סכינים מלוטשים
סכינים מלוטשים הם סכיני שחיטה דקים, חלקים וחדים, שהחליפו את סכיני השחיטה העבים, משום שכדי להשחיז את חודם של העבים כהוגן היו צריכים לוותר על החלקתם כהוגן. הסכינים המלוטשים הונהגו בהוראתו של המגיד ממזריטש, כדי למנוע שחיטה בסכין שאינה חדה מספיק. המתנגדים חלקו על תקנה זו, ובסוף היא התקבלה גם עליהם.
רקע
הבעל שם טוב ותלמידיו עסקו בחיזוק עניינים בהלכה שהיו רופפים באותה תקופה. במיוחד עסקו בעניינים ציבוריים כמו שחיטה, עירובין ומקוואות, לפי הוראה שמימית שקבלו כי שלושה עניינים אלו עומדים ביסודות היהדות[1].
במיוחד החמיר הבעל שם טוב בכשרות הבשר, מכיון שתורת החסידות העניקה משקל כבד לעבודת הלב, ומאכלות אסורות מטמטמין את הלב[1]. בהתאם לכך היה הבעל שם טוב בצעירותו שוחט בעצמו[2], והפני יהושע שבדק את סכינו אמר כי הוא רואה עליו את שם הוי"ה[2]. גם לאחר שפסק ממלאכת השחיטה, כאשר היה הבעל שם טוב מבקר בעיר אחרת שבה לא הכיר את השוחט ומעשיו, היה נוהג לבדוק את הסכין לפני השחיטה, דבר שעורר עליו את חמתם של המתנגדים, מאחר שהוא ערער בכך על סמכותו ואמינותו של המרא דאתרא שהיה אמון על בדיקת הסכינים[3].
בשונה מהבעל שם טוב שהיה נוסע מעיר לעיר ולפעמים והיה מגלה ברוח הקודש לרב העיר שהשוחט מטריף את הבהמות בעירו[4], תלמידו המגיד ממעזריטש היה ממעט בנסיעות, ואת תקנותיו לשמירת כשרות השחיטה הוציא לפועל על ידי קבוצה של שוחטים במעזריטש שאותם לימד ומינה לשחוט לפי חומרותיו, חלק מתקנותיו עסקו בשוחט עצמו (כגון שלא ישתה משקה משכר ביום שהוא צריך לשחוט)[5] ובעיקר ביראת השמים שלו, וחלק בסכין השחיטה וחידודה.
קבוצת שוחטים הזו היתה הבסיס והמקור למסורת השחיטה החסידית לדורות הבאים, וגם רבי מנחם נחום מטשרנוביל, תלמידו של המגיד העמיד בחצירו קבוצת שוחטים שלמדו מפי שוחט שלמד מפי השוחטים של המגיד ממעזריטש[6], וכן עשו שאר תלמידי המגיד כל אחד ואחד בעירו[7]
תקנת הסכינים המלוטשים
עד תקופת המגיד ממעזריטש שחטו השוחטים בסכינים עבים, שבשל עוביים היה קשה להשחיזם בצורה שתהא גם חדה וגם חלקה בצורה מספקת. רק המומחים הצליחו בכך, ואילו שאר השוחטים היו צריכים לבחור בין סכין לא חדה מספיק או לא חלקה מספיק. חלק מהשוחטים העדיפו את חדות הסכין, מאחר שחוסר בחדות הסכין עלול להביא לידי כך שתהליך השחיטה לא יסתיים ללא לחיצה בכח לכיוון צוואר הבהמה, דבר המכונה בהלכות שחיטה "דריסה", וגורם לבהמה להחשב כטריפה[6][8]. כמו כן חוסר בחדות מעכב ומאט את תהליך השחיטה, מה שעלול להביא את השוחט להתעייף בתהליך השחיטה ולעצור באמצעו, דבר הנחשב כפסול "שהייה" בשחיטה[9]. מאידך אי החלקת הסכינים כהוגן גרמה פעמים רבות לפגימות בסכינים - דבר שעלול אף הוא להטריף את הבהמה[10]. ואילו חלק מהשוחטים העדיפו את הצורה ההפוכה, סכין חלקה מאוד אך לא חדה מספיק[11][דרוש מקור].
רבי שניאור זלמן מלאדי, ממובילי התקנה, ביאר[12] שיש מחלוקת רחבה בין הראשונים בנוגע להגדרת פגימה הפוסלת את הסכין, האם צריך שהפגימה תוכל לאגור את עובי הציפורן[13], או לפחות חוט השערה, או אפילו רק משהו, או שאפילו כשרק מרגישים בפגימה - היא כבר פוסלת את הסכין - וכפי שכתב הפרי מגדים בדעת הרא"ה והרא"ש.
כדי להחמיר כדעות המחמירות ביותר - תיקן המגיד ממעזריטש לשוחטים שהיו תחת מרותו להתקין סכינים חדשים דקים, חלקים וחדים, ולהשתמש לצורך כך בסכין המלוטשת כבר לפני ההשחזה, כלומר שהיא נעשית צרה לכיוון חודה, וקל יותר לחדדה ולהחליקה[14].
טעם נוסף של המגיד בתקנת הסכינים, שאותה לא רצה רבי שניאור זלמן לגלות למתנגדי התקנה, שסכין שאינה חדה קשה לבדקה כראוי שאין בה פגימות המטריפות את הבהמה, מכיון ”שהצדדים שלפניו מעכבים ההרגשה העצומה בפגימה קלה ודקה מן הדקות שמחמת עביות הצדדים קשה להרגיש”[6].
מעלה הלכתית נוספת בסכינים המלוטשים היא, שהשוחטים לא התעייפו כל כך בהשחזת הסכינים כמו בסכינים העבים שהיו נהוגים בעבר וממילא היו קשים יותר להשחזה, מה שגרם לשוחט להתעייף כתוצאה מפעולת ההשחזה, עובדה שהשפיעה על טיב בדיקת הסכינים וטיב השחיטה[15].
לפי השוחט הרב דובער יוניק[16], ההבדל בין סוגי הסכינים, שכאשר משחיזין סכין שלפני ההשחזה היא שווה בעוביה בחודה וגבה (=סכין לא מלוטשת), ההשחזה מתפרסת על שטח רחב יותר, וככל והשטח המושחז רחב יותר - קשה מאוד להחליקה כראוי בלי לעגל קצת את שטח ההשחזה. אך כאשר הסכין מלכתחילה עבה בצד אחד ודקה בצד השני (=סכין מלוטשת), ההשחזה מתבצעת בצורה עדינה יותר ובשטח צר יותר בסכין, וניתן לשמור על זווית ישרה, חלקה וחדה. והטעם שלא תיקנו סכין דקה מכל צידיה, שאז שטח ההשחזה קטן יותר, ויקל להשחיזה בצורה דקה וחלקה גם ללא ליטושה; משום שבסכין דקה מאוד - היא עלולה להיפגם במהירות, אך סכין מלוטשת, אף שהיא דקה ומחודדת, הרי שצדה העבה מחזקה שלא תיפגם[17].
המחלוקת
| ” | רבי יעקב יוסף מפולנאה בעל התולדות יעקב יוסף, חרה לו מאוד על המגיד מדוע חידש תקנה חדשה שלא היתה נהוגה בזמן הבעל שם טוב, ונסע למעזריטש במיוחד כדי לברר את דעתו, בליווי תלמידו רבי משה ציסוס המגיד מטשונדוב. כששמע המגיד ז"ל על בואו של רבי יעקב יוסף מפולנאה יצא לקראתו. מיד כשנפגשו שני הצדיקים, שאל אותו הצדיק מפולנאה מדוע חדשתם חידוש כזה אשר החלפים יהיו חד וחלק אשר לא היתה זאת לפני רבינו הבעל שם טוב"? השיב לו המגיד, "שבעוד הבעל שם טוב היה בחיים, הוא הגין בזכותו הגדולה על כל העולם כולו שלא יבואו לידי מכשול, ולכן היה די בכך שהחלפים יהיו רק "חלק". אבל בימינו שהדור ירד במדרגתו עקב פטירתו של הבעל שם טוב, מוכרחים אנתנו לתקן תיקון גדול שלא יבואו העולם לידי מכשול, ובזה תקנתי שיהיו החלפים חד וחלק". | “ |
– היכל הבעש"ט שנה ב' גליון ד' עמ' צב בשם הספר אמונת צדיקים | ||
התקנה התפשטה במהירות ברוב המקומות בהם התגוררו החסידים: אוקראינה, פולין קטן, פודוליה, וואהלין, וכן בקהילות דובנא, אוסטראה, קרמניץ ולוצק, וכן בארץ ישראל[10].
מאידך רבים מהרבנים המתנגדים לחסידות שללו את השימוש בסכינים אלו, בטענה שחומרא זו עלולה לבוא לידי קולא, מכיון שסכינים אלו נפגמות במהירות, עקב דקותם. בין השוללים היה רבי אריה לייב מבולחוב[18] ששיבח את הסכינים העבים.
ההתנגדות לשחיטה בסכינים אלו הייתה אחת ממאבקי המתנגדים בחסידים, והם הטילו איסור לאכול מבשר שנשחט בסכינים אלו. האיסור נכרך יחד עם החרם הכללי על החסידות, בחרם שהטילו חכמי הקלויז בברודי בשנת תקל"ב. בנוסח החרם נטען כי כל השוחטים אומרים כי לא נטען לשחוט בסכינים אלו בלי לגרום הגרמה ועיקור הסימנים[19].
מאידך, על אף שהמגיד ותלמידיו ראו בתקנה זאת הידור הלכתי חשוב, הם לא פסלו את אלו שלא שינו מהשחיטה הנהוגה מכבר, ואף לא נזהרו מלאכול בכליהם של אלו שלא הקפידו על תקנה זאת[20]. אמנם אחדים מהם יצאו במכתבים נגד האוסרים את השחיטה בסכינים המלוטשים[21].
היו גם מרבני המתנגדים שהסכימו עם דעת המגיד ממעזריטש, ואף רבי חיים מוולוז'ין אמר בשם רבו הגר"א שמעיקר הדין אין איסור כלל בשחיטה בסכינים אלו, ואם יצא איסור על כך מפי הגר"א - היה זה רק כדי שיתרחקו מהחסידים[10][22], ועל כך קבע בעל התניא שלאיסור זה יש דין נדרי שגגות שמותרים, לאחר שנתברר לכל שדרך החסידים אין בה כל פסול[12].
היו אחדים[23][דרוש מקור] שהסכימו לעצם תקנת הסכינים המלוטשים, אך לא הסכימו לחדדם ביותר, משום שבראשונים נזכר שלא לחדד את הסכין ביותר, שמא יהא חוד הסכין רך מאוד ולא יוכלו לשחוט יפה[24]. רבי צבי הירש שפירא השיב לטענה זו כי דברי הראשונים היו נכונים בימיהם, שהשתמשו בברזל לא מהותך, אך בשיטת הייצור המתקדמת אין מקום לחשש. רבי יהודה לייב מינוביץ' (אחי רבי שניאור זלמן מלאדי) אף מנה בספרו[7] את מעלות הסכין המלוטש המחודד היטב בכך שאפשר בקלות להרגיש בו אם הסכין נפגמה.
סוף דבר
בסופו של דבר, בעקבות אגרותיו הרבות של בעל התניא שבו מסביר את תקנת הסכינים המלוטשים בנימוקים הלכתיים רבים, אגרות שעליהם לא קיבל כל מענה מניח את הדעת[25], ולאחר משא ומתן ארוך[17], והקרבה בין רבני המתנגדים לבעל התניא[26], בטלה המחלוקת, וגם החולקים הודו כי הסכינים המלוטשים מהודרים יותר[27], וכך למעשה התקבלה התקנה בכל ישראל[28].
בתחילת המאה ה-19 עוד היו מקומות בהם התפלגו החסידים ושאינם חסידים על רקע כשרות הסכינים. למשל, עם גידול מספר החסידים במולדובה נוכחו החסידים שרבים משוחטי האזור נמנעים מלשחוט בסכינים מלוטשים, ולכן תבעו החסידים עצמאות במוסד הרבנות ובכשרות הבשר. לאחר שדרישתם להקפדה על ליטוש הסכינים לא התקבלה - הקימו החסידים מערכת שחיטה עצמאית, ובכך מנעו מהקהילה את הכנסות מס השחיטה. דבר זה הוביל לסכסוך בין הקהילה החסידית הגדולה לבין הקהילה הלא חסידית שהונהגה על ידי מוסד החכם באשי בראשות בני משפחת נפתולוביץ. בשנות השלושים של המאה ה-19 קבעו השלטונות האימפריאליים הרוסים בראשות המושל הרוסי גנרל פאבל קיסליוב את התקנון האורגני לנסיכויות הרומניות, והחסידים ניצלו את החקיקה החדשה, לבקש את ביטול מוסד החכם באשי ומתן חופש התארגנות קהילתי. לאחר תהליך בירור ממושך התקבלה תביעת החסידים ומוסד החכם באשי ההיסטורי בוטל[29].
יש הטוענים כי המחלוקת על השחיטה גוועה באמצע המאה ה-19, בעקבות המהפכה התעשייתית שאפשרה לייצר סכינים מקובלים על הכל[30], מכיון שסכינים מפלדה שניתן להשחיזם בקלות, הפכו לזמינים וזולים[31][32], וכפי שכותב בערוך השולחן[33]: ”ידוע שיש בזמנינו בערים הגדולות בתים מיוחדים לעשיית סכינים מלוטשים והברזל הוא ברזל עשת[34], מה שלא היה כן בדורות שלפנינו, וכל שוחט ביכולתו להעמיד שיהיה הסכין חד וחלק, ולכן אם אינו עושה כן ראוי להעבירו או עכ"פ לקונסו”.
קישורים חיצוניים
- שאול שטמפפר, לקורות מחלוקת הסכינים המלוטשים, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרך טו, תשנ"ט
- תקנת סכינים מלוטשים - מאמרו של הרב שלום דובער לוין באתר "אוצר החסידים"
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 בעל שם טוב על התורה - פרשת יתרו סימן יט: שמעתי שתלמידי הריב"ש ז"ל היו יושבים ביחד ומתווכחים איזהו הדבר העיקרי שראש ומנהיג הדור צריך להשגיח עליו, יש מהם אמרו שהעיקר הוא להשגיח על הזביחה שיהיה השו"ב ירא שמים, וכן בכל שאר ענינים השייכים לזה, כי ח"ו מאכלות אסורים מטמטמים את הלב, ויש אמרו עירובין הוא העיקר כי הלכות שבת כהררים התלויים בשערה (תגיגה ד"י ע"א) והאיסור חמור מאוד, ויש אמרו מקוה היא העיקר להשגיח שהמקוה תהיה כשרה בלי שום חשש, כי אם יסוד בנין האדם הוא ח"ו בלי כשרות קשה לו מאוד להתגבר על הרע ר"ל, ואחר זה אמר להם מרן הריב"ש ז"ל בזה הלשון, תיתי לי כי בעת הזאת פלפלו גם כן במתיבתא דרקיע איזה מהם עיקר ואמרו כמר וכמר, והסימן הוא במקרא (חבקוק ג') בזעם תצעד ארץ ר"ת זביחה עירובין מקוה, כל אלה הם יסוד הארץ
- ^ 2.0 2.1 זקן ביתו פרק א' משנה ג' אופן י"ג
- ^ ראה סקירה רחבה אצל: חיים יוסף וולדמן, תורת השחיטה, ירושלים תשנ"א, עמ' קיא
- ^ ראה בשבחי הבעל שם טוב; וכפי שהתרחש גם באחד ממפגשיו עם הפני יהושע, ראו: מגיד דבריו ליעקב, הוצאת תולדות אהרן, עמ' קנג
- ^ מגדל עוז ליהושע מונדשיין עמ' תסז
- ^ 6.0 6.1 6.2 רבי יהודה לייב מינוביץ', שארית יהודה, יורה דעה סימן א'
- ^ 7.0 7.1 שארית יהודה, שער המילואים שם סי' לט הוצאת "אוצר החסידים"
- ^ "שבתער שאינו מלוטש... אי אפשר להיות חד וקרובה לדרסה אם לא שיהיה חלק"
- ^ אגרות בעל התניא, אגרת ק"ג "וזהו הדבר הקשה להיות חלקה וגם חדה להנצל מספק שהייה בבהמה"
- ^ 10.0 10.1 10.2 רבי שניאור זלמן מלאדי, שו"ת בעל התניא, סימן ז'
- ^ רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן
- ^ 12.0 12.1 אגרות אדמו"ר הזקן, אגרת קג (מתמוז תקע"א), הוצאת קה"ת, עמ' שעח
- ^ כלומר שכשבודקים את הסכין על ידי מעבר של הציפורן לאורך הסכין היא מתעכבת בתוך הפגימה
- ^ ראה 'שארית יהודה' שער המילואים סי' לט. 'משנת יואל' עמ' מא. קובץ 'יגדיל תורה' (ני.) יט עמ' תו. נה עמ' שלא. שולחן ערוך הרב סי' לח
- ^ חוקת הזבח סימן ו' אות ב'
- ^ כפי שלימד את הרב שלום דובער לוין
- ^ 17.0 17.1 ראה אודות כך בארוכה בספר "שיעורי הלכה למעשה" לשלום דובער לוין סימן ב' "תקנת סכינים מלוטשים" עמ' יא - טו, קישור בסוף הערך
- ^ שו"ת שם אריה, יורה דעה סימן ג'
- ^ חיים יוסף וולדמן, תורת השחיטה, ירושלים תשנ"א, עמ' קיד
- ^ ראה בתשובת הרב סי' ז בענין סכינים המלוטשים, שהחמירו בכך החסידים: "כי חלילה לנו להוציא דבה על מדינות המקילין בזה וסומכים על הפוסקים המקילין". ובענין השתמשות בכלים של המקילים ראה אגרת הקודש לרבי שניאור זלמן מלאדי סי' סא: "וגם יעידו עלי כל המקורבים אלי כי אינני נזהר מעולם מכלים אפילו הם בני יומן".
- ^ כך רבי שמעלקא מניקלשבורג, בכמתב שנדפס בספר שמן הטוב חלק ב' אות נה
- ^ אגרות בעל התניא, סימן סא
- ^ כך למשל רבי יהודה לנדא בספרו ההלכתי "יד יהודה"
- ^ ראו: רבי צבי הירש שפירא, דרכי תשובה, סימן יח סעיף מ'
- ^ וכדבריו בשו"ת בעל התניא סימן י: עדיין איני יורד לסוף דעת החולקים מה זה ועל מה זה ואם יודיעינו עלי לשלוח תשובתם בצדם אם ירצה ה', בבואי לביתי לשלום"
- ^ ראה בספר שיעורי הלכה למעשה שם עמ' טו
- ^ ראה ערוך השולחן סימן יח, ותקוני תשובה (ליפשיץ) עמ' 23
- ^ ראה דרכי תשובה סימן יח סעיף מ'. ובדעת תורה סימן יח סעיף טו
- ^ "נוכחויות רבניות במרחב הרומני", מאת ברוך טרקטין ולוציאן-זאב הרשקוביץ', הוצאת HASEFER, בוקרשט, 2008 עמודים 402 - 406
- ^ הרב יצחק אליעזר יאקאב, גליון משמרת הכשרות, תשס"ג, גליון 156, עמ' 3, הרב יצחק מאיר ליברמן בספרו "תשובות מבי מדרשא" סימן צו
- ^ Israel Bartal, The Jews of Eastern Europe, 1772-1881, University of Pennsylvania Press, 2011. עמ' 51-52.
- ^ שאול שטמפפר, לקורות מחלוקת הסכינים המלוטשים, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרך טו, תשנ"ט.
- ^ יורה דעה סימן יח סעיף יד
- ^ ראה מילון אבניאון - עשת: פּלָדה, ברזל עָשות (סִפרוּתי)