יחסי איראן–גרמניה
| יחסי איראן–גרמניה | |
|---|---|
|
|
| |
| איראן | גרמניה |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 1,648,195 | 357,022 |
| אוכלוסייה | |
| 89,651,008 | 83,262,861 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 388,544 | 4,072,192 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 4,334 | 48,908 |
| משטר | |
| רפובליקה אסלאמית | רפובליקה פדרלית |
יחסי איראן-גרמניה הם היחסים בילטרליים בין הרפובליקה האסלאמית של איראן לבין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה.
היחסים בין שתי המדינות כוננו ב-1952, כאשר איראן פתחה את משרדה המדיני הראשי בבון.
היסטוריה
בתקופת השושלת הקג׳ארית
היחסים הלא-רשמיים בין איראן לרייך הגרמני החלו במאה ה-19. בתקופת השושלת הקאג'ארית, עם חוסר פופולריות גובר של מעצמות העולם, כגון האימפריה הרוסית והממלכה המאוחדת, החלו אינטלקטואלים איראניים רבים בחיפוש אחר ״כוח שלישי״ שניתן לסמוך עליו כבעל ברית פונטציאלי. עם הקמתה של האוניברסיטה המודרנית הראשונה באיראן, העדיף אמיר כביר להעסיק את הפרופסורים האוסטרים והגרמנים.[1] אפילו נאסר א-דין שאה קאג'אר בעצמו תמך ברעיון של שכירת סגל גרמני בדאר אול-פונון, למרות הלחצים הפוליטיים שהופעלו עליו בכיוון ההפוך,[2] ובנוסף, הוא ראה במערכת המבנית של גרמניה, כמודל ארצו למודרניזציה.[3]
עידן פהלווי הראשון וגרמניה הנאצית
ההפגזה על הפרלמנט האיראני על ידי הרוסים והחתימה על הסכם 1919, הטמיעו את שורשי החשדנות נגד בריטניה ורוסיה.
בשנות השלושים, הקשרים בין רזא לגרמניה הנאצית התהדקו. הכלכלה והמדינה המודרנית של גרמניה הנאצית הרשימו מאד את השאה, ומאות גרמנים היו מעורבים בכל התחומים של איראן, מהקמת מפעלים לסלילת כבישים, מסילות רכבת וגשרים.[4]
בין השנים 1939–1941, הייתה איראן שותפת הסחר הגדולה ביותר של גרמניה הנאצית (כ-50% מהסחר של גרמניה הנאצית).[5]
ב-1941, הכריחו בעלי בריתו של רזא ח'אן לוותר על כס המלכות לטובת בנו, מוחמד רזא פהלווי. הבריטים הסיקו כי הפרו-נאצים בממשלה האיראנית, כגון פזלאללה זאהדי מתכננים התקוממות כללית בשיתוף פעולה עם הכוחות הגרמנים.
במהלך מלחמת העולם השנייה, נשלחו מתנדבים איראניים לגרמניה כדי להילחם במלחמה לצד הגרמנים.
עידן פלהווי השני
בקשרים מסחריים, היחסים בין איראן לגרמניה המערבית היו הרבה יותר גדולים מכל המדינות האירופאיות עד 1974.
ב-1972, בעקבות ביקורו של הקנצלר וילי ברנדט בטהראן. בעקבות הביקור, נחתם הסכם בין גרמניה המערבית לאיראן אשר יסדיר את ייצוא הגז האיראני לגרמניה.
ב-1975, הפכה גרמניה לספקית השנייה בגודלה בעולם לאיראן של סחורות לא-צבאיות.
אחרי המהפכה
הנס-דיטריך גנשר היה שר החוץ המערבי הראשון שביקר באיראן שלאחר המהפכה האסלאמית במדינה של 1979, ב-1984.
אף כי גרמניה המערבית הייתה ספקית טכנולוגיה מרכזית לסאדאם חוסיין ועיראק במהלך מלחמת איראן-עיראק, ובמיוחד לתוכנית הנשק של חוסיין.[6][7][8] עם זאת, גרמניה המערבית שמרה על יחסים טובים עם איראן.
לאחר המלחמה, גרמניה הפכה יותר ויותר לשותף סחר עיקרי של איראן.
ב-17 בספטמבר 1992, נרצחו מנהיגי המורדים האיראניים-כורדים, סאגד שרפנדי, פתח עבדולי, הומאיון ארדלאן ומתרגם במסעדה היוונית "מיקונוס" שבברלין בירת גרמניה. במשפט מצאו כי הרוצחים הם קאסם דראבי, אזרח איראני ועבאס עבאס הלבנוני. הם נאשמו ברצח ונגזר עליהם מאסר עולם. שני לבנונים נוספים, יוסף אמין ומוחמד אטריס הורשעו בביצוע עבירות רצח. בפסק דין מה-10 באפריל 1997, הוציא בית המשפט צו מעצר בינלאומי לשר המודיעין האיראני, עלי פלאחיאן.[9] זאת, לאחר שהצהיר כי ההתנקשות הוזמנה על ידו בידיעה של המנהיג העליון, עלי ח'אמנאי והנשיא אכבר האשמי רפסנג'אני.[10]
ב-2004, שלח ראש עיריית טהראן, מחמוד אחמדינז'אד, לימים נשיא איראן, מכתב בו הוא מתנגד ללוח ההנצחה שבכניסה למסעדה וכינה אותו ״עלבון לאיראן״.[11]
קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל אמרה ב-4 בפברואר 2006, לרגל כנס הביטחון השנתי במינכן, כי על העולם לפעול כדי למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני.
באותו החודש, היחסים התדרדרו עוד יותר לאחר פרסום מאמר גרמני שבו הוצגו קריקטורות המתארות את נבחרת הכדורגל הלאומית של איראן, עם פצצות המחוברות לגופיות השחקנים. איראן דרשה התנצלות מגרמניה.
במחאה, הפגינו סטודנטים נגד הקריקטורה וזמרו "מרקל=היטלר".
ב-2016, אמר שר הכלכלה הגרמני זיגמר גבריאל כי איראן יכולה לקיים יחסים טובים יותר עם גרמניה רק אם תכיר בזכות קיומה של ישראל.[12][13][14]
יחסים דיפלומטיים
איראן מחזיקה בגרמניה שגרירות בברלין ו-3 קונסוליות בהמבורג, פרנקפורט ומינכן, ואילו גרמניה מחזיקה באיראן שגרירות בטהראן בלבד.[15]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ قهرمانان ملی ایران. Vol 3. عبدالرفیع حقیقت (A. Haghighat). 2004. p.77, 81
- ^ As quoted by J. Polak in: قهرمانان ملی ایران. Vol 3. عبدالرفیع حقیقت (A. Haghighat). 2004. p84
- ^ قهرمانان ملی ایران. Vol 3. عبدالرفیع حقیقت (A. Haghighat). 2004. p.78
- ^ The Neglected Garden: The Politics and Ecology of Agriculture in Iran Keith Stanley McLachlan. 1988. מסת"ב 1-85043-045-4 p.40
- ^ Modern Iran: Roots and Results of Revolution. Nikki R. Keddie. Yale University Press. מסת"ב 0-300-09856-1 p.101
- ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2005-11-27. נבדק ב-2006-01-29.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Reynolds, Paul (2003-12-16). "Middle East | How Saddam could embarrass the West". BBC News. נבדק ב-2013-05-20.
- ^ "Iraqi Scientist Reports on German, Other Help for Iraq Chemical Weapons Program". Fas.org. נבדק ב-2013-05-20.
- ^ Melman, Yossi (2007-10-11). "Israel fails to prevent Germany freeing Iranian". Haaretz.com. נבדק ב-2013-05-20.
- ^ Hakakian, Roya (2007-10-04). "The End of the Dispensable Iranian". Der Spiegel. נבדק ב-2009-01-31.
- ^ "Germany and Iran Embroiled in Diplomatic Spat | Germany | Deutsche Welle | 28.04.2004". Dw-world.de. נבדק ב-2013-05-20.
- ^ http://www.israelnationalnews.com/News/News.aspx/218513
- ^ http://www.spiegel.de/politik/ausland/iran-versetzt-sigmar-gabriel-ein-affront-gegen-den-minister-a-1115166.html
- ^ https://www.handelsblatt.com/politik/international/sigmar-gabriel-in-iran-abfuhr-aus-dem-iran/12083100-2.html
- ^ אתר על יחסי מדינות
