חטא עץ הדעת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חטא עץ הדעת הוא מאורע שהתרחש ביום השישי לבריאת העולם במהלכו פותתה חוה על ידי הנחש הקדמוני ובעקבותיה אדם הראשון לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע, למרות שה' אסר עליהם לאכול ממנו. המאורע מתואר בספר בראשית, פרק ג'.

השלכות מאורע זה היו רבות ומהותיות לחיים בעולם עד ימינו: לפניו חי האדם בגן עדן, במדרגה רוחנית גבוהה ועם דביקות בה', ללא יצר הרע כשכל צרכיו מוכנים לו והוא אינו צריך להתייגע כדי להשיגם. בעקבות החטא, היצר הרע נכנס באדם, הוא גורש מגן עדן, נפל ממדרגתו הרוחנית, נגזרה עליו מיתה וכן הצורך להתייגע על מנת להשיג את מזונו. כמו כן נגזר על האישה להצטער בהריון ובלידה ולהיות כפופה לבעלה. לחטא גם היו השלכות נוספות. לעתיד לבוא יתוקן פגם החטא והמצב יחזור לקדמותו.

רבים מפרטי המאורע עמומים, ובביאורם נאמרו דעות שונות.

החטא

גן עדן בציורו של רולנט סברי (אנ') המאה ה17

רקע

בששת ימי בראשית ברא ה' את העולם, ובתוכו גם את גן עדן. האדם נוצר ביום השישי והונח בידי ה' בגן עדן, ושם נוצרה גם אשתו, חוה. הכוונה הייתה שהאדם יוכל לחיות כל חייו בגן עדן, בו לא יצטרך לעבוד לפרנסתו.

האזהרה לאדם ולחוה

ה' אמר לאדם שהוא יכול לאכול מכל עצי הגן, מלבד מעץ הדעת טוב ורע, והזהירו: ”ביום אכלך ממנו תמות[1], אך את הנגיעה בו לא אסר עליו.

בפסוקים לא נכתב שחוה הוזהרה גם היא, אך למעשה היא נענשה לאחר שאכלה. דעות שונות נכתבו בתשובה לשאלה היכן הוזהרה חוה שלא לאכול מהעץ.

  • יש הסוברים[2] שבריאתה קדמה לאזהרת האדם, וממילא הוזהרה גם היא יחד איתו.
  • לדעה אחרת, האזהרה קדמה לבריאת חוה, אך מכיוון שהיא נבראה מגופו של אדם הראשון, האזהרה לגביו חלה גם עליה[3].

פיתוי הנחש

הנחש, שהיה החיה החכמה ביותר, וידע לדבר[א], החל בשיחה עם חוה[4], שבסופה שאל אותה האם נכון הדבר שה' אמר להם שלא יאכלו מכל עצי הגן. חוה השיבה שרק מעץ הדעת אסור להם לאכול, ואף הוסיפה שנאסר עליהם לגעת בו, דבר שלא היה נכון. הנחש דחפה על העץ, כדי להוכיח לה שתישאר בחיים גם אחרי שנגעה בעץ, כדי שתחשוב שגם אם תאכל ממנו היא לא תמות[ב][5]. חוה פירשה את דברי ה' שהם ימותו אם יאכלו מפרי העץ, לא כמשמעותם האמתית - כעונש, אלא שהוא מזהירם שהעץ רעיל[6].

הנחש טען שהסיבה האמתית לכך שה' אסר עליהם את אכילת פירות העץ היא: ”כי יודע אלוקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם, והייתם כאלוקים, יודעי טוב ורע[7], ולא כי הם ימותו אם יאכלו מפריו.  

בנוגע למטרתו של הנחש בפיתוי, ישנם כמה שיטות:

  • לדעה אחת, הנחש ראה את אדם וחוה ערומים ועסוקים בתשמיש, והתאווה לשאת את חוה[8]. הוא סבר שכאשר היא תתפתה, היא לא תאכל לפני שתיתן לאדם לאכול, וכך אדם ימות מיד כשיאכל מהפרי וחוה תישאר בחיים, ואז הוא ישא אותה[9].
  • לדעה אחרת, ”אדם הראשון יושב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולים לו בשר ומסננים לו יין. הציץ בו הנחש וראה בכבודו ונתקנא[10].
  • לפי במדבר רבה, הנחש רצה שאדם וחוה ימותו ואז ירש הוא את הארץ[11]
  • לדעה נוספת, המלאכים קינאו באדם על כך שה' בחר בו להיות נזר הבריאה, ולכן ירד המלאך סמאל לפתותו לחטוא, כדי שירד ממדרגתו[12].

הנחש פיתה את חוה ולא את אדם, מכיוון שהנשים קלות להתפתות ויודעות לפתות את בעליהן[13].

האכילה

חוה השתכנעה מדבריו, ומכיוון שראתה ”כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל” אכלה מהפרי, ולאחר מכן סיפרה לאדם את דברי הנחש[14] ונתנה גם לו שיאכל, משום שחששה שהיא תמות והוא ישא אישה אחרת[15]. במדרש מובא כי חוה אף נתנה ממנו לכל הבהמות והחיות שאכלוהו מלבד עוף החול שסרב לאוכלו[16].  

הפרי פעל את פעולתו מיד, והפסוק מתאר כי לאחר שאכלו מהפרי, ”ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירומים הם; ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגורות[17].

הגילוי והעונש

לאחר שחטאו, ירד ה' לגן כדי להענישם. אדם וחוה שמעו את קול ה' שהתגלה בגן, ומכיוון שהתביישו בהיותם ערומים - התחבאו מפניו בתוך עצי הגן. בפסוקים מתואר דו שיח בין ה' לאדם:

ויקרא ה' אלוקים אל האדם ויאמר לו: איכה[ג]? ויאמר: את קולך שמעתי בגן, ואירא כי ערום אנוכי, ואחבא. ויאמר: מי הגיד לך כי עירום אתה[ד], המן העץ אשר ציווית לבלתי אכל ממנו אכלת?

.

האדם השיב לה' כי ”האשה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל[20]. כוונת האדם הייתה, שסבר שכיוון שה' נתן לו את האישה לטובתו, כל מה שהיא תאמר לו יהיה דבר המועיל לו[21]. לפירוש אחר, האדם התכוון לרמוז שאין זו אשמתו שאכל מהעץ, שכן ה' בעצמו גרם לו זאת, בכך שנתן לו את האישה. בכך נהג האדם בכפיות טובה כלפי ה', שנתן לו את האישה כדי להיטיב אתו[22].

לפי רבי אבא בר כהנא, בכך שהאדם אמר "ואוכל" בלשון עתיד ולא "ואכלתי" בלשון עבר, הוא התכוון לרמוז לכך שאינו מתחרט והוא יאכל עוד[23][ה]

לאחר מכן פנה ה' לחוה ושאלה: ”מה זאת עשית?”. תשובתה הייתה כי ”הנחש השיאני[ו] ואוכל[24].

ה' העניש את כל השותפים לחטא: הנחש, אדם וחוה.

עונשו של הנחש

ויאמר ה' אלוקים אל הנחש: כי עשית זאת, ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך. ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה; הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב

  • את הקללה "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה", מפרשים חז"ל[25] כקללה בפני עצמה, שמשמעותה היא שימי עיבורו של הנחש יהיו ארוכים יותר משל כל הבהמות והחיות: שבע שנים[ז]. פירוש זה מובא גם ברש"י וברמב"ן. לעומתם, מפרש האבן עזרא שאין כאן קללה בפני עצמה, אלא רק הקדמה למשפט הבא.
  • הקללה "על גחונך תלך" מתבארת בכך שלנחש היו רגלים, ועתה הן נקצצו[26].
  • הקללה "ועפר תאכל כל ימי חייך" מתפרשת כהמשך למשפט הקודם: מכיוון שהנחש ילך על גחונו, העפר יכנס לתוך פיו בעל כרחו[27]. בגמרא[28] הובאו 2 פירושים נוספים בדרך הדרש: 1 - שבכל מה שהנחש יאכל הוא ירגיש טעם עפר, 2 - שלאחר כל ארוחה, לא תתיישב דעתו עד שיאכל גם עפר.
  • הקללה האחרונה, "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב", מתפרשת על ידי רוב המפרשים[29] כפשוטה: האדם ידרוך על ראשו של הנחש וכך יהרגנו, ואילו הנחש שזוחל על הקרקע ינשוך את האדם בעקבו וכך יהרגנו[ח]. אונקלוס מבארה במשמעות אלגורית: האדם יזכור לעולם מה שעשה לו הנחש בראשית ימי העולם ("ראש"), והנחש ינטור לו את שנאתו עד סוף כל הדורות ("עקב").

קללה זו מותנית: אם בני ישראל ישמרו את התורה, הם יהרגו את הנחש, ואם לא - הנחש יכיש אותם. אולם בימות המשיח, יגברו בני ישראל ויעבירו את הנחש מהעולם[31].

  • לאחת הדעות[32], קולל הנחש גם שישיל את עורו אחת לשבע שנים.

הקללות לנחש היו מידה כנגד מידה: רגליו נחתכו מכיוון שנכנס ללא רשות לגן עדן[33], והשנאה ההדדית הנצחית בין הנחשים למין האנושי, נגזרה עליו מכיוון שרצה לישא את חוה ולדבוק בה[34].

עונשה של חוה

אל האשה אמר: הרבה הרבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים. ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך

  • המילה "עצבונך", מתייחסת, לפי רש"י, לצער גידול בנים, ולפי האבן עזרא[35] לצער יציאת דם הבתולים. פירוש נוסף הוא, שהאישה קוללה שהיא תהיה בעלת לב רך, וכל מאורע מעציב יעציב אותה יותר מאשר את הגבר[36].
  • המילים "הרונך" ו"בעצב תלדי בנים", מתפרשות כפשוטן: צער ההיריון וצער הלידה[37].
  • הקללה "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", מתייחסת, לפי רש"י, ספציפית ליחסי האישות: האישה תתאווה לבעלה, אולם לא תהיה לה את העזות לתבעו בפה, והיחסים יתקיימו בהתאם לרצון הבעל ודרישותיו. לפי הרמב"ן[38], הקללה מתייחסת ליחסי איש ואשתו באופן כללי, ומשמעותה היא שהבעל ימשול באישה כאדון בעבדו, והאישה לא תוכל לחמוק מכך בכך שלא תינשא, משום שהיא תיכסף מאוד שיהיה לה בעל, למרות שהיא תהיה לו כשפחה ולמרות הצער הנוסף שיגיע לה מכך - צער ההיריון והלידה.

חז"ל[39] מונים 10 קללות בהן נתקללה חוה: דם נידה, דם בתולים, צער גידול בנים, צער העיבור, צער הלידה, שמשתוקקת לבעלה בשעה שיוצא לדרך, שמתביישת לתבוע בפה, שמכסה את ראשה כאבל שעוטף את ראשו, שהיא כמנודה בכך שאסורה להינשא לאדם נוסף לאחר שנישאה לאדם אחד, ושיושבת בביתה ולא יוצאת ממנו כאסיר. יש המחליפים את 3 הקללות האחרונות ב-3 קללות אחרות: שמגדלת שיער כלילית, שיושבת ומשתנת מים כבהמה[ט], ושנעשית כר לבעלה בשעת תשמיש[י].

גם קללה זו הייתה מידה כנגד מידה: מכיוון שהכניסה לבטנה את הפרי האסור, נענשה להצטער בבטנה, בצער ההיריון והלידה[40]. ומכיוון שבעלה שמע בקולה ואכל מהעץ, נענשה שהיא תצטרך תמיד לשמוע בקולו[41].

עונשו של האדם

ולאדם אמר: כי שמעת בקול אשתך, ותאכל מן העץ אשר ציויתיך לאמור לא תאכל ממנו; ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את עשב השדה. בזעת אפיך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת; כי עפר אתה, ואל עפר תשוב

  • את הקללה ”ארורה האדמה בעבורך” מפרש רש"י כקללה שהאדמה תעלה מתוכה דברים ארורים, כמו זבובים, פרעושים ונמלים, ואילו האבן עזרא מפרשה כקללה שלא תוציא תבואה רבה.
  • את המילים ”וקוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את עשב השדה” מפרש רש"י כקללה אחת: האדם יזרע חיטים, אך האדמה תעלה קוצים ועשבים והאדם יאלץ לאכלם. לשיטה זו, הקללה התקיימה רק כל עוד חי אדם הראשון, אך נמשכה גם מעט אחרי מותו, עד שנולד נח[42]. לעומתו, מפרשים האבן עזרא[43] והרמב"ן[44] כי בקללה "ואכלת את עשב השדה" קולל האדם שיאכל חיטה[י"א], ובקללה "וקוץ ודרדר תצמיח לך" קולל האדם שבתוך החיטה יצמחו גם קוצים[י"ב]. לפירוש זה, הקללה נמשכת בכל הדורות, אך בימי נח, שהמציא את המחרשה, הוקל טורח עבודת האדמה[45].
  • הקללה ”בזעת אפיך תאכל לחם” מתפרשת בכך שרק האדם צריך לטרוח עבור מזונו בלישה, אפיה, בישול וכדומה, בשונה משאר בעלי החיים[46]. לפירוש אחר, מילים אלו נאמרו לטובת האדם, משום שבתחילה נאמר לאדם רק ”ואכלת את עשב השדה”, כשהמשמעות היא שהוא יאכל את החיטה כשהיא גולמית, כבהמה, אך לאחר שאמר לפני ה' ”אני וחמורי נאכל באבוס אחד?”, אמר לו ה' שעל ידי טרחה, הוא יוכל לאכול לחם[47].

קודם החטא והקללה היו האילנות גדלים ומוציאים פירות ביום נטיעתם[48], וגם עצים שהם כיום עצי סרק היו מוציאים פירות[49]. לעתיד לבוא עתידים שניהם לחזור[50].

המדרש[51] מונה 6 דברים שניטלו מאדם הראשון ועתידים לחזור על ידי המשיח: זיוו[י"ג], חייו, קומתו[י"ד], פירות הארץ, פירות האילן, והשמש והירח, שאורם כהה.

גם הקללה לאדם הייתה מידה כנגד מידה: מכיוון שאכל ממה שלא הורשה ממנו, נענש שנמנע ממנו גם מה שהיה מותר לו, ומאכלו נהיה מעתה מהדברים הפחותים[52]. פירוש נוסף הוא, שנגזר על האדם לטרוח בעבור מזונו, מכיוון שאם יהיה פנוי כל היום יחפש כל הזמן תאוות חדשות, כשם שהתאווה לעץ הדעת כשהיה פנוי ממלאכה[53].

גזירת המוות

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מיתה בעטיו של נחש

כשהזהיר ה' את האדם שלא לאכול מהעץ, הוא הוסיף לכך אזהרה: ”ביום אכלך ממנו תמות[54]. למעשה, האדם לא מת ביום שאכל מהעץ, ונגזרו עליו עונשים אחרים. ביאורים שונים נכתבו בכך, ובתשובה לשאלה האם האדם היה צפוי למות אילולא אכל מהעץ, או שהיה צפוי לחיות חיי נצח.

  • לדעת חז"ל בגמרא[55], האדם אכן היה מעותד לחיי נצח אלמלא היה חוטא[ט"ו], ודברי ה' "ביום אכלך ממנו תמות", מתפרשים כאזהרה שאם יאכל מהעץ, הוא יתחייב מיתה, אך כשאר המחוייבים מיתה בידי שמים, העונש לא יתבצע בהכרח מיד בסמוך לעשיית החטא, אלא בזמן מאוחר יותר[56]. לדעה זו, לא רק על האדם נגזרה מיתה בעקבות החטא, אלא גם על כל צאצאיו. אולם למעשה, מכיוון שרוב האנשים חוטאים בעצמם בחטאים שונים, רק בודדים במהלך ההיסטוריה מתו רק בשל חטא עץ הדעת.
  • לדעה אחרת[57], חיי האדם נועדו מלכתחילה להיות מוגבלים, ואזהרת ה' הייתה שהוא ימות באותו היום, אך הוא עשה תשובה ולכן הופחת עונשו.
  • דעה נוספת היא שה' ברחמיו המתיק את דינו של האדם, ובמקום להמית אותו באותו היום, הוא הקציב לו את יומו של ה', שהוא אלף שנים. האדם מת לאחר 930 שנים בלבד, מכיוון ששבעים שנים הותיר ה' שיחיו צאצאי האדם[58], או מכיוון שתרם 70 משנותיו לדוד המלך, שהיה אמור לחיות 3 שעות בלבד[59].
  • דעה נוספת היא[60], שעונש המיתה אכן היה אמור להיות מבוצע באותו יום[ט"ז], אך מכיוון שלאדם הייתה טענה נכונה בחלקה, שחשב שכיוון שה' נתן לו את האישה לטובתו, כל מה שתאמר יהיה דבר שטוב לאדם לעשותו, הופחת עונשו[י"ז].

לאחר החטא

הגירוש מגן עדן

הגירוש מגן עדן, ציור שמן של תומאס קול

על מנת למנוע מהאדם לאכול גם מעץ החיים[י"ח] ולחיות לעולם[י"ט], גירש ה' את האדם מגן עדן ושם בפתחו מלאכי חבלה וחרב מסתובבת, כדי לאיים עליו מלהיכנס לגן[61].

השלכות נוספות

קודם החטא, הייתה עיקר השכינה בתחתונים, וכשחטא אדם הראשון הסתלקה וישבה ברקיע הראשון, וכך המשיכה, עם כל קלקול נוסף של מעשי בני האדם, לעלות מרקיע לרקיע עד לרקיע השביעי, משם התחילה לרדת מרקיע לרקיע על ידי אברהם והצדיקים הבאים אחריו, עד שחזרה לתחתונים על ידי משה במעמד הר סיני[62].

לולא חטא האדם, הוא היה מקבל את התורה ביום בריאתו[63].

יש שכתב[64] שלולא חטא האדם, היה מותר לו לאכול בשר בהמות וחיות מיד.

קודם החטא, היה גבהו של האדם מהארץ ועד הרקיע, אך כשחטא הניח ה' את ידיו עליו והנמיכו[65] עד לגובה של 100 אמה[66]. הרמ"ה מפרש, שהגמרא נקטה לשון גוזמא, והכוונה היא רק שהוא היה גבוה מאוד[67].

יש שכתבו[68] שקודם החטא היה כל גופם לבוש במלבוש ציפורן, ולאחר החטא הוא הופשט מהם ונשארו רק צפרני הידיים והרגלים, ומכיוון שהאישה גרמה לכך בכך שפיתתה את האדם, ציפרנים גזוזות הן סכנה לאישה מעוברת[69].

חז"ל מספרים, שכשהנחש פיתה את חוה הוא גם בא עליה[כ] והטיל בה זוהמא, ובמעמד הר סיני, אז התרפאו מכל המומים, נפסקה מעם ישראל הזוהמא[כ"א], בעוד מהגויים היא לא נפסקה ולכן הם מזוהמים. לדעה אחרת, הזוהמא פסקה כבר אצל י"ב השבטים[70].

בגמרא[71] נאמר ש”חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא נתקלל נחש כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנים לו שני נחשים טובים, אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו אבנים טובות ומרגליות, ולא עוד אלא שמפשילים רצועה תחת זנבו ומוציא בה עפר לגינתו ולחורבתו”. כלומר, שכיוון שקולל שילך על גחונו ואין לו ידים ורגלים, הוא אינו ראוי עוד לעשות מלאכה[72].

לפי אחת הדעות[73], נקבע ראש השנה ביום א' תשרי, מפני שה' אמר לאדם לאחר שדן אותו והוא יצא זכאי[כ"ב]: ”זה סימן לבניך: כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס, כך עתידים בניך להיות עומדים לפני בדין ביום זה ויוצאים בדימוס”.

מכיוון שהאישה גרמה למותו של אדם הראשון, קיבלו הנשים 3 מצוות המיוחדות להן כדי לתקן את חטאה: דם נידה (מכיוון ששפכה את דמו של אדם הראשון), הפרשת חלה (מכיוון שאיבדה את "חלתו של עולם" - אדם הראשון שנתרם כחלה[כ"ג]) והדלקת נר שבת (מכיוון שכיבתה את נרו של עולם - אדם הראשון)[74]. מכיוון שהחטא והעונש היו בערב שבת, נהוג שהאישה אופה חלות לשבת, כדי שתוכל להפריש מהם חלה[75].

יש שכתבו[76] שישנו אבר באדם בשם ניסכוי, שלא נהנה מאכילת פרי עץ הדעת שהייתה בערב שבת, מכיוון שהוא נהנה רק מסעודת מלווה מלכה במוצאי שבת, ולכן עליו לא נגזרה מיתה והוא נשאר קיים גם לאחר שנרקבו העצמות עד לתחיית המתים.

יש הסוברים[77] שקודם החטא והעונש לא היו אמורים אדם וחוה לפרות ולרבות, ורק לאחר שנגזרה עליהם מיתה הם הוצרכו לפרות ולרבות כדי שישארו בני אדם בעולם גם אחרי מותם.

יש שכתבו[78] שחוה הצליחה לפתות את אדם לאכול מהעץ מכיוון שהוא היה שיכור, לאחר ששתה את כוס היין של ברכת הנישואין, ומכיוון שעל ידי שתית יין זו הגיע המוות לעולם, נהוג לברך איש את רעהו בברכת "לחיים" כאשר שותים יין.

תשובת האדם

לדעה אחת, האדם חזר בתשובה עוד בטרם דן אותו ה' ולכן הוא לא נענש לבסוף במוות, כפי שהוזהר קודם החטא[79].

לדעה אחרת, האדם לא חזר בתשובה, ואף שה' אמר לאדם קודם שגירשו מגן עדן שאם יחזור בתשובה הוא יקבלו, האדם בגאוותו סירב לכך[80].

לדעה נוספת, לאחר שראה האדם שבגללו נקנסה מיתה עליו ועל זרעו, הוא חזר בתשובה ובמשך 130 שנים ישב בתענית, לבש חגורות[כ"ד] מעלי תאנה ופרש מאשתו[כ"ה]. בשל הפרישה מהאישה, הוא ראה לפעמים קרי, ומטיפות אלו נבראו רוחות, שדים ולילין[83]. לדעה אחרת, בשנים אלו היו רוחות נקבות מתחממות מאדם ויולדות ממנו, וחוה הייתה מתחממת מרוחות זכרים ויולדת מהם[84].

זמן החטא

החטא אירע ביום א' תשרי שנת א', ביום בו נברא האדם[85].

בגמרא[86] המתארת את סדר היום של היום השישי לבריאת העולם, נכתב בין היתר שהאדם עמד על רגליו בשעה החמישית ליום, בשעה השביעית התחתן עם חוה ובשמינית נולדו קין ותאומתו[87], בשעה התשיעית הוזהר שלא לאכול מהעץ, בשעה העשירית אכל ממנו, בשעה האחת עשרה דן אותו ה' ובשעה השתים עשרה גורש מגן עדן.

עץ הדעת טוב ורע

מהי "דעת טוב ורע"

מהותה של ה"דעת טוב ורע" שגרם העץ לאוכליו, כמו גם כוונת הנחש באמרו "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע", והשאלה מדוע קודם אכילתם מהעץ לא התביישו אדם וחוה במערומיהם, העסיקו את גדולי ההוגים היהודים בימי הביניים.

  • יש המפרשים[88] את המונח "דעת" כפשוטו: קודם החטא הייתה להם הבנה בסיסית וקלושה בלבד, ולכן הם לא השיגו את הבושה שבעירום, ואחריו הם השיגו דעת שלימה.
  • לפי הרמב"ן[89], האדם נברא ללא בחירה חופשית, ובטבעו הוא היה אמור לעשות רק את רצון ה', ללא רצון עצמי כלל. סגולתו של העץ הייתה לגרום לאוכל ממנו להיות בעל בחירה ורצונות עצמיים, ולכך התכוון הנחש באמרו "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע": שכשם שה' אינו מוכרח במעשיו, כך יהיה גם האדם[כ"ו]. מכיוון שלא היה בהם יצר הרע ורצון עצמי, שימשו אברי המשגל אצל אדם וחוה רק לצורך ההולדה, ולא לסיפוק התאוות. משכך, הם התייחסו אליהם כאל שאר אברי הגוף, ולא ראו צורך לכסותם. רק משאכלו מהעץ, והיו לבעלי בחירה ורצון - החלו אברי המשגל לשמש גם לסיפוק התאוות, ולכן אדם וחוה התביישו בהם ומיהרו לכסותם. בימות המשיח, עתיד ה' לבטל מבני ישראל את היצר הרע, ובכך להחזיר את תכונתם לקדמותה[92].

למרות שטבעו של האדם מצד עצמו היה רק לעשות טוב, הוא היה יכול להתפתות על ידי גורם חיצוני כמו הנחש, אך לאחר החטא הפך טבעו למסוגל גם לבחירות רעות[93].

  • הרמב"ם כתב[94], שקודם החטא היה האדם יצור רציונלי לחלוטין, ומשכך השיג בשכלו על כל דבר אם הוא אמת או שקר, אך לא השיג בשכלו מוסכמות חברתיות לא רציונליות[כ"ז], כמו המוסכמה שגילוי הערווה הוא סיבה לבושה. לאחר החטא, נשללה ממנו יכולת הרציונליזם המוחלט, והוא החל לפעול לפי המוסכמות הלא רציונליות. הרמב"ם מוסיף, שכוונת הנחש באמרו "והייתם כאלוקים" היא שהאדם וחוה יהיו כשופטים, שהם מנהיגים חברתיים, הפועלים לפי המוסכמות החברתיות[95].
  • לפי האבן עזרא[96], העץ הוליד באוכליו את תאוות המשגל, ולכן התביישו אדם וחוה במערומיהם רק לאחר שאכלו ממנו.

מה היה העץ

דעות שונות נכתבו גם בקשר לשאלה לאיזה מין עץ השתייך עץ הדעת. בחז"ל הוסכם כי מדובר בעץ ממיני העצים המוכרים, שניחן בסגולה ייחודית. אולם גם ביניהם נאמרו דעות שונות בקשר לזהותו המדויקת: לפי רבי מאיר היה זה גפן[כ"ח], לפי רבי נחמיה - תאנה[כ"ט], לפי רבי יהודה - חיטה[ל][99], ולפי רבי אבא דעכו[100] היה זה עץ אתרוג[ל"א].

עם זאת, לדעת האבן עזרא[102] היה זה עץ ייחודי, שאינו קיים במקום אחר בעולם.

משמעותו הפנימית של החטא

רמב"ם

לפי הרמב"ם[103] נרמז בסיפור מאבקו של האדם ביצריו השליליים. לדבריו, רומז האדם לצורה (שכלו של האדם), חוה לחומר (החלק הגשמי שבאדם), והנחש לכוח התאווה שבאדם. כוח התאווה (השטן) המונע על ידי כוח הדמיון של האדם (הנחש)[ל"ב] מפתה את החלק הגשמי (חוה) ללכת אחרי התאוות (לאכול מהעץ), וזה בתורו מושך אחריו גם את החלק השכלי (אדם), משום שאת השכל אין כוח התאווה בעצמו יכול לפתות. כשמקבל האדם על עצמו את עול המצוות ועבודת ה' (ישראל שעמדו בהר סיני), ביכולתו לנצח את תאוותיו ("פסקה זוהמתן")[ל"ג].

רבי יצחק אברבנאל כתב[104], שלפי הרמב"ם הסיפור כולו לא היה במציאות, והוא רק משל.  

אבן עזרא

 

דע, כי כל מה שמצאנו כתוב הוא אמת וכן היה, ואין בו ספק. ויש לו סוד.

רמב"ן

האריכות ביצירת אדם וחוה, וחטאם ועונשם, וסיפור גן עדן וגירוש אדם ממנו - כל זה לא יובן בינה שלמה מן הכתובים

ודע והאמן כי גן עדן בארץ ובו עץ החיים ועץ הדעת...אבל כאשר הם בארץ כן יש בשמים דברים יקראו כן והם לאלה יסוד...והדברים הנקראים עץ החיים ועץ הדעת למעלה סודם נעלה ונשגב. והאדם חטא בפרי עץ הדעת תחתון ועליון במעשה ובמחשבה. ואם היה העץ טוב למאכל ונחמד אליו להשכיל, למה מנעו ממנו, והאלוקים הוא טוב ומטיב לא ימנע טוב להולכים בתמים? והנחש אין בו היום נפש מדברת, ואם הייתה בו מתחילה היה מזכיר בקללתו שיאלם פיו כי היא הייתה לו קללה נמרצת מכולן? אבל כל אלה דברים כפולים, הגלוי והחתום בהם אמת.

במשנת הרמח"ל

כשנברא האדם, היה גופו רוחני כגוף המלאכים וכגוף אליהו וחנוך לאחר עלייתם לשמים, ומשכנו היה בגן עדן, שהיום הוא משכן המלאכים והנשמות, ונשמתו - מרוממת הרבה יותר. גם עץ החיים ועץ הדעת הם רוחניים, והאכילה מהם הייתה רוחנית. אילו לא חטא, היה אוכל מעץ החיים, שסגולתו הייתה לנטוע באדם את הדביקות בה', ידיעת דרכיו ואהבתו, ואז היה גם גופו - הרוחני - מתעלה למדרגת נשמתו. לאחר שחטא ואכל מעץ הדעת, שסגולתו הייתה לנטוע באדם את התאוות החומריות, גופו נעשה גס וחומרי, ונשמתו ירדה למדרגת הגוף שהיה לו קודם החטא. לעתיד לבוא יתוקן הדבר, והאדם יתעלה למדרגה אליה היה אמור להגיע אלמלא היה חוטא[105].

בחסידות

קודם החטא היה העולם מתוקן והאדם היה מקבל את כל צרכיו כשהם מוכנים ובלי שום טורח. אולם לאחר שקוללו הנחש, חוה ואדם בשלושים ותשע קללות, הוצרך האדם להתייגע עבור צרכיו בשלושים ותשע מלאכות. לעתיד לבוא יחזור המצב המתוקן לקדמותו, ולכן בשבת שהיא מעין העולם הבא, אסורה עשיית מלאכה[106].

האגדה החסידית מספרת, שרבי זושא מאניפולי שאל את אחיו רבי אלימלך מליז'נסק: הרי נשמתך, ככל הנשמות, הייתה כלולה בנשמתו של אדם הראשון, ומדוע אפשרת לאדם לאכול מהעץ. ענה לו רבי אלימלך, שחשש שאם האדם לא יאכל מהעץ יסברו הבריות שאם היה אוכל ממנו היה מתדמה לה' [ל"ד], ולכן לא זו בלבד שלא מנע ממנו מלאכול, אלא גם דחף אותו לאכול, כדי שידעו כולם שאף על פי שאכל מהעץ, אין ביכולתו להידמות לה'[107].

משמעויות נוספות

בחז"ל ובמפרשי התורה מופיעות נגזרות נוספות המלמדות על הנהגות ודינים לדורות הבאים:

  • מכך שהאישה נכשלה משום שהוסיפה על ציווי ה' ואמרה שגם הנגיעה אסורה, לומדים חז"ל שכל המוסיף גורע[108][ל"ה].
  • לו היה הנחש טוען להגנתו שהאדם לא היה אמור לשמוע בקולו מכיוון ש"דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים", היה ה' מקבל את טענתו. אך מכיוון שלא טען זאת, ה' לא טען בשבילו. מכאן נלמד הדין ש"אין טוענים למסית"[109].
  • מכך שה' העניש קודם את הנחש, לאחריו את האישה ורק לבסוף את האדם, נלמד שכשמענישים או מקללים קבוצה, מתחילים לפי הסדר מהנחות שבה ועד הגדול שבה[110].

קישורים חיצוניים

ביאורים והוספות

  1. ^ יש הסוברים שלא הנחש דיבר אלא מלאך דיבר במקומו, להרחבה ראה בערך נחש הקדמוני
  2. ^ בעוד האמת הייתה שהנגיעה כלל לא נאסרה עליהם
  3. ^ ה' פנה אל האדם בצורה של שאלה, אף על פי שידע היכן נמצא האדם ושהוא אכל מהעץ, במקום להענישו מיד, כדי לפתוח עמו בדברים, כך שהאדם לא יבהל וימהר להשיב לו, וכך אולי לא יספיק לחשוב על טיעונים להגנתו[18].
  4. ^ כלומר, מי גילה לך שלהיות ערום זה דבר מבייש[19]
  5. ^ כך ביאר במתנות כהונה, אבל בתפארת ציון ביאר שביקש מה' שירפא אותו כי הוא אינו רואה שיוכל להתאפק בעתיד כשיהיה לו נסיונות כאלו, והעץ יוסף מבאר כי כתוב בזהר שאם היה אוכל גם מעוד אילנות זה לא היה נחשב עוון, ולכן אמר שהוא רוצה לאכול משאר האילנות בכדי לתקן את החטא.
  6. ^ הטעני. רש"י על פסוק י"ג
  7. ^ פי שבע מהבהמה חמור שימי עיבורה הם שנה אחת, שהם פי שבע מימי עיבורה של החיה חתול, שהם 52 ימים
  8. ^ ה"ישופנו" הראשון מתפרש מלשון כתיתה, והשני מלשון שריקת הנחש לפני שהוא נושך[30].
  9. ^ שכורעת כשהיא משתנת, כדרך הפרדות. רש"י ד"ה כבהמה
  10. ^ שהוא מלמעלה והיא מלמטה. רש"י ד"ה כר
  11. ^ בעוד בגן עדן הוא אכל רק פירות
  12. ^ שהאדם יצטרך לעמול להוציאם, אך לא כמו רש"י שפירש שיצטרך לאכלם
  13. ^ אור פניו
  14. ^ שהונמכה, כמובא בפסקה "השלכות נוספות"
  15. ^ למרות שגם בעלי החיים מתים, האדם היה חי לנצח בזכות נשמתו שהיא נצחית, או בנס מה', או שהפירות של גן עדן היו בטבעם גורמים לחיים נצחיים. רמב"ן על ספר בראשית, פרק ב', פסוק י"ז
  16. ^ לדבריו, העונש ניתן רק לאדם ולא לחווה ולצאצאי האדם
  17. ^ החזקוני מבאר שטענה זו לא הייתה נכונה באמת, כי מכיוון שהאישה סיפרה לאדם שהנחש שכנע אותה לעבור על רצון ה', האדם היה אמור להבין שהאכילה מהעץ היא נגד ציווי ה', ולכן הוא נענש חלקית.
  18. ^ הרמב"ן מפרש שרק עכשיו נכנס בו יצר הרע לעבור על ציווי ה' ולכן נוצר הצורך למנוע ממנו את האכילה
  19. ^ רש"י מפרש שאם באמת האדם יחיה לעולם יטעו אחריו הבריות ויעשוהו עבודה זרה, והרמב"ן מפרש שה' רצה שתתקיים גזירתו "כי ביום אכלך ממנו תמות"
  20. ^ לדעת תרגום יונתן על ספר בראשית, פרק ד', פסוק א' מי שבא עליה היה המלאך סמאל, שהתלווה לנחש, וממנו נולד קין.
  21. ^ וגם מהגרים פסקה, כי מזלם (שר של כל אדם למעלה. רש"י, מסכת מגילה, דף ג' עמוד א', ד"ה מזלייהו) היה במעמד הר סיני
  22. ^ כנראה סברה דעה זו כדעת האבן עזרא שהובאה למעלה, שהאדם היה אמור למות באותו יום אך הוא עשה תשובה ועונשו הופחת.
  23. ^ כך פירש רש"י. בירושלמי, שבת פרק ב הלכה ו פירש שאדם היה מגובל מעפר ומים, כמו חלה שנתרמת מעיסה המגובלת מקמח ומים
  24. ^ בגד תחתון
  25. ^ לדעה נוספת, הוא פרש מאשתו מכיוון שראה שצאצאיו עתידים לרדת לגיהנום, וחזר אליה לאחר שראה שישראל עתידים לקבל את התורה[81]. לדעה אחרת, הוא חזר לאשתו לאחר שהוכיח את עדה וצלה נשי למך על כך שפרשו מלמך מכיוון שלא רצו להביא לעולם צאצאים בשל המבול שהיה עתיד לבוא ולמחות את כל האנושות, והן השיבו לו שגם הוא פרש מאשתו מסיבה זו, בעוד האמת הייתה שהוא פרש לשם סיגוף, ולכן הוא חזר לאשתו כדי שאחרים לא יטעו וילמדו ממנו לפרוש[82].
  26. ^ גם רש"י[90] מפרש כרמב"ן, אך בשונה ממנו הוא מפרש כי כוונת הנחש באמרו "והייתם כאלוקים" היא שגם הם יוכלו לברוא עולמות, כי כביכול ה' אכל מהעץ וברא את העולם[91].
  27. ^ המכונות "טוב ורע", בשונה מדברים רציונליים שההגדרות הנכונות לגביהם הם "אמת" ו"שקר"
  28. ^ ”שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר[97] "וישת מן היין וישכר"” (במעשה שכרות נח). בבראשית רבה מובאת דעה זו בשם רבי יהודה
  29. ^ ”שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר[98] "ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגורות"”. בבראשית רבה מובאת דעה זו בשם רבי יוסי
  30. ^ ”שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שיטעם טעם דגן.” מהגמרא בברכות נראה שהייתה זו חיטה רגילה, ולפי רבי זעירא בבראשית רבה, פרשה ט"ו, פסקה ז' היו אלו חיטים גבוהות "כארזי הלבנון". במדרש הנ"ל מובאת דעה זו בשם רבי מאיר
  31. ^ ”דכתיב "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל[101]", צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו, ואין אתה מוצא אלא אתרוג.”
  32. ^ כנאמר בפרקי דרבי אליעזר פרק יג, שהשטן רכב על הנחש ופיתה את חוה
  33. ^ לביאור חלקי הנפש של האדם, ראה בשמונה פרקים לרמב"ם, פרק א'
  34. ^ כמו שאמר הנחש "והייתם כאלוקים", וכפירוש רש"י
  35. ^ בפירוש בנין יהושע על אבות דרבי נתן פרק א,ז מבאר שאף על פי שאדם צריך להוסיף על עצמו סייגים כמו שדרשו חז"ל מ"עשו משמרת למשמרתי", עליו לדעת שזהו רק סייג ולא מעיקר מצוות התורה (כמו שכתב הרמב"ן על ספר דברים, פרק ד', פסוק ב'), ואדם אמר לאשה שה' אסר גם את הנגיעה, ולכן כשדחף הנחש את האישה על העץ ולא מתה סברה שאין ממשות בציווי, בעוד שהיה עליו לומר לה שזהו רק גדר, וכעין זה כתב גם החזקוני על ספר בראשית, פרק ג', פסוק ג'

הערות שוליים

  1. ^ ספר בראשית, פרק ב', פסוק י"ז
  2. ^ ראה לקמן בפסקה זמן החטא
  3. ^ חזקוני על ספר בראשית, פרק ג', פסוק ט"ז
  4. ^ אבן עזרא על ספר בראשית, פרק ג', פסוק א'
  5. ^ רש"י על פסוק ד'
  6. ^ רמב"ן על פסוק ו'
  7. ^ פסוק ה'
  8. ^ רש"י על פסוק א'
  9. ^ רש"י על פסוק ט"ו
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ט עמוד ב' בשם רבי יהודה בן תימא. באבות דרבי נתן א,ח מובאת דעה זו בשם רבי יהודה בן בתירא, והגירסא היא מצננים לו יין
  11. ^ במדבר רבה ח ד.
  12. ^ פרקי דרבי אליעזר פרק יג
  13. ^ רש"י על פסוק ט"ו
  14. ^ אבן עזרא על ספר בראשית, פרק ג', פסוק ו'
  15. ^ רש"י על ספר בראשית, פרק ג', פסוק ו'
  16. ^ בראשית רבה, פרשה י"ט, פסקה ה'.
  17. ^ פסוק ז'
  18. ^ רש"י על פסוק ט'
  19. ^ רש"י על פסוק י"א
  20. ^ פסוק י"ב
  21. ^ רמב"ן על פסוק י"ב
  22. ^ רש"י על פסוק י"ב
  23. ^ בראשית רבה יט,יב
  24. ^ פסוק י"ג
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף ח' עמוד א'
  26. ^ רש"י על פסוק י"ד
  27. ^ חזקוני על פסוק י"ד
  28. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ה עמוד א'
  29. ^ רש"י, אבן עזרא, רמב"ן ועוד
  30. ^ רש"י על פסוק ט"ו
  31. ^ תרגום יונתן על ספר בראשית, פרק ג', פסוק ט"ו
  32. ^ תרגום יונתן על פסוק י"ד
  33. ^ אלשיך על פסוק י"ד
  34. ^ רש"י על פסוק ט"ו
  35. ^ אבן עזרא על פסוק ט"ז
  36. ^ חידושי הרש"ש כתובות דף ד: ד"ה כאן
  37. ^ רש"י על פסוק ט"ז
  38. ^ רמב"ן על פסוק ט"ז
  39. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ק' עמוד ב'
  40. ^ חזקוני על פסוק ט"ז
  41. ^ רמב"ן על פסוק ט"ז
  42. ^ רש"י על ספר בראשית, פרק ה', פסוק כ"ט וחזקוני על ספר בראשית, פרק ג', פסוק י"ז
  43. ^ אבן עזרא על ספר בראשית, פרק ג', פסוק י"ח
  44. ^ רמב"ן על ספר בראשית, פרק ב', פסוק י"ז
  45. ^ רד"ק על ספר בראשית, פרק ה', פסוק כ"ט
  46. ^ אבן עזרא על ספר בראשית, פרק ג', פסוק י"ט
  47. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ח עמוד א' ותרגום יונתן על פסוקים י"ח-י"ט
  48. ^ מדרש תנחומא קדושים,ז
  49. ^ רמב"ן על ספר בראשית, פרק א', פסוק י"א על פי הבראשית רבה, פרשה ה', פסקה ט'
  50. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל' עמוד ב'
  51. ^ במדבר רבה יג,יב
  52. ^ רמב"ם במורה נבוכים, חלק א פרק ב.
  53. ^ מלבי"ם על ספר בראשית, פרק ג', פסוק י"ח
  54. ^ ספר בראשית, פרק ב', פסוק י"ז
  55. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ה , ובמקומות נוספים
  56. ^ רמב"ן על ספר בראשית, פרק ב', פסוק י"ז
  57. ^ אבן עזרא על ספר בראשית, פרק ג', פסוק ח', ולפי המדרש שהובא בפסקה השלכות נוספות על הטעם שנקבע ראש השנה בא' תשרי
  58. ^ בראשית רבה, פרשה י"ט, פסקה ח' וכמאמר הפסוק בספר תהלים, פרק צ', פסוק י' ”ימי שנותינו בהם שבעים שנה”
  59. ^ ילקוט שמעוני רמז מא
  60. ^ חזקוני על ספר בראשית, פרק ג', פסוק י"ז, וכעין זה בבמדבר רבה כג יג
  61. ^ ספר בראשית, פרק ג', פסוקים כ"ב-כ"ד וברש"י
  62. ^ בראשית רבה, פרשה י"ט, פסקה ז' ובפירוש מתנות כהונה
  63. ^ יד רמה, מסכת סנהדרין, דף ל"ח עמוד א'
  64. ^ חידושי אגדות, מסכת סנהדרין, דף ל"ח עמוד א'
  65. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ח עמוד ב'
  66. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ע"ה עמוד א' וברשב"ם ד"ה כשתי
  67. ^ יד רמ"ה בסנהדרין שם
  68. ^ פרקי דרבי אליעזר פרק יד ותרגום יונתן על ספר בראשית, פרק ג', פסוק ז'
  69. ^ באר היטב אורח חיים סימן רס ס"ק ב' בשם ספר תולעת יעקב לרבי מאיר אבן גבאי.
  70. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"ה עמוד ב' וברש"י
  71. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ט עמוד ב' בשם רבי שמעון בן מנסיא
  72. ^ יד רמ"ה בסנהדרין שם
  73. ^ פסיקתא דרב כהנא כג, מובאת בר"ן על ראש השנה ג: מדפי הרי"ף, וכדעת רבי אליעזר
  74. ^ רש"י, מסכת שבת, דף ל"ב עמוד א', ד"ה הריני
  75. ^ מגן אברהם אורח חיים רמב ס"ק ד'
  76. ^ לבוש החור אורח חיים סימן ש', אליה רבה ס"ק ב-ג', ושבלי הלקט הלכות שבת סימן ק"ל
  77. ^ חזקוני על ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"ח
  78. ^ דעת זקנים על ספר ויקרא, פרק י', פסוק ט'
  79. ^ ראה למעלה בפסקה עונש המיתה בשם האבן עזרא ומדרש
  80. ^ במדבר רבה יג,ג בשם רבי אבא בר כהנא, שהוא גם בעל המימרא שהובאה למעלה שהאדם אמר לה' לאחר שחטא שהוא יאכל עוד מהעץ.
  81. ^ בראשית רבה, פרשה ג', פסקה ט'
  82. ^ בראשית רבה, פרשה כ"ג, פסקה ד' ובפירוש יפה תואר
  83. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ח עמוד ב'
  84. ^ בראשית רבה, פרשה כ', פסקה י"א
  85. ^ פסיקתא דרב כהנא כג, מובאת בר"ן על ראש השנה ג: מדפי הרי"ף, וכדעת רבי אליעזר. לדעת רבי יהושע אירע החטא בא' ניסן.
  86. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ח עמוד ב'
  87. ^ דף ל"ח עמוד ב', ד"ה ירדו
  88. ^ רס"ג על ספר בראשית, פרק ג', פסוק א'
  89. ^ רמב"ן על ספר בראשית, פרק ב', פסוק ט'
  90. ^ רש"י על ספר בראשית, פרק ב', פסוק כ"ה
  91. ^ רש"י על ספר בראשית, פרק ג', פסוק ה'
  92. ^ רמב"ן על ספר דברים, פרק ל', פסוק ו'
  93. ^ נפש החיים א,ו
  94. ^ מורה נבוכים, חלק א' פרק ב'
  95. ^ משה הנרבוני בפירושו על מורה נבוכים
  96. ^ אבן עזרא על ספר בראשית, פרק ג', פסוק ו'
  97. ^ ספר בראשית, פרק ט', פסוק כ"א
  98. ^ ספר בראשית, פרק ג', פסוק ז'
  99. ^ 3 השיטות הובאו בתלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ' עמוד א'
  100. ^ בראשית רבה, פרשה ט"ו, פסקה ז'
  101. ^ ספר בראשית, פרק ג', פסוק ו'
  102. ^ אבן עזרא על ספר בראשית, פרק ג', פסוק ו'
  103. ^ מורה נבוכים, חלק ב פרק ל, לפי ביאור הנרבוני, וכעין זה ברבינו בחיי ג,כא
  104. ^ אברבנאל על ספר בראשית, פרק ג', פסוק א'
  105. ^ דעת תבונות קכו, וראה גם בספרו דרך ה', חלק ראשון, פרק ג
  106. ^ יושר דברי אמת פרק מט
  107. ^ גליון אוהל מועד של חסידי לעלוב, בראשית תשפ"ד עמוד ב, באתר דרשו
  108. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ט עמוד א'
  109. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ט עמוד א'
  110. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"א עמוד א'