קימת כבוד
קימת כבוד היא המנהג לקום לכבודו של אדם חשוב עם הופעתו. חלק מנוהגי הנימוס גורסים שעל גבר לקום לקראת אשה וכן צעיר למבוגר, נמוך במעמד לגבוה ממנו. ישנם אירועים ונסיבות בהם כל הקהל קם לכבוד האדם המכובד.
ביהדות
ביהדות קימת כבוד מקורה בתורה, כחלק מפרטי המצווה לכבד ולהדר פני החכמים והזקנים, שנאמר: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ל"ב). בהתאם לפסוק זה קובעת ההלכה שמצווה לעמוד בפני הזקן או החכם כשיגיע לכדי ארבע אמות ממקום מושבו. ואם היה רבו המובהק, עומד מרגע שיראהו.
בברייתא המופיעה במסכת הוריות מצוינות מדרגות אחדות של קימת כבוד, בהתאם למעמדו של האדם שלכבודו קמים: ”כשהנשיא נכנס, כל העם עומדים ואין יושבים עד שאומר להם: שבו. כשאב בית דין נכנס, עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן עד שישב במקומו. כשחכם נכנס, אחד עומד ואחד יושב עד שישב במקומו.” (מסכת הוריות, יג, ב). לאחר ציטוט הברייתא מפרטת הגמרא את האופן שבו התפתחו מדרגות אלה.
הרמב"ם מרחיב בפרטי המצווה, ובין השאר קובע: "אין ראוי לחכם שיטריח על העם, ויכוון עצמו להן כדי שיעמדו מפניו, אלא ילך בדרך קצרה ומתכוון שלא יראה אותו אחד, כדי שלא יטריחו לעמוד. והחכמים היו מקיפין, והולכין בדרך החיצונה שאין מכיריהן מצוין שם, כדי שלא יטריחו" (משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ו', הלכה ב').
חובת קימה קיימת בהלכה גם בדיני כיבוד אב ואם.
בכנסת
תקנון הכנסת מונה מספר מקרים שבהם על חברי הכנסת לכבד אישים שונים בקימה. לפי סעיף 41(ז)(2) לתקנון, "בישיבת הכנסת שבה נוכח נשיא המדינה, יכריז מזכיר הכנסת, לפני היכנס הנשיא לתאו באולם המליאה, לפני עלותו לדוכן ולפני צאתו: "כבוד הנשיא", וחברי הכנסת יקומו ויעמדו." סעיף 24 לתקנון מסדיר את ציון זכרם של נפטרים - נשיאי המדינה, שרים וחברי הכנסת, מכהנים או לשעבר, וקובע כי הכנסת תכבד את זכרם בקימה.
מנגד, אוסר התקנון על קימת כבוד במקרים אחרים, אלא באישור היושב ראש (סעיף 41(ז)(1) לתקנון).
בצה"ל
פקודת מטכ"ל 33.0913 - משמעת הצדעה,[1] עוסקת גם בקימת כבוד, ובין השאר מציינת שבעת טקס: "בהתקרב האישיות המרכזית, המשתתפת במסדר, תושמע תרועת 'הקשב'. לתרועת 'הקשב' יקומו כל החיילים". כאשר הטקס נערך באולם סגור, מפרטת הפקודה:
- בעת קיום טקס רשמי באולם סגור (לרבות אולם ספורט, אצטדיון וכדומה), עם כניסתם או עזיבתם של אישיות ממלכתית או האישיות המרכזית בטקס, אם היא צבאית, כשדרגתה אל"ם, לפחות - על כל החיילים הנוכחים במקום, לעמוד במקומם בעת שתושמע קריאת "הקשב". אין צורך בהצדעה ובחבישת כומתות.
- במקרה שמספר אישים מרכזיים נכנסים או עוזבים, לסירוגין, יש לקום לכבוד כל אחד מהם בנפרד, בעת שתושמע קריאת "הקשב".
- הנוכחים יעמדו עד שתתפוס האישיות המרכזית את מקומה או תעזוב את אולם הטקס.
- האמור לעיל אינו חל על מקרים בהם האישיות מגיעה למקום הטקס באופן פרטי, שלא בעקבות תפקידה, ומתיישבת בקהל, להוציא - נשיא המדינה, יו"ר הכנסת, ראש הממשלה והרמטכ"ל.
לזכרו של אדם
כאשר מועלה זכרו של אדם שנפטר, באירוע המתרחש זמן קצר לאחר פטירתו, מתבקשים לעיתים הנוכחים לקום לדקת דומייה לזכרו. בהקשר נרחב יותר, בימי זיכרון ממלכתיים, כגון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה, מושמעות ברחבי מדינת ישראל צפירות זיכרון בנות דקה או שתיים, במהלכן נהוג לעמוד ולהפסיק ממלאכת היום. טקסי הזיכרון הנערכים בימים אלה מתקיימים בשעת השמעת הצפירה, ומשתתפי הטקס מתבקשים לקום ממקומותיהם ולעמוד בעת הצפירה, ולאחריה בעת הורדת הדגל לחצי התורן ובעת קריאת תפילת יזכור ותפילת א-ל מלא רחמים.
בבית המשפט
קימת כבוד נהוגה בבית המשפט במערכות משפט שונות. לרוב המדובר במערכות של נימוסים והליכות שאינן מעוגנות בחוק אלא במנהג. בישראל אין קימת הכבוד מעוגנת בחוק במפורש. עורך דין מחויב ביחס של כבוד לבית המשפט, מכוח סעיף 32 לכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, אך הסעיף אינו קובע במפורש כי יחס זה כולל קימת כבוד. באשר למי שאינו עורך דין, סעיף 72 לחוק בתי המשפט קובע נורמת התנהגות בבית המשפט, לפיה ניתן להרחיק מי שמקים רעש, מפריע, מאיים או מתנהג שלא כהלכה. אך על אף שאין חיקוק המורה על קימת כבוד, הדבר נהוג במערכת השיפוטית בישראל, הן בבתי המשפט והן בבתי הדין, בדומה למנהגים נוספים באשר להתנהגות בבית המשפט, כגון פנייה אל בית המשפט בגוף שלישי, שאינה מקובלת לרוב בשפת הדיבור, או סדר הישיבה באולם.
המנהג בישראל הוא כי עם כניסתו של השופט לאולם קמים כל הנוכחים באולם, ואינם יושבים עד שהשופט מבקש מהם לשבת (או עד שיושב בעצמו.). עם קומו של השופט לצאת קמים כל הנוכחים באולם, ואינם יושבים עד שהשופט יצא מן האולם. כן נהוג כי הפונה לבית המשפט - עורך דין, בעל דין. - עושה זאת בעמידה. בבית המשפט העליון נהוג כי בעל דין או עורך דין היוצאים מן האולם כאשר ההרכב נותר באולם, מחווים קידה קלה בטרם יצאו.
בחינוך
בבתי ספר במדינות שונות בעולם נהוג לקום עם הכנסו של המורה לכיתה. בישראל נהוג היה בדרך כלל שהמורה נכנס ומברך, והתלמידים קמים ומשיבם על ברכתו[2] אך כיום המנהג נמוג במרבית מוסדות הלימוד.
הערות שוליים
- ^ פ"מ 33.0913 – משמעת הצדעה, 25 ביוני 1987, באתר פקודות מטכ"ל
- ^ לדוגמה - משה ברק, זכרונות מ"אליאנס" ביישוב העברי 1935-1940
