שושנה ארבלי-אלמוזלינו
| לידה |
26 בינואר 1926 י"א בשבט ה'תרפ"ו מוסול, עיראק | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
12 ביוני 2015 (בגיל 89) כ"ה בסיוון ה'תשע"ה תל אביב-יפו, ישראל | ||||||
| מדינה |
 ישראל | ||||||
| תאריך עלייה | אוגוסט 1947 | ||||||
| סיעה | המערך, מפלגת העבודה | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
|
| |||||||
שושנה ארבלי-אַלמוּזלינו (26 בינואר 1926 – 12 ביוני 2015) הייתה אשת ציבור ישראלית שכיהנה כחברת הכנסת מטעם סיעת המערך מהכנסת השישית ועד לכנסת השתים עשרה. הייתה סגנית יושב ראש הכנסת, סגנית שר הבריאות בממשלת ישראל ה-21 ושרת הבריאות בממשלה ה-22, והאישה השנייה שכיהנה בממשלת ישראל בתפקיד שרה שאינו שר בלי תיק, (אחרי גולדה מאיר). חברת מזכירות מועצת הפועלות ואחר כך נעמת. לפני עלייתה ארצה הייתה חברת המחתרת הציונית בעיראק.
ביוגרפיה
נולדה ב-1926 במוסול שבעיראק לשמואל בנימין וספירה (שדירה) ארבילי, שמוצאם מהעיר ארביל בעיראק, למשפחה יהודית מסורתית בת שש נפשות, ללא זיקה לציונות.[1] למדה בבית ספר המקומי, יהודייה יחידה בכיתה שכל תלמידיה היו מוסלמים.[2] עם תום לימודי התיכון לימדה אנגלית בבית ספר לבנות. אחר כך התקבלה ללימודים בבית המדרש הגבוה למורים ומורות בבגדאד, שם סבלה מאווירה עוינת ובדידות.[3] משפחתה שמרה על קשרים טובים עם השכנים המוסלמים, אך היחסים הורעו בשנת 1941 בעקבות הפוגרומים של הפרהוד.[1]
שנים ראשונות בארץ
בשנת 1946 הצטרפה לגרעין התיישבות מחתרתי מטעם המוסד לעלייה ב', כחלק מפעילות התנועה הציונית בעיראק. במחתרת שימשה מדריכה ורכזת, ופעם אחת נעצרה על ידי השלטונות בחשד לפעילות ציונית.[4] אחרי שחרורה הייתה נתונה למעקב ועל כן ביקשה לזרז את עלייתה לארץ ישראל, ועלתה באופן חשאי במסגרת מבצע מייקלברג, שהחל ב-20 באוגוסט 1947,[5] יחד עם כחמישים חלוצים. בני משפחתה עלו לישראל ב-1951, במבצע עזרא ונחמיה.
היא צורפה לגרעין אל על שבקיבוץ שדה נחום, שהיה לגרעין המייסד של קיבוץ נווה אור. בשנת 1950 יצאה בשליחות מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית לסייע במחנה עולים בית ליד, שם נחשפה לתנאי החיים הקשים של עולי ארצות האסלאם.[3]
פעילות ציבורית
בשנת 1948 הצטרפה לתנועת אחדות העבודה והייתה חברת מזכירות סניף המפלגה ברמת גן. התלוותה לסיורים במעברות שערך אברהם עבאס, אז יו"ר המחלקה לעדות המזרח במפ"ם. בשנת 1956 התמנתה למנהלת המחלקה להכשרה ולעבודה במועצת הפועלות ביחד עם גניה פילניק. בשנת 1959 קודמה לתפקיד יו"ר המחלקה,[3] תפקיד שמילאה עד שנבחרה לכנסת.
כהונתה כחברת הכנסת
בשנת 1960 החליטה מזכירות מפלגת אחדות העבודה לשריין 20 אחוז מהמושבים בכנסת לנשים החברות במפלגה וכ-10 אחוזים מהמושבים ליוצאי עדות המזרח.[6] השתייכותה לשתי קבוצות מיעוט אלה קידמה את שיבוצה למקום העשירי ברשימת המפלגה לכנסת השישית, ובמקום ה-46 ברשימת המערך המשותפת לכנסת השישית.
במהלך כהונתה בכנסת שימשה בתפקידי יו"ר וחברה בוועדת העבודה, יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה וחברה בוועדת הכנסת, ועדת חוץ וביטחון, ועדת הכלכלה, ועדת השירותים הציבוריים, הוועדה לענייני ביקורת המדינה, ועדת החינוך והתרבות וועדת העלייה והקליטה.[3] עם החוקים שפעלה לקידומם נמנים תיקונים לחוק הגנת הצרכן בכנסת השתים עשרה.[7]
לפני הבחירות לכנסת העשירית, בהליך המאשר לחברי כנסת שכיהנו בה שתי קדנציות רצופות להיכלל שוב ברשימה לכנסת, זכתה ארבלי-אלמוזלינו בהצבעה חשאית במרכז "העבודה" למספר הקולות הגבוה ביותר.[8] הישג זה הובא בחשבון בעת סידור הרשימה לכנסת בידי הוועדה המסדרת וארבלי-אלמוזלינו שובצה במקום השני ברשימת המערך המשותפת עם מפ"ם.[9] היו שגרסו ששובצה במקום הגבוה והמפתיע בהצבעה וברשימה (לנוכח מיקומה הנמוך ברשימה במערכות בחירות קודמות) בשל הרצון לראות במקום גבוה ברשימה אישה ובת עדות המזרח,[10] שתמכו ברובם בליכוד בראשות מנחם בגין. בגין תקף אותה על אי-מחאתה כלפי נאום הצ'חצ'חים.
עבודת נשים
ארבלי-אלמוזלינו תמכה בעידוד נשים לעבוד מחוץ לביתן[11] ולצורך כך פעלה לקידום לימודים והכשרה מקצועית לנערות ונשים, הקמת מעונות יום לילדי אמהות עובדות,[12] וחקיקת חוקי מגן כדי להקל על נשים לעבוד.[13][14] בתפקידיה במועצת הפועלות ובכנסת, ובמיוחד כיו"ר ועדת העבודה בכנסת השישית והשביעית היא הקדישה מאמץ רב בכיוון זה.[15] בין השאר היא הציעה הצעת חוק למימוש שכר שווה לעובד ולעובדת,[16] תיקון לחוק עבודת נשים המעניק שעות היעדרות מעבודה לנשים בהריון[17] ותיקון לחוק הביטוח הלאומי בכנסת השמינית, המקנה ביטוח נכות גם לעקרת בית.[18]
עמדות
בזכות שליטתה בערבית השתתפה בפגישות עם נציגי מדינות ערב ופעלה במגזר הערבי-בדואי.[דרושה הבהרה] בשנת 1987 ביקרה בבית החולים שיפא שבעזה כחלק מפועלה לקידום התנאים הרפואיים ברצועה ונשאה נאום בערבית, שזכה לתהודה רבה בקרב האוכלוסייה המקומית. חבר הכנסת עבד אל-והאב דראושה ביקש משמעון פרס למנותה לשרה, וזאת בנימוק שחרף חילוקי הדעות בתחום המדיני, אין עוררין על תרומתה ולאור יחסה לאוכלוסייה הערבית.[19]
ארבלי-אלמוזלינו נמנתה על נצי מפלגת העבודה בתחום מדיניות החוץ והביטחון של ישראל,.[20] היא התנגדה לאישור הסכמי קמפ דייוויד ונעדרה מההצבעה על הסכם השלום בין ישראל למצרים כדי לא להצביע בעדו.[21] היא הייתה פעילה בגיוס רוב לחוק רמת הגולן,[22] בניגוד להחלטת הסיעה שלה.[23][3]
כהונתה כשרת הבריאות
ב-24 בספטמבר 1984 מונתה ארבלי-אלמוזלינו לסגנית שר הבריאות בממשלת האחדות הלאומית, שהייתה אז בראשות שמעון פרס, והייתה אחראית על השירותים הפסיכיאטריים, הסיעוד והגריאטריה ובריאות הציבור. בתקופתה הוקם המטה למלחמה בסמים ואלכוהול. עם הקמת ממשלתו של יצחק שמיר בהתאם להסכם הרוטציה, והחלטתו של מרדכי גור שלא לכהן בממשלה זו, מונתה ב-17 באוקטובר 1986 לשרת הבריאות, ובכך הייתה לאישה השנייה שכיהנה בתפקיד שר שאינו שר בלי תיק מאז גולדה מאיר (לפניה כיהנו כשרה ללא תיק שולמית אלוני ושרה דורון). באותם ימים הייתה מערכת הבריאות נתונה במשבר כלכלי והיה עליה להתמודד עם גירעון ועם סכסוכי עבודה עם הרופאים והאחיות.[24]
בתקופת כהונתה כשרת הבריאות אישרה את ביצועו של ניתוח השתלת כבד הראשון בארץ, שעד אז נאסר בנימוקים הלכתיים על ידי הרבנות הראשית לישראל. אף שהחזיקה בדעות שמרניות בנושאי בריאות, למשל כשתמכה בביטול הסעיף הסוציאלי להתרת הפסקת הריון,[3] הכריעה בניגוד לעמדת הרבנים וקידמה את ביצועם של ניתוחי השתלות לב וכבד בישראל.[25]
בכנסת השתים עשרה
בשנת 1988, ערב הכרזת המועמדים לרשימת המערך לכנסת השתים עשרה, הודיע לה פרס שהחליט לא לצרפה לממשלה החדשה. בממשלה זו, בראשות יצחק שמיר, לא הייתה אישה בתפקיד שר, וכשהכריז פרס על המועמדים נשמעו צעקות חברי ופעילי המפלגה ש"אין ממשלה בלי אישה".[26]
סיום כהונתה בכנסת ופעילות ציבורית נוספת
לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, ולאחר קרוב ל-27 שנות כהונה בכנסת ובממשלה, שובצה במקום לא ריאלי. חברותה בכנסת הסתיימה ב-13 ביולי 1992, עם התכנסותה של הכנסת השלוש עשרה.
אחרי פרישתה מהכנסת המשיכה למלא תפקידים ציבוריים בתחומי רווחה, בריאות וקליטת עלייה. כיהנה כנשיאת העמותה למרכז מורשת יהדות מוסול, נשיאת המכון לחקר יהדות מוצל ע"ש עזרא לניאדו, חברת הנהלה במרכז מורשת יהדות בבל, יושבת ראש עמותת ענבר התומכת בנפגעים במחלות ראומטיות, חברה במועצת קופת חולים כללית, יו"ר הוועדה לזכויות החברים ותלונות הציבור במועצה ויו"ר עמותת גבעולים לעידוד קליטת עלייה ומתן שירותים בתחומי החברה והתרבות לעולים החדשים.[27]
שושנה ארבלי-אלמוזלינו נפטרה ב-12 ביוני 2015, בתל אביב.
חייה האישיים
בשנת 1955, בתפקידה כמזכירת מטה הבחירות של מפ"ם בסניפים המקומיים, הכירה את יו"ר המטה נתן אלמוזלינו, וב-1965 הם נישאו. הוא היה אז אלמן ואב לשני בנים, לימים גזבר הסתדרות העובדים הכללית ולימים יו"ר רשת בתי הספר "עמל".[3] בעת כהונתה בכנסת ובממשלה היה יד ימינה וסייע לה בעבודתה לאורך כל העשייה הציבורית. ב-2007 נפטר.
שושנה ארבלי-אלמוזלינו התגוררה בגבעתיים, והייתה בעלת אוסף בובות שצברה בכנסים של ארגוני נשים בינלאומיים. מקור האוסף התחיל ממבצע חשאי בו השתתפה בשנת 1962 במסגרתו הוצפנו מסרים בבובות והן הועברו ליהודי ברית המועצות הנצורים.[28] בשנת 2003 תרמה משפחתה כספים לתיאטרון גבעתיים, ואחד מאולמות התיאטרון נקרא על שם שושנה ונתן אלמוזלינו. בכניסה לאולם מוצג מבחר מאוסף הבובות שלה.[29] באותה שנה הוענק לה תואר יקירת העיר גבעתיים.
אוטוביוגרפיה
- שושנה ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998.
לקריאה נוספת
- יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך ב', פרק א'(5), ירדן הוצאה לאור, 1988, עמודים 106–133
- שביט בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, מדיה 10, 2011, עמ' 110–114.
קישורים חיצוניים
שושנה ארבלי-אלמוזלינו, באתר הכנסת - שושנה ארבלי-אלמוזלינו, באתר כנסת פתוחה.
- שושנה ארבלי-אלמוזלינו באתר תנועת העבודה הישראלית
- רחל ורצברגר, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
- נדב פרץ, שושנה ארבלי אלמוזלינו, זו שהצילה אותנו, אתר העוקץ, יולי 2015
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 רחל ורצברגר, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).
- ^ שושנה ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 19.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 שביט בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, תל אביב: מדיה 10, 2011, עמ' 110–113.
- ^ ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל, עמ' 20–27.
- ^ יומן אירועים: מבצע מייקלברג, באתר חיל האוויר הישראלי.
- ^ ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל, עמ' 124–125.
- ^ ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל, עמ' 305.
- ^ דניאל בלוך, ההצבעה במרכז העבודה לקח היונים ובגידת הנצים, דבר, 26 באפריל 1981
- ^ מרכז העבודה אישר פה אחד הרשימה לכנסת, דבר, 5 במאי 1981; המשך
- ^ ראו למשל ב:אהרן גבע, הולך לא רע, דבר, 5 ביוני 1981
- ^ מרים גורן, עבודת חוץ - שחרור או שעבוד, דבר, 30 במרץ 1966
מרים גורן, כדאיות כלכלית, דבר, 10 ביולי 1972 - ^ ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל, עמ' 105–106.
- ^ בתחיקה הסוציאלית האשה מקופחת, מעריב, 2 במאי 1974
- ^ סוכמו הצעות החלטה לוועידת מפ' העבודה, דבר, 27 בינואר 1981
- ^ ישראל כהן, יהודיות וערביות נפגשו עם ח"כיות, דבר, 5 בפברואר 1970
אפרת ארד, יש להעניק מעמד של אשה עובדת, מעריב, 11 ביוני 1974 - ^ נורית ארד, אלה קיפוחי העובדת, דבר, 13 בינואר 1971
- ^ אשה בהריון תורשה להיעדר מהעבודה 40 שעות, דבר, 15 באוגוסט 1976 חוק עבודת נשים, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
- ^ יעל תשבי, גם עקרת בית זכאית לביטוח נכות, דבר, 26 במאי 1976.
- ^ ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל, עמ' 270.
- ^ ניצי המערך תובעים בירור, מעריב, 29 בדצמבר 1980
- ^ בליל שימורים מאשרת הכנסת חוזה השלום עם מצרים, דבר, 22 במרץ 1979
- ^ ראשי יישובי הצפון בטוחים: בתוך חודשיים יאושר חוק רמת הגולן, מעריב, 16 באוקטובר 1980
- ^ 25 ח"כים מלובי הגולן, מעריב, 29 באוקטובר 1980
- ^ דליה מזורי, על האחיות לוותר על קיצור שבוע העבודה, מעריב, 22 באוקטובר 1986
יהושע ביצור, שרת הבריאות החדשה: אמשיך ללכת לתחרויות כדורגל כאוהדת הפועל ת"א, מעריב, 20 באוקטובר 1986. - ^ דליה מזורי, "זו ההחלטה הראשונה שלי כשרת הבריאות", מעריב, 22 באוקטובר 1986.
- ^ ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל עמ' 299–300.
- ^ דניאל זיו, עיריית גבעתיים יזמה קייטנה מיוחדת לילדי עולים, אתר עיריית רמת גן.
- ^ עשי ויינשטיין, "הבובות נמסרו בחשאי ליהודים מאחורי מסך הברזל", מעריב, 1 בנובמבר 1978.
- ^ אתר תיאטרון גבעתיים.
| שרי הבריאות בממשלות ישראל | ||
|---|---|---|
|
| יושבי ראש ועדת הכלכלה של הכנסת | |
|---|---|
|
| יושבי ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת | ||
|---|---|---|
| יושבי ראש ועדת הפנים (1949–1974): | בנימין מינץ • יוסף ספיר • נחום חת • יעקב ריפתין • מרדכי סורקיס | |
| יושבי ראש ועדת הפנים ואיכות הסביבה (1974–2006): | יוסף תמיר • יורם ארידור • שלמה הלל • שושנה ארבלי-אלמוזלינו • דב שילנסקי • יהושע מצא • סאלח טריף • מיכה גולדמן • דוד אזולאי • משה גפני • יורי שטרן • ראלב מג'אדלה | |
| יושבי ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה (מ־2006): | ראלב מג'אדלה • אופיר פינס-פז • דוד אזולאי • אמנון כהן • מירי רגב • דודי אמסלם • יואב קיש • מיקי חיימוביץ' • סעיד אלחרומי • וליד טאהא • יעקב אשר | |
| יושבי ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת | ||
|---|---|---|
| יושבי ראש ועדת העבודה (1949–1977): | עקיבא גוברין • פנחס לבון • עקיבא גוברין • משה ברעם • עקיבא גוברין • משה ארם • משה ברעם • שושנה ארבלי-אלמוזלינו | |
| יושבי ראש ועדת השירותים הציבוריים (1949–1977): | אברהם רקנאטי • בנימין אבניאל • אריה אלטמן • משה ארם • נחום ניר-רפאלקס • שלמה רוזן • חייקה גרוסמן-אורקין | |
| יושבי ראש ועדת העבודה והרווחה (1977–1999): | מנחם פרוש • אורה נמיר • יוסי כץ • עמיר פרץ • מקסים לוי | |
| יושבי ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות (1999-2021): | דוד טל • יאיר פרץ • שאול יהלום • חיים כץ • שאול יהלום • יצחק גלנטי • משה שרוני • חיים כץ • אלי אלאלוף • חיים כץ | |
| יושבי ראש ועדת העבודה והרווחה (מ-2021): | אפרת רייטן • ישראל אייכלר | |
- רשימת חברי הכנסת
- המכלול: ערכים הדורשים הבהרה
- שרי הבריאות בממשלות ישראל
- שרי ממשלת ישראל
- חברי הכנסת מטעם המערך מפא"י-אחדות העבודה
- חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
- חברות הכנסת מטעם העבודה
- עולים לאחר מלחמת העולם השנייה
- כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
- חברי הכנסת השישית
- חברי הכנסת השביעית
- חברי הכנסת השמינית
- חברי הכנסת התשיעית
- חברי הכנסת העשירית
- חברי הכנסת האחת עשרה
- חברי הכנסת השתים עשרה
- פעילים ציונים בעיראק
- שרות הבריאות בממשלות ישראל
- יקירי גבעתיים
- יהודים כורדים
- יושבי ראש ועדת הכלכלה
- יושבי ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
- יושבי ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה
- ישראליות שנולדו ב-1926
- ישראליות שנפטרו ב-2015
- שרי ממשלת ישראל העשרים ושתיים