דהנייה
ערך זה עוסק בכפר לשעבר ברצועת עזה. אם התכוונתם לנמל תעופה סמוך, ראו | מדינה |
 ישראל |
|---|---|
| נפה | רפיח |
| שפה רשמית | ערבית |
| תאריך ייסוד | 1977 |
| סיבת נטישה | תוכנית ההתנתקות |
| תאריך נטישה | 19 באוגוסט 2005 |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 500 (2005) |
| אזור זמן | UTC +2 |
|
(למפת מערב הנגב רגילה)   דהנייה | |
דהנייה היה כפר ברצועת עזה בו התגוררו משתפי פעולה בדואים ופלסטינים, שפונה במסגרת תוכנית ההתנתקות.
דהנייה הייתה מובלעת בשטח הפלסטיני בין מעבר כרם שלום לרפיח, ובינה לרפיח נמצאות הריסות נמל התעופה הבינלאומי יאסר ערפאת. מאז הסכמי אוסלו הייתה האחריות הביטחונית על הכפר נתונה בידי מנהלת התיאום והקישור הישראלי.
כל המבנים בדהנייה מלבד המסגד נהרסו על ידי דחפורים שנשכרו על ידי משרד הביטחון, בדומה להריסת בתי ההתנחלויות ברצועת עזה וצפון השומרון מלבד בתי הכנסת.
בקיץ 2010 סללה ממשלת חמאס על חורבות הכפר מגרש שמשמש את הצד הפלסטיני של מסוף כרם שלום.
היסטורית היישוב
דהנייה, היה פרויקט ישראלי שתוכנן בשטח שבין רפיח וקיבוץ כרם שלום בתחילת שנות ה-70 כאחת משלוש אופציות לפיצוי הבידואים שפונו מפתחת רפיח[1].
באפריל 1975 הסכימו בני השבט הבדואי-מצרי אל-רֻמַיְלָאת לקבל פיצוי בחלקות קרקע בדהנייה[2] שהוכשרו בידי קק"ל[3] וגודלו בהם עגבניות[4]. דהנייה יושבה בסוף שנת 1975 על ידי כמה עשרות משפחות שקבלו חלקות של 5 דונם בהשקיה בדהנייה[5][6][7]. ביוני 1978 התקיים טקס חנוכת בתי הקבע בכפר[8]. הבתים הוקמו בשטח רצועת עזה, בעוד השטחים החקלאיים נמצאו בחצי האי סיני[9]. בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים הותר לתושבי דהנייה, שברובם בקשו לעבור לשליטה מצרית[10], להצביע לפרלמנט המצרי[11]. עם פינוי סיני במאי 1982 עברו חלק מתושבי הכפר חזרה לסיני[12].
בכפר התגוררו סייענים לישראל במשך תקופות שונות, הוא זכה לכינוי "כפר המשת"פים" ותושביו נחשבו בעיני רבים מהפלסטינים כבוגדים שדינם מיתה. על מהות הסיוע והיקפו ניתנו דיווחים רבים וסותרים. בעת ביצוע תוכנית ההתנתקות, בקשו רבים מתושבי הכפר שלא קבלו אזרחות ישראלית לעבור לישראל וטענו שהם נתונים בסכנה בגלל סיוע לישראל. על פי מקור אחד, במהלך השנים יושבו בדהנייה 12 משפחות סייענים שעברו מסיני וכ-15 סייענים מיהודה ושומרון וחבל עזה שעברו ממקומות מגוריהם במהלך האינתיפאדה השנייה[דרושה הבהרה] ואלו הועברו מהכפר בסביבות שנת 1996[13]. בדיווח אחר סופר שבקצה הכפר הוקצה מתחם מגורים זמני עבור משפחות של סייענים בדרך ליישובם מחדש בישראל. הסייענים שהו במתחם זה במשך מספר חודשים לפני שנמצא להם מקום קבע בישראל, ועברו בו כ-400 משפחות[14]. בין תושבי הכפר היו שטענו שהיקף הסיוע לישראל היה גדול יותר ושרבים מתושבי הכפר סייעו לישראל גם בעת מגוריהם בכפר. בעת ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות טענו דוברים ישראליים שהטענות על סיוע לישראל מוגזמות, וכי חלק מתושבי הכפר נתונים בסכנה מהפלסטינים בגלל השתתפות בהברחות ובפעילות פלילית ולא בגלל סיוע לישראל.
במסגרת הסכמי אוסלו נקבע שהכפר יישאר בשליטה ישראלית עד הכרזת חנינה כללית מטעם הרשות הפלסטינית לתושבי הכפר וארגון סידורים להגנה על ביטחונם. הכפר לא הועבר לשליטה פלסטינית ולאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה נאסרה כניסתם של תושבי דהנייה לרצועת עזה ורבים מתושבי הכפר נהגו להסתובב בו חמושים מחשש לחייהם. הכפר הוקף בגדר, והמעבר לשטח הפלסטיני נוהל על ידי מנהלת התיאום והקישור ושימש את הפלסטינים שהורשו להיכנס לכפר: מורים, רופאים, עובדי שירותי המים והחשמל וסוחרים.
מעבר כרם שלום שימש את תושבי הכפר שעבדו בישראל, ותושבים נוספים עבדו ביישובי גוש קטיף.
פיצוי תושבי הכפר
לקראת ביצוע תוכנית ההתנתקות ישראל הודיעה שהיא תיסוג גם מדהנייה כמו מכל רצועת עזה. תושבי הכפר שהחזיקו בתעודת זהות ישראלית כחולה, הורשו לעבור לישראל ובתחילה טענו בישראל שהתושבים בעלי תעודת זהות כתומה של המנהל האזרחי יעברו למצרים. התושבים עתרו לבג"ץ. בעקבות זאת הצהירה המדינה שתושבי הכפר יוכלו להיכנס להליך מדורג של קבלת תושבות קבע בישראל. בסיוע צה"ל ומשרד הביטחון עברו כ-40 משפחות להתגורר במבנים ארעיים בתל ערד[15], באזור הסמוך ליישובים בדואים בלתי מוכרים. התושבים התלוננו על הזנחה על ידי הרשויות הישראליות, העדר בתנאים בסיסיים, ועל התנכלויות מצד שכניהם הבדואים[16]. זמן קצר לאחר שהגיעו לתל ערד, הביעו גורמים בהנהגה הערבית והבדואית אי-שביעות רצון מנוכחותם. לאחר שהדבר התפרסם בעיתונות הערבית וקיבלו תושבי דהנייה לשעבר איומים ואף נורו לעברם יריות. כתוצאה מכך הם עברו לחבל שלום[17].
למרות שהכפר דהנייה הוקם ומומן על ידי ממשלת ישראל, הוא לא הוסדר מבחינה חוקית ועל כן נחשב עד לפינויו כ"כפר לא מוכר". ככזה, הוא לא נכלל ברשימת היישובים הזכאים לפיצוי לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות. משום כך, פיצוי תושביו נעשה באופן חלקי בלבד[18], בדומה לתושביהם של יישובים לא מוכרים יהודיים שהיו בגוש קטיף. בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית של השופט אליהו מצא, המליצה ועדת החקירה, בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, להכיר בכל היישובים הלא מוכרים בגוש קטיף ככאלה שתושביהם זכאים לפיצוי מלא, בדומה ליישובים המוכרים[19].
קישורים חיצוניים
- תמונת לוויין של חורבות דהנייה.
- אריה דיין, דהנייה: הכניסה אסורה, כותרת ראשית, 21 במרץ 1984
- נאוה צוריאל, דאגה בעיר המקלט, באתר nrg, 1 באפריל 2005
- איתמר ענברי ואמיר בוחבוט, גם מפוני דהנייה מקימים מאהל מחאה, באתר nrg, 4 בספטמבר 2005
- מיכל גרינברג, המדינה פינתה כפר המשת"פים ברצועה, אבל שכחה שתושביו זקוקים לשירותיה, באתר הארץ, 20 במרץ 2006
הערות שוליים
- ^ משקמים את הבדווים, דבר, 6 בנובמבר 1974
- ^ יחיאל אדמוני ממחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית טען טען שבוצעה עסקת חילופין בו נמסרו אדמות דהניה תמורת אדמות בפתחת רפיח. ראו: אריה אבנרי, יתוקן העוול ותמשך ההתיישבות, דבר, 27 באפריל 1975
- ^ דני צדקוני, 180 חלקות לבדואים שפונו מהפתחה, דבר, 4 באפריל 1975; המשך
- ^ הצעות לקניית עגבניות, דבר, 30 בספטמבר 1975
- ^ פרס: ישראל כבר הקציבה 20 מליון ל"י לשיקום 40% ממשפחות הבדואים שפונו מהפתחה, דבר, 9 באפריל 1975
- ^ דני צדקוני, עגבניות בדואיות בדהניה, דבר, 19 בנובמבר 1976
- ^ שיקום חקלאי לבדואים, דבר, 2 בדצמבר 1976
- ^ דני צדקוני, נחנך מושב בדואי ברצועה, דבר, 15 ביוני 1978
דני צדקוני, בדואים נהפכים למושבניקים, דבר, 27 ביוני 1978 - ^ דני צדקוני, חלוקת דהנייה, דבר, 31 ביולי 1979
- ^ דני צדקוני, ישראל ומצרים הסכימו על מיקומו של מעבר הגבול, דבר, 30 ביולי 1981
- ^ דני צדקוני, עזה מחכה לסטודנטים, דבר, 10 באוגוסט 1979
- ^ Scott Wilson, Israel's Bedouin 'Spies' Fear Reprisal in Gaza, The Waskington Post, July 5, 2005
- ^ Alex Woolf, Arab-Israeli War Since 1948, page 63
- ^ Alex Woolf, Arab-Israeli War Since 1948, page 63
- ^ ענת ברשקובסקי, בנגב לא רוצים משת"פים שפונו בהתנתקות, באתר ynet, 1 בספטמבר 2005
- ^ אריה דיין, ואז, בתוך חמש דקות, חיברו מים וחשמל, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2005
- ^ תושבי הכפר המפונה דהנייה הקימו מחנה בפתחת שלום, באתר וואלה!, 04 בספטמבר 2005
- ^ בג"ץ 5851/05 עבד אל סמיע חסן סלים אשתיוי ו-73 אחרים נ' מדינת ישראל, ניתן ב-29 באוקטובר 2008
- ^ דוח ועדת החקירה הממלכתית בנושא טיפולן של הרשויות המוסמכות במפוני גוש קטיף וצפון השומרון - ועדת מצא, 6 ביוני 2010, עמ' 265-264
