זכויות יוצרים בהלכה
זכות יוצרים היא ההגנה שניתנת ליוצר או לבעלים של יצירה מפני שימוש בלתי מורשה ביצירה שהיא קניינו הרוחני. פוסקים דנו בשאלה האם ההלכה מכירה בבעלות מעין זו, הכוללת בין השאר הגנה על פטנטים, על יצירות אומנות ושאר נכסים מופשטים.
רקע
עד המצאת הדפוס שאלת ההגנה על זכויות יוצרים לא עלתה לדיון בצורה מפורשת, משום שללא יכולת הפצה המונית לא היה לקניין רוחני ערך כלכלי[1]. זכות הקניין, והמשמעות הנובעת ממנה לגבי איסורי גנבה וגזלה של הנכס מבעליו, הוגדרו בעבר רק ביחס לנכסים מוחשיים[2], כפי שכתב הרמב"ם במשנה תורה[3]: "אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה."
עם המצאת הדפוס, וביתר שאת בעקבות המהפכה הטכנולוגית, עלה הצורך ליתן מענה להגנה על הבעלות בנכסים מופשטים, שכן נהיה קל יותר להעתיק ספרים, רעיונות, יצירות, תוכנות וכיוצ"ב ולהפיצם. הצורך לתת מענה לשינוי כלכלי זה בא לידי ביטוי הן בשיטות המשפט הכלליות, והן בתשובותיהם של פוסקים. הובאו גישות שונות בשאלות אם ההלכה מכירה בזכויות יוצרים ואם יש הכרה כזו, על מה היא מתבססת.
הגישות המכירות בזכויות יוצרים
יורד לאומנות חברו
בתלמוד נקבע שאדם שעוסק באומנות מסוימת, רשאי למנוע מאחר לעסוק באותה אומנות בסביבתו, וזאת כדי שלא יפגע בפרנסתו[4]. דין זה נקרא 'יורד לאומנות חברו'. היו שרצו להגן על זכויות יוצרים על סמך דין זה[5]. כך לדוגמה הרמ"א הכיר על יסוד 'יורד לאומנות חברו' בזכויותיו של מהר"ם מפדובה שהשתתף בהדפסת ספר משנה תורה לרמב"ם, ואסר קניית מהדורה מתחרה[6]. עם זאת, איסור 'יורד לאומנות חברו' צומצם בהלכה, ולכן קיים קושי לבסס עליו את ההגנה על זכויות יוצרים. כך, החתם סופר פסק שעל בן עיר אחרת יש איסור גמור לירד לאומנות חברו, אולם לבן אותו מבוי[דרושה הבהרה] מותר מן הדין לירד לאומנות חברו, אם כי ראוי שימנע מכך משום מידת חסידות[7]. לעומתו, החות יאיר כתב שלבן אותו מבוי מותר לכתחילה לרדת לאומנות חברו[8]. גם ביחס לבן עיר אחרת ישנה הגבלה המבוארת בתלמוד "דיהבי סיארא" (= נותנים מבטם)[9]. נחלקו המפרשים בהגדרת תנאי זה: רש"י פירש שמדובר באומן שצפוי להרוויח באופן מסוים, והקמת העסק המתחרה גורמת לו להפסד ודאי. לדעת רמב"ן איסור התחרות הוא דווקא כשהלקוחות נמצאים כבר אצל הראשון. ר"י מיגאש פירש שהאיסור הוא רק כש'פוסק חיותו לגמרי' – כלומר שגורם לאובדן מלא של רווחיו, להבדיל מפגיעה חלקית בפרנסתו של הראשון. סייגים אלה לאיסור התחרות מחלישים את יכולת ההגנה על זכויות יוצרים, וכך פסק ר' מרדכי בנעט[10].
הסגת גבול
אחרונים נוספים סברו שיש איסור על גנבת זכויות יוצרים מצד דיני 'הסגת גבול'[11]. בתורה נאמר ”לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל"[12]. התורה מתייחסת לפלישה לקרקע של הזולת, אך הספרי הרחיב דין זה למישורים נוספים כגון איסור למסור אמרה של חכם אחד בשמו של חכם אחר:
"מנין למחליף דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע, ודברי רבי יהושע בדברי רבי אליעזר - לומר על טהור טמא ועל טמא טהור, שהוא עובר בלא תעשה? תלמוד לומר 'לא תסיג גבול'[13].
האיסור להפקיע מחכם את "בעלותו" על דבריו עשוי להוות מקור להגנה על זכויות יוצרים. ר' אלעזר מוורמייזא (הרוקח) הרחיב את איסור 'הסגת גבול' גם למקפח פרנסת חברו: "כל המקפח מחיתו של חברו הוא בכלל מסיג גבול רעהו."[14]. ר' יוסף שאול נתנזון (השואל ומשיב) שהיה מהראשונים להתייחס להעתקת ספרים, ביסס אף הוא את האיסור על דין הסגת גבול[15]. גם ר' חיים חזקיהו מדיני (שדה חמד) קבע ביחס לזכות המדפיס על ספרו "ואין לשום אדם להסיג גבולו כי מקנה קניינו היא מעתה ועד עולם"[16].
יש מי שהסתייגו, בדרכים שונות, מביסוס איסור הפגיעה בזכויות יוצרים על איסור הסגת גבול. ראשית, איסור הסגת גבול מהתורה נאמר רק בקרקע[17], ולכן לא ברור שניתן להרחיבו לאיסור לקפח את פרנסת חברו[18]. שנית, איסור הסגת גבול אינו כולל נוכרים מפני שהם אינם נכללים בהגדרת 'לא תסיג גבול רעך'[19]. ושלישית, דיני 'הסגת גבול' ו'יורד לאומנות חברו' אינם מתייחסים לזכות היוצר על יצירתו, אלא רק לצורך להגן עליו מפני דורסנות[20]. לאור ההגבלות הכלליות ביחס להסגת גבול, מוצגים שלושה תנאים לצורך הגנה על זכויות יוצרים באמצעות איסור הסגת גבול[18]:
- א) האיסור חל רק כאשר הנפגע עוסק בעיסוקו המוגן לפרנסתו.
- ב) לא ברור שישנו איסור בשימוש פרטי[21]
- ג) בדברי תורה אין איסור הסגת גבול.
דינא דמלכותא דינא
יש שהכירו בזכויות יוצרים על בסיס חוקי מדינת ישראל – חוק זכויות יוצרים ושאר החוקים המעגנים את זכות הקניין בנכסים מופשטים. זאת על פי הכלל התלמודי "דינא דמלכותא דינא" - דהיינו לדין המדינה יש תוקף הלכתי מחייב. באחרונים נידונה השאלה מה היקף כלל זה (האם הוא חל במדינת ישראל או רק במדינה זרה) ואילו חוקים הוא כולל[22]. רבים מהפוסקים סוברים שדינא דמלכותא דינא חל על כלל החוקים המגנים על זכויות יוצרים. כך פסקו לדוגמה הרב עובדיה יוסף[23], וכן הרב דוד חי הכהן[24]:
"על פי חוקי המדינה ואולי כל מדינות העולם, מקובל להגן על זכות המפיקים והיוצרים, שלא יעתיקו את יצירותיהם ללא הסכמתם. ממילא יש בכך דינא דמלכותא דינא."
הכרת ההלכה בחוק המדינה מבוססת על כך שמדובר בסוגיה ממונית מובהקת, וחכמים קבעו כי ניתן להתנות על ענייני ממון, ומשום שבהלכה אין מקורות ברורים בנושא[25]. הכרה בזכויות יוצרים על בסיס חוק המדינה תתיר שימוש פרטי וביתי ביצירות אם החוק מתיר זאת[26]. הקושי בביסוס זכויות יוצרים על 'דינא דמלכותא דינא' בלבד, נעוץ כאמור בעובדה שישנה מחלוקת פוסקים בדבר היקף תחולתו של הכלל 'דינא דמלכותא דינא - האם הוא חל על חוקי מדינת ישראל או רק בחוץ לארץ. בנוסף, לחוק האזרחי יש תוקף הלכתי רק אם המדינה אוכפת אותו[27]. אם המדינה אינה אוכפת ואינה נוקטת סנקציות כנגד מפירי זכויות יוצרים, יהיה קשה להגדיר זאת כאיסור הלכתי מכוח דין המדינה.
מנהג הסוחרים
יש שרצו להכיר בזכויות יוצרים מתוקף מנהג הסוחרים. לפי דין התלמוד רשאים בני העיר להתנות על המידות, על השערים (= המחירים) ועל שכר הפועלים, ולהסכמתם יש תוקף מחייב[28]. לפי גישה זו כללי התנהגות מקובלים ומוסכמים על הציבור מחייבים לא מכוח חוק אלא מתוקף העובדה שהציבור נוהג על פיהם[29]. כך למשל כתב הרב עזרא בצרי ביחס להגנה על זכות יוצרים בספרים: "הנה כיון שנהגו כיום כל סוחרי הספרים בסדר מסוים ונעשה הדבר למנהג קבוע וברור, אסור לעבור על מנהג זה לכולי עלמא"[30]. אולם ישנם קשיים גם בביסוס זכויות יוצרים על מנהג. בתלמוד נאמר שאם יש אדם חשוב בעיר צריך לקבל את הסכמתו למנהג, ולכן יש שטענו שלא ניתן לתת תוקף לחוקים של זכויות יוצרים כמנהג בלא הסכמת אדם חשוב. כך למשל כתב בשו"ת דברי חיים[31]:
"והנה מנהג זה נתיסד על פי גאונים שלפנינו ורק שצריך הסכמה מגדול... וכתבו הראשונים הטעם דהצורבא מרבנן [שהחכם, הגדול] יעיין שלא יזיק לבני העיר או לבני אותה מדינה, ולכן אם עושים על פי הסכמת רב חשוב וגדול במדינה בודאי אסור להסיג גבול".
לדעת הצמח צדק לא מספיקה הסכמה שבשתיקה של 'אדם חשוב', אלא נדרשת הסכמה מפורשת מצידו[32]. קושי נוסף בהכרה בחוקי זכויות יוצרים מכוח מנהג נובע מן העובדה שרבים לא מצייתים לחוקים אלה ואינם שומרים על זכויות יוצרים, ומנהג שרבים לא מקפידים עליו אינו נחשב מנהג[33]. גם לצורך מסחרי היו יש מי שפקפקו בתוקפו של המנהג, על רקע המניע להקפדה על חוקי זכויות היוצרים (פחד מהרשויות, להבדיל מכיבוד המנהג)[34].
מוסר וסברה
הרב יוסף שאול נתנזון היה מן הראשונים שהתייחסו לסוגיית זכויות היוצרים בהלכה. לדעתו, למחבר ספר יש זכות ברורה למנוע מאחרים להדפיס את ספרו[35]. הזכות מבוססת על סברה ומוסר טבעי, ואין בהכרח צורך למצוא לזכות כזו ביסוס במקורות ההלכה עצמם. לדברי הרב נתנזון, העובדה שקניין רוחני מעוגן בחוקיהן של מדינות רבות, מצביעה על כך שזכויות אלו מחויבות על פי ההיגיון והמוסר הטבעי: 'מעשים שבכל יום שהמדפיס ספרים יש לו זכות בדבר[36]. הבעיה העיקרית בגישה זו שקשה לתת לה תוקף משפטי מחייב והיא נשארת בתחום המוסרי בלבד והמוסר אינו יכול לייצר חיוב הלכתי בלא תקדים או מכשיר הלכתי אחר[37]. מאידך, גישה זו מאפשרת לדעת חלק מהפוסקים להרחיב את היקף הזכות, במקום שבו ההלכה לא תכיר בה. כך לדברי הרב אשר וייס אסור להעתיק יצירות אף לשימוש פרטי שכן מדובר בהתנהגות לא מוסרית: "ונראה עוד לענ"ד שיסוד גדול יש בתורת הצדק והמשפט, שכל מעשה שאילו יעשוהו רבים יש בו עול ואון, אף ליחיד אסור לעשותו"[38].
בעלות מכוח יצירה - בור
רבי שמעון שקופ מציע לבסס את הבעלות על קניין רוחני באמצעות דין 'בור': אדם שחפר בור ברשות הרבים מתחייב על הנזקים שנגרמו מהבור, למרות שהשטח הוא ציבורי, והבור אינו שלו[39]. מכאן נובע שהתורה מתייחסת למי שחפר את הבור כבעליו, המסקנה היא אפוא, שניתן לייחס לאדם בעלות על אובייקט שאותו יצר, בין אם מדובר בבור ברשות הרבים, ובין אם מדובר ביצירת מופת ספרותית[40]. כך גם נימק הרב ברוך יצחק לוין בפסק דין שנתן בעניין:
"למה חייב בור ברה״ר הא בתורה כתיב בעל הבור וברה״ר לאו בעל הבור הוא החופר...דכיון דהחופר המציא דבר חדש שלא היה מקודם הוא נקרא בעלים של ההמצאה, ואמרה תורה דבעל הבור ישלם דבעלים של המזיק צריך לשלם"[41].
תקנות חכמים
לחכמים נתנה הסמכות לתקן תקנות במקום שהם רואים צורך בכך, אם כי היקף הסמכות לתקן תקנות נתון במחלוקת[42]. עם המצאת הדפוס, גזרו פוסקים חרם על מי שיפגע בזכויותיו של מדפיס. כך, למשל, בשנת שי"ד (1554) תקנה שתיקנו רבני איטליה בהקשר לספרו של ר' שבתי הכהן (שפתי כהן על השו"ע) הקובעת שבעלי דפוס לא יוכלו להדפיס ספר שנדפס בעבר כי אם ברשות ובהסכמת שלושה רבנים[43]. יש שראו בכך מעין תקנת חכמים[44]. מנגד, ה'צמח צדק' טען שגם אם התקנה תקפה (מדין הפקר בית דין הפקר), מדובר בתקנה נקודתית שיש לתקן מחדש בכל מקרה, ולא בתקנה כללית שיכולה לפתור את הבעיה העקרונית של זכויות יוצרים[45]. היו שהציעו שיש להרחיב את התקנה, ולתקן תקנות דומות בנוגע להפרות בתחום זכויות היוצרים ככלל[46]. אולם נראה שאין בכוחן של תקנות אלה כדי להגן על כלל הזכויות הנוגעות לזכויות יוצרים משום שהתקנות התייחסו ספציפית להדפסת ספרים, ולכן תחולתן מוגבלת[47]. בנוסף, ייתכן שכיום אין כלל סמכות לפוסקים לתקן תקנות חדשות, ובפרט תקנות שיכללו הגנה רחבה יותר מפני הפרת זכויות יוצרים[48].
דין שיור
ניתן לבסס את ההגנה על זכויות יוצרים על דרישה של היוצר כי יצירתו תשמש למטרה מוגדרת בלבד, ולא מעבר לכך (הבעלים משייר לעצמו זכות בנכס, גם לאחר שהוא מקנה אותו). לפי התלמוד הבבלי אדם יכול ליתן צדקה תוך דרישה מפורשת שהצדקה תשמש למטרה מסוימת[49]. כך לדברי הרב זלמן נחמיה גולדברג אדם יכול לייחד את יצירתו לשימוש מסוים, וכל מי שישתמש בו לשימוש אחר יחשב כגזלן[50]. גם הכרה בזכויות יוצרים על בסיס דין שיור אינה חפה מקושיות[51]. הרב גנוט[52] העלה ספק האם ניתן לשייר דבר שאין בו ממש – כלומר דבר שאינו נכס פיזי. זכויות יוצרים אינן נכס ממשי, שכן הערך הכלכלי של המוצר המקורי עצמו אינו גבוה; הפגיעה הכלכלית היא רק בזכות המופשטת להעתיק אותו בהעתקים רבים. לא ברור אפוא שניתן לשייר בנכס שאינו ממשי, שמעיקרו הוא אינו באחריותו ושליטתו של המוכר. כדי לאפשר שיור ניתן להציע שיוצרי הקלטות ימסרו את יצירותיהם בשכירות ולא במכירה, לצורכי האזנה ושימוש פרטי ולא לצורכי העתקה[53]. הצעה זו אף היא בעייתית, מאחר שגם זכות העתקה היא דבר שאין בו ממש ואינה מצויה ברשות הבעלים. את ההעתקה ניתן לבצע ללא נזק לגוף היצירה, ומבלי שיורגש בו כל שינוי, ועל כן היוצר לכאורה לא יכול להגביל זכות זו.
דין 'נהנה מממון חברו'
לפי הלכת התלמוד והשולחן ערוך אדם הנהנה מממון חברו צריך לשלם לו על מה שנהנה[54]. הרב זלמן נחמיה גולדברג סובר כי ניתן להכיר בזכויות יוצרים על בסיס הלכה זו. לדבריו, מי שנהנה מפירות יצירת חברו ואינו משלם לו על כך, עושה עושר ולא במשפט:
"אם הקליט הקונה - או אדם אחר - מקסטה של המוכר יש לדון שחייב לשלם מטעם נהנה. הדין הוא שהנהנה מממון חבירו והלה חסר חייב לשלם, וכאן חסר המוכר, שאילו לא הקליט היה המוכר יכול למכור חפצו ביוקר ועל ידי זה שהקליט נתרבו בעולם קסטות, ולכן נתמעטו קונים למוכר[55]."
הקושי בהכרה בזכויות יוצרים מכוח דין נהנה, הוא שדין זה ביסודו מתייחס לתשלום עבור הנאה ללא רשות מנכס מוחשי. לעומת זאת, בהגנה על זכויות יוצרים הדרישה היא לאסור הנאה ללא תשלום, לא מן הנכס הממשי שייתכן שנקנה כדין, אלא מטרחת היוצר[56]. ניתן להתמודד עם קושי זה, בהסתמך על שיטתו של הנודע ביהודה שחייב בדין נהנה על הנאה שאינה מנכס ממשי[57]. לפי פסיקת הנודע ביהודה, דין נהנה מחייב להשתתף בהוצאות שאיפשרו את ההנאה, ולא ברווחים שהפיק הנהנה. במקרה שנידון שם, בעל בית דפוס השתמש בסידור אותיות שנעשה עבור ספר אחד, לטובת ספר אחר. הנאתו באה מסידור האותיות, ועליה הוא צריך לשלם. הוא לא נדרש לשלם עבור הרווחים שהפיק בהוצאת הספר האחר[20]. כמו כן, לפי גישה זו אין איסור להעתיק מיצירה אחרת, אלא יש חובה לשלם לבעל זכויות היוצרים דמי הנאה עבור השימוש ביצירתו[58].
המסתייגים מהענקת תוקף הלכתי לזכויות יוצרים
הרב יהודה סילמן הסתייג מהניסיון להשוות בין ההלכה לבין שיטות משפט אחרות. לטענתו, שיטות המשפט של הגויים בנויות על סברות אנושיות המגדירות מהו יושר, מה שאין כן דיני התורה[59]. כך גם טען הרב שמואל דוד מונק[60]. לדבריו, כל הדיון בזכויות יוצרים בהלכה הוא טעות גמורה ומגיע מ'נימוסי הגויים', ולדעתו אין מושג של בעלות על יצירה בהלכה.
שיטה נוספת, היא שיטתו של הרב דוב ליאור הגורס כי גם אם ההלכה מכירה בזכויות יוצרים הרי שחברות התקליטים ותוכנות המחשב מתייאשות מההעתקות הרבות ולכן יש בזה דין של אבדה ששטפה נהר שלפי הגמרא הבעלים מתייאש ממנה ומאבד את בעלותו על החפץ ששייך לו[60]. לאור זאת נטען כי מותר להעתיק יצירה[61]. אולם היו שהקשו על טיעון זה משום שלא ניתן לדמות יצירה לאבדה[62]. במקרה של אבדה, ברגע שהחפץ נפל לנהר הבעלים הפסידו את ממונם, זאת בניגוד ליצירה שעצם הפרסום באינטרנט אינו גורם להפסד שלה. בנוסף נטען כי לדברי מומחים, החברות אינן מתייאשות מרווחים, למרות היקף ההעתקות[63].
זכויות יוצרים בפסקי דין רבניים
בפסק דין של בית דין לירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין[64], בראשות אב בית הדין הרב אברהם דב לוין, נערך דיון ביחס לזכויות יוצרים של אומנית ביצירתה. האומנית הייתה שכירה של סופר סת"ם ואיירה מגילת אסתר לבקשת הנתבע. סופר הסת"ם טען לבעלות על האיורים שלה ולכן מכר צילומים מהמגילה לסוחרים וכתב בצידם שכל הזכויות שמורות לו בלא לשלם תמלוגים למאיירת. בית הדין הביא בפסק הדין את דבריו של ר' שמעון שקופ שכל דבר חדש שאדם יוצר או ממציא שייך לו, על פי דין בור. לאור זאת קבע בית הדין שניתן להחשיב את הציירת כבעלת זכויות יוצרים באיור. עם זאת בית הדין דחה את תביעתה, מאחר שהייתה שכירה של הבעלים, ועל כן להם הזכויות על היצירה שנעשתה במסגרת עבודתה.
בפסק דין אחר שנדון בבית הדין של ארץ חמדה גזית נידון שימוש בתמונה של צלם ללא רשותו[65]. הנתבעת פרסמה באחד מהגיליונות שלה תמונה שצילם התובע והעלה לאינטרנט, בלי לתת לו על כך קרדיט. בית הדין קבע שמאחר שהתמונה אינה דבר פיזי, קשה לראות בשימוש בה משום גזל. עם זאת בית הדין חייב את הנתבעת לשלם משני נימוקים: ראשית, החוק הישראלי אוסר שימוש מעין זה בתמונה, ועל פי הכלל 'דינא דמלכותא דינא' ובצירוף לכך שהמוסר מחייב לשמור על זכויות יוצרים, יש לחייב את הנתבעת. שנית, בית הדין הכיר בחובה לשלם מדין נהנה, שצריך לשלם על הנאתו. לבסוף, החיוב נקבע מצד 'דינא דמלכותא דינא', משום שהוא היה בסכום גבוה יותר מהחיוב מצד נהנה, שכן לפי החוק התשלום עבור זכויות יוצרים רחב יותר מאשר התשלום עבור ההנאה עצמה. בנוסף, החיוב לפי החוק כולל את הזכות המוסרית של אדם ששמו יוזכר על יצירתו.
הערות שוליים
- ^ חיים נבון, "זכויות יוצרים בהלכה", צהר ז 35, 35 (התשס"א).
- ^ עמיחי רדזינר "המבוכה הרוחנית: ההלכה בת זמננו ושאלת ההגנה על זכויות יוצרים" קניין רוחני: עיונים בינתחומיים 169, 180 (ליאור זמר ומרים מרקוביץ-ביטון עורכים, 2015).
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות מכירה, פרק כ"ב, הלכה י"ג.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"א עמוד ב'
- ^ חתם סופר, חושן משפט, סימן עט.
- ^ שו"ת הרמ"א, סימן י.
- ^ חושן משפט, סימן עט ד"ה מתוך. מובא אצל אברהם לוי זכויות היוצרים, ב (תשע"ה).
- ^ חוות יאיר, סימן מב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"א עמוד ב'. מדובר בתחרות בין דייגים על סביבת הדייג. התלמוד קובע שאם דייג הצליח להשתלט על סביבת דייג מסוימת, והדגים נותנים מבטם למצודות שהניח, אסור לדייג אחר להתחרות בו, ולדוג את הדגים שאמורים להגיע לסביבתו של הראשון.
- ^ שו"ת פרשת מרדכי, חושן משפט, סימן ז.
- ^ אברהם לוי זכויות היוצרים, ב (תשע"ה), עמ' ד; שו"ת שואל ומשיב, ח"א, סימן מד; פתחי חושן, ח"ה, פרק ט סעיף יא.
- ^ ספר דברים, פרק י"ט, פסוק י"ד
- ^ ספרי דברים יט, יד.
- ^ שו"ת המהרש"ל, סימן פט.
- ^ שו"ת שואל ומשיב, מהדו"ק, חלק א סימן מד.
- ^ כללים מערכה ג, סימן ה, פאת השדה.
- ^ ספר החינוך, מצווה תקכב.
- ^ 18.0 18.1 אברהם לוי זכויות היוצרים, ב (תשע"ה), עמ' ה.
- ^ שמואל ברוך גנוט, "העתקת קלטות ותוכנות מחשב", צהר ט 41, 49 (התשס"ב).
- ^ 20.0 20.1 חיים נבון, "זכויות יוצרים בהלכה", צהר ז, עמ' 38.
- ^ עמיחי רדזינר, "המבוכה הרוחנית: ההלכה בת זמננו ושאלת ההגנה על זכויות יוצרים", קניין רוחני: עיונים בינתחומיים, בעמ' 171.
- ^ עמיחי רדזינר "המבוכה הרוחנית: ההלכה בת זמננו ושאלת ההגנה על זכויות יוצרים" קניין רוחני: עיונים בינתחומיים, עמ' 200.
- ^ שו"ת יביע אומר, חלק ז, חו"מ ט.
- ^ דעת רבנים: האם מותר להעתיק תוכנות ומוזיקה?, תנועת קוממיות 13 בפברואר 2007
- ^ חיים נבון, "זכויות יוצרים בהלכה", צהר ז, עמ' 45.
- ^ שלמה אישון, "העתקת דיסקים וקלטות – ההלכה לאור חוק המדינה", צהר יז 31, 32 (התשס"א).
- ^ עמיחי רדזינר "המבוכה הרוחנית: ההלכה בת זמננו ושאלת ההגנה על זכויות יוצרים" קניין רוחני: עיונים בינתחומיים, עמ' 202.
- ^ תוספתא בבא מציעא יא, כג; תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ז' עמוד ב'
- ^ ישראל בן שחר ויאיר הס "התוקף ההלכתי של חוקי המדינה" כתר: מחקרים בכלכלה ומשפטים על פי ההלכה א 333, 377 (התשנ"ו).
- ^ עזרא בצרי, "זכויות יוצרים", תחומין ו 169, 181 (התשמ"ה).
- ^ דברי חיים, חו"מ חלק ב, סי' נו.
- ^ חלק יו"ד, סי' קצה.
- ^ עמיחי רדזינר "המבוכה הרוחנית: ההלכה בת זמננו ושאלת ההגנה על זכויות יוצרים" קניין רוחני: עיונים בינתחומיים, עמ' 204.
- ^ עמיחי רדזינר "המבוכה הרוחנית: ההלכה בת זמננו ושאלת ההגנה על זכויות יוצרים" קניין רוחני: עיונים בינתחומיים, עמ' 205.
- ^ שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' מד.
- ^ נחום רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים, עמ' 79 (התשנ"א).
- ^ עמיחי רדזינר "המבוכה הרוחנית: ההלכה בת זמננו ושאלת ההגנה על זכויות יוצרים" קניין רוחני: עיונים בינתחומיים, עמ' 207.
- ^ הרב אשר וייס, "התוקף ההלכתי של פטנט רשום", דרכי הוראה ד ק עמ' קא-קב (התשס"ו) הובא אצל רדזינר, לעיל ה"ש 2 בעמ' 208.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות נזקי ממון, פרק י"ב, הלכה ב'
- ^ ר שמעון שקופ, חידושים, גיטין ו.
- ^ פסק דין ירושלים ג', עמ' נ"ג ו-ז, עמ' קמ"ח.
- ^ שבת כג ע"א; קריית ספר, הקדמה, סוף פרק ו'; חקר ועיון, חלק א', עמ' ל'.
- ^ נחום רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים, עמ' 79 (התשנ"א), עמ' 133.
- ^ שו"ת חתם סופר, חו"מ סי' מא, עט.
- ^ שו"ת צמח צדק (יו"ד סימן קצה). על פי חיים נבון, "זכויות יוצרים בהלכה", צהר ז, עמ' 47.
- ^ חיים נבון, "זכויות יוצרים בהלכה", צהר ז, עמ' 48.
- ^ ראה יעקב אברהם כהן עמק המשפט: תשובות בדיני ממונות המצויים חלק ד: דיני זכויות יוצרים, תקס"ב-תקס"ג (התשס"ג): "הסברא ... שיש בזה גם תקנת חכמים פשוט שלא שייכת בנדון הקלטות והתוכנות כי, הרי בזה לא תקנו החכמים. מה עוד שכל מטרת התקנה ... שהייתה משום חיזוק מלאכת שמים ובכדי לעודד את העוסקים בזה שלא יתרשלו ואם כן וודאי וברור שאין משום חיזוק מלאכת שמים בעידוד יוצרי המוזיקה ותוכנות המחשב וזה פשוט". ראה עוד חיים נבון, "זכויות יוצרים בהלכה", צהר ז, עמ' 47.
- ^ כך כתב החזון איש באגרת לרב איסר זלמן מלצר. ראה חיים נבון, "זכויות יוצרים בהלכה", צהר ז, עמ' 48–49. קובץ אגרות מאת מרן בעל החזון איש (יצא לאור על ידי הרב ש' גריינימן בני ברק תש"ן) בעמ' קיב. הובא בעמיחי רדזינר "המבוכה הרוחנית: ההלכה בת זמננו ושאלת ההגנה על זכויות יוצרים" קניין רוחני: עיונים בינתחומיים, עמ' 197.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ע"ח עמוד ב'.
- ^ הרב זלמן נחמיה גולדברג, "העתקה מקסטה ללא רשות הבעלים", תחומין ו 185 (התשמ"ה).
- ^ הרב ויספיש מובא אצל עמיחי רדזינר "המבוכה הרוחנית: ההלכה בת זמננו ושאלת ההגנה על זכויות יוצרים" קניין רוחני: עיונים בינתחומיים, עמ' 192.
- ^ שמואל ברוך גנוט, "העתקת קלטות ותוכנות מחשב", צהר ט 41, 49 (התשס"ב), עמ' 44.
- ^ שמואל ברוך גנוט, "העתקת קלטות ותוכנות מחשב", צהר ט 41, 49 (התשס"ב), עמ' 45.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ' עמוד א'; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שס"ג, סעיף ו'.
- ^ הרב זלמן נחמיה גולדברג, "העתקה מקסטה ללא רשות הבעלים", תחומין ו 185 (התשמ"ה) עמ' 194–195.
- ^ עמיחי רדזינר "המבוכה הרוחנית: ההלכה בת זמננו ושאלת ההגנה על זכויות יוצרים" קניין רוחני: עיונים בינתחומיים, עמ' 194.
- ^ שו"ת נודע ביהודה, מהדו"ת חו"מ כד; נחום רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים, עמ' 79 (התשנ"א), עמ' 104.
- ^ שמואל ברוך גנוט, "העתקת קלטות ותוכנות מחשב", צהר ט 41, 49 (התשס"ב), עמ' 49.
- ^ יהודה סילמן, דרכי חושן חלק א, בעמ' רמה-רמו (תשנ"ט).
- ^ 60.0 60.1 שו"ת פאר שדך, סימן קנח. מובא אצל ר נחום רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים, עמ' 79 (התשנ"א), עמ' 91. הובא גם אצל חיים נבון, "זכויות יוצרים בהלכה", צהר ז, עמ' 41.
- ^ הרב ליאור, תשובה שפורסמה באתר ישיבה של ישיבת בית אל. מובא אצל שמואל אריאל "האם אינטרנט הוא "זוטו של ים"?" צהר לג 81, בעמ' 57, (תמוז התשס"ח).
- ^ אריאל, לעיל ה"ש 73 בעמ' 59-58.
- ^ שמואל ברוך גנוט, "העתקת קלטות ותוכנות מחשב", צהר ט 41, 49 (התשס"ב), עמ' 50.
- ^ תיק מספר 1127סח, מספר 3 בחוברת של ממון ודין, גיליון 6
- ^ תיק מספר 71036, מספר 10 בחוברת של ממון ודין, גיליון 6
