הסתדרות העובדים הכללית החדשה

תבנית:ארגון חברתי הסתדרות העובדים הכללית החדשה (או בקיצור: ההסתדרות החדשה) היא גלגולה הנוכחי, בשם חדש ובסגנון שונה, של ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל שהיוותה את הגוף המארגן המרכזי בתנועת העבודה הישראלית מ-1920 ועד 1994. היא ארגון העובדים הגדול בישראל, המהווה ארגון-גג של איגודים מקצועיים והסתדרויות הכוללים ועדי עובדים המייצגים את רוב העובדים המאוגדים בישראל. ההסתדרות החדשה מחזיקה בנכסים המעטים שנותרו בידי 'חברת העובדים'.

מקום מושבה של הנהלת הסתדרות העובדים הכללית החדשה הוא בבית ההסתדרות (לשעבר 'בית הוועד הפועל') ברחוב ארלוזורוב 93 בתל אביב.

רקע

בית נבחרי ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בתל אביב בו נמצא מטה ההסתדרות הכללית

ערך מורחב – ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל

ההסתדרות הכללית קמה בשנת 1920, כארגון שנועד לתת מענה כולל, בכל תחומי החיים, לצרכיהם של פועלים יהודים חסרי הון שעלו לארץ ישראל וכמנוף ציוני לבניית היישוב ונהוג לכנות את המוסדות שהקימה טרם הקמת המדינה כמוסדות 'המדינה שבדרך'. בשל תפקיד ייחודי זה צברה ההסתדרות כוח רב והפכה לגוף כלכלי שהחזיק בבעלותו חלק גדול מהמשק הישראלי וכן מוסדות חינוך ובריאות מרכזיים – בנוסף לייצוג מרבית העובדים במשק.

בניגוד לאיגודי עובדים בעולם הייתה ההסתדרות בה-בעת גם מעסיק גדול. הדבר היה חיוני לפי עקרונות ההסתדרות ולפי חזונו של דוד בן-גוריון שראה את ההסתדרות כתשתית למדינה. אולם, בחלוף הזמן ולאחר הקמת המדינה נמתחה ביקורת על מבנה זה שכלל קונפליקטים מובנים. ההסתדרות נשלטה על ידי סיעות מפלגתיות נבחרות, ועל אף שהיה בה ייצוג למפלגות שונות, מפא"י שהייתה מפלגת השלטון במדינה הייתה גם הטון הדומיננטי בה. עם הזמן הלך והתהווה נתק בין העסקנים המפלגתיים והמנגנון הבירוקרטי והפקידותי אשר הוביל את ההסתדרות, לבין ציבורי פועלים שהרגישו שדרכם להנהגת הארגון חסומה. גם הקשר העמוק שבין ארגון העובדים לבין מפלגת השלטון אשר ניווטה את המדינה - מעסיק גדול ומרכזי נוסף, יצרה קונפליקטים מובנים אף היא שהעמיקו את הפער בין הנהגת ההסתדרות ורבים מחבריה - מעמד הפועלים. לצד זאת סייע קשר זה לשרידותו של המנגנון לאורך שנים. אחד מראשי ההסתדרות אשר זיהה מגמה זו וניסה לעצור אותה בלא הצלחה היה יצחק בן אהרון אשר התייחס גם להיבט העדתי במשבר זה כאשר טען כי בהסתדרות קיימת 'פקידות לבנה על פרולטריון שחור'.

עם המהפך בשנת 1977 ולאור הצעדים הכלכליים ליתר ליברליזציה במשק ב-1981 ותוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 נאלצה ההסתדרות להתמודד מול שרי אוצר עוינים מחד ומול ציבור עובדים עוין מאידך וכתוצאה מכך הגיעה לשיתוק והתפוררות. בראשית שנת 1994 הציב חיים רמון, שר הבריאות בממשלת רבין ומבכירי מפלגת העבודה, מטרה לעצמו לשנות את המבנה ה"דו ראשי" של ההסתדרות כמעסיק שהוא איגוד עובדים - ו"לברוא אותה מחדש" כ"איגוד עובדים רזה ושרירי". לשם כך הקים רמון באפריל 1994 את סיעת ר"ם - חיים חדשים בהסתדרות, אשר נתמכה על ידי קשת פוליטית רחבה הן משמאל (מפ"ם, ורצ) והן מימין (שינוי וחברים בסיעת תכלת לבן, שמצעה כמעט אומץ בשלמותו על ידי רמון^{[דרוש מקור]}). כמו כן נתמך המהלך של רמון על ידי תעשיינים וגורמים עסקיים אחרים.

בוועידה ה-17 של ההסתדרות שהתקיימה ב-10 במאי 1994 זכתה סיעת ר"ם ברוב ולראשונה הדיחה מראשות ההסתדרות את סיעת מפלגת העבודה, בראשות חיים הברפלד. הוקמה קואליציה "מקיר לקיר" בהשתתפות סיעות הליכוד, ש"ס ומק"י. בעקבות כך יישם רמון את הרפורמה, ושינה את שם הארגון ל'הסתדרות העובדים הכללית החדשה'.

עם הקמת ההסתדרות החדשה בשנת 1994 הופרדה ההסתדרות ממרבית הגופים שהחזיקה בהם - ובראשם הפרדתה מקופת חולים כללית, אשר החברות בה עד אז כללה גם חברות בארגון העובדים, ואשר היוותה מקור תקציבי מרכזי של הארגון. בעקבות הפרדת קופת החולים מההסתדרות, צנח מספר חבריה בקרוב לשני שלישים. בין הגופים שהופרטו מן ההסתדרות בתהליך הקמת ההסתדרות החדשה גם סולל בונה, קונצרן כור, נסגר העיתון "דבר" ועוד. על אף ההפרטה הנרחבת נותרו ברשות ההסתדרות באמצעות חברת העובדים עוד מספר גופים בהם רשת בתי האבות "משען", רשת החינוך המקצועי 'עמל', הוצאת עם עובד וקרנות פנסיה גרעוניות אשר הופרדו ממנה בשנת 2003, אולם מאז הקמת ההסתדרות החדשה - ליבת עיסוקה הוא האיגוד המקצועי וייצוג עובדים. על אף הירידה התלולה במספר העובדים המאוגדים בהסתדרות בעקבות הפרדת קופת חולים כללית מההסתדרות, נותרה ההסתדרות החדשה ארגון העובדים הגדול והמשמעותי במשק.

מעמד ההסתדרות החדשה במשק הישראלי

החוק בישראל, כמו בכל מדינה דמוקרטית מאז שלהי המאה ה-19, מתיר לעובדים להתאגד, במטרה להבטיח להם זכויות שלעובד הבודד אין סיכוי להשיג במשא ומתן אישי מול ההנהלה. חתימה על הסכם קיבוצי והכרזה על שביתה אינם בסמכותו של ועד העובדים אלא בסמכותו של ארגון עובדים. החוק מאפשר לעובדים במפעל לפתוח ב"צעדים ארגוניים" - שביתה או עיצומים – רק לאחר שארגון העובדים מכריז בשבילם על סכסוך עבודה.

כשליש מהעובדים השכירים בישראל עובדים במקומות עבודה מאורגנים עם הסכם קיבוצי, וכרבע מהשכירים חברים בארגוני עובדים, אך קיימת שונות רבה בין האוכלוסיות - שיעור השכירים החברים בארגוני עובדים בקרב הערבים מגיע רק ל-20% ובקרב החרדים הוא אף נמוך יותר, 18%. מדובר בשיעור נמוך ביחס לעולם המערבי - לעומת למעלה מ-50% במרבית מדינות אירופה ולמעלה מ-80% החברים בארגוני העובדים במדינות מסוימות, כמו מדינות סקנדינביה. ההסתדרות החדשה שהיא הגדולה מבין ארגוני העובדים בישראל מייצגת נכון למרץ 2017 כ-700 אלף עובדים במסגרת ההסכמים הקיבוציים עליהם היא חתומה, וחברים בה כ-550 אלף עובדים. מלבדה ישנם מספר ארגוני עובדים פרופסיונאליים ותיקים כגון ארגוני המורים (הסתדרות המורים וארגון המורים העל יסודיים), ההסתדרות הרפואית וארגוני הסגל האקדמי באוניברסיטאות, וכן מספר ארגוני עובדים כלליים קטנים יותר כגון הסתדרות העובדים הלאומית, כוח לעובדים ומען.

היותה של ההסתדרות החדשה ארגון העובדים הגדול ביותר בישראל, בפער גדול מארגוני העובדים האחרים, הופכת אותה לארגון המייצג את מעמד העובדים השכירים בישראל, מול ארגוני המעסיקים והממשלה, והיא מופיעה כמייצגת אותם בדיוני חקיקה הנוגעים לעולם העבודה בוועדות הכנסת, וכן חותמת על הסכמים קיבוציים כלליים מול ארגוני המעסיקים, המורחבים גם במסגרת צווי הרחבה - כגון העלאת שכר המינימום במשק, או קביעת אורך שבוע העבודה. כמו כן מהווה ההסתדרות ארגון בענפי המשק השונים, והיא ארגון העובדים הכללי היחיד בישראל החותם מול ארגוני המעסיקים גם הסכמים קיבוציים ענפיים (המורחבים על פי רוב אף הם בצווי הרחבה, כגון בבנייה, בתובלה, באבטחה, בניקיון ועוד).

מבנה ארגוני

מדי חמש שנים נערכות בחירות כלליות למוסדות ההסתדרות (על בסיס סיעות) וליו"ר הארגון. המוסד העליון של ההסתדרות החדשה הינו ועידת ההסתדרות הממונה 2001 צירים ומתכנסת לאחר כל בחירות כלליות - וממנה את חברי "בינ"ה" – בית נבחרי ההסתדרות (לשעבר - הוועד הפועל של ההסתדרות), מוסד דמוי פרלמנט בן 171 חברים המוסמך להתוות ולאשר את מדיניות ההסתדרות, וכן לשנות את חוקת ההסתדרות מכוחה פועל הארגון. יו"ר הארגון הנבחר בבחירות ישירות, מוסמך (בכפוף לאישור בינ"ה) למנות את חברי הנהגת ההסתדרות -הגוף העליון המנהל את פעולתה וענייניה השוטפים המונה 15-35 חברים. מאז מרץ 2019 יו"ר ההסתדרות הוא ארנון בר דוד. חלק מחברי הנהגת ההסתדרות הם יושבי ראש של אגפים ואיגודים בהסתדרות, ואחרים הם ראשי ועדים גדולים. מלבד מוסדות אלו המקבילים למבנה הדמוקרטי של רשות מחוקקת ורשות מבצעת, ישנה בהסתדרות גם רשוט שיפוט שתפקידה לברור במחלוקות בין חברי הסתדרות ואיברים שונים בארגון הנוגעות לדרכי פעולתו בהתאם לחוקי המדינה ולחוקת ההסתדרות, ובה דיינים עורכי דין הממונים על ידי בינ"ה.

ההסתדרות כוללת שורת איגודים מקצועיים וענפיים, הכפופים כולם למרות האגף לאיגוד מקצועי המופקד על יחסי העבודה שבין העובדים למעסיקים ובין ההסתדרות לארגוני המעסיקים ומאשרת הכרזת סכסוכי עבודה וחתימת הסכמים קיבוציים. בכך נבדלת ההסתדרות ממרבית ארגוני-הגג המקצועיים בעולם, בהם בסמכות כל ארגון וארגון בנפרד לנהל את יחסי העבודה בתחומו והם אינם כפופים למרות הארגון המרכזי (דומה לה רק ארגון ה-ÖGB האוסטרי). יו"ר האגף לאיגוד מקצועי נבחר על ידי בינ"ה. הועדה לתיאום ולביצע באגף זה היא הגוף שבסמכותו להכריז על סכסוכי עבודה ענפיים או כלליים במשק, וזאת בכפוף לאישור בינ"ה. האיגוד המקצועי הגדול בהסתדרות הוא הסתדרות המעו"ף (שבעבר כונתה 'הסתדרות הפקידים') המונה כ-250 אלף עובדים, אחריו הסתדרות עובדי המדינה, הסתדרות המח"ר (האקדמאים במקצועות החברה והרוח) - וישם עוד איגודים מקצועיים רבים נוספים כגון איגוד עובדי התחבורה, איגוד עובדי הסלולר, האינטרנט וההיי-טק, הסתדרות עובדי הבניין והעץ, הסתדרות עובדי המזון והפרמצבטיקה ועוד.

מלבד הפילוח לאיגודים מקצועיים, מחולקת ההסתדרות גם ל-30 מרחבים גאוגרפיים (אשר כונו בעבר מועצות פועלים) הכפופים לאגף ארגון ומרחבים. ההצבעה הכללית מדי חמש שנים לסיעות הועידה הכללית, נספרות גם על בסיס אזורי - ועל פי הן מכונסות מועצות המרחבים הבוחרות את ראשי המרחבים. מרחבי ההסתדרות מלווים את המפעלים ומקומות העבודה המקומיים שבאזורם, בעוד האיגודים המקצועיים מלווים את מקומות העבודה בעלי הפריסה הארצית. על פי רוב במרחבים ישנם מזכירי איגוד מקצועי המלווים גם על ידי האיגודים המקצועיים השונים, ובכל מקרה בכל הקשור להכרזת סכסוכי עבודה כפופים גם המרחבים לאגף לאיגוד מקצועי. כמו כן, אמונים המרחבים על איגוד מקומות עבודה נוספים בתחומם.

להסתדרות אגפים נוספים, כגון האגף להתאגדות עובדים האמון על הקמת ועדי עובדים חדשים, האגף לקידום השוויון, אגף כלכלה, אגף הרווחה, אגף הספורט, המחלקה המשפטית, המחלקה לקשרים בינלאומיים, המינהלת לרישום חברים גביה ושירות, אגף מנהל ועוד. כמו כן, לצד הארגון וכחלק אורגני ממנו פועל ארגון הנשים הגדול בישראל - נעמ"ת (אשר הבחירות למוסדותיו ולמרחביו מתקיימות במקביל לבחירות הכלליות למוסדות ההסתדרות, כשלכלל הנשים החברות בהסתדרות זכות בחירה).

בשנת 2018 הקימה ההסתדרות מכון למחקר כלכלי חברתי, לחברי המועצה האקדמית של המכון נבחרו: ירון זליכה (יו"ר), שי בירן, אפרים צדקה, ניצה (קלינר) קסיר, יוסי זעירא, טלי קריסטל, לאה אחדות ועו"ד בני כהן.

ההסתדרות מעסיקה 1,031 עובדים, העוסקים במתן ייעוץ, הדרכה, ייצוג משפטי, ייעוץ ארגוני ושירותי תרבות ורווחה לעובדים המאוגדים בה. התקציב לשנת 2017 צפוי להסתכם ב-596 מיליון ש"ח. 267.5 מיליון שקל (45%) יוצאו בשנה זו על משכורות לעובדי הארגון. המשכורת הממוצעת היא 21.6 אלף ש"ח. עובדי ההסתדרות מאוגדים בעצמם, בוועד משלהם, שלעיתים מנהל סכסוכי עבודה עם הנהלת ההסתדרות עצמה.

בהסתדרות פועל מבקר פנימי בעל סמכויות פיקוח רחבות על הארגון וכלל הגופים התלויים בו. המבקר ממונה על ידי נשיאות בינ"ה, ומאושר על ידי בינ"ה, ואחראי בפניה בלבד ולא בפני הרשות המבצעת (הנהגת ההסתדרות). המבקר הוא שמחליט על נושאי הביקורת, אולם לבינ"ה, ולהנהגת ההסתדרות באישור בינה הרשות להטיל עליו גם משימות ביקורת ספציפיות. על אף שההסתדרות הינה אגודה עות'מאנית, היא כפופה גם לביקורת מבקר המדינה - זאת למעט בתחום האיגוד המקצועי, וזאת במטרה לשמור על עצמאות האיגוד המקצועי המייצג עובדים ואיגודים פעמים רבות מול המדינה כמעסיק.

החברות בהסתדרות החדשה

ההסתדרות פתוחה להצטרפות של כל שכיר ישראלי אשר יכול להצטרף אליה באופן עצמאי על מנת ליהנות משירותי פרט שונים שהיא מציעה. בהתאם לחוק הסכמים קיבוציים, ההסתדרות הופכת לארגון יציג של כלל העובדים במקום העבודה, היכולה לשאת ולתת לחתימת הסכם קיבוצי, רק אם חברי ההסתדרות מהווים שליש לפחות מכלל העובדים במקום העבודה ואין במקום העבודה ארגון עובדים אחר שיש לו יותר חברים. ההסתדרות החדשה אינה נוהגת לגבות דמי חבר מעובדים במקומות עבודה בהן התארגנות ראשונית שטרם הבשילה לכדי חתימה על הסכם קיבוצי ראשון.^{[דרוש מקור]} דמי החבר בהסתדרות עלו במשך השנים, והם עומדים על גובה של 0.95% מהשכר (עד לתקרה חודשית של 156.22 ש"ח). בנוסף גובה ההסתדרות דמי טיפול ארגוני בגובה 0.8% מהשכר (עד לתקרה חודשית של 133.55) ממי שאינם חברים בארגון עובדים אחר, אך חל עליהם הסכם קיבוצי או צו הרחבה שבהם נקבע ניכוי זה. כל חבר הסתדרות זכאי בהתאם למקום עבודתו ולמקצועו להיות חבר בהסתדרות ענפית אחת, ובהסתדרות מקצועית אחת (כך למשל עובדת סוציאלית המועסקת במשרד הרווחה תהיה חברה הן בהסתדרות עובדי המדינה והן באיגוד העובדים הסוציאליים).

ההסתדרות מעניקה לחברים, בתמורה לדמי החבר, סל שירותים הכולל: קרן שביתה, המבטיחה את קיומם הכלכלי של עובדים בזמן שביתה; זכות לבחור ולהיבחר למוסדות ההסתדרות; סיוע משפטי אישי מול מעסיקים; חברות בנעמת לנשים - המעניקה להן סיוע משפטי בנושאי משפחה, אפליה, זכויות סוציאליות מיוחדות ופעילויות ייחודיות לנשים; חברות במועדון הצרכנות 'ביחד בשבילך' וכן שירותי פנאי, כולל אפשרות כניסה לאחד מחמשת הקאנטרי-קלאבים של ההסתדרות, כרטיסים מסובסדים להצגות ואירועי תרבות, ועוד.

היסטוריה

יצירת ההסתדרות החדשה ותקופת חיים רמון (1995-1994)

חיים רמון

ההסתדרות החדשה קמה מתוך ההסתדרות הכללית בשנת 1994 ביוזמתו של היו"ר הנבחר חיים רמון. רמון ועמיר פרץ, שני פוליטיקאים צעירים ממפלגת העבודה (שהשתייכו לקבוצת חברי כנסת שכונו השמינייה, הקימו סיעה בשם "חיים חדשים", אשר פרשה מסיעת העבודה בהסתדרות והתמודדה כנגד המזכ"ל דאז חיים הברפלד. הסיעה ניצחה בבחירות כשהציעה במצעה להפוך את ההסתדרות מגוף מדינתי מנוון ומשותק, בעל 'שני ראשים' (איגוד מקצועי במקביל למשק עובדים במסגרת חברת העובדים במסגרתו היוותה מעסיק) לאיגוד מקצועי "רזה ושרירי" שיילחם באופן יעיל למען העובדים - בין היתר על רקע המצב הכלכלי הקשה אליה נקלעה אשר הוביל לכך שנאלצה לקחת הלוואות חוזרות ונשנות מהמדינה - דבר אשר החליש לטענת רמון את כוחה הארגוני מולה כמעסיק

לאחר ניצחונם, מונה רמון למזכ"ל ההסתדרות, ופתח בסיועו של פרץ ברפורמה מקיפה שכללה הפרטה רחבה של נכסיה, הפרדתה של קופת החולים הכללית והפיכת החברות בהסתדרות לוולנטרית יותר, ותוכנית הבראה וקיצוץ דרמטית. עד לרפורמה זו הייתה החברות בקופת חולים כללית מהווה גם חברות אוטומטית בהסתדרות ותשלום מיסי חבר לה. במסגרת הרפורמה הופרדה קופת חולים כללית מההסתדרות והפכה לספק שירותי בריאות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (אותו יזם רמון במהלך כהונתו כשר הבריאות טרם התמודדותו לראשות ההסתדרות). בעקבות השינוי מיליוני אנשים, שהיו חברים בהסתדרות מתוקף חברותם בקופת החולים אף על פי שלא עבדו או שלא היו מאוגדים בפועל, חדלו מלהיות חברים בהסתדרות, והתקציב השוטף של ההסתדרות ממסי החבר ("מס אחיד") ירד מ-1.3 מיליארד שקל ל-300 מיליון - כולם ממסי חבר וולונטריים - דבר אשר העמיק את הגרעון בו עמד הארגון. עם זאת, במסגרת הפרדת קופת החולים מההסתדרות, נטלה על עצמה המדינה את חובות קופת החולים שהיוו חלק נכבד מחובות ההסתדרות.

גרעון זה כוסה בין היתר באמצעות תוכנית קיצוצים ופיטורין אשר צמצמה את מספר עובדי ההסתדרות מ-4,000 עובדים לפחות מ-2,000; וכן באמצעות הפרטת מפעלי ההסתדרות, כולל קונצרן התעשייה כור, חברת הבנייה "סולל בונה" ו"שיכון עובדים", מכירת נדל"ן, ועוד (את השליטה בבנק הפועלים איבדה ההסתדרות במשבר מניות הבנקים, וחברת הביטוח "הסנה" קרסה עוד בשנת 1992). ההסתדרות נפרדה, אפוא, ממרבית נכסיה הכלכליים ונעשתה ממוקדת בייצוג עובדים ובפעילות איגוד מקצועי בלבד, בדומה לאיגודים מקצועיים רבים בעולם. זאת, אף על פי שאחדים מנכסיה – כמו רשת בתי האבות משען ובעיקר – קרנות הפנסיה, נשארו בידיה (קרנות הפנסיה, שסבלו מגרעון אקטוארי, הולאמו בשנת 2003). חובותיה של ההסתדרות נפרסו, וההסתדרות ממשיכה לשלם אותם עד היום, כשהיא מצליחה לקיים את פעילותה השוטפת תוך עמידה בתשלום חובותיה, שמצטמצמים משנה לשנה.

לדברי רמון:

אני קיבלתי לידיי אוניית-ענק בעלת עבר מפואר ומוניטין היסטוריים, אבל "טיטאניק" זאת הייתה נקובה ורקובה, והיא הייתה בדרכה למצולות, בשעה שעל סיפונה העליון עוד חגגו החוגגים.

— חיים רמון

בנוסף לרפורמות הכלכליות, פעל רמון לבצע להסתדרות "הבראה תדמיתית". אחד הצעדים הראשונים שעשה רמון בהסתדרות היה לשנות את שמה מ"ההסתדרות הכללית" ל"הסתדרות העובדים הכללית החדשה". כמו כן, שינה את תוארו מ"מזכ"ל ההסתדרות" ל"יו"ר ההסתדרות" ואת "הוועד הפועל של ההסתדרות" הפך ל"בינ"ה". בתקופתו של רמון היה ניסיון להעביר את מטה ההסתדרות אל בניין משרדים חדש באזור התעשייה גבעת שאול בירושלים אך ניסיון זה נכשל ולאחר שנה חזרה הנהלת ההסתדרות אל בית הוועד הפועל בתל אביב.

תקופת פרץ (2005-1995)

עמיר פרץ

רמון פרש מההסתדרות בנובמבר 1995, לאחר רצח ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, כדי לכהן כשר הפנים בממשלה בראשותו של שמעון פרס. עם פרישתו של רמון, הפך פרץ ליו"ר ההסתדרות, ונשאר בתפקיד 10 שנים רצופות. פרץ הטביע את חותמו על ההסתדרות, השיג בה שליטה מוחלטת והפך אותה לגוף המזוהה אתו באופן אישי. הוא השאיר בארגון את מרבית בעלי התפקידים הישנים, אך במשך השנים החליש את מעמדם ומינה לתפקידי מפתח צעירים שצמחו מתוך ועדי העובדים, שגילו לו נאמנות רבה יותר. הנהגת ההסתדרות כיום שונה מאד מזו שפרץ קיבל לידיו – במקום הנהגה אשכנזית ברובה הקשורה בטבורה – אידאולוגית וחברתית – לתנועת העבודה ההיסטורית ול"ממסד המפא"ניקי" הישן, עומדת כיום בראש ההסתדרות הנהגה מגוונת בהרבה שרבים מבין חבריה גדלו בפריפריה וצמחו בתוך מפעלים ומקומות עבודה, מזרחיים ברובם, ואחדים מהם ערבים וחרדים (אנשי מפלגת ש"ס).

גם אופי פעילותה של ההסתדרות עבר שינוי דרמטי. מגוף כוללני ששירת את רוב אוכלוסיית המדינה, הפכה ההסתדרות בתקופת פרץ לגוף שקשור בעיקר לקבוצה קטנה בהרבה של עובדים - רובם במגזר הציבורי. מדיניות הממשלה מאז שנות השמונים, לצד המדיניות שהוביל קודמו רמון, צמצמה מאד את מספר העובדים המאוגדים. המדינה החלה להגביל ולצמצם את תקני כוח האדם, והובילה תהליכי צמצום במפעלים ומשרדי הממשלה תוך פיטורי עובדים מאוגדים כשבמקומם גויסו עובדים המועסקים שלא תחת הסכמים קיבוציים באמצעות חברות כוח אדם אשר פעמים רבות אף פוגעות בזכויותיהם. ענפי כלכלה שהתפתחו במהלך הגאות הכלכלית של שנות התשעים, בייחוד בתחומי ההיי-טק והשירותים התבססו על גיוס עובדים בלתי-מאוגדים בחוזים אישיים. ההסתדרות בראשות פרץ, והוועדים הקשורים אליה, כמעט ולא עשו דבר כדי לגייס עובדים לא-מאוגדים ולהרחיב את מעגל העבודה המאורגנת, ולעיתים אף מנעו התארגנויות חדשות של עובדים. במקום זאת, העדיפו לרכז את כוחם בשמירה על תנאי העבודה הטובים שההסתדרות הישנה השיגה לעובדים המאוגדים, ועל תנאי פיצויים נאים למפוטרים.

שני המעמדות של עובדים במשק, עובדי החברות ה"הסתדרותיות" ועובדים "רגילים", עם פער עצום בתנאים הסוציאליים בין אלה לאלה, שאפיינו את ההסתדרות הישנה, המשיכו להתקיים. במקביל לפערים שהלכו והתרחבו בין העובדים הלא-מאוגדים לבין עצמם, נוצרו גם פערים גדולים בין עובדים מאוגדים במונופולים הממשלתיים, כמו חברת החשמל ונמלי הים, ובין העובדים במפעלים פרטיים רגילים, שנאלצו יותר ויותר ליישר קו עם מעסיקיהם והפכו, במקרים רבים, ל"וועדי בובה" בחסות ההנהלה. בשל כך, ההסתדרות החדשה נעשתה מזוהה יותר ויותר עם "הוועדים הגדולים".

פרץ הצליח להחזיר להסתדרות, שקיבל לידיו בשיא חולשתה, כגוף שכבר היו מי שהספידו אותו כחלק מההיסטוריה, חלק ממעמדה כגוף חזק ומשפיע בפוליטיקה ובכלכלה הישראלית. פעילותה של ההסתדרות בתקופתו של פרץ נוהלה תוך קשר אמיץ עם פעילותו הפוליטית. שנה אחת לאחר כניסתו לתפקיד התמנה יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, לראש הממשלה. נתניהו, המחזיק באג'נדה כלכלית שמרנית מובהקת, ניסה לכפות על עובדי המדינה והרשויות המקומיות מהלכים של התייעלות, שאיימו עליהם בפיטורים ובהרעת תנאים. פרץ הרבה להשתמש בזכות השביתה, וביכולת השביתה של העובדים בוועדים הגדולים, הוביל אותם לסדרת מאבקים עם נתניהו, שהגיעו לשיאם כאשר השבית פעמיים – ב-1997 וב-1998 – את כל המגזר הציבורי במשק, כולל נמלי הים והאוויר. השביתות הופסקו לאחר כיומיים, בהוראת בית הדין לעבודה, אך הממשלה נאלצה, בלחץ בית הדין, לקבל חלק מדרישות ההסתדרות.

בשנת 1997 נבחר אהוד ברק לראשות מפלגת העבודה, שפרץ עדיין שימש כחבר כנסת מטעמה, ובמאי 1999 נבחר ברק לראש הממשלה. פרץ לא היה מרוצה מבחירתו של ברק, שהחזיק בעמדות כלכליות ליברליות, והחליט לפרוש מהעבודה ולהקים את מפלגת עם אחד, מפלגה ייחודית שייצגה את העובדים המאוגדים בלבד, תוך שיתוף פעולה עם פוליטיקאים מסיעות אחרות, כמו חיים כץ מהליכוד ודוד טל מש"ס. במהלך כהונתו הקצרה כראש ממשלה, ניסה אהוד ברק לקדם רפורמה גדולה במס, רפורמת בן בסט, שכללה ביטול של זכויות שונות של העובדים המאוגדים, כמו הפטור ממס על קופות הגמל, קרנות ההשתלמות והחסכונות הפנסיוניים. פרץ ניהל קמפיין מתוקשר נגד התוכנית, שכללה איום בהשבתה כללית נוספת של המגזר הציבורי, והצליח להביא לביטולה בלא שביתה.

מבחן הכוח המרכזי של פרץ וההסתדרות הגיע בתחילת 2003 עם מינויו של נתניהו לשר האוצר בממשלתו של אריאל שרון. נתניהו, שכעת היה פטור מהאחריות לנושאים מדיניים ויכל להתמקד בקידום האג'נדה הכלכלית שלו, הוביל תוכנית לרפורמה כוללת במשק הישראלי, שכללה, בין השאר, הלאמה והפרטה חלקית של קרנות הפנסיה של ההסתדרות, הפרטה של רוב החברות הממשלתיות (שכל עובדיהן מאוגדים בהסתדרות), והרעת תנאים לעובדי המדינה והרשויות המקומיות. יישום התוכנית של נתניהו נתפש, גם על ידי תומכיו וגם על ידי מתנגדיו, כאיום על עצם קיומה של העבודה המאורגנת בישראל. בנוסף על הפרטים הקונקרטיים של התוכנית, יצא נתניהו בסדרת הצהרות נגד ההסתדרות והעבודה המאורגנת, ברוח הצהרותיה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, מרגרט ת'אצ'ר, כולל "פליטת פה" שחזר עליה מספר פעמים, שבה כינה "בטעות" את עובדים "אויבים" (בדומה להצהרתה של תאצ'ר, "ניצחנו את אויבנו מבחוץ, כעת עלינו להתגבר על אויבנו מבפנים"). ציבור העובדים המאוגדים הרגיש מאוים ו"יצא למלחמה" נגד התוכנית. במהלך השנתיים הבאות, יושמה התוכנית ברובה, תוך עימות מתמיד בין נתניהו לפרץ, שכלל הצהרות והתבטאויות חוזרות ונשנות שלהם זה נגד זה, וכן שביתות רבות, עיצומים ואיומים בשביתות – כולל שביתה של חודשיים, הארוכה בתולדות המדינה, בנמלי הים, ושביתה כללית במשק, שתיהן בשנת 2004.

התוכנית של נתניהו הוכתרה כהצלחה, ואילו פרץ הצליח למזער כמעט לגמרי את הפגיעה בעובדים. הפרטת חברת החשמל לא יצאה לפועל, והפרטת נמלי הים רוככה. העובדים בכל החברות שהופרטו (חברת התעופה אל על, חברת הספנות צים, בתי הזיקוק לנפט, חברת התקשורת בזק, בנק דיסקונט וחלק מבנק לאומי) נשארו בתפקידם, נותרו מאוגדים וגם קיבלו, אחרי משא ומתן ארוך, תוספות משמעותיות לשכרם שהוגדרו כ"מענק הפרטה", בשעה שהנפגעים האחרים של התוכנית הכלכלית, מקבלי הקצבאות, ספגו פגיעה קשה בתנאי חייהם הקשים ממילא. ההסתדרות איבדה את שליטתה בקרנות הפנסיה, אך יחד אתן נפטרה גם מחוב של עשרות מיליארדי שקלים ^{[דרוש מקור]}. ההסתדרות וועדי העובדים חזרו לכותרות התקשורת והוכיחו את כוחם ופרץ הוכיח את כישורי המנהיגות שלו, והצליח, בסוף שנת 2005, להפוך ליו"ר מפלגת העבודה ולמועמד לראשות הממשלה. כשנשאל כיצד הוא מסביר את כישלונה של ההסתדרות במניעת הפערים במשק, אמר שזהו תפקידה של הממשלה וש"לשם כך הוא נכנס לפוליטיקה".

תקופת עיני (2005-מאי 2014)

מחליפו של פרץ, עופר עיני, שימש בתפקיד מ-2 בינואר 2006 עד ל-1 בפברואר 2014. עיני מונה לתפקיד כממלא מקומו של פרץ, מאחר שליו"ר ההסתדרות אסור לשמש כשר, ולאחר מכן נבחר בזכות עצמו. בניגוד לתדמיתו ה"פוליטית" של פרץ, בנה לעצמו עיני תדמית "מקצועית" של מנהיג פועלים שכל מעייניו בפעולות ענייניות לשיפור מצב העובדים. מאז מינויו של עיני, מנסה ההסתדרות להפנות משאבים רבים יותר לטיפול בעובדים חלשים. עיני היה גם יו"ר ההסתדרות הראשון אשר צמח בהסתדרות מהשטח - החל כעובד מס הכנסה, נבחר לראשון ועד העובדים והמשיך לתפקידים נוספים בהסתדרות כגון יו"ר האגף לאיגוד מקצועי עד לבחירתו לתפקיד היו"ר.

במהלך השנתיים הראשונות לראשותו של עיני גייסה ההסתדרות לשורותיה עובדים שלפני כן לא היו מאוגדים כלל, רובם ככולם במפעלים פרטיים, בחברות כוח אדם, ניקיון, שמירה, מסעדות ורשתות שיווק. לא מעט מהם הצליחו, בסיוע ההסתדרות, לחתום על הסכמי עבודה קיבוציים ששיפרו את שכרם ואת תנאי העסקתם במידה רבה. עיני הקים ב-2009 את האגף להתאגדות עובדים, אשר פעל לצד המרחבים להקמת ועדי עובדים חדשים ואשר מאז הקמתו הוביל להצטרפותם של מאות אלפי עובדים להסתדרות.

מבחן נוסף שעיני עמד בו בהצלחה, היה פתרון בעיית הלנות השכר ברשויות המקומיות. במהלך השנים 2003–2006 סבלו העובדים ברשויות בפריפריה מהלנות מתמשכות של שכרם, עקב ניהול לקוי וקיצוצים שביצע נתניהו בתמיכה הממשלתית ברשויות. מזה, הלנת השכר הייתה העילה לשביתה הכללית שיזם פרץ ב-2004, אך הלנות השכר נמשכו גם אחרי השביתה, מאחר שגם הממשלה וגם הרשויות לא נאותו לדרישת ההסתדרות לשנות את מדיניותם. אחרי השביתה של שנת 2006, לעומת זאת, ביצעו הרשויות והממשלה מאמץ מרוכז להגדיל את התקציב ולייעל את עבודת הרשויות, והיקף הבעיה הצטמצם במידה רבה.

עיני פיתח "ברית אסטרטגית" עם נציג המעסיקים במשק - נשיא התאחדות התעשיינים ויו"ר לשכת התיאום של הגופים הכלכליים, שרגא ברוש, המתבטאת בהסכמה כמעט מוחלטת על מהלכיהם של שני הגופים, ידידות אישית ואף שותפות אידאולוגית. עיני מסביר את ה"ברית" ברצונו להשיג הישגים לטובת העובדים מבלי להתעמת עם המעסיקים, כדי למנוע שביתות שיפגעו במקומות עבודה. ה"ברית", שהביאה על השניים ביקורת רבה מכל הצדדים, הביאה את ברוש להביע תמיכה ציבורית בשביתה הכללית ובמאמצי ההתאגדות שהוביל עיני, והביאה את עיני לתמוך במאבקיו של ברוש להגדלת התמיכה הממשלתית במפעלים, בעיקר מאז שהחל המשבר הכלכלי הגלובלי בשנת 2008. הישגם העיקרי המשותף של השניים הוא הסכם שחתמו המחייב את המעסיקים להעניק פנסיה לכל עובד, שהממשלה הרחיבה אותו והפכה אותו לצו מחייב לכל המעסיקים במשק.

עיני היה מעורב בפוליטיקה. הוא חבר במפלגת העבודה, ובעבר נחשב למקורבו של יו"ר המפלגה, אהוד ברק, ולאחר הבחירות לכנסת ה-18 הצליח להוביל את המפלגה להצטרף לממשלתו של בנימין נתניהו, בנימוק שממשלה חזקה עם מודעות חברתית תטפל היטב במשבר הכלכלי ובכך תיטיב עם העובדים (ובניגוד לעמדתו של פרץ). בניגוד לפרץ שמר עיני על יחסים טובים עם נתניהו, ששיתף את ההסתדרות בתוכנית שגיבש להתמודדות עם המשבר. במסגרת הצטרפות מפלגת העבודה לממשלה אליה דחף עיני, הועברה חבילת חוקים שסייעה בארגונם של עובדים חדשים בהסתדרות - ביניהם חוק המטיל קנסות כבדים על מעסיקים הפוגעים בהתאגדות עובדים ראשונית, וכן חוק הקובע כי מעסיק מחויב לנהל משא ומתן קיבוצי מול ארגון עובדים יציג.

בשלהי דצמבר 2009 הודיע עיני כי בית נבחרי ההסתדרות אישר הצטרפותם של עובדים זרים השוהים בישראל כחוק לשורות ההסתדרות החל ממרץ 2010. בכך תתאפשר לראשונה התאגדות חוקית של עובדים זרים וההסתדרות הרחיבה את שורותיה גם לעובדים תושבי ישראל שאינם אזרחים.

בחודש פברואר 2012 יזם עיני שביתה כללית שנועדה לצמצם את תופעת עובדי הקבלן ולהשוות את תנאיהם לתנאי העובדים הקבועים. השביתה נמשכה חמישה ימים ובסיומה חתם עיני עם האוצר הסכם המשפר את תנאי העסקתם של עובדי הקבלן. ההסכם כלל בין היתר העלאת שכר המינימום לעובדי קבלן השירות ל-4,500 ש"ח לחודש, העלאת ההפרשות לפנסיה, שיפור בתנאים הסוציאליים, חיזוק הפיקוח על תנאי העסקה ועוד.

באוקטובר 2013 הודיע עיני על פרישתו מראשות ההסתדרות.

תקופת ניסנקורן (יוני 2014 עד מרץ 2019)

אבי ניסנקורן בהפגנת עובדים מול משרד האוצר, דצמבר 2015

ביוני 2014 אושר על ידי בינ"ה מינויו של אבי ניסנקורן לתפקיד יו"ר ההסתדרות, לאור המלצתו של היו"ר היוצא. כנגד הליך מינויו הוגשה עתירה לבג"ץ בדרישה לקיום בחירות כלליות בהסדרות, אולם עתירה זו נדחתה. אחד ההסכמים הראשונים עליהם חתם ניסנקורן עם כניסתו לתפקיד היה הסכם קיבוצי כללי מול ארגוני המעסיקים המחייב כל מקום עבודה המעסיק למעלה ממאה עובדים להעסיק 3% עובדים עם מוגבלויות - על הסכם זה הוטל גם צו הרחבה אשר הפך אותו למחייב בכלל המשק.

בדצמבר 2014 חתמה ההסתדרות על הסכם קיבוצי עם נשיאות הארגונים העסקיים, להעלאת שכר המינימום, בשלוש פעימות, ל-5,000 ש"ח. בהתאם להסכם זה תיקנה הכנסת, בחקיקת בזק, את חוק שכר מינימום. בהמשך הוסכם על פעימה נוספת להעלאת שכר המינימום ל-5,300 ש"ח במהלך שנת 2017. ביולי 2014 חתמה ההסתדרות גם על הסכם קיבוצי ענפי חדש בענף השמירה והאבטחה לו ניתן מאוחר יותר גם צו הרחבה.

ביולי 2015 יצאה ההסתדרות בהנהגת ניסנקורן לסכסוך עבודה כללי במשק בדרישה להובלת רפורמה מקיפה לצמצום ההעסקה הקבלנית בשירות הציבורי, ובאותו החודש נחתם מסמך הסכמות בין ניסנקורן ושר האוצר משה כחלון להעברתם של עשרות אלפי עובדי קבלן להעסקה ישירה, ולשיפור תנאיהם של עובדים נוספים. בין היתר נקבע בהסכם כי כלל עובדי הניקיון בבתי החולים הציבוריים ייקלטו להעסקה ישירה, וכן כלל הסייעות המתוקצבות בגני הילדים ברשויות המקומיות, עובדי משמרות הבוקר של קרנות המחקר בבתי החולים, אלפי עובדות סוציאליות העובדות בשירות הרשויות המקומיות ועוד. כמו כן נקבעה הצמדה בצו הרחבה של שכר העובדות הסוציאליות המועסקות בעמותות בשירות המדינה והרשויות המקומיות לשכר עמיתותיהן המועסקות בהעסקה ישירה - יישום של דרישה שהעמידו העובדות הסוציאליות עוד במאבקן בשנת 2011.

בפברואר 2016, חתם ניסנקורן על מסמך הבנות עם ארגוני המעסיקים להגדלת שיעור ההפרשה הכולל לפנסיית חובה מ-17.5% ל-18.5% כשגם העובדים וגם המעסיקים יגדילו את הפרשותיהם, כל אחד בחצי אחוז - הסכם שהורחב אף הוא לכלל המשק. בפברואר 2016 יזם ניסנקורן הקמת אתר חדשות מבית ההסתדרות "דבר ראשון".

בדצמבר 2015 בעקבות סכסוך עבודה כללי במשק, נחתם מול האוצר הסכם מסגרת חדש עבור המגזר הציבורי, זאת לאחר למעלה משלוש שנים בהם לא נחתמו הסכמי מסגרת. הסכם המסגרת קבע העלאת שכר בסך 7.5%, אשר לראשונה חלק ממנה ניתן כתוספת שקלית הפועלת לטובת בעלי ההכנסות הנמוכות ולצמצום פערים. כמו כן ניתנו 7.5% נוספים לסקטורים ספציפיים בהם הוקפא השכר שנים ארוכות טרם ההסכם.

בינואר 2016 הקימה ההסתדרות מועדון צרכנות תחת המותג 'ביחד בשבילך', המקנה לחברי ההסתדרות שורה של הנחות בקניית מוצרים ובפעילויות נופש ורווחה. אחת ממטרות המהלך הייתה לעודד משלמי דמי טיפול בלבד להצטרף כחברים מן המניין בארגון, וזאת במטרה לחזק את כוחה הארגוני של ההסתדרות במשק הישראלי ובמקומות העבודה.

במהלך כהונתו של ניסנקורן נמשכת מגמת ההתאגדויות במשק הישראלי, גם בענפים שלא היו מאורגנים בעבר. בין היתר נחתם לראשונה הסכם קיבוצי בחברת היי טק בישראל - חברת SAP

ב-23 במאי 2017 נערכו בחירות ליו"ר ההסתדרות ולבית נבחרי ההסתדרות, בהן התמודדו ניסנקורן ושלי יחימוביץ'. היו"ר המכהן אבי ניסנקורן ניצח בבחירות ברוב של 62.42%. בעקבות הצטרפותו כמועמד לכנסת ה-21 במפלגת כחול לבן הוא סיים את תפקידו, במרץ 2019.

תקופת בר דוד (מרץ 2019 עד היום)

במרץ 2019 אישרה בינ"ה את מינויו של ארנון בר דוד ליו"ר ההסתדרות, לאור המלצתו של היו"ר הקודם.

ביקורת

מאז הקמתה של ההסתדרות החדשה, היא מהווה מטרה לביקורת ציבורית, פוליטית, תקשורתית ואקדמית רבה. ניתן לחלק את הביקורת על ההסתדרות לשני סוגים: ביקורת "מימין" וביקורת "משמאל".

הביקורת מימין

הביקורת ה"ימנית" באה מכיוון פקידות משרד האוצר, פוליטיקאים ממפלגות כמו הליכוד, מפלגת שינוי וישראל ביתנו, אנשי עסקים, מנהלי חברות, כלכלנים בבתי השקעות ובאקדמיה, עיתונאים כלכליים (בראשם נחמיה שטרסלר וגיא רולניק), ולעיתים אף מפקידים בממשל האמריקני. הדובר הבולט ביותר של הביקורת ה"ימנית" היה בנימין נתניהו. ההסתדרות, לטענת המבקרים, היא ארגון עובדים מזיק בשל כוחה יוצא הדופן, העובדה שהיא מייצגת עובדים מוועדים רבים, המוכנים לשבות גם אלה למען אלה, הגיבוי שהיא נותנת לוועדים במונופולים והעבר ה"בולשביקי" שלה. לטעמם של המבקרים, מחזיק יו"ר ההסתדרות בכוח רב המאפשר לו אישית השפעה גדולה על כלכלת המדינה, ולמעשה, באמצעות נשק השביתה הכללית, יכול לגרום לה נזקים כבדים. המבקרים מאשימים את ההסתדרות בכך שהיא מסייעת לעובדי המונופולים להשיג לעצמם תנאי עבודה מופלגים, לעיתים מנוגדים לחוק, תוך בזבוז כספי ציבור, וגורמת לשביתות שפוגעות בכלכלת ישראל ומערערות את אמון המשקיעים הזרים.וכן העובדה שההסדרות נוהגת בחוסר שקיפות עקב הכוח שהחוק נתן לו

בהסתדרות טוענים כי כוחה של ההסתדרות אינו גדול יותר מאשר כוחם המשותף של ועדי העובדים במדינות מערביות אחרות, ואולי אף קטן יותר. בהסתדרות הרבו גם לטעון, בעיקר בעידן עופר עיני, כי כוחה של ההסתדרות פועל בעיקר לבלימת העובדים (כפי שהיה בשנות שלטון מפא"י, בהן קיבלה על עצמה ההסתדרות את תכתיב האחריות ועסקה רבות במיתון דרישות פועלים), וכי "לממשלה עדיף לעמוד מול גוף אחראי אחד מאשר מול מאה גופים קיצוניים". בנוסף טוענים בהסתדרות שזכותם של העובדים לשבות ולהיאבק על זכויותיהם היא זכות יסוד דמוקרטית שעולה על הצורך בשקט תעשייתי ובשגשוג כלכלי.^{[דרוש מקור]}

הביקורת משמאל

הביקורת ה"שמאלית" באה מצדם של ארגוני עובדים מתחרים - "כוח לעובדים" ו"מען - עמותה לסיוע לעובדים", ופעילים בארגוני סיוע לעובדים, כמו "קו לעובד", מארגוני שמאל רדיקליים כמו "הקשת הדמוקרטית המזרחית", מפוליטיקאים בחד"ש, וכן במפלגות דתיות, מסוציולוגים, עיתונאים ואנשי תקשורת, אנשי רוח, אמנים ואנשי אקדמיה במדעי הרוח, ולעיתים קרובות מפעילים שעזבו את ההסתדרות עצמה, או הודחו ממנה. הביקורת ה"שמאלית" טוענת שההסתדרות הפקירה, למעשה, את ציבור העובדים מהשכבות החלשות. המבקרים טוענים^{[דרושה הבהרה]} שההסתדרות עושה מאמצים קטנים, אם בכלל, לגייס עובדים כאלה לשורותיה, וגם כאשר היא מצליחה לאגד אותם, היא אינה נותנת להם גיבוי במאבקיהם, וכי ועדים רבים במקומות עבודה כמו מפעלים ורשתות שיווק הם, למעשה, בובות בידה של ההנהלה. חלק מהמבקרים טוענים כי הסיבה לכך היא שההסתדרות, הלהוטה למחוק את עברה ה"בולשביקי" ולהוכיח שהיא השתנתה, ומנסה לשמור על קשרים טובים עם המגזר העסקי, משתיקה מאבקי עובדים. מבקרים אחרים מהצד ה"שמאלי" תולים את בעיותיה של ההסתדרות במבנה שלה, שלטענתם, אינו דמוקרטי, כיוון שהיא נשלטת על ידי פעילי מטה שכירים ("עסקנים") ולא על ידי הנהגה נבחרת של חברי הוועדים עצמם.

בהסתדרות מודים שמצבם של העובדים החלשים בישראל בכי רע, אך טוענים כי ההסתדרות, תחת הנהגתה הנוכחית, עושה מאמצים גדולים וכנים לשנות את המצב, באמצעות גיוס עובדים חדשים וגיבוי במלחמה על זכויותיהם, וכי מצבם של עובדים מאוגדים בכל מקום עבודה הוא טוב בהרבה ממצבם של חבריהם שאינם חברים בוועד.^{[דרוש מקור]}

ראו גם

• בית הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית

לקריאה נוספת

• מ' אדמתי, מההסתדרות הישנה להסתדרות החדשה, רמת גן, 2001.
• אריה שירום, "התמרת ההסתדרות, 1994: השלכותיה האפשריות על מערכת יחסי העבודה בשירות הציבורי", רבעון לכלכלה, אפריל 1995.

קישורים חיצוניים

• אתר הסתדרות העובדים הכללית החדשה
• ההסתדרות הכללית, באתר תנועת העבודה הישראלית.
• פרק בנושא ארגוני עובדים בפודקאסט הכלכלי "ערך מוסף", 28 באוקטובר 2016
• טלי חרותי-סובר, ההסתדרות מקבלת דמי חבר של חצי מיליארד שקל; זה מה שהיא עושה איתם, באתר TheMarker‏, 19 בינואר 2015
• טלי חרותי-סובר, בנק, נדל"ן, קאנטרי ועוד: נכסי ההסתדרות נחשפים, באתר TheMarker‏, 27 בדצמבר 2014
• גיל פלוטקין, 23 שנה לבחירת חיים רמון ונפילת ההסתדרות, באתר דבר ראשון, 22 במאי 2017