לא יראה בך ערוות דבר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, מכלולזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
לא יראה בך ערוות דבר
(מקורות עיקריים)
ולא יראה בך ערוות דבר
מקרא ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ט"ו
תלמוד בבלי מסכת ברכות, דף כב עמוד א - דף כה עמוד א
משנה תורה הלכות קריאת שמע, פרק ג'
שולחן ערוך

אורח חיים, סימן עג

- אורח חיים, סימן עה

לא יראה בך ערוות דבר היא מצוות לא תעשה המופיעה בפרשת כי תצא, המחייבת במשנה תוקף להשמר מעריות בשעת מלחמה. חז"ל למדו מפסוק זה איסור לומר דברים שבקדושה מול ערווה.

ערווה כוללת לעניין זה, בנוסף לערוות איש או אשה, גם אברים שאמורים להיות מכוסים בגוף האשה. כחלק מאיסור זה, אסור לאדם לדבר דברי קדושה בשעה שערוותו גלויה, או שאין חציצה בין ליבו לערווה.

מקור הדין

המקור לדין מופיע בתורה, בחומש דברים:

כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ

מפסוק זה לומדים חז"ל, שבשעה שהאדם מדבר דברי קדושה, לא יראה ערווה, וערוותו לא תהיה גלויה [א][1].

התורה מדגישה, שאי-הקפדה על דין זה, עלול לגרום להסתלקות השכינה מעם ישראל: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא־יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ"[2].

בספר יראים[3] ובספר מצוות קטן[4] מנו מצווה זו בין תרי"ג המצוות: "הבו לה' כבוד ועוז הבו לה' כבוד שמו, צוה הקדוש ברוך הוא שלא להזכיר אדם דבר קדושה במקום ערוה"[3].

הדברים שאסור לאמרם

האיסור כולל אמירת קטעי תפילה, ברכות, לימוד תורה, אמירת הלכות וכדומה, וכן שבעת שמותיו של ה' שאינן נמחקים, והוא תקף בכל שפה[5].

בתלמוד מובא, שהאיסור כולל גם ברכת "שלום", מכיון ש"שלום" זהו אחד משמותיו של ה'[6]. רוב הראשונים פסקו דין זה להלכה[7] אך הרמב"ם לא הביא את הדין, ויש שהסיקו מכך שסובר שאין איסור בברכת שלום[8]. להלכה, נפסק בשולחן ערוך שאסור, מלבד בחדר האמצעי של בית המרחץ[9].

יש אוסרים אף לקרוא בשמו של אדם ששמו "שלום" במקומות אלו[10], ויש מתירים[11].

גם המילה "רחמנא" (בארמית: רחמן[12]) נחשבת לשמו של הקב"ה ואסור לאמרה במקום מטונף[13].

לגבי הכינוי "רחום", נחלקו הראשונים: לדעת הרמב"ם אין בו קדושה, ומותר להזכירו בכל מקום[14], ואילו לדעת הראב"ד, מאחר שלכינוי אין משמעות נוספת מלבד התייחסות לה', נחשב אף הוא כשם ה'[15]. בשולחן ערוך נפסק שכינויים אלו מותרים[16], אולם יש מהאחרונים שאוסרים[17]. שאר הכינויים, כגון "נאמן" ועוד - מותרים[5].

פרטי הדין

בתורה, איסור אמירת דברי קדושה מול ערווה נאמר בלשון ראיה, ולכן האיסור הוא גם מול ערוה מכוסה בכיסוי שקוף או מעבר לזכוכית. בתנאי תאורה שאינם מאפשרים את ראיית הערוה, אין איסור, ויש שסוברים שעצימת עיניים מועילה אף אם ניתן לראות[18], פוסקים רבים סבורים שעצימת עיניים אינה מספיקה, ויש לסובב את כל הגוף לצד אחר[19]. במקרה שהערווה מכוסה בכיסוי שקוף, מועילה עצימת עיניים[20].

האיסור הוא רק בדיבור בפה ולא במחשבה ("הרהור"). דבר זה נלמד מלשון הפסוק "ולא יראה בך ערות דבר", כלומר, הדיבור בלבד הוא שאסור ולא המחשבה, אין הבדל אם מדבר בקול או רק בשפתיים.

קטן שאינו ראוי לביאה (ילד מתחת לגיל תשע וילדה שטרם מלאו לה שלש שנים), דעת רבי משה איסרליש שמותר לדבר דברי קדושה מול ערוותו הגלויה, ודעת רבי יוסף קארו שאסור[21]. נחלקו הפוסקים האם לעניין טפח באשה ערווה האיסור הוא מגיל שלש כמו בערווה ממש[22] או שדין זה הוא רק בגיל מבוגר יותר, שאדם נמשך אליהן[23].

גם מול ערוות גוי אסור לדבר בדברי קדושה. דבר זה נלמד מהאמור אצל נח: "וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ" (ספר בראשית, פרק ט', פסוק כ"ג)[24].

יש שאוסרים לדבר דברי קדושה גם מול ערווה הנראית במסך או ראי[25], ויש מתירים[26].

האיסור קיים גם בזמן שערוות האדם המדבר מגולה, על-אף שהוא אינו רואה אותה[27]. דבר זה נלמד מלשון הפסוק "וְלֹֽא־יִרְאֶ֤ה", כלומר, שלא יוכלו לראות את הערווה הגלויה, אדם אחר[28] או ה'[א][29].

באשה

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – קול באשה ערווה, כיסוי ראש לנשים (הלכה)

מלבד האיסור מול ערווה, שמתייחס אף לערוות גבר, אצל אשה ישנם דברים נוספים שנחשבים לערווה:

  • טפח באשה ערווה - בכל מקום בגוף האשה שאמור להיות מכוסה, חשיפה בגודל טפח נחשבת לערווה מגולה. מסקנת הגמרא שדין זה נאמר "לאשתו - ולקריאת שמע"[30].
    להלכה נפסק בשולחן ערוך שגילוי טפח מאיברים בגוף האשה שאמורים להיות מכוסים - נחשבים לערווה, ואסור לדבר מולם דברי תורה, אך שיטת הרמ"א שטפח נאמר רק ביחס לאשתו, ואילו לגבי נשים אחרות אפילו פחות מטפח נחשב לערווה[31] [ב].
    גם לשיטה שעצימת עיניים אינה מועילה בערוה ממש, יש אומרים שבאיברים המכוסים מועילה עצימת עיניים[32] אך יש שאוסרים גם בזה[33].
    גוף האשה שונה מערווה ממש, בכך שהאשה עצמה מותרת באמירת דברי קדושה בזמן שהיא רואה את אבריה המכוסים. רוב הפוסקים סוברים שאין איסור לאשה גם כשהיא רואה איברים מכוסים של אשה אחרת (מלבד כשרואה ערוותה), אך יש אוסרים[34].
  • שיער באשה ערווה - שיער ראש אשה נשואה נחשב לאברים המכוסים[ג], אבל אינו נחשב לערווה אצל בתולות. ההיתר הוא רק לבתולות שלא התקדשו, אך שיער בתולות שנבעלו או שקיבלו קידושין על-אף שעדיין לא התחתנו, נחשב לערווה[35]. לגבי נשים שאינן יהודיות הסתפקו הפוסקים, האם מכיון שאינן מחויבות לכסות את הראש, גם אין זה נחשב לערווה. ספק זה הוא רק לגבי שיער ולא שאר הגוף, שטפח מאשה גויה נחשב כערווה[36]. מאידך, יש פוסקים שאפילו יהודיה שמחויבת לכסות את שערה, אם בקביעות הולכת בשיער מגולה, מותר לדבר דברי קדושה גם כאשר רואים את שערה, כמו שיער בתולות שפטורות מלכסות את שערן[37].
  • קול באשה ערווה - חז"ל למדו שגם קול זמר של אשה נחשב לערווה מהפסוק "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב" (מגילת שיר השירים, פרק ב', פסוק י"ד), ובשל כך כתבו הראשונים שאסור לדבר דברי קדושה כשאדם שומע קול זמר של אשה - אפילו אשתו, כיון שדבר זה נחשב כראיית ערווה[38].
    האחרונים סייגו, שבמקומות שאין אפשרות להימנע מכך, ששומעים נשים שרות ואין אפשרות לכפות עליהן לחדול מכך, עדיף לדבר דברי תורה מאשר להתבטל מהם לגמרי, משום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (ספר תהילים, פרק קי"ט, פסוק קכ"ו), אך יש להתאמץ לכוון את הלב רק לדברי הקדושה בהם הוא עוסק[39].
    יש מתירים לדבר דברי קדושה כאשר שומע קול זמר של אשה שאינו מכיר ולא ראה אותה – במציאות או בתמונה[40].

ליבו רואה את הערווה

האיסור קיים גם אם ליבו רואה את הערווה, על - אף שאינו רואה אותה בעיניו, כמו כן אין חילוק בין ערוותו לערוות אדם אחר[41] [ד].

בתלמוד מובאת מחלוקת האם האיסור קיים גם באיברים אחרים הרואים את הערווה. למסקנה, האיסור הוא רק בלב ולא בשאר האיברים, משום שלא ניתנה תורה למלאכי השרת[ה], אך אסור שאחד מאבריו יגע בערווה[42].

ההשלכות המעשיות לאיסור זה הן רק במקרה בו ערוות האדם מכוסה, ועיניו לא רואים ערווה, אך ליבו רואה:

  • הישן ערום בטליתו - אדם השוכב עירום מתחת לשמיכה ומוציא את ראשו, או שלובש חלוק שאין בו חציצה בין ליבו לערווה, אף על פי שערוותו מכוסה ועיניו לא רואות אותה, ליבו רואה את הערווה ואסור לדבר דברי תורה עד שיצמיד את הבגד לליבו, או שיחצוץ בזרועותיו בין ליבו לערווה[ו][43].
  • כנגד ערוות חברו - אדם שנמצא עם אדם אחר בתוך מים צלולים, אף אם הוא לבוש בבגד שמכסה את ערוותו, או שחוצץ בזרועותיו בין ליבו לערווה, כיון שליבו נמצא בתוך המים מול ערוות חבירו, אסור הוא לדבר בדברי קדושה[44]. אם ליבו מכוסה בבגד או שמוציא את ליבו מחוץ למים - מותר, בתנאי שאינו רואה בעיניו את ערוות חבירו. במים עכורים שריחם אינו רע - מותר[ז][45].
  • שנים שישנים במיטה אחת - שנים ששוכבים ערומים תחת אותה שמיכה, על אף שחוצצים בזרועותיהם בין ליבם לערווה, אסורים בדברי תורה מכיון שלב כל אחד מהם רואה את ערוות חבירו, וראו להלן[46].

שנים שישנים במיטה אחת

שני אנשים ששוכבים ערומים תחת אותה שמיכה, אסורים בדברי תורה, אם יש מגע בין האנשים מהמותניים ולמטה[ח][47], אפילו אם הוציאו ראשם מחוץ לשמיכה - כך שאינם רואים את הערווה בעיניהם, ואף כיסו את ליבם בשמיכה או בגד אחר. אם אין גופם נוגע אחד בשני, יש מתירים לקרוא אפילו פנים מול פנים[48] ויש אוסרים, אלא אם כן מפנים את גבם האחד לחבירו, או ששוכבים רחוק האחד מהשני[49].

מי ששוכב במיטה עם בניו הקטנים[ט] יכול לקרוא קריאת שמע ולדבר דברי קדושה בלי הפסקת בגד, ובתנאי שהסב את גבו, אך בניו הגדולים הינם ככל אדם[50], וכן קטנים שאינם בניו[51].

נחלקו בתלמוד לגבי אדם ששוכב במיטה אחת עם אשתו[47]. הרמב"ם פסק להקל שמותר אפילו אם נוגעים[52] וכן פסק בשולחן ערוך, אך מוסיף שעדיף להחמיר שאשתו היא ככל אדם כיון שיש הסוברים שהדבר אסור[53]. גם לשיטה שמותר, נפסק במשנה ברורה שצריך להפנות את גבו, ואם שניהם רוצים לקרוא קריאת שמע - שניהם צריכים להפנות את גבם[54].

שמירת קדושת מחנה ישראל

מלבד איסור אמירת דברים שבקדושה מול ערווה, נלמד מהפסוק שבזמן מלחמה על האדם לשמור על קדושת המחנה. במהות האיסור ביארו ראשונים, שנאמר כהרחקה לעריות[55] שכן בעת מלחמה החטא מצוי יותר[56] ויש שלמדו מן הפסוק ציווי לזהירות בנקיון המחנה בעת היציאה למלחמה[57].
לא לוקים על לאו זה, מכיון שאין בו מעשה.

יש מן האחרונים שכתבו, שכוונת הציווי המיוחד במלחמה הוא להזהיר על איסורי עריות מדרבנן, כגון יחוד עם הפנויה, שבעת מלחמה הם אסורים מהתורה[58]
מוני המצוות נחלקו האם מצווה זו נמנית בין תרי"ג מצוות: לדעת הבה"ג[59] הרמב"ן[60] והיראים[61] נמנה במניין המצוות, ולדעת הרמב"ם, הסמ"ק[62] והרשב"ץ[63]. הלאו אינו נמנה, משום שאינו אלא טעם למצוות כיסוי הצואה והתקנת היתד

ראו גם

והיה מחניך קדוש

ביאורים

  1. 1.0 1.1 רש"י (על הפסוק בחומש) מסביר ש"לא יראה" הכוונה היא שה' לא יראה את הערווה גלויה; תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה עמוד א.
  2. האזור שנחשב ל"איברים המכוסים" כולל את רוב גוף האשה, מלבד הראש והצוואר, הידיים (עד המרפק - לא כולל המרפק) והרגליים עד השוק - ובהגדרת שוק נחלקו האחרונים: יש שפירשו שהשוק הוא האבר שמעל הברך, ולכן הרגליים עד הברך ולא עד בכלל - אינם נחשבים לאברים המכוסים (משנה ברורה, סימן ע"ה, סעיף קטן ב' ), אולם יש הסבורים שייתכן והשוק הוא מהקרסול ומעלה, ורק כפות הרגליים אינן נחשבות לערווה(חזון אי"ש, אורח חיים סימן ט"ז סעיף קטן ח' ופוסקים נוספים, ר' בהרחבה במשנה ברורה, מהדורת דרשו תשע"ז, סימן ע"ה הערה 7)
  3. מקור הדין שאשה צריכה לכסות את הראש נלמד מהפסוק "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" (ספר במדבר, פרק ה', פסוק י"ח) ומכאן שהאשה מחויבת לכסות את ראשה - תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף עב עמוד א
  4. הסיבה לכך היא, שהתורה אסרה את הערווה בלשון ראיה "לא יראה בך ערוות דבר", וגם בלב שייכת ראיה: "ולבי ראה הרבה חכמה" (מגילת קהלת, פרק א', פסוק ט"ז) (משנה ברורה, סימן ע"ד, סעיף קטן ד' ).
  5. כלומר, למלאכי השרת אין ערווה, אך לבני האדם - להם ניתנה התורה - יש ערווה, ואינם יכולים להישמר מכך. (רש"י, מסכת ברכות, דף כד עמוד ב, ד"ה לא ניתנה תורה למלאכי השרת)
  6. לא מועיל להניח יד על הלב, מכיון שאין גוף מכסה גוף, ולכן צריך להצמיד את השמיכה או בגד אחר על הלב (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עד, סעיף ב ). הנחת יד של אדם אחר מועילה (משנה ברורה, סימן ע"ד, סעיף קטן ט' ).
  7. גם במים צלולים יש פיתרון - שיעכיר את המים ברגליו, ונחלקו בכך האחרונים האם האופציה הזו היא רק בקרקע, שתנועות הרגליים מעלות עפר או שאפילו בתוך כלי, תנועות הרגליים גורמות לקצף שגם הוא מספיק להחשיב את המים ככיסוי (משנה ברורה, סימן ע"ד, סעיף קטן י"א ).
  8. בביאור הלכה מסתפק האם "ממותניהם ולמטה" הכוונה רק לאזור האגן או לכל תחתית הגוף עד כפות הרגלים (ביאור הלכה, סימן ע"ג, סעיף א', ד"ה ממותניהם ולמטה )
  9. בנים עד גיל 12 ובנות עד גיל 11 נחשבים לקטנים, מגיל 13 ו- 12 (בהתאמה) נחשבים לגדולים. בטווח בין הגילאים, הדבר תלוי בהבאת שתי שערות.

הערות שוליים

  1. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה עמוד א.
  2. מלבי"ם ורלב"ג בפירושם על פסוק זה.
  3. 3.0 3.1 רבי אליעזר ממיץ, ספר יראים, סימן שצ"ב
  4. רבי יצחק מקורביל, סמ"ק, מצוה פג.
  5. 5.0 5.1 משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ה' ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פה, סעיף ב  ; משנה ברורה, סימן פ"ה, סעיף קטן י'
  6. נלמד מהפסוק "ויקרא לו ה' שלום"; תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י עמוד א.
  7. רי"ף ורא"ש במסכת ברכות, דף כו עמוד א.
  8. פרי חדש, הובא בפרי מגדים, סימן פ"ה, סעיף קטן ג', באשל אברהם.
  9. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פד, סעיף א .
  10. ב"ח ומגן אברהם, אך מתירים לומר שם זה בלעז; פרי חדש אוסר בכל שפה.
  11. ט"ז, הדעות הובאו במשנה ברורה, סימן פ"ד, סעיף קטן ו' , שפסק שמותר, כיון שבשל סופרים הלך אחר המיקל, אך ירא שמים יחמיר, וישנה מעט את השם, כגון: "שלו" או "שלון" וכדומה.
  12. הרב עזרא מלמד מילון ארמי-עיברי באתר פורטל הדף היומי.
  13. רבי משה פיינשטיין, איגרות משה, אורח חיים, חלק ד', סימן מ', אות כ"ז.
  14. מכיון שלא הוזכר בתלמוד שאסור לאמרו (משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ה'); רבינו יונה, על תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כו עמוד א.
  15. שכן לא נמצא בתנ"ך כינוי זה בהקשר נוסף; רבי אברהם בן דוד מפושקירה, השגות הראב"ד, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ה'.
  16. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פה, סעיף ב .
  17. ב"ח ופרי חדש, אך בשונה משאר דברי תורה ושמות ה' שאסורים בכל שפה, "רחום" אסור רק בעברית, מכיון שבשאר השפות הכינוי מקבל משמעויות נוספות; הובא במשנה ברורה, סימן פ"ה, סעיף קטן י' .
  18. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עה, סעיף ו .
  19. ב"ח ט"ז מגן אברהם הגר"א ועוד, הובאו במשנה ברורה, סימן ע"ה, סעיף קטן כ"ט .
  20. משנה ברורה, סימן ע"ה, סעיף קטן כ"ה .
  21. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עה, סעיף ד .
  22. ביאור הלכה, סימן ע"ה, סעיף א', ד"ה טפח מגולה
  23. וזה לא תלוי בגיל מדויק, אלא בהתפתחות הגופנית; רבי אברהם ישעיהו קרליץ, חזון איש, אורח חיים, סימן ט"ז סעיף קטן ח'; רבי שלמה זלמן אוירבך, הליכות שלמה - תפילה, פרק כ' סעיף ט'; רבי עובדיה יוסף, יביע אומר, חלק ו' סימן י"ד (מעריך שלב זה בסביבות גיל תשע).
  24. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה עמוד ב, אף שמהכתוב: "אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם" (ספר יחזקאל, פרק כ"ג, פסוק כ'), ניתן היה להבין שאין גופם של הגוים נחשב כערווה.
  25. רבי עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת, ירושלים: תשמ"א, חלק א' עמוד ל"ו, ומוכיח זאת מאיסור ערווה דרך חלון.
  26. רבי יוסף שווארץ, דברי יוסף, ירושלים: תרכ"ב, תשובה כ"ג; רבי וולף ברייר, שו"ת נחלת בנימין, פאקש: תרמ"ט, סימן כ"ו.
  27. משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י"ז
  28. גם אם בפועל כעת לא נמצא שם אדם נוסף.
  29. משנה ברורה, סימן ע"ה, סעיף קטן כ"ט .
  30. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כד עמוד א
  31. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עה, סעיף א  ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ט"ז
  32. ב"ח, פרי מגדים , רבי עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת, ירושלים תשמ"א, חלק א' עמוד ל"ה.
  33. חיי אדם, הגר"א והסמ"ג, מסקנת המשנה ברורה שבמקום שאי אפשר אחרת - אפשר לסמוך על המקילים וכך פסק גם רבי בן ציון אבא שאול, שו"ת אור לציון, חלק א' סימן ח'.
  34. הרמ"א בשיטת הרא"ש, שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עה, סעיף א , משנה ברורה, סימן ע"ה, סעיף קטן ח'
  35. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עה, סעיף ב  ; משנה ברורה, סימן ע"ה, סעיף קטן י"א .
  36. חיי אדם, הובא במשנה ברורה, סימן ע"ה, סעיף קטן י"ב .
  37. רבי עובדיה יוסף, יביע אומר, חלק ו', סימן י"ג.
  38. מרדכי בשם רבינו האי גאון ועוד; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עה, סעיף ג .
  39. משנה ברורה, סימן ע"ה, סעיף קטן י"ז .
  40. רבי עובדיה יוסף, יביע אומר, חלק א', סימן ו'.
  41. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כד עמוד א ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י"ז ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עד, סעיף א
  42. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה עמוד ב ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י"ז ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עד, סעיף ה .
  43. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כד עמוד ב ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י"ז ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עד, סעיף ג
  44. ב"ח, הובא במשנה ברורה, סימן ע"ד, סעיף קטן ו'
  45. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עד, סעיף ב .
  46. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עג, סעיף א
  47. 47.0 47.1 תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כד עמוד ב.
  48. חזון אי"ש אורח חיים, סימן ט"ז סעיפים קטנים ו', ט'.
  49. משנה ברורה, סימן ע"ג, סעיף קטן א' .
  50. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עג, סעיף ג עד סעיף ד' ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י"ח.
  51. משנה ברורה, סימן ע"ג, סעיף קטן ט' , אך מסייג שמתחת גיל 9 לבן ו-3 לבת, שטרם הגיעו לכלל ביאה - מותר אף בקטנים שאינם בניו.
  52. משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י"ח.
  53. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עג, סעיף ב
  54. משנה ברורה, סימן ע"ג, סעיף קטן ה' .
  55. רמב"ן, שכחת הלאוין על ספר המצוות לרמב"ם, מצוה י"א; פירוש המיוחס לראב"ד, על הספרי, פרשת כי תצא פיסקא רנ"ד.
  56. פירוש הרמב"ן לתורה, על ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ט"ו.
  57. ספר החינוך, סוף מצוה תקס"ו.
  58. רבי דוד פרדו, ספרי דבי רב, פרשת כי תצא סימן רנ"ח.
  59. אות רמ"ו
  60. שכחת הלאוין י"א.
  61. רבי אליעזר ממיץ, ספר יראים, מצוה שצ"ב.
  62. רבינו פרץ מקורביל, ספר מצוות קטן, סימן נ"ז.
  63. רשב"ץ, זוהר הרקיע אות ס"ו.