תוכנית אב ירושלים 1968
| ירושלים: תוכניות מתאר | |
|---|---|
|
תוכנית אב ירושלים 1968 היא תוכנית בניין עיר, שהוכנה עבור העיר ירושלים על ידי צוות שהחל את עבודתו בשנת 1966 בתקופת כהונתו של טדי קולק כראש עיריית ירושלים. התוכנית התוותה קווים מנחים לתכנון ופיתוח אורבני של העיר ירושלים עד לשנת 1985, ואחר כך עד שנת 2010, תוך התחשבות בגורמים היסטוריים, חברתיים, כלכליים, וסביבתיים. על אף חשיבותה, התוכנית מעולם לא הופקדה, מסיבות שונות, והיא חסרת תוקף חוקי מחייב.
רקע
תוכנית האב לירושלים הוכנה ביזמת עיריית ירושלים ובהשתתפות משרד השיכון, משרד התחבורה ומינהל מקרקעי ישראל, ומאוחר יותר הצטרף גם משרד הפנים. צוות התוכנית בראשות האדריכלים האחים ציון השמשוני ואביה השמשוני יחד עם אדריכל יוסף שביד החל בהכנתה במחצית שנות השישים[1]. תוצאות המלחמה האיצו את הגשת מסקנותיה העיקריות בשנת 1968. איחודה של ירושלים הציב אתגר רב חשיבות, על העיר המפוצלת ומפורדת היה להיהפך לבירה המאוחדת של המדינה[2]. לאחר שב-27 ביוני ,1967 יומיים לאחר שהשלים הצבא את כיבוש מזרח ירושלים, סיפחה ממשלת האחדות של לוי אשכול לעיר כמעט 70 קילומטרים רבועים ושילבה כ-69,000 פלסטינים בגבולותיה המורחבים של ירושלים, רובם המוחלט כפריים שמעולם לא השתייכו לשטח המונציפלי של העיר. הגבולות החדשים של ירושלים ביקשו "לאחֵד" לאזור מטרופוליני אחד את העיר הישראלית המערבית, את העיר העתיקה, את שאר העיר שהיה עד כה תחת שליטה ירדנית ו-28 כפרים פלסטיניים[3]. התוכנית ביקשה להתמודד עם תחזית הגידול הצפוי של אוכלוסיית העיר מ-270,000 תושבים בסך הכל ב-1968 ל-400,000 תושבים יהודים ב-2010, וכ-500,000 ערבים בכל המרחב המטאופוליני של העיר מרמאללה בצפון ועד בית לחם בדרום[4]. תחום התוכנית כלל את המרחב המטאופוליני מנמל תעופה עטרות בצפון ועד בית לחם בדרום, וממבשרת ציון במערב ועד אלעיזריה ואבו דיס במזרח (יישובים שאינם בתחום שטח השיפוט של ירושלים).
תוכנית אב ירושלים 1968 לא קיבלה תוקף, לאחר שגברו השיקולים הלאומיים, שדרשו את חיזוק הנוכחות היהודית בעיר ואת מניעת חלוקתה, על השיקולים העירוניים של פיתוח מדורג, חיזוק ושיקום השכונות הקיימות ומרכז העיר. המתווה שהוצעה לפיתוח עיר קומפקטית ויעילה, בעלת מבנה ברור ומוגדר, נדחק לטובת הקמת שכונות חדשות במרחק ניכר ממרכז העיר והגדלת שטחה של העיר, תוך הקטנה משמעותית של חלקה המעשי של העיר העתיקה בה. בשנים שלאחר הצגת התוכנית ממשלת ישראל השקיעה סכומי עתק בהקמת שכונות הטבעת הגדולות בשולי העיר, בלי שהייתה תוכנית מתאר מאושרת לעיר כולה[5]. הממשלה הפקיעה כ-15,000 דונם להקמת שכונות הטבעת[6] ובפועל תוך 8 שנים גדלה אוכלוסיות העיר ב-65,000 תושבים, בקצב מהיר יותר משנצפה בתוכנית[7].
עיקרי תוכנית המתאר
בתוכנית הושם דגש על איחודן ושילובן של מערב ומזרח ירושלים אחרי 19 שנות פירוד. העיר חולקה לגלעין היסטורי, ובו העיר העתיקה והר הזיתים, לעיר פנימית ובה קריית הממשלה, ולעיר המשתרעת סביבה שבדרום-מערבה הוצע להקים מרכז משני באזור מלחה. בתוכנית הוצעה לבנות "שדרה ייצוגית" שדרה רחבה שנועדה לחבר בין המוקדים העירוניים השונים מהר הרצל במערב ועד הר הצופים במזרח, כיאה לעיר בירה.
מגורים
התוכנית הציעה לצמצם את הקמתם של פרוורי מגורים חדשים בשולי העיר למינימום הכרחי, ולהשקיע מאמץ בשיקום ופיתוח השכונות הקימות. באותה תקופה החלה הקמתם של שכונות הבריח בצפון מזרח ירושלים (מעלות דפנה, רמת אשכול, גבעת המבתר והגבעה הצרפתית), אך עד לא החל תכנונן או הקמתם של שכונות הטבעת הגדולות (נווה יעקב, גילה, תלפיות מזרח, רמות-אלון ופסגת זאב) בשטחים שנכבשו על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים וסופחו מוניציפלית לעיר.
תחבורה
מערכת הדרכים ההיסטורית של העיר, אשר התפתחה במהלך השנים סביב העיר העתיקה, הותוותה מחדש בתוכנית האב במתכונת של רחובות שתי וערב - רשת ישרת זווית (grid plan). מערכת דרכים הכוללת דרך אורך ראשית החוצה את העיר מצפון לדרום שחלקה במנהרה העוברת במרכז העיר וסמוך לעיר העתיקה. ושתי דרכי רוחב ראשיות, הצפונית מבהן נמתחת מהכניסה לעיר במערב לכיוון הר הצופים, הדרומית מהכניסה לעיר, חלקה במנהרה מדרום לעיר העתיקה, להר הזיתים ומשם לכיוון ים המלח.
את מסילת הרכבת יפו–ירושלים הוצע לקצר כך שתסתיים באזור מלחה, תקום תחנה חדשה, סביב אזור מרכז עסקים משני לירושלים שתוכנן באזור (תוכנית שאכן יצא לפועל בשנות ה-90 של המאה ה-20).
אזורי תעשייה
בתוכנית הוצע להקים אזורי תעשייה חדשים בעטרות, הר חוצבים, באזור ענתות (במקום בו הוקם מחנה ענתות של צה"ל), מדרום להר חומה וסמוך למבשרת ציון. זאת בנוסף לאזורי תעשייה הקיימים בתלפיות, גבעת שאול ותל ארזה.
בנייה באבן
חלק מרכזי בתוכנית הוקדש לדיון בחוק עזר עירוני מנדטורי מ-1918 שאותו חקק המושל הצבאי הראשון של העיר, רונלד סטורס. על פי תקנה זו, סוגים מסוימים של אבן גיר שזכו לשם הגנרי "אבן ירושלמית" הפכו לחומר הבנייה היחיד המותר על קירות חיצוניים ברחבי העיר. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, לפני 1967, נותר חוק העזר רשמית על מכונו, בעיקר במרכז העיר המערבית. עם זאת, מאחר שעורר יותר ויותר התנגדות בקרב אדריכלים ומתכננים, החוק לא נאכף באחידות, ובייחוד לא בשוליה של העיר. תוכנית האב של 1968 תמכה בהידוק האכיפה ובשימוש בחיפוי אבן בכל השטחים שסופחו לעיר. באמצעות חוק העזר, שזכה לעדנה, נסך חיפוי האבן נופך של אותנטיות על הבנייה החדשה באתרים מרוחקים מהמרכז ההיסטורי, והעניק לקרעים האורבניים המפורדים אופי אחיד שסייע בהצגתם כחלקים אורגניים של העיר[3].
ביקרות על התוכנית
בין מבקרי התוכנית היה האדריכל האמריקאי לואיס קאהן שיצאה נגד ההוראת התוכנית לבנות בירושלים רק באבן, לטענתו אין מקום לכפות סגנון וחומרי בנייה על האדריכלים, ובנייה בחומרים מודרניים בירושלים רק תטיב עם העיר[8].
ראו גם
- תוכנית ספדיה
- גאוגרפיה עירונית ותכנון ערים - מונחים
- תוכנית מתאר מקומית
- תוכנית בניין עיר
- תוכנית מתאר ארצית
- תוכנית מתאר מחוזית
קישורים חיצוניים
- Alona Nitzan-Shiftan, Memorandum on the Plan for Jerusalem, Places Journal, December 2018
- 2017 Francesco Chiodelli, The Jerusalem Master Plan: Planning into the Conflict
- תוכנית אב ל"ירושלים רבתי" מרמאללה ועד בית לחם, למרחב, 16 בפברואר 1970
- צבי אייל, ירושלים ערים סביב לה - לפי תכנית-האב לשנת 2010, שהוגשה השבוע, תשתרע בירת ישראל מרמאללה בצפון ועד בית-לחם בדרום, למרחב, 20 בפברואר 1970
הערות שוליים
- ^ אסתר זנדברג, תענוג מעצם העשייה, באתר הארץ, 20 בינואר 2008
- ^ נתן שור, תולדות ירושלים - כרך ג, הוצאת כנרת, זמורה ביתן, דביר, 1987, עמוד: 883
- ^ 3.0 3.1 אייל ויצמן, ארץ חלולה: ארכיטקטורת הכיבוש של ישראל,משכל (ידעות ספרים) והוצאת בבל, 2017, עמודים:40-42
- ^ הציבור יתבקש לחוות דעתו על תוכנית־האב לירושלים השלימה, על המשמר, 9 באוגוסט 1967
- ^
נועה הייזלר רובין, מקרה ירושלים: מה שיוצא כשמנסים לתכנן בירה ושוכחים מהעיר, באתר הארץ, 29 ביוני 2017
- ^ הממשלה הסמיכה האוצר להפקיע קרקעות בבירה, למרחב, 31 באוגוסט 1970
- ^ יחיאל לימור, ירושלים של הישג ושל בעיה, מעריב, 28 במאי 1976
- ^ יובל אליצור, זאת ירושלים של פרופ'לואי קאהן, מעריב, 7 בינואר 1971
