79.
- ^ מונרו-היי, עמ' 116.
- ^ "I Castelli di Gondar", Alessandro Augusto Monti Della Corte, Societa' Italiana Arti Grafiche Editrice in Roma (1938), עמ' 19.
- ^ מונטי דלה קורטה, עמ' 20.
- ^ מונטי דלה קורטה, עמ' 25.
- ^ מונטי דלה קורטה, עמ' 26.
- ^ מונטי דלה קורטה, עמ' 21.
- ^ מונטי דלה קורטה, עמ' 32.
- ^ מונרו-היי, עמ' 127.
