בידו (הלכה)

בידו
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קל"ד עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ב עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ל"ד עמוד ב'

בידו הוא מצב בו האדם עשוי להיות מוגבל בנאמנותו, בכוחו המשפטי או הרוחני, מבחינת המצב הנוכחי. ולמרות זאת מייחסים לו כבר כעת את הכוח העתידי שהוא עתיד לקבל לאחר שישתנה המצב הנוכחי, אם השינוי תלוי בידו שלו עצמו, עובדה שמהווה סיבה להעניק לו כבר כעת, כוח נאמנות או כל כח אחר אם היה מבצע את הדבר בפועל.

נאמנות

בגמרא מסביר שמואל בהלכות יבום, את דברי המשנה הקובעת כי אדם המעיד על אדם אחר שהוא בנו - נאמן הוא לפטור את אשתו מחובת יבום, מכיון שיכול הוא לפוטרה מיבום בדרך אחרת - על ידי מתן גט. על בסיס קביעה זאת, הוסיף רב יוסף ואמר כי לבעל גם נאמנות להעיד על אשתו שהיא מגורשת מכיון שבידו לגרשה. להלכה מחלקת הגמרא בנושא זה, בין נאמנות למפרע לבין נאמנות להבא. לגבי נאמנות להבא - שבידו לגרשה כעת ולהעניק לה דין גרושה לכל דבר הוא נאמן. אך לגבי הלכות שלגביהם עלינו להאמינו שאשתו כבר היתה גרושה בעבר, הוא אינו נאמן. הסיבה לכך נעוצה באותה הגבלה של "בידו". בידו של האדם לבצע את הפעולה במציאות העכשווית, אך אין בידו כעת לגרום לפעולה להתבצע למפרע, ולכן ניתן להאמינו רק ביחס למה שנוגע מכאן ולהבא.

במקום אחר מביא תוספות הסבר על "מעשים שבכל יום" שמאמינים לכל יהודי בהלכות הפרשת תרומה ושחיטה כחלק מהכלל של "עד אחד נאמן באיסורים", והוא מסביר כי למרות שקיימת חזקת איסור שעשויה להגביל את נאמנותו זאת, האדם נאמן להעיד על כשרות המאכלים, משום שבידו לתקנם, לדוגמא: אדם נאמן להעיד על פירות שהוא מוכר או נותן לאדם אחר, שהוא הפריש מהן תרומות ומעשרות מכיון שהיה בידו להפריש את התרומה מהפירות.

או דוגמא אחרת: אדם נאמן על כשרות בשר, מכיון שהיה בידו לשחוט את הבעל חי שאת בשרו הוא מוכר או נותן. התוספות מדגישים, כי למרות שבנוגע להלכות שחיטה לא ניתן לומר שכעת - בשעה שהוא מעיד על הבשר - בידו לתקנו, הוא נאמן בכל זאת להעיד על כך מדין "בידו", מכיוון שבתחילה, כאשר הבעל חי היה בחיים, יכול היה לשוחטו. חידוש נוסף כותבים התוספות בענין נאמנות הנשים בשחיטה, שלמרות שהנשים אינן יודעות הלכות שחיטה, כיון שבידה של האשה ללמוד לשחוט ואז גם תוכל לשלוט, וגם בידה של האשה להשכיר שוחט מומחה שישחט לה, ולכן נחשב הדבר כאילו הוא בידה.

דבר שלא בא לעולם

בגמרא מובא כי רב אסי שאל את רבי יוחנן מה דינו של אדם שמפריש תרומה מפירות המחוברים לקרקע על פירות תלושים שאותם הוא רוצה לפטור מתרומה, או להיפך; האם מכיון שלא ניתן להחיל הפרשת תרומה על פירות המחוברים לקרקע אין כל תוקף באמירתו זאת, וזאת מכיון שהוא חפץ להחיל חלות שאינה יכולה לחול בשעת החלתה, או שמא מכיון שהוא מכוון להחיל את הפרשת התרומה בפועל בזמן שהיא כבר יכולה לחול שהוא לאחר תלישתם מהקרקע - יש כוח באמירתו לגרום להפרשת התרומה לחול מיד עם תלישתם. על כך קבע רבי יוחנן את קביעתו שמהווה בסיס לסוגיה רחבה במסכת, והיא ”כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי”. כלומר: מכיוון שבידו בכל עת לתלוש את הפירות, אין חלות זאת נחשבת כאדם המחיל חלות על דבר שלא בא לעולם ולכן היא תחול על הפירות לאחר שיתלשו.

בין הקושיות שהגמרא מקשה על קביעה זאת של רבי יוחנן, נידונים סיטואציות שונות בהלכות קידושין, שבהם אדם מקדש אשה שעדיין לא יכולים לחול עליה קידושין בשעת מעשה, מתוכם:

• גר המקדש אשה לאחר שהוא עתיד להתגייר, למרות שבעודו גוי אינו יכול לקדש אשה.
• באופן דומה - המקדש את שפחתו לאשה, על מנת שהקידושין יחולו לאחר שחרורה - בנוסח "לאחר שאשחררך", למרות שבעודו שפחה אינה יכולה להתקדש לו;
• המקדש את אשתו "לאחר שאגרשך", למרות שכעת היא כבר אשתו ולא יכולים לחול עליה קידושין נוספים. על כל אחת מהדוגמאות הגמרא מסבירה מדוע המקרה אינו נחשב "בידו", או מדוע לא ניתן להכליל אותו בגדר זה.
• סיטואציה אחרת שבה לא הכריעו חכמי הגמרא אם היא נחשבת בגד ההיתר של "בידו", היא באדם הנותן שתי פרוטות לאשה פנויה לשם קידושין, ובשעה שמסר לה את הפרוטה הראשונה אמר לה "התקדשי לי היום", ובעת ועונה אחת מסר לה את השניה ואמר לה "התקדשי לי בה לאחר שאגרשך". להלכה יש אומרים שמקודשת מספק, ויש אומרים שאינה מקודשת כלל.

דין דיחוי

לענין דין דיחוי, האומר שבמצב בו קדושה שחלה על חפץ כל שהוא ולאחר מכן פקעה, הקדושה אינה חוזרת למצבה הקודם אף שסיבת ההפקעה מהקדושה כבר אינה תקפה, קיימת מחלוקת בין רבא לרב אשי האם כלל זה תקף גם באופן שהדיחוי לא היה מוחלט, מכיוון ש"בידו" היה בכל עת להחזיר את המצב לקדמותו ונמצא שהפקעת הקדושה לא היתה מוחלטת. אחת הדוגמאות למחלוקת זאת היא סיטואציה שבה כהן כשר קיבל את דם הקרבן מהקרבן השחוט, ומסרו לאדם אחר שפסול מלעסוק בעבודת ההקרבה, למשל כהן טמא, או שמסר לכהן כשר ביד שמאל בניגוד להלכה האומרת שקבלת הדם היא ביד ימין בלבד. לפי רבא הסיטואציה האמורה תלויה במחלוקת רבי יהודה וחנן המצרי, אך רב אשי סובר שכל "שבידו" אין זה דיחוי, כי מכיוון שבידו בכל עת לתקן את המעוות ולמסור מחדש את הדם לכהן כשר שיבצע את ההולכה ואת זריקת הדם לא מוגדר הדם כדחוי.

כדוגמא נוספת למצב של "בידו" מביא רב שייא את פסקו של רבי יהודה, שאומר כי בסיום תהליך הקרבת קרבנות הפסח של כל ישראל בערב פסח, ממלא אחד מהכהנים כוס מדם התערובות של כל הקרבנות שדמם נשפך על רצפת בית המקדש והתערב שם יחד, והוא זורקו על המזבח באחד מקרנותיו המכוונים כנגד יסוד המזבח כדי שאם מרוב העומס המוטל על הכהנים ביום עמוס זה, נשפך דמו של אחד מהקרבנות ולא נזרק על המזבח, הוא יהיה כשר לאכילה. כלל זה אמור על פי דבריו של רבי יהודה מיץ במינו אינו חוצץ, כך שאין דם יכול לבטל את חשיבותו של דם אחר, וגם אם מעורבים בדמים שהיו על הרצפה ונאספו מזרק דמים הפסולים להקרבה, אין בכך לבטל את כשרותו של הדם הכשר שמעורב בתוכו, וממילא הוא מרצה על בעליו בשעת ההקרבה.

בידו להפקיר

רבי אליעזר חידש את דין "בידו להפקיר", לפיו אף שהחפץ או הממון ברשותו, מכיון שיכול הוא להפקירם ובכך ליחשב כעני שיכול ללקט פאה, יכול הוא ללקט לקרובו העני מכח מיגו זה, ומכח מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. כמו כן למרות דעת רבי אליעזר שניתן לחלל שבת לצורך עשיית מכשירי מצוה, הרי שאסור לחלל שבת לצורך עשיית ציצית או מזוזה, מכיון שבידו להיפטר מהם על ידי שיפקירם.