פייבל פולקס
| תאריך עלייה | 1920 |
|---|---|
| ידוע בשל | פגישותיו עם בכירים בגרמניה הנאצית, בהם אדולף אייכמן |
פייבל פולקס (Feivel Polkes, שינה את שמו לפייבל פולס; 11 בספטמבר 1900, סוקאל, פולין – 10 במאי 1982, ישראל) היה יהודי מארץ ישראל שנפגש עם אדולף אייכמן בשנת 1937 בנסותו לנקוט יוזמה לחילוץ רבבות יהודים מגרמניה הנאצית.
פגישתו עם אייכמן באה בעקבות הקשרים שקיים עם סוכן האס דה פרנץ רייכרט, שהזמין אותו לפגישה זו. הוא נפגש פעמיים עם אייכמן – בברלין ובקהיר – ודן על אפשרות להוצאה לפועל של עסקאות לעליית יהודים לארץ ישראל, אך הפגישות לא הניבו סיכום ברור.
דבר פגישותיו של פייבל פולקס עם הצמרת הנאצית לא נודע בארץ ישראל עד 1954, אז פורסמו רמזים ראשונים על העניין. פרטים ברורים יותר לגבי הפרשה פורסמו ב-1966 בעיתון הגרמני "דר שפיגל", אז גם פורסמה ברבים זהותו של פולקס, והפרשה עוררה סערה ציבורית בישראל.
קורותיו של פייבל פולקס אפופי מסתורין. הנאצים ראו בו בעל תפקיד בכיר ב"הגנה" (כך הוצג על ידי רייכרט), בעוד שלמעשה לא החזיק בפועל בתפקיד רם כלשהו בדרג הארגון. ייתכן, עם זאת, שעמד בקשרים עם הנאצים בהוראת צמרת "ההגנה" ותוך שיתוף פעולה עם הארגון, אך לא ברור לגמרי מה היו מטרות ואופי הקשר שניהל עם הנאצים. מעבר לכך, עסק בשליחות דיפלומטית גם ב-1948 וב-1949, כשנשלח על ידי דוד בן-גוריון לשוחח עם הארכיבישוף ג'ורג' חכים על מנת להגיע להסדר עם ערביי ארץ ישראל.
ראשית דרכו
פייבל פולקס נולד בסוקאל שבפולין (כיום בתחומי אוקראינה) בשנת 1900, בן למשה אהרון פולקס ובינה לבית שומן, עלה לארץ ישראל בשנת 1920. הוא התיישב בירושלים, והחל משנת 1923 עבד כממונה על התובלה בהנהלת הרכבת המנדטורית. בתפקידו זה העביר ידיעות לארגון "ההגנה" על תנועות הצבא הבריטי לארץ וממנה, באמצעות יעקב פת, מבכירי "ההגנה".[1]
בשנת 1930 התוודע פולקס לגרמני בשם ד"ר פרנץ רייכרט (Franz Reichert), שהיה נציגה של חברת בנייה קפריסאית בארץ ויצר עמו קשר כדי להיעזר בו לקבלת עבודות עבור חברתו. חמישה חודשים לאחר מכן פוטר פולקס מעבודתו בהנהלת הרכבת, ורייכרט הציע לו לנהל את עסקי החברה הקפריסאית. פולקס עבד בחברה שנתיים וחצי, אך אז הסתבכה החברה בחובות ופשטה את הרגל, ורייכרט נעלם מהארץ כשהוא נותר חייב לפולקס סכום של 200 לירות ארץ ישראליות. בשנת 1933 חזר רייכרט לארץ כנציג "סוכנות החדשות הגרמנית" Deutsches Nachrichtenbüro, שהייתה נתונה אז בשליטת הנאצים לאחר עלייתם לשלטון. רייכרט שימש כסוכן של האס דה, שירות המודיעין של המפלגה הנאצית ושל האס אס, והעביר ידיעות בקשר לנעשה בקרב היישוב היהודי. רייכרט הציג עצמו כאנטי-נאצי, והציע להחזיר לפולקס את חובו בתשלומים.
הממונים על רייכרט באס דה ביקשו ממנו לקשור קשרים עם ההנהגה היהודית בארץ ישראל, והוא, על סמך קשריו עם פולקס, שהיה אז איש עסקים פרטי, הציע להם להיפגש עמן בברלין, והציג את פולקס כבכיר בארגון "ההגנה", בעוד שפולקס היה חבר "ההגנה" מן השורה ולא בכיר בה. רייכרט ארגן את נסיעתו של פולקס לברלין, ואף מימן מכיסו חלק מהוצאות הנסיעה.[2]
הפגישה בברלין
בפברואר 1937 נפגש פולקס בברלין עם אדולף אייכמן ועם הממונה עליו במחלקה היהודית של האס דה, הרברט האגן. הפגישה נערכה במסעדת יינות בשם Traube ("פרי הגפן") בגן החיות בברלין. פולקס הגיע לפגישה בלוויית הברון אוטו פון בודלשווינג (Otto von Bodelschwingh), שהיה בעל עסק לחומרי בניין בחיפה, ושימש סוכן של האס דה למידע על הנעשה בקרב ערביי ארץ ישראל. פולקס שלט היטב בשפה הגרמנית, אך העדיף לדבר באנגלית, כדי להרוויח זמן למתן תשובות. המתורגמן היה פון בודלשווינג.
בחקירתו במשטרת ישראל, לאחר שנלכד בשנת 1960, ובעדותו במשפטו, סיפר אייכמן כי פולקס הציע להם עסקה, שבה ישולם להם נתח מכספי הסכם ההעברה, והם מצדם יגבירו את זרם העולים לארץ לכדי 50,000 עולים בשנה ויתירו לכל עולה להוציא מגרמניה 1,000 לירות שטרלינג, כדי להשביע את רצון שלטונות המנדט כי העולים יהיו בעלי הון. לאחר שפולקס פירט באוזני שני הנאצים את הצעתו, אמר להם ש"ההגנה" מבקשת להגיע במהירות לרוב יהודי בארץ ישראל, והצהיר, לפי דברי אייכמן, על נכונות "ההגנה" לפעול למען הביון הגרמני, כשם שהיא פועלת עבור הבריטים והצרפתים, וכן על הסכמתו לקבל מהם בשכר המידע סך של 15 לירות שטרלינג לחודש. בסיום הפגישה נתן להם פולקס רשימה של יהודים שהגרמנים סירבו לאשר את הגירתם, והשניים הודיעו לו כי ישקלו את הצעתו ודרישותיו.
בעקבות הפגישה החליטו האגן ואייכמן להגיע אישית לארץ ישראל כדי לעמוד על מצב הדברים בה מכלי ראשון, וכן על מנת להיפגש שנית עם פולקס ולנסות להיפגש עם המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, מנהיג המרד הערבי. ראש האס דה, ריינהרד היידריך, אישר את הביקור.
דבר הפגישה לא דלף בזמנו לעיתונות העברית, אך שמו של פולקס נקשר בשמו של רייכרט, בידיעה שהופיעה בעיתון הבקר ב 29 במרץ 1937, בקשר לפרשת הרצח הידועה כפרשת הרצח בחולות תל נוף, שהסעירה את הציבור ביישוב בפרשה זו הואשם יזם הקרקעות ראובן שֶיינצוִיט, שפולקס שימש במשך 15 חודשים החל בדצמבר 1935 כמזכירו וכמנהל חשבונותיו, ברציחתו של המהנדס יעקב צוַואנגֶר. בידיעה, תחת הכותרת "מיהו הפקיד פולקוס?" נאמר (תוך שיבושים קלים בשמותיהם של הנוגעים בדבר):
בין צוינגר ושנצוייט הסתובב תמיד פקידו של שנצוייט אשר נקרא אדון פולקוס... אבל ביום בהיר אחד לפני כשנתיים וחצי קיבל פולקוס 500 לא"י פיצויים ועזב באווירון את הארץ בדרכו לצרפת, כפי שסיפר פעם שנצוייט. לאחר טיול בסוריה עבד פולקוס תחת פיקודו של הסוכן הנאצי רייכר בסוריה. עד עתה נעלמו עקבותיו של פולקוס
תגובתו של פולקס נתפרסמה ב"דבר" ב-20 באפריל 1937:
פ. פולקיס, מי שהיה פקיד במשרדו של ר. שיינצויט, מבקש לפרסם מכתבו זה: ב"הבוקר" מיום 29 במארס ש.ז. מצאתי עלילות שקר ודיבות המטילות בי דופי והעלולות להזיק לעתידי בארץ. שלחתי להם הכחשה אולם לצערי אני רואה, כי ברדיפתם לאחר סנסציות מוסיף העתון הזה לערבב את שמי בעניינים בלתי טהורים. על כן הנני מצהיר ברבים, כי כתבתי לקצין שיף שאני נמצא בפאריס ואני מוכן לחזור לארץ ישראל לפי דרישת השלטונות כדי להוכיח את צדקתי. אני מצהיר כי העלילות של "הבוקר" הוא שקר מוחלט וכי אני מוכן לעמוד לפני כל משפט כדי להוכיח את אי אשמתי
— סביב חקירת רצח צואנגר, דבר, 20 באפריל 1937
הפגישה בקהיר
ערך מורחב – ביקור אייכמן בארץ ישראל (1937)
ב-2 באוקטובר 1937 הגיעו אייכמן והאגן בספינה לנמל חיפה. הכיסוי לביקורם בארץ היה שאייכמן הוא עיתונאי והאגן הוא סטודנט.
תקוותיהם של שני הנאצים לפגוש בארץ את פייבל פולקס נכזבו. אף על פי שהיו בידיהם אשרות תייר, סירבו השלטונות הבריטים, שככל הנראה ידעו את תפקידיהם האמיתיים של העיתונאי והסטודנט, לתת להם היתר כניסה לארץ. לאחר שהות של לילה אחד בחיפה הם הפליגו בספינה לאלכסנדריה. מאלכסנדריה נסעו אייכמן והאגן לקהיר, ובה נערכה הפגישה עם פייבל פולקס, שלא הצליחו לקיימה בארץ ישראל. הפגישה התקיימה ב-10 וב-11 באוקטובר 1937. מקום הפגישה היה בבית הקפה "גרופי" בקהיר, בית קפה מהודר שלימים יהווה גם מקום מפגש למתנדבי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.
אייכמן סיפר בחקירתו במשטרת ישראל ובעדותו במשפטו, כי פולקס אמר בפגישה שהחוגים היהודיים הלאומיים שבעי רצון מן המדיניות הגרמנית הקיצונית נגד היהודים, כיוון שעל ידי כך יגדל כוחה של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל עד כדי כך שבעתיד הקרוב ישיגו היהודים עליונות מספרית בארץ ישראל. חוקר השואה דן מכמן סבור שיש להטיל מקצת ספק בדיווחו של אייכמן על תוכן השיחה. לדעתו, פולקס ציין כי הגירת היהודים מגרמניה לארץ ישראל כתוצאה מהמדיניות הנאצית מועילה למטרה הציונית בארץ-ישראל.[3] דבר לא סוכם בפגישה זו, ופולקס לא ראה עוד את אייכמן עד משפטו של אייכמן בירושלים בשנת 1961.
התעלומה וההכפשות מימין ומשמאל
פרשת הפגישות של פולקס עם אייכמן לא הגיעה בזמנו לידיעת העיתונות העברית בארץ ישראל ודבר קיומה לא נודע עד שנת 1954. היה זה בעת שנערך בארץ המשפט שנודע בשם "משפט קסטנר". משפט קסטנר החל בכתב אישום שהגישה המדינה נגד מלכיאל גרינוולד בגין הוצאת דיבה על ד"ר ישראל קסטנר, דוברו של השר ד"ר דב יוסף במשרד המסחר והתעשייה, שהיה מועמד ברשימת מפא"י בבחירות לאספה המכוננת (הכנסת הראשונה) ולכנסת השנייה. ד"ר קסטנר היה לפני מלחמת העולם השנייה פעיל בתנועת העבודה הציונית ברומניה, ובשנת 1940, עם סיפוח אזור מגוריו בטרנסילבניה להונגריה, עבר לבודפשט, שבה מילא תפקיד בקרן היסוד, והחל משנת 1942 כיהן כסגן נשיא ההסתדרות הציונית בהונגריה ובזמן שואת יהודי הונגריה היה סגן היושב ראש של ועדת העזרה וההצלה בבודפשט. העילה להגשת כתב האישום הייתה שגרינוולד האשים את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים, ובסיוע להעלמת עובדת הפתרון הסופי מיהודי הונגריה, ודאג להציל רק אחדים ממקורביו.
סניגורו של גרינוולד שמואל תמיר הצליח להפוך את משפטו של גרינוולד למעשה למשפט נגד הנהגת היישוב ומפא"י על הפקרת יהודי הונגריה. צייד הנאצים שמעון ויזנטל, בחיפושיו אחר אייכמן, הגיע באותה עת לדו"חות הנאציים על פגישות פולקס עם אייכמן. ויזנטל, שראה עצמו ממתנגדיו של דוד בן-גוריון,[4] סיפר על תגליתו בריאיון לעמוס קינן, שהיה אז כתב השבועון "העולם הזה" שבעריכת אורי אבנרי, מי שחבר בעת משפט קסטנר אל תמיר בהטחת האשמות בהנהגת המדינה, שהייתה אז בראשותם של מפא"י ובן-גוריון.[5] הריאיון עם ויזנטל התפרסם בגיליון "העולם הזה" מ-27 באוקטובר 1954. על נסיבות עריכת הראיון סיפר קינן, כי ביקר בביתו של ויזנטל בעיר לינץ שבאוסטריה, וויזנטל סיפר לו שגילה סוכן של אייכמן שעבד גם עבור "ההגנה". ויזנטל התנה את חשיפת הפרטים על האיש, בכך שיוזמן לישראל וכרטיס נסיעתו ישולם. קינן כעס על כך, ותיאר את ויזנטל כיהודי עם עיניים ערמומיות המבקש להתעשר מסודות השואה, ובריאיון לא הצליח להוציא ממנו דבר על הסוכן והתרכז בגילויים על קסטנר.[6] הראיון נפרש על פני עמוד שלם של השבועון, ונשא כותרת באותיות קידוש לבנה האומרת:
סוכנו של אייכמן בישראל
בראיון אמר ויזנטל בין היתר: "אני יודע הרבה. עסקתי במשך שנים באיסוף דוקומנטים הנוגעים בשואת יהודי אירופה. עבדתי במשפט נירנברג. ראיתי את כל הקורספונדנציה של המופתי עם הנאצים, וגם עם הרוסים. אני יודע הכל אודות אחד מסוכניו הראשיים של אייכמן, יהודי המתגורר בישראל." קינן המשיך וסיפר: "זה הדהים אותי. חזרתי ושאלתי אותו אם איננו טועה, אם אמנם מתגורר כיום בישראל יהודי שהיה סוכנו של אייכמן, האדם העיקרי האשם בהשמדת שישה מיליון איש. ויזנטל השיב בחיוב: 'ישנם בידי כל הדוקומנטים המוכיחים את אשמתו, ליקטתי אותם במשך שנים. אני יודע את שמו ואת כתובתו בישראל, ואני יכול לספר לך עוד משהו מעניין – הוא היה שליח של ההגנה.'" קינן שאל את ויזנטל מי הוא האיש וויזנטל השיב: "זאת לא אוכל לגלות לך, לא הגיעה השעה".
במשפט קסטנר זיכה השופט בנימין הלוי את גרינוולד מסעיפי האישום העיקריים וחייב אותו בתשלום קנס סמלי של לירה אחת, בגין טענתו שלא הוכחה, כי קסטנר השתתף בגזל כספי היהודים, ומאידך פסק כי קסטנר סייע בהשמדה ו"מכר את נפשו לשטן". לאחר מתן פסק הדין, ובעוד ערעור המדינה על הזיכוי טרם נשמע, הביא ויזנטל את תגליתו במכתב לעיתון השווייצרי "יודישה רונדשאו" (Jüdische Rundschau). תוכן המכתב הגיע לידיעת העיתון "ידיעות אחרונות". ב-20 בספטמבר 1955 יצא העיתון בכותרת ראשית, לרוחב כל עמודו הראשון, האומרת:
מפקד ב"הגנה" היה סוכנו של אייכמן והתיק שלו נמסר לידי קסטנר – כותב סימון וויזנטל, יו"ר הוועד היהודי בלינץ ופקיד במשרד פושעי-המלחמה
בגוף הכתבה נאמר, בין היתר:
קסטנר – אומר ויזנטאל, בהמשך מכתבו – קיבל בנירנברג שורת העתקים ממסמכים שונים. בין השאר הופקד בידו תיק של אחד מסוכני אייכמן בארץ-ישראל. סוכן זה הוא יהודי, אשר עבד למען הנאצים בתשלום. הוא מילא תפקיד חשוב בהגנה ועמד בראש אחד מענפיה. כשביקר אייכמן בארץ-ישראל בשנת 1938 תחת שם מזויף ככתבו של "ברלינר טאגבלאט", ליווה אותו הסוכן ההוא בסיוריו, ולאחר מכן נסע עמו לקהיר. "עד כמה שידוע לי" – אומר ויזנטאל – "לא הועמד עדיין הסוכן הזה לדין"
בשני הפרסומים לא הקפיד ויזנטל על דיוק בעובדות, אך בחר שלא לחשוף את זהותו של מי שהיה לדבריו סוכנו של אייכמן בישראל, ובמשך שנים רבות היו פרשת המפגשים בין אדולף אייכמן לפייבל פולקס וזהותו של פולקס בגדר תעלומה. תום שגב בספרו "המיליון השביעי: הישראלים והשואה", שראה אור בשנת 1991, התייחס אליהם בקצרה וכתב, בין היתר:
דין וחשבון שחיבר אייכמן על מסעו ופרוטוקול חקירתו במשטרת ישראל מעלים שפולקס היה פעיל ב"הגנה" ושימש סוכן הנאצים. פעם אחת אף נפגש עם אייכמן בברלין. הנאצים שילמו לו עבור המידע שמסר להם. היו אלה בעיקרן הערכות מדיניות וכלכליות בעלות אופי כללי.
והוסיף בהערת שוליים:
- "קשה לדעת אל נכון מה היה מעמדו של פולקס ב"הגנה", אם בכלל. כששאלו אותו על כך לימים טען שכל הסיפור לא היה ולא נברא וכי נועד עם אייכמן ועוזריו לצורכי עסקים, ביוזמתו האישית. בארכיון ה"הגנה" שמור פתק מאת שאול אביגור, מראשי ה"הגנה", אל יהודה סלוצקי, ההיסטוריון הרשמי של הארגון, ובו נאמר כי על יסוד בדיקה שאביגור ערך בעזרת שירות הביטחון, הגיע למסקנה שהמדובר ב"אפיזודה חולפת וחסרת ערך".[7]
גם ההיסטוריון יואב גלבר, בספרו "שורשי החבצלת – המודיעין ביישוב, 1918-1947", שיצא לאור בשנת 1996, לא הסיר לחלוטין את מעטה החשאיות שאפף את פייבל פולקס, את זהותו של האיש ואת פעילותו בהגנה, אך תיאר אותו כאחד המקורות העיקריים של "ההגנה" בכל הנוגע למידע על הפעילות הגרמנית בארץ ישראל, ואת פגישותיו תיאר כניסיון להציל רכוש יהודי מגרמניה:
אחד ממקורות המידע העיקריים של ההגנה בכל הנוגע לפעילות הגרמנית בארץ-ישראל ובעניינים יהודיים היה יהודי בשם פייבל פולקס. זה היה האיש שנפגש בברלין עם פקידים גרמנים וביניהם אייכמן, בעת ביקור בגרמניה בפברואר 1937. הוא היה גם האיש שנפגש עם אייכמן בעת סיורו של הלה במזרח התיכון בסתיו 1937, כאשר ניסה לבקר גם בארץ-ישראל. בעדותו מתעלם פולקס מהפגישה השנייה, הוא מתייחס לפגישה הראשונה בלבד, וטוען כי היא התקיימה במסגרת מאמציו לפעול להעברת רכוש יהודי מגרמניה לארץ ישראל מחוץ למסגרת הסכם ההעברה.
בהמשך תיאר גלבר את פולקס כפי שהשתקף בעיני הגרמנים:
הדו"ח הגרמני על אותה פגישה עם אנשי ה-SD תיאר את פולקס כמי שנושא בעמדה בכירה בשירות הידיעות של ההגנה ו"מעודכן באירועים החשובים בתוך היהדות העולמית". ה-SD והגסטפו רצו לגייסו לשירותם כמודיע קבוע. ה-SD מימן את הוצאות נסיעתו לברלין ושהותו שם – אולי כהשקעה בגיוס הסוכן לעתיד. לדברי הדו"ח הגרמני, הסכים פולקס לספק לגרמנים מידע בצורת ידיעות עיתונאיות מארץ-ישראל, בתנאי שהדבר לא יתנגש בהשקפותיו. בתמורה דרש מבני-שיחו להעדיף את עלייתם של יהודים גרמנים לארץ-ישראל על-פני הגירתם לארצות אחרות, לשחרר יהודים מסוימים ממחנות ריכוז, ולשלם לו תמורה כספית. לאחר השיחה עם פולקס, הוחלט ב-SD לגייסו כמודיע, ולמנות את אייכמן כאיש הקשר עמו.
גלבר המשיך ומסר את ההתרשמות שלו עצמו מהפרשה, את מה שעלה מבדיקתו בארכיון "ההגנה", מההתכתבות בין שאול אביגור (אז מאירוב) לבין אפרים דקל (אז קרסנר), ממפקדי הש"י, ומתגובתו המאוחרת של שאול אביגור כשניסו לימים לדלות ממנו פרטים על הפרשה:
פולקס ניסה כנראה למלא תפקיד של סוכן כפול. הוא סיפק חומר לרייכרט, נציג סוכנות הידיעות הגרמנית DNB בארץ, ולדבריו ניצלה ההגנה את קשריו אלה כדי להפיץ באמצעות סוכנות זו ידיעות כוזבות, במגמה לעורר מתיחות בין עיראק וטורקיה ולהסיח את דעתה של עיראק מן הנעשה בארץ-ישראל. מתעודה אחת בארכיון ההגנה נראה כי פולקס לא פעל על דעת עצמו. הוא הופעל בידיעתו של מאירוב, ומספר שותפי-הסוד להפעלתו היה מצומצם ביותר. קשריו של פולקס עם DNB עוררו חשד כבר בשנת 1936, לפני נסיעתו לגרמניה, והניעו את קרסנר לקיים אחריו מעקב שגילה, בין השאר כי "חברו הטוב ביותר בתל אביב הוא נחום לוין, מפקד קן בית"ר בתל אביב... אפשר לשער שהחומר עבור פרסום בד.נ.ב. הוא שואב מאת חברו." מאירוב לא נרעש מן הגילוי ורשם לקרסנר: "אני אתן לך הסברות נוספות". אולם לימים התכחש מאירוב לכל קשר עם פולקס, וטען כי "אין ספק שיש נקודות סתומות בקשריו (של פולקס) עם הנאצים. כן לא ברורים כלל מגעיו עם ההגנה, שבה לא מילא תפקיד בעל ערך כלשהו. מכל מקום, קשריו עם ההגנה הם אפיזודה חולפת וחסרת ערך, אינני רואה טעם להוסיף ולהעמיק בנושא זה.
— יואב גלבר, שורשי החבצלת – המודיעין ביישוב, 1918–1947, הוצאת משרד הביטחון, 1992, עמ' 275–276
תום שגב לא הסיר לחלוטין את מעטה המסתורין סביב פולקס, זהותו ופגישותיו עם אייכמן והאגן, גם כשני עשורים לאחר פרסום "המיליון השביעי". אפילו בעת שהופיע ב-2010 ספרו "ויזנטל – הביוגרפיה", ובו סיפור חייו של צייד הנאצים שמעון ויזנטל, לא גילה שגב את זהותו של פולקס, והביא תאוריה נוספת של ויזנטל על מטרת הפגישות. בפרק המספר על לכידתו של אייכמן סיפר שגב כי במהלך המרדף התגלגלו לידי ויזנטל מסמכים של שירות הביון הנאצי, שמהם עלה כי אנשיו חששו שארגונים יהודיים וציוניים יבקשו להתנקש בחייו של היטלר ובראשי המשטר הנאצי. החשש עלה לאחר שהיהודי דוד פרנקפורטר התנקש בחייו של מנהיג הנאצים בשווייץ וילהלם גוסטלוף, והמקור שממנו ביקשו הנאצים לדלות מידע על כוונות הציונים להתנקש בהיטלר היה פייבל פולקס, שתואר במסמכיהם כ"בכיר בארגון ההגנה" והם אף מימנו את נסיעתו לברלין. מסקנתו של שגב הייתה כי אין ספק שפולקס נסע באישור או בשליחות צמרת "ההגנה", אך לדברי שגב המידע הקיים – מסמכי פולקס בארכיון תולדות ההגנה, וכן תיאורו של יואב גלבר, מציגים תמונה חלקית בלבד של האיש ומטרת שליחותו.[8]
ערפול זה, שניכר בו כי היה מכוון, על אודות מהלכיו של פייבל פולקס וזהותו, גרם לכך שהפרשה המשיכה להיות בגדר תעלומה[9] ולהיזכר בספרים ובאתרי אינטרנט שבהם הוכפשו "ההגנה" ופולקס, מימין ומשמאל. מימין – בפורומים שבאתרים ישראליים – כהוכחה לקשר בין "ההגנה" לנאצים, שקדם לנסיעותיהם של נפתלי לובינצ'יק ונתן ילין-מור ללבנון ולסוריה לשם קשירת קשרים בין הלח"י לבין הנאצים; ומשמאל – באתרים זרים אנטישמיים וכאלו העוינים את מדינת ישראל – כראיה למה שהם מכנים "שיתוף הפעולה הציוני-נאצי". כותרות אופייניות הן "הברית הנאצי ציונית",[10] או "שיתוף הפעולה הציוני-נאצי לפני מלחמת העולם השנייה".[11] גם באתר חרדי נכתב על פגישת פולקס עם אייכמן תחת הכותרת "האם מדינת ישראל הולדתה בחטא והמשכה בפשע?".[12]
סערת ה"דר שפיגל" וגרסתו של פולקס
כחצי יובל שנים לפני שראה אור ספרו של תום שגב "המיליון השביעי", נחשפה ברבים זהותו של פייבל פולקס וגרסתו התפרסמה. היה זה בשנת 1966, כאשר השבועון הגרמני "דר שפיגל" פרסם סדרת כתבות על תולדות האס אס. בכתבה שהתפרסמה ב-19 בדצמבר 1966[13] סקר השבועון את יחס האס אס ליהודים, והאשים את התנועה הציונית כי שיתפה פעולה עם המשטר הנאצי בראשיתו וקידמה בברכה את עליית היטלר לשלטון. בהסתמך על ציטוטים מביטאון התנועה הציונית בגרמניה ומנאומיו של ד"ר יואכים פרינץ, מראשי התנועה הציונית בגרמניה באותה עת, כתב השבועון שציוני גרמניה בירכו על חילופי המשטר, מאחר שיביאו להתעוררות לאומית של היהודים ולעלייתם לארץ ישראל.
בכתבה נזכרו פגישותיהם של אייכמן והאגן עם פולקס. השבועון כתב שבעקבות המדיניות הגרמנית באותה עת, בטרם דגלה בהשמדת העם היהודי וכשרצתה לאלץ אותו להגר מגרמניה, החליטו אנשי האס אס לקשור קשרים עם ארגון "ההגנה". לדברי השבועון, את הקשר עם פולקס יצר הד"ר פרנץ רייכרט שארגן את הפגישות והציג את פולקס כאחראי על "ניהול מנגנון ההגנה-העצמית של יהודי פלשתינה" (בגרמנית: die Leitung des gesamten Selbstschutzapparates der palästinensischen Juden).
השבועון כתב שפולקס אמר לשני הנאצים, כי כתוצאה מהמדיניות האנטי-יהודית תגדל האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, עד שתהווה תוך זמן סביר רוב לעומת הערבים, וכשם ש"ההגנה" משתפת פעולה עם השירותים החשאיים הבריטיים והצרפתיים, היא מוכנה לשתף פעולה עם השירותים החשאיים הגרמניים. השבועון חזר על הטענה שפולקס קיבל תשלום חודשי של 15 לירות מנדטוריות לחודש עבור המידע.
בהמשך נכתב בכתבה כי לאחר ליל הבדולח התחיל שיתוף פעולה נרחב בין המוסד לעלייה ב' לבין השירותים החשאיים של גרמניה והאס אס, על מנת להעלות יהודים רבים ככל שניתן לארץ ישראל.
בעקבות הכתבה התחוללה סערה ציבורית בישראל, ואנשי "ההגנה", פעילי העלייה ואנשי התנועה הציונית בגרמניה פרסמו את תגובותיהם שבהן אישרו את הקשרים עם גרמניה הנאצית, שלדבריהם נועדו אך ורק להצלת יהודים מידי הנאצים, וכי קשרים אלה נמשכו גם לאחר פרוץ המלחמה. בין המגיבים היה פייבל פולקס, ואז נחשפה זהותו והתברר כי איש ציבור ידוע בירושלים, פייבל פולקס, ראש לשכת המסחר בעיר, הוא פייבל פולקס, עובדה שלא נזכרה בספרו של תום שגב ולא בפרסומים הרבים באתרי האינטרנט, שבהם הביוגרפיה של פולקס ופרטים על עיסוקיו נותרו בגדר תעלומה.
התגובות התפרסמו בעיתון "מעריב" מיום 20 בדצמבר 1966. בתגובתו של פייבל פולקס נאמר:
יש כאן אמת ודמיון גם יחד. לא מהנמנע שהרבה אצטרך להכחיש מהנאמר בעתון וייתכן אפילו שאצטרך לאחוז באמצעים משפטיים נגד העתון על הוצאת שם רע. אינני רוצה לדבר יותר מדי כדי לא לספק חומר לערעור נוסף של עו"ד סרוואציוס מי שהיה סניגורו של אייכמן. אני רק רוצה לומר שניהלתי בזמנו משא ומתן עם הגרמנים על שחרור 50 אלף יהודים לשנה בתור "קפיטאליסטים", בעלי הון שיוכלו להוציא אלף ליש"ט מגרמניה. לא נכון שאייכמן הוזמן על ידי. להפך, דאגנו שהאנגלים יגרשו אותו במהירות האפשרית. דווקא אנשי המופתי היו מעוניינים בביקורו בארץ. מטרתנו הייתה למנוע את הביקור.
העיתון לא הסתפק בתגובה קצרה זו של פולקס, והעיתונאי צבי לביא ראיין אותו בראיון נרחב שהופיע למחרת, ב-21 בדצמבר. בראיון, שהשתרע על פני חמישה טורים, סיפר פולס כי היוזמה להיפגש עם שני הנאצים הייתה יוזמתו הפרטית כשמטרתו להציל יהודים ורכושם, אך גובתה בהסכמה מצד מי שהגדיר כ"פקיד בכיר בסוכנות" וכי המגעים לא נשאו פרי עד ש"ההגנה" הורתה לו להפסיקם כליל.
לדברי פולקס, את הרעיון להפגישו עם אייכמן יזם רייכרט, שהסביר לו כי הסכם ההעברה מצליח להוציא מגרמניה רק שמונה אחוזים מההון היהודי, ואמר כי יש לו קשרים אישיים בצמרת הנאצית וביכולתו לשחרר המוני יהודים, כאשר כל משוחרר יוציא עמו 1,000 לירות שטרלינג. רייכרט ביקש לעצמו עשרה אחוז מההון המוצא, ואף הבטיח לו חלק ברווח.על הסמכות שהוענקה לו לנהל את המשא ומתן עם הנאצים, סיפר פולקס: ”פקיד בכיר בסוכנות הורה לי להמשיך במגע עם רייכרט ובפגישתנו הבאה הייתי מצויד בהנחיות והודעתי לו, כי העסקה מעניינת אותנו אך ורק אם מדובר בעליית 100 אלף יהודים לשנה”, לדבריו המכסה לא הייתה מקובלת על רייכרט, ואז הציע לו רייכרט לבוא לברלין להמשך המשא ומתן. פולס המשיך:
הלכתי למנהל בכיר בסוכנות וסיפרתי לו על העניין והוא אמר לי כי העסק נשמע מטורף. הממונים עלי בהגנה לא התנגדו ליציאתי, אולם הוזהרתי פעמים אחדות, כי אני יוצא לברלין על אחריותי כאיש פרטי וכמציל חובב וכי לא אצפה לשום עזרה במידה שיקרה לי משהו.
על פגישתו הראשונה עם שני הנאצים בברלין סיפר פולקס:
הקצינים הגרמנים שהשתייכו לס.ס. שאלו אותי מיד מדוע מתנגדת היהדות העולמית לשיקום גרמניה אחרי ורסאיי. עניתי שאין יהדות עולמית ואינני מייצג גוף כזה. אני נמנה עם התנועה הציונית ולתנועה זו אין אינטרסים פוליטיים באירופה. הדגשתי כי לא אכפת לנו מה שהאנגלים או הצרפתים עושים באירופה וכמו כן הגרמנים. כל זאת בתנאי שגרמניה תשחרר את יהודיה שמהם היא רוצה להיפטר. אם תעשה כן, נשמח להיות נייטראלים בכל העניינים שיתפתחו באירופה בין המעצמות. לנו דאגה אחת בלבד: להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.
בקשר לדיווחו על הפגישה, מבלי שציין לאיזה ממוסדות היישוב נעשה הדיווח, ועל המשך המגעים עם אייכמן, סיפר פולקס:
בארץ הגשתי דו"ח והסברתי כי המשא ומתן איננו רציני. כעבור מספר חודשים צילצל אלי רייכרט והודיע לי כי אייכמן ואדם נוסף הגיעו לחיפה ומבקשים להיפגש איתי. סירבתי ושילמתי 20 ל"י לקצין בריטי כדי שיגורש. לא רציתי כי ינצל את ביקורו בארץ לקיום מגעים עם הערבים. אולם כעבור שבועיים, בלחצו של רייכרט, נפגשתי עם אייכמן בקאהיר בקפה גרופי. אייכמן אמר לי כי הדברים אותם תבעתי, יסודרו (ולמעשה הם סודרו). אולם לכלל סיכום העסקה הגדולה לא הגענו. המגעים התרופפו ובנובמבר 1937 הורתה לי ההגנה לנתק אותם כליל
בתקופת המדינה
על שליחות שהוטלה עליו בתקופת הקמת המדינה מספר יואב גלבר בספרו בשפה האנגלית Palestine 1948: War, Escape And The Emergence Of The Palestinian Refugee Problem ("ארץ ישראל 1948: מלחמה, בריחה ויצירתה של בעיית הפליטים"), כי בראשית המלחמה ניסה דוד בן-גוריון להשתמש בשירותיהם של אנשים שונים כדי לשמש כמתווכים עם הערבים, ובין היתר פנה אל פייבל פולקס כדי שינצל את קשרי המסחר שהיו לו עם הארכיבישוף ג'ורג' חכים, מן המנהיגים הבולטים של ערביי ארץ ישראל, על מנת לפוגשו כדי לדון עמו על הסדר נאות עם ערביי ארץ ישראל. פולקס פנה בינואר 1948 לארכיבישוף, שזה אך חזר מפגישות עם מנהיגים ערבים בקהיר. חכים שאל את פולקס האם היהודים מוכנים לדון באפשרות להצטרף לפדרציה ערבית, ופולקס העביר את שאלתו של חכים לבן-גוריון באמצעות המזרחן מיכאל אסף, אחד מן העיתונאים המובילים של העיתון "דבר". בן-גוריון הורה לבדוק האם חכים מדבר בשם הליגה הערבית, או שהליגה מינתה נציגות אחרת שעמה יוכלו היהודים לנהל משא ומתן רשמי. לדברי פולקס, מנהיגי הנוצרים בלבנון, שראו בחיוב את הצטרפותו של גוף לא מוסלמי נוסף לליגה הערבית, עמדו מאחורי יוזמתו של חכים. פולקס תיאר את חכים כ"ערמומי כנחש ורחוק מכנות כשם שהאמת רחוקה מן השקר". מגעי הגישוש עם חכים נמוגו כאשר חכים עזב ללבנון במהלך ההפוגה הראשונה, וחודשו רק עם שובו לישראל ב-1949 באמצעות בכור שטרית.[14]
בשנת 1964 נהרג אברהם רימון, פקיד בכיר במוסד לביטוח לאומי בירושלים, שהיה יושב ראש סניף ירושלים של ארגון חברי "ההגנה" וחבר המזכירות הארצית של הארגון, בתאונת דרכים. באותה עת כיהן פולקס כיושב ראש לשכת המסחר בירושלים. קבוצה מנכבדי ירושלים, רובם מאנשי תנועת העבודה, פרסמה ב-19 בנובמבר 1964 מודעת אבל על פטירתו בעיתון "דבר".[15] בין המנחמים היו רחל ינאית בן-צבי, אלמנת הנשיא השני של מדינת ישראל יצחק בן-צבי ובעברה פעילה ב"הגנה", מנשה אלישר, איש עסקים ונשיא לשכת המסחר בירושלים, שבעקבות קשריו הענפים עם ערבים, ידיעת השפה והמנטליות סייע בידי אנשי הש"י (שירות הידיעות, המודיעין הצבאי של ההגנה), משה ברעם מי שהיה שר בממשלת ישראל, גרשון מרינוב, ממייסדי קואופרטיב התחבורה הירושלמי "המקשר", צבי שורץ, מוותיקי עורכי הדין בירושלים ואחרים. פולקס חתום גם הוא על המודעה, דבר המעיד על מעמדו הציבורי במסגרת חברתית זו של אנשי הממסד וותיקי "ההגנה".
היה נשוי ונולדו לו 2 ילדים. פולקס נפטר בשנת 1982.
לקריאה נוספת
- תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הוצאת כתר, 1991. (הספר בקטלוג ULI)
- תום שגב, ויזנטל: הביוגרפיה, הוצאת כתר, 2010. (הספר בקטלוג ULI)
- שלמה אהרונסון, היטלר, בעלות הברית והיהודים, הקיבוץ המאוחד, 2008. (הספר בקטלוג ULI)
- יואב גלבר, שורשי החבצלת: המודיעין ביישוב, 1918-1947, הוצאת משרד הביטחון, 1992. (הספר בקטלוג ULI)
- Yoav Gelber, Palestine, 1948: War, Escape and the Emergence of the Palestinian Refugee Problem, Sussex Academic Press, 2001. (הספר בקטלוג ULI)
- Francis R. Nicosia, Zionism and Anti-Semitism in Nazi Germany, Cambridge University Press, 2008. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
- כתבת ה"דר שפיגל" מ-19 בדצמבר 1966, באתר דר שפיגל (בגרמנית)
- חוה אשכולי, הציונות בארץ-ישראל ויחסה לנאציזם ולרייך השלישי: היבטים היסטוריוגרפיים (1932-1939), מרכז המידע אודות השואה, יד ושם
מודעת האבל לזכרו של אברהם רימון. בין המנחמים, פייבל פולס, דבר, 19 בנובמבר 1964
הערות שוליים
- ^ יואב גלבר, שורשי החבצלת - המודיעין ביישוב, 1918-1947, הוצאת משרד הביטחון, 1992. עמ' 178
- ^ Francis R. Nicosia, Zionism and Anti-semitism in Germany, Cambridge University Press, 2008, p. 124
- ^ חוה אשכולי, הציונות בארץ-ישראל ויחסה לנאציזם ולרייך השלישי: היבטים היסטוריוגרפיים (1932-1939), מרכז המידע אודות השואה, יד ושם
- ^ תום שגב, ויזנטל - הביוגרפיה, הוצאת כתר, 2010. עמ' 144
- ^ שלמה אהרונסון, היטלר, בעלות הברית והיהודים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008. עמ' 483
- ^ תום שגב, ויזנטל - הביוגרפיה, הוצאת כתר, 2010. עמ' 145-146
- ^ תום שגב, המיליון השביעי, הוצאת כתר, 1991, עמ' 26.
- ^ תום שגב, ויזנטל - הביוגרפיה, הוצאת כתר, 2010. עמ' 145
- ^ תעלומתו של פייבל פולקס אתר 'פרש'
- ^ The Nazi Zionist pact
- ^ Zionist - Nazi coperation before WWII
- ^ האם מדינת ישראל הולדתה בחטא והמשכה בפשע? באתר בחדרי חרדים.
- ^ Der Orden unter dem Totenkopf - כתבת ה"דר שפיגל" מ-19 בדצמבר 1966, באתר השבועון
- ^ Yoav Gelber, Palestine, 1948: war, escape and the emergence of the Palestinian refugee Problem. Publisher: Sussex Academic Pr.pp.68
- ^ מודעת האבל לזכרו של אברהם רימון, דבר, 19 בנובמבר 1964
