ויליאם שרמן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף וויליאם שרמן)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ויליאם טקומסה שרמן
William Tecumseh Sherman
William-Tecumseh-Sherman.jpg
לידה 8 בפברואר 1820
לנקסטר, אוהיו, ארצות הברית ארצות הבריתארצות הברית
פטירה 14 בפברואר 1891 (בגיל 71)
ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית ארצות הבריתארצות הברית
השתייכות צבא ארצות הברית
צבא האיחוד
תקופת הפעילות 18401853
18611884
דרגה גנרל הצבא (המאה ה-19) הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית
תפקידים בשירות
מפקד ארמיית הטנסי
הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית
פעולות ומבצעים
מלחמת האזרחים האמריקנית

ויליאם טקומסה שרמןאנגלית: William Tecumseh Sherman;‏ 8 בפברואר 1820, אוהיו - 14 בפברואר 1891, ניו יורק) היה גנרל אמריקני, מהמפקדים הבולטים של צבא ארצות הברית (צבא הצפון) במלחמת האזרחים האמריקנית (18611865). בתחילת המלחמה שירת כקצין בדרגת קולונל, ובמהלכה קודם לדרגת גנרל. היה מקורב מאד לגנרל-מפקד הצבא, יוליסס גרנט (לימים נשיא ארצות הברית). בשנת 1869 מונה לגנרל מפקד של הצבא האמריקני, ופרש מהצבא בשנת 1884. על שמו נקראים העץ הגדול בעולם, גנרל שרמן, כמו גם הטנק האמריקני M4 שרמן, שהיה הטנק העיקרי של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, והופעל גם בצה"ל (מקור הכינוי - בצבא הבריטי).

ביוגרפיה

שנים מוקדמות

שרמן נולד בעיר לנקסטר שבמדינת אוהיו, ב-8 בפברואר 1820. אביו היה שופט עליון, ומת כשהיה בן תשע.

(אחיו הצעיר, ג'ון שרמן (18231900), למד משפטים והיה סנאטור מטעם אוהיו במשך 32 שנים (1861-1877, 1881-1897), שר האוצר של ארצות הברית בשנים 18771881, ושר החוץ בשנים 18971898).

תומאס יואינג, שהיה סנאטור מטעם אוהיו וחבר של המשפחה, לקח אותו תחת חסותו. יואינג הבטיח את קבלתו של שרמן כצוער (בגיל 16) לאקדמיה הצבאית היוקרתית בווסט-פוינט, ושרמן סיים אותה בהצטיינות בשנת 1840. הוא החל לשרת כקצין בדרגת לוטטנט מדרגה שנייה ביחידת תותחנים, והשתתף בלחימה נגד שבט ילידים (אינדיאנים) בפלורידה. במהלך המלחמה נגד מקסיקו (18461848) שירת בתפקידי מטה בקליפורניה. בשנת 1850 התחתן עם אלינור יואינג, בתו של תומאס. בשנת 1853 עזב את הצבא, ומונה לנשיא בנק בעיר סן פרנסיסקו. בעקבות כשלונו של הבנק להתמודד עם המשבר הכלכלי של שנת 1857, שרמן אולץ לעזוב. הוא מונה לנשיא הראשון של "הסמינר הצבאי של מדינת לואיזיאנה" (לימים אוניברסיטת המדינה של לואיזיאנה - LSU). עם פרוץ מלחמת האזרחים, בשנת 1861, שרמן התפטר וחזר לצפון. באפריל 1861 מונה לנשיא חברת רכבות שבסיסה היה בעיר סנט לואיס, וביוני 1861 זומן לעיר הבירה וושינגטון, כדי לקבל מינוי קרבי בכיר בצבא.

תגובתו לפרישת הדרום

כאשר שמע על הקמת הקונפדרציה שרמן היה בחברת חבר דרומי בטרם חזר לצפון ולצבא האיחוד, וצוטט כשאמר:

אתם אנשי הדרום אינכם מודעים למעשיכם. הארץ תרווה דם, ורק אלקים יודע כיצד זה יגמר. מדובר בשטות, בטירוף, בפשע כנגד הציוויליזציה! אתם מדברים בכזו קלות על מלחמה. אינכם יודעים על מה אתם מדברים, מלחמה היא דבר נורא!

אתם גם טועים באנשי הצפון. הם רודפי-שלום אך הם אנשים רציניים והם ישיבו מלחמה. הם לא יתנו לארץ הזו להחרב ללא מאבק גדול להצלתה.

מלבד זאת, היכן כל חייליכם וכלי הנשק שלכם באמצעותם אתם מבקשים להלחם בצפון? הצפון יכול לבנות מנוע קיטור, קטר, קרון רכבת; אתם בקושי יודעים לייצר יארד של בד או זוג נעליים. אתם רצים לתוך מלחמה עם אחת מקבוצות האנשים החזקות, בעלות הגאונות המכנית והנחושות שעל כדור-הארץ - ממש כאן, ליד דלתות ביתכם.

נועדתם לכישלון. רק בנפשכם ובנחישותכם מוכנים אתם למלחמה. בכל הדברים האחרים אתם לחלוטין לא מוכנים ונקודת המוצא לכך היא מניע גרוע. בתחילה יהיו לכם הישגים, אך עם הזמן כשמשאביכם המוגבלים יתחילו להתדלדל, מורחקים מהשווקים האירופאיים כפי שתהיו, מאבקכם יגווע. אם רק אנשיכם יעצרו ויחשבו, הם בסופו של דבר יהיו חייבים לראות שהם לבטח יפסידו.

שירות במלחמת האזרחים

שרמן מונה למפקד בכיר בדרגת קולונל, והשתתף בקרב הראשון של המלחמה, קרב בול-ראן (21 ביולי 1861), כמפקד רגימנט חיל רגלים. שרמן מילא את תפקידו בהצטיינות, אבל בעקבות תבוסת הצפון בקרב הוא פנה לנשיא אברהם לינקולן, וביקש להשתחרר מתפקיד פיקודי בכיר[1]. לינקולן סירב, קידם אותו לדרגת בריגדיר ג'נרל ומינה אותו למפקד יחידה שהוצבה במדינת קנטאקי. במהלך שירותו בקנטאקי הוא עבר משבר נפשי קשה, ונשלח לתקופת החלמה קצרה באוהיו. שישה חודשים אחרי חזרתו הוא השתתף בקרב שילה (6 - 7 באפריל 1862) כסגנו של הגנרל יוליסס גרנט, בדרגת מייג'ור גנרל[2]. במהלך הקרב - שנערך בדרום-מערב מדינת טנסי - שרמן נפצע פעמיים, ונאלץ להחליף ארבעה סוסים, לאחר שנורו.

שרמן נעשה מקורב מאד לגנרל גרנט, וזמן קצר לאחר הקרב על שילה הוא שיכנע אותו לא להתפטר - למרות שגרנט היה מסוכסך עם מפקדו, גנרל הנרי האלק, וסבל מתדמית של שיכור. גרנט ושרמן המשיכו לשתף פעולה ולנצח בקרבות, ובהם המצור על ויקסבורג[3], ובשנת 1864 הנשיא לינקולן מינה את גרנט למפקד צבא הצפון, ושרמן מונה למפקד החזית המערבית (התפקיד הקודם של גרנט). שרמן הצליח לכבוש את העיר אטלנטה שבמדינת ג'ורג'יה בקיץ 1864[4], ובסוף השנה כבש את עיר הנמל סוואנה. במהלך המערכה הזאת, שזכתה לכינוי "הצעדה אל הים" (The March to the Sea), שרמן ניהל מדיניות של "אדמה חרוכה", במטרה למנוע מהדרום אפשרות לשיקום צבאי. הוא הורה להשמיד לחלוטין תשתיות אזרחיות וציוד אזרחי, כדי שלא ישמשו את הצבא הדרומי[5]. המדיניות האלימה הזאת הפכה אותו לאישיות שנויה במחלוקת ושנואה על ידי תושבי הדרום, עד היום. לעומתם, העבדים השחורים ששיחרר מאחוזות הדרום העריצו אותו כגיבור, בין היתר בגלל פקודתו הידועה: "40 אקרים ופרד". ניצחונותיו של שרמן קירבו את סוף המלחמה, והפכו אותו לאחד הקצינים החשובים ביותר שלחמו בה.

אחרי המלחמה

בשנת 1869 נבחר גרנט לתפקיד נשיא ארצות הברית ושרמן מונה למפקד הצבא. במהלך כהונתו לחם הצבא בעיקר נגד שבטים ילידים. במקביל ללחימתו הקשה בשבטים שאחזו בנשק, התנגד שרמן בתוקף לפגיעה בזכויותיהם של השבטים שחיו בשלום בשמורות (Reservations).

בשנת 1875 פרסם את זכרונותיו. בשנת 1884 פרש מהצבא, בחר לגור בעיר ניו יורק, והפך למרצה מבוקש. פעילים של המפלגה הדמוקרטית הציעו לו להתמודד על הנשיאות בבחירות 1884, אך הוא סירב בתוקף. הציטוט של סירובו נקרא הצהרת שרמן, ומשמש כביטוי לסירוב מוחלט לרוץ בבחירות - "לא אקבל את מועמדות המפלגה ואם אבחר - לא אשרת בתפקיד".

שרמן מת בניו יורק בגיל 71, ב-14 בפברואר 1891, ונקבר בעיר סנט-לואיס שבמדינת מיזורי. הגנרל ג'וזף ג'ונסטון, שפיקד על כוחות צבא הדרום שלחמו בשרמן במהלך המסע המפורסם שלו אל הים, היה אחד מנושאי ארון הקבורה שלו, ומת מספר שבועות לאחר מכן.

פסל בדמותו של שרמן הוקם בכניסה הדרום-מזרחית של הסנטרל פארק בניו יורק. על שמו נקרא גם טנק המערכה העיקרי של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, הM4 שרמן.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מיכאל הרסגור ואהוד פוקס, "רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים", הוצאת דביר, 2010, עמודים 293-311.
  2. ^ ג'ון קיגן, "מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית". מאנגלית מרדכי ברקאי. תל אביב: דביר, תשנ"ג 1993, עמוד 167.
  3. ^ באזיל לידל הארט, "אסטרטגיה של גישה עקיפה", הוצאת משרד הביטחון, 1956, עמודים 139-140.
  4. ^ עפר שלח, "האומץ לנצח", תל אביב: ידיעות ספרים, 2015, עמוד 140.
  5. ^ באזיל לידל הארט, "אסטרטגיה של גישה עקיפה", הוצאת משרד הביטחון, 1956, עמודים 142-146.