רב יצחק בר יוסף

רב יצחק בר יוסף

מדינה	ארץ ישראל ובבל
מקום פעילות	ארץ ישראל ובבל
רבותיו	רבי יוחנן
אב	יוסף

רב יצחק בר יוסף היה אמורא בן הדור השלישי לאמוראי ארץ ישראל ובבל, נמנה בין הנחותי, רוב תורתו היא העברת שמועות של רבי יוחנן לחכמי בבל.

מעמדו וחבריו

בארץ ישראל הכיר את החכמים מישיבתו של רבי יוחנן, כמו למשל רבי חנינא בר פפי, שבהזדמנות אחת אף הכריע דין תורה בינו לבין רבי אבא. רב יצחק טען שרבי אבא הוא חייב לו כסף, אך אבד לו השטר בו הייתה מתועדת ההלוואה. רבי אבא לא רצה להחזיר את הכסף מבלי שיקבל את השטר, שכן חשש שמא השטר נמצא בין גנזיו של רבי יצחק, ובניו שימצאו את השטר לאחר פטירתו ולא ידעו שהחוב נפרע כבר, יתבעו ממנו את הכסף שוב. רב יצחק הציע לכתוב שובר (שטר נגדי בו הוא חותם כי קיבל את הכסף מהלווה), אך רבי אבא סירב מכיוון שחשש שמא השובר יאבד לו בעתיד, וטען שכן פסקו רב ושמואל, אך רבי חנינא הכריע כרבי יוחנן וריש לקיש שפסקו כי המלווה יכול לתבוע את הכסף מהלווה אם הוא כותב לו שטר.

הוא היה ידוע בשקידתו בתורה, ואף כאשר פעם מצא את רבי אבהו בתוך קבוצה גדולה של אנשים, הוא לא בוש לשאול אותו בפניהם הלכה שלא ידע, וללמוד אותה מפיו במקום ארבעים פעם כדי שלא ישכח ותהיה ברורה בידו כמונחת בכיסו

המסורות שהועברו על ידו לחכמים

בהלכות קריאת שמע

כבן הדור השני שהיה תלמידו של רבי יוחנן, ידע את מקורם של הלכות רבות, ולפעמים ידע להגיד כי הלכה מסויימת נאמרה רק בהקשר מסויים ולא כפסיקה כללית. כך למשל בהקשר לפסקו של רבי אחא ברבי חנינא בשם רבי יהושע בן לוי, שקבע כי הלכה כרבי שמעון שאמר משום רבי עקיבא שגם לאחר עלות השחר ניתן לצאת ידי חובת קריאת שמע של ערבית, העיר רב יצחק שאמרה זאת לא נאמרה בפירוש אלא במעשה שהיה, שזוג תלמידי חכמים השתכרו בחתונת בנו של רבי יהושע בן לוי, וכשבאו לפניו לאחר עלות השחר בטענה שלא קראו עדיין קריאת שמע נענה בעל השמחה ואמר ”כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק”.

כך גם בקשר לאימרה של רבי זריקא בנוגע לפירוש ברייתא המספרת שבבית המקדש היו קוראים לפני הקרבת התמיד את קריאת שמע רק עם ברכה אחת, הלכה שנאמרה דור מאוחר יותר בצורה מעוותת כאילו רבי זריקא אמר בפירוש שהיו קוראים את ברכת יוצר אור, העיר על כך רב יצחק ש”לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר” (לא בפירוש נאמר אלא מכלל אחר הוא נלמד), כפי שהסביר שרבי זריקא לא אמר דבר זה אלא למדו זאת מדבריו.

בסוגיות אחרות

גדולי האמוראים היו סומכים על המסורות שהעביר כמדוייקות לחלוטין ובמחלוקת בין חכמים, האם חזקה היא שאישה היא אישה קטלנית לאחר שמתו שני בעליה או רק לאחר שמתו שלושה בעליה, העיד רב יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן שהתיר לאשה למול לאחר ששני בניה הקודמים נפטרו, מכיון שהחזקה נקבעת רק לאחר שלושה מקרים. אביי סמך על דבריו ונישא לחומא, נינתו של רב יהודה, ששני בעליה הקודמים נפטרו, ונפטר גם הוא, ונחלקו המפרשים האם אכן נפטר בגלל נישואיה..

כך גם כאשר שמע רב ששת את פסקו של רבי יוחנן כפי שמסר רב יצחק, לפיו בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן, הוא הראה בידו תנועת ביטול על פסקו של רב יוסף שרצה לפסוק שבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן.

רבי יצחק מסר אף שמועה שהיתה בידו מרבי יהודה הנשיא, במעשה שהיה שהמלך הטיל מס על העשירים והשרים שישלמו לו את עלות כתר המלוכה, ורבי קבע שמכיון שנוסח הגזירה נכללת משני חלקים, יש להטיל חלק אחד על העשירים שיתחלקו במחצית מהעלות ועל השרים שיתחלקו במחצית השניה.

לפי הרב אהרן היימן הוא נחשב תלמידם של רבי ירמיה ורבי אבהו תלמידיו של רבי יוחנן, והוא עצמו לא למד מעולם בישיבתו של רבי יוחנן, ולכן בשונה מהנחותי האחרים - רב דימי ורבין, הוא אינו מוזכר כלל בתלמוד ירושלמי.

משפחתו

בעל ספר יוחסין השלם ואחריו סדר הדורות קובעים כי רב דימי המוזכר מספר פעמים בש"ס. הוא אחיו של רב יצחק זה, אך הרב אהרן היימן קובע כי מדובר בטעות, שהרי רב דימי זה היה תלמיד של רב ושמואל, בניגוד לרב דימי השני שהיה תלמיד של רב נחמן שהיה עונה לו על שאלותיו - לפעמים - בצחוק "אענה לך על שאלה זו כאשר תאכל כור של מלח". את המובא במסכת חולין כי אמירה זו נאמרה על ידי רב נחמן לרב דימי בר יוסף הוא מתקן ומביא כי הנוסחא המדויקת שבדקדוקי סופרים אינה גורסת רב דימי "בר יוסף".

מתורתו בסדר קדשים

חלק ניכר משמעותיו הם בסדר קדשים.

שיירי הדם

בדין שיירי הדם של חטאות הפנימיות, (כמו פר ושעיר של יום הכיפורים או פר הכהן המשיח ופר העלם דבר של ציבור) הוא הסביר שגם לפי הדיעה שהשיריים של חטאת הפנימית הם תנאי בלתי נפרד בכשרותם, אין זה אלא אם לא נתן כלל את שיירי הדם על יסוד המזבח, אבל אם נתן אפילו מקצת מהם - הקרבן כשר. בהתאם לכך הוא הסביר בשם חכמי ארץ ישראל את דברי המשנה האומרת שאם נתערבו דמי הקרבנות שלמעלה מחוט הסיקרא ושלמטה מחוט הסיקרא, וכבר זרק חלק מהם בחלק העליון של המזבח, ”אלו ואלו מודים שיחזור ויתן למטה”, שמדובר בדמי חטאת הפנימית והחיצונית שנתערבו זה בזה, ומכיון שכבר קיים את הזריקה בחלק העליון של המזבח נמצא שלשני הדמים יש דין שיריים ולכן יתן את שניהם למטה:

משמועותיו בסדר קדשים בשם רבי יוחנן

רוב תורתו בסדר קדשים היא בשם רבי יוחנן. אחת מהם מתייחסת למנחת חוטא, שבה בשונה מכל שארי הקרבנות מסוג זה, אין לא שמן ולא לבונה (מין בשמים), אלא סולת נקייה בלבד, ממנה קומצים על המזבח. התורה אף אוסרת לעשות זאת "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה", כשהנימוק "כי חטאת היא" מוסבר - "ואינו בדין שיהא קרבנו מהודר", כלומר אין ראוי שאדם שחטא, יביא על חטאיו קרבן מהודר; יש להביא את הקרבן בהכנעה ובענווה, מתוך בושה ולא מתוך הדר וכבוד.

לא רק שאסור לשים על הקרבן שמן ולבונה, אלא שאם הניח על הקרבן שמן או לבונה, עונשו מלקות, על כל אחד מהם בפני עצמו; ובמקרה של השמן - הקרבן גם נפסל. אם הניח את השמן או הלבונה על ה"שיריים" אינו לוקה.

רב יצחק בר יוסף מסר בהקשר לדין זה, כי קיבל מרבי יוחנן רבו חילוק הלכתי קוטבי, בין עירוב שמן בסולת מנחת החוטא, לבין עירוב לבונה. כאשר מערבים שמן במנחה, נפסלת המנחה אפילו אם נתן "משהו" - שיעור כל שהוא - שמן, ובתנאי שיהיה שיעור כזית במנחה עצמה. דין זה נלמד מהפסוק "לא ישים עליה שמן", בשימה לא כתוב שיעור, אלא "לא ישים", העיקר והקובע הוא רק אם היה מעשה נתינה - ולא חשובה כמות החומר. אם לא הייתה כתובה אחר כך המילה "עליה", ניתן היה להסיק כי גם מבחינת כמות המנחה אין צורך בשיעור מסוים, אך התורה מלמדת אותנו שבלבונה חשובה בעיקר הכמות - "עליה", ולכן צריך שיהיה בה שיעור סביר - כזית.

בניגוד לכך, הרי שבלבונה, שינה הכתוב את לשונו, ובמקום "לא ישים", לשון שמשמעה פעולה שימה, כתב "לא יתן עליה לבונה", ומכאן שעל החומר הניתן - הלבונה - להיות כדי שיעור נתינה, - כזית. בנוגע לשיעור המנחה כדי לשים עליה לבונה וליפסל, קובע רבי יוחנן, כי המילה "עליה" היא אכן ריבוי, ובמקרה רגיל היא הייתה משמשת לומר כי יש צורך שיהיה במנחה כזית; אך מכיוון שכאן כבר ציוותה התורה שיהיה בנתינה שיעור כזית, הכלל הוא כי "אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט", כאשר התורה מרבה ובאה ללמד דין מסוים כאשר זה כבר פשוט ונלמד בעבר, יש לדעת כי התורה מתכוונת את ההפך - למעט בשיעור. ולכן יש לנו לדעת, כי כאן ההפך הוא הנכון - אין צורך שיהיה בלבונה עצמה שיעור כזית.

קידוש מזבח

מזבח החיצון, הקו שבאמצע המזבח הוא חוט הסיקרא

ָהוא מסר בשם רבי יוחנן: שהמחלוקת בין רבי יוסי ורבי שמעון בדין דם שזרקו שלא כראוי אם יאספנו או לא, אינה באופן שהזריקה היתה במקומה, כלומר שהקריב את הדמים שלמעלה מן המזבח במקומם הראוי ואת שלמטה מחוט הסקירא במקום הראוי, אלא שהיה זה שלא כראוי (פירש רש"י מחשבת פסול או ביד שמאל), לא יאספנו הכהן מרצפת העזרה מכיון שהמזבח מקדש את הראוי לו גם אם לא היתה זריקה כראוי. המחלוקת היא רק אם השינוי היה במקום שבאותו מזבח עצמו, שזרק את הדם למעלה במקום למטה או להיפך שלפי רבי יוסי לא יאספנו, מכיון שהמזבח מקדש את הראוי לו אפילו כשנזרק שלא במקומו וממילא אין צורך לעשות שוב את זריקת הדם, ורבי שמעון אומר יאספנו. האחרונים מפרשים את שיטת רש"י שמדובר במחשבת שלא לשמה, והוא סובר שבמקרה כזה הקרבן אינו פסול ורק הדם הוא זה שנפסל, ומכאן ראיה שמחשבת שלא לשמה אינה מחשבה הפוסלת את הקרבן, אלא חסרון במעשה ההקרבה או שהוא רק חסרון של "לשמה" ולא פסול. אבל אחרים סוברים שהסיבה שלא יאספנו אינו מכיון שהמזבח מכשירו בדיעבד, אלא מפני שהוא נפסל לחלוטין.

מפסקיו

• אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: היוצא בטלית מקופלת מונחת לו על כתיפו בשבת, חייב חטאת.

קישורים חיצוניים

• הרב אהרן הימן, "רב יצחק בר יוסף", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ב', עמוד 93, באתר היברובוקס