מלחמות פרס–רומא

מלחמות פרס רומא

סוג העימות	סכסוך מתמשך
תאריך	54 לפנה"ס – 628 לספירה
מקום	המזרח התיכון
תוצאה	ללא הכרעה
הצדדים הלוחמים הרפובליקה הרומית, האימפריה הרומית, האימפריה הרומית המזרחית האימפריה הפרתית, האימפריה הסאסאנית

מלחמות פרס–רומא הן סדרת מלחמות שנערכו בין העולם האיראני לעולם היווני-רומי בעת העתיקה במשך קרוב ל-700 שנה. סדרת המלחמות החלה בשנת 54 לפנה"ס בין הרפובליקה הרומית לבין האימפריה הפרתית, ונמשכה עד תום המלחמה בין האימפריה הרומית המזרחית (הביזנטית) לבין האימפריה הסאסאנית בשנת 628 לספירה. הסכסוך בין שתי הציוויליזציות כלל התנגשויות צבאיות ישירות, אך תפקיד משמעותי מילאו גם ממלכות חסות ושבטים נודדים בעלי ברית, ששימשו כמדינות חיץ או "פרוקסי" לשני הצדדים.

שטח המריבה השתרע בין הים התיכון לנהר הפרת שציין את גבול האימפריות הפרסיות. במזרח הקרוב כלל השטח שבמחלוקת את סוריה הגדולה, ארץ ישראל, עבר הירדן, אנטוליה, וכן את הממלכה הנוצרית המתהווה של ארמניה.

למרות התמשכותן הארוכה, למלחמות הרומיות-פרסיות לא הייתה תוצאה חד משמעית. שכן גם הרומאים וגם הפרסים הותקפו על ידי ח'ליפות הראשידון כחלק מהכיבוש המוסלמי. מתקפות המוסלמים הביאו לקריסת האימפריה הסאסאנית וצמצמו במידה רבה את האימפריה הביזנטית לאזור אסיה הקטנה במלחמות הערביות-ביזנטיות שבאו לאחר מכן. מלבד תזוזות בצפון, הגבול הרומי-פרסי נותר יציב ברובו לאורך כל הסכסוך, אם כי היה נתון לפלישות: ערים, מצודות ופרובינציות נבזזו, נתפסו, נהרסו ועברו ידיים ללא הרף, אך לאף צד לא היה הכוח הלוגיסטי או כוח האדם לקיים קמפיינים צבאיים ארוכים שכאלה הרחק מגבולותיו. שום יריב לא היה יכול להתקדם רחוק מדי מבלי להסתכן במתיחת יתר של הקוים שלו. שני הצדדים ביצעו כיבושים קצרי מועד זה בשטחו של זה, אך כעבור זמן, האיזון כמעט תמיד הושב על כנו. למרות שהיו שונים בתחילה בטקטיקות הצבאיות, הרומאים והפרסים אימצו אותן בהדרגה זה מזה, ובמחצית השנייה של המאה ה-6, הצדדים היו דומים ושווים בכוחם.

בסופו של דבר, השקעת המשאבים במהלך מלחמות רומא–פרס התגלו כהרסניות עבור שני הצדדים, שכן הלחימה הממושכת הותירה אותם תשושים ופגיעים מבחינה צבאית לנוכח הופעתו הפתאומית של הצבא המוסלמי. הח'ליפות הצעירה, שנהנתה ממצבן המוחלש של שתי האימפריות, סיפחה במהירות את פרס בחזית הסאסאנית; ואת הלבנט, הקווקז, מצרים ושאר צפון אפריקה בחזית הביזנטית.

רקע

רומא, פרתיה והאימפריה הסלאוקית בשנת 200 לפנה"ס. עד מהרה יפלשו גם הרומאים וגם הפרתים לשטחים שבשליטת הסלאוקים, ויהפכו למדינות החזקות ביותר במערב אסיה.

מהמאה השלישית לפנה"ס ועד תחילת המאה השביעית לספירה, השחקנים העיקריים במזרח הקרוב היו אימפריות, אשר הצליחו לבסס ולהבטיח טריטוריות יציבות. הרומאים והפרתים באו במגע באמצעות כיבושים של חלקים מהאימפריה הסלאוקית.

במהלך המאה ה-3 לפני הספירה, הפרתים היגרו מהערבה האירואסייתית לאזור שכיום הוא צפון איראן. למרות שנכבשו לזמן מה על ידי הסלאוקים, הם התנתקו במאה ה-2 לפני הספירה והקימו מדינה עצמאית שהתרחבה בהתמדה על חשבון השליטים הקודמים, ובמהלך המאה ה-2 ותחילת המאה ה-1 לפני הספירה, הם כבשו את פרס, מסופוטמיה וארמניה.

הרומאים גירשו את הסלאוקים משטחיהם באנטוליה בתחילת המאה ה-2. לפנה"ס, לאחר תבוסתו של אנטיוכוס השלישי בתרמופילאי ובקרב מגנסיה. לבסוף, בשנת 64 לפני הספירה, פומפיוס כבש את השטחים הסלאוקים הנותרים בסוריה, חיסל את מדינתם וקידם את הגבול המזרחי של הרומאים עד לפרת, שם הוא פגש את בטריטוריה שנכבשה בידי הפרתים.

מלחמות רומא והפרתים

מפת אזורי הסכסוך העיקריים

ראו גם – קרב חרן

הרפובליקה הרומית והפרתים

המהלך הפרתי במערב החל בתקופתו של מיתרידטס הראשון, מלך פרתיה וחודש על ידי מיתרידטס השני, שניהל משא ומתן ללא הצלחה עם לוקיוס קורנליוס סולה הרומאי על ברית רומית-פרתית (105 לפנה"ס בערך). כאשר הקונסול לוקולוס פלש לממלכת ארמניה והוביל מתקפה נגד טיגרנס הגדול, שליט ארמניה בשנת 69 לפני הספירה, הוא שלח למלך פרס פראטס השלישי אזהרות שהניאו אותו מלהתערב.

בשנים 66–65 לפני הספירה, פומפיוס הגיע להסכם עם פראטס, וכוחות רומאים-פרתים פלשו לארמניה, אך עד מהרה התגלעה מחלוקת על גבול הפרת. לבסוף, פראטס השתלט על מסופוטמיה, למעט המחוז המערבי של אדסה, שהפך לאזור חסות רומי.

בשנת 53 לפנה"ס, המצביא הרומי מרקוס ליקיניוס קראסוס הוביל פלישה למסופוטמיה שהובילה לתוצאות הרסניות; הוא ובנו פובליוס נהרגו בקרב חרן על ידי הפרתים תחת פיקודו של המצביא סורנה. הפרתים פשטו על סוריה בשנה שלאחר מכן, וערכו פלישה גדולה בשנת 51 לפני הספירה, אך צבאם נתפס במארב ליד אנטיגוניה על ידי הרומאים, והם נהדפו.

הפרתים נותרו נייטרליים במידה רבה במהלך מלחמת האזרחים של קיסר, ונלחמו בין כוחות שתמכו ביוליוס קיסר לבין כוחות שתמכו בפומפיוס בסנאט הרומי. עם זאת, הם שמרו על יחסים עם פומפיוס, ולאחר תבוסתו ומותו, כוח פרתי בפיקודו של פקורוס הראשון סייע למצביא קאקיליוס באסוס, שהיה נצור בעמק אפאמיה על ידי נאמני קיסר. עם תום מלחמת האזרחים, יוליוס קיסר תכנן מערכה נגד פרתיה, אך ההתנקשות בו מנעה את המלחמה. הפרתים תמכו בברוטוס ובקסיוס במהלך מלחמת האזרחים של המתנקשים שבאה לאחר מכן, ושלחו כוח להילחם לצידם בקרב פיליפי בשנת 42 לפנה"ס.

לאחר תבוסתם של המתנקשים, פלשו הפרתים לשטח האימפריה הרומית בשנת 40 לפנה"ס, יחד עם הרומאי קווינטוס לאביינוס, תומך לשעבר של ברוטוס וקסיוס. הם כבשו במהירות את הפרובינקיה הרומית סוריה והתקדמו ליהודה, הדיחו את המלך החשמונאי הורקנוס השני והמליכו את אחיינו מתתיהו אנטיגונוס השני. לתקופה קצרה, כל המזרח הרומי (וארץ ישראל במרכזו) עמד להישמט מידי הרומאים. אך סיום מלחמת האזרחים הרומית השנייה החזיר במהרה את כוחה של רומא באזור.

מרקוס אנטוניוס שלח את ונטידיוס להתנגד ללאביינוס, שפלש לאנטוליה. עד מהרה נדחק לאביינוס חזרה לסוריה על ידי כוחות רומאים, ולמרות שקיבל תגבורת מצד הפרתים, הובס, נפל בשבי ונהרג. לאחר שספגו תבוסה נוספת ליד שערי סוריה, הפרתים נסוגו מסוריה. הם חזרו בשנת 38 לפנה"ס אך הובסו באופן מכריע על ידי ונטידיוס, והמלך פקורוס נהרג. ביהודה, אנטיגונוס הודח בסיוע רומאי על ידי הורדוס בשנת 37 לפנה"ס.

לאחר החזרת השליטה הרומית בסוריה וביהודה, הוביל מרקוס אנטוניוס צבא עצום לאטרופטנה, אך כוחות המצור שלו ונלוויהם בודדו והושמדו, בעוד בעלי בריתו הארמנים ערקו. הרומאים, שלא הצליחו להתקדם לעבר עמדות הפרתים, נסוגו עם אבדות כבדות. אנטוניוס היה שוב בארמניה בשנת 33 לפנה"ס כדי להצטרף למלך מדי נגד אוקטביאנוס והפרתים. דאגות אחרות אילצו אותו לסגת, וכל האזור עבר לשליטה פרתית.

האימפריה הרומית והפרתים

ערך מורחב – המלחמות הפרתיות

האימפריה הפרתית, ממלכות-הבת שלה ושכנותיה בשנת 1 לספירה

המתחים הגואים בין שתי המעצמות איימו בפתיחת מלחמה מחודשת, עד שאוקטביאנוס ופראטאקס הגיעו לפשרה ב-1 לספירה. על פי ההסכם, פרתיה התחייבה להסיג את כוחותיה מארמניה ולהכיר בה כמדינת חסות רומית דה פקטו. אף על פי כן, היריבות הרומית-פרסית על השליטה וההשפעה בארמניה נמשכה ללא הפוגה במשך כמה עשורים. החלטתו של המלך הפרתי ארטבן השלישי (ארטבאנוס III) להושיב את בנו על כס המלוכה הארמני הפנוי עוררה מלחמה עם רומא בשנת 36 לספירה, אשר הסתיימה כאשר ארטבן השלישי ויתר על תביעותיו. מלחמה פרצה בשנת 58 לספירה, לאחר שהמלך הפרתי וולוגסס הראשון הציב בכוח את אחיו טירידאטס על כס המלוכה הארמני. כוחות רומאים הדיחו את טירידאטס והחליפו אותו בנסיך קפדוקי, מה שגרם למלחמה ממושכת. מלחמה זו הגיעה לסיומה בשנת 63 לספירה לאחר שהרומאים הסכימו לאפשר לטירידטס ולצאצאיו לשלוט בארמניה בתנאי שיקבלו את המלוכה מהקיסר הרומי.

סדרה חדשה של חיכוכים החלה במאה ה-2 לספירה, במהלכה הרומאים החזיקו בעקביות ביתרון על פרתיה. הקיסר הרומי טראיאנוס פלש לארמניה ולמסופוטמיה במהלך השנים 114 ו-115 וסיפח אותן כפרובינקיות רומיות. הוא כבש את בירת הפרתים, קטסיפון על החידקל, והפליג במורד הנהר למפרץ הפרסי. עם זאת, בשנת 115 לספירה פרצו מרידות בשטחים הפרתים הכבושים, יחד עם מרד יהודי גדול בשטח הרומי, שגרמו ללחץ על משאבי הצבא הרומיים. כוחות פרתים תקפו עמדות רומיות מרכזיות, וחיילות המצב הרומיים בסלאוקיה, נציבין ואדסה גורשו על ידי התושבים המקומיים. טריאנוס הכניע את המורדים במסופוטמיה, אך לאחר שהציב את הנסיך הפרתים פרתמספטס על כס המלוכה כשליט בובה, הוא הסיג את כוחותיו לסוריה. טריאנוס מת בשנת 117, לפני שהספיק לארגן מחדש ולבסס את השליטה הרומית בפרובינציות הפרתיות.

מלחמת הפרתים של טריאנוס הביאה לשינוי דגש ב'אסטרטגיה הגדולה של האימפריה הרומית', אך יורשו, אדריאנוס, החליט כי לטובתה של רומא יש לחדש את נהר הפרת כגבול שליטתה הישירה. אדריאנוס חזר למצב הקיים, והחזיר את שטחי ארמניה, מסופוטמיה וחדייב לשליטיהם ולמלכי החסות הקודמים.

תבליט המתאר מלחמה עם פרתיה על שער ספטימיוס סוורוס, שנבנה לזכר הניצחונות הרומיים

מלחמה על ארמניה פרצה שוב בשנת 161, כאשר וולוגסס הרביעי ניצח את הרומאים שם, כבש את אדסה והחריב את סוריה. בשנת 163, מתקפה נגדית רומית תחת סטטיוס פריסקוס הביסה את הפרתים בארמניה והציבה מועמד מועדף על כס המלוכה הארמני. בשנה שלאחר מכן פלש אווידיוס קסיוס למסופוטמיה, ניצח בקרבות בדורה-אירופוס ובסלאוקיה ובזז את קטסיפון בשנת 165. מגפה שפקדה את פרתיה באותה תקופה, אולי של אבעבועות שחורות, התפשטה לצבא הרומי ואילצה את נסיגתו. זה היה מקורה של המגפה האנטונינית שהשתוללה במשך דור ברחבי האימפריה הרומית. בשנים 195–197, מתקפה רומית תחת הקיסר ספטימיוס סוורוס הובילה לכיבוש צפון מסופוטמיה על ידי רומא עד לאזורים סביב נציבין, סינגרה ולביזה השלישית של קטסיפון.

מלחמה אחרונה נגד הפרתים נפתחה על ידי הקיסר קרקלה, שבזז את ארביל בשנת 216. לאחר הירצחו, יורשו מקרינוס הובס על ידי הפרתים ליד נציבין. בתמורה לשלום, הוא היה מחויב לשלם עבור הנזק שגרם קרקלה.

מלחמות רומא והסאסאנים

ראו גם – קרב אדסה

בתקופת רומא הקדומה והסאסאנים

הסכסוך התחדש זמן קצר לאחר הפלת השלטון הפרתי וייסוד האימפריה הסאסאנית על ידי ארדשיר הראשון. ארדשיר (מלך 226–241) פשט על מסופוטמיה וסוריה בשנת 230 ודרש את כל השטחים לשעבר של האימפריה האחמנית. לאחר משא ומתן חסר תועלת, יצא אלכסנדר סוורוס נגד ארדשיר בשנת 232. חלק אחד של צבאו צעד לתוך ארמניה, בעוד ששני חלקים אחרים נעו דרומה ונכשלו. בשנים 238–240, לקראת סוף שלטונו, ארדשיר תקף שוב, וכבש מספר ערים בסוריה ובמסופוטמיה, כולל חרן, נציבין וחטרא.

תבליט לזכר ניצחונותיו של שאפור הראשון בחזית המערבית, המתאר אותו רכוב על סוס עם הקיסר ולריאנוס שבוי, גורדיאנוס השלישי המת וקיסר כורע, אולי פיליפוס הערבי

המאבק התחדש והתעצם תחת יורשו של ארדשיר, שאפור הראשון. הוא פלש למסופוטמיה וכבש את חטרא, מדינת חיץ אשר שינתה בסמוך את נאמנותה אך כוחותיו הובסו בקרב ליד רסנה בשנת 243. חרן ונציבין נכבשו מחדש על ידי הרומאים. מעודד מהצלחה זו, התקדם הקיסר גורדיאנוס השלישי במורד נהר הפרת אך הובס ליד קטסיפון בקרב מיסיכה בשנת 244. גורדיאנוס מת בקרב או נרצח על ידי אנשיו. פיליפוס הפך לקיסר, ושילם 500,000 דינרים לפרסים במסגרת הסכם שלום שנחתם בחיפזון.

עם התערערות האימפריה הרומית עקב פלישות גרמאניות ורצף של כהונות קצרות של הקיסרים, שאפור הראשון חידש את התקפותיו. בתחילת שנות ה-250, פיליפוס היה מעורב במאבק על השליטה בארמניה. שאפור כבש את ארמניה והרג את מלכה, ניצח את הרומאים בקרב ברבלסוס בשנת 253, ולאחר מכן כנראה כבש ובזז את אנטיוכיה. בין השנים 258 ו-260, שאפור לכד את הקיסר ולריאנוס לאחר שניצח את צבאו בקרב אדסה. הוא התקדם לאנטוליה אך הובס על ידי כוחות רומאים שם. התקפות מצד אודינת מתדמור אילצו את הפרסים לסגת משטח רומא, ולמסור את קפדוקיה ואנטיוכיה.

בשנים 275 ו-282 תכננו אורליאנוס ופרובוס לפלוש לפרס, אך שניהם נרצחו לפני שהספיקו להגשים את תוכניותיהם. בשנת 283 פתח הקיסר קארוס בפלישה מוצלחת לפרס, ובזז את בירתה, קטסיפון. הוא כנראה היה מרחיב את כיבושיו אלמלא מת בדצמבר של אותה שנה. יורשו, נומריאנוס, נאלץ על ידי צבאו לסגת, לאחר שנבהל מהאמונה שקארוס מת מפגיעת ברק.

לאחר תקופה קצרה של שלום בתחילת שלטונו של דיוקלטיאנוס, חידש המלך הפרסי נארסה את פעולות האיבה עם פלישתו לארמניה, והביס את הקיסר גלריוס לא רחוק מחרן בשנת 296 או 297. עם זאת, בשנת 298 ניצח גלריוס את נארסה בקרב סאטלה, בזז את הבירה קטסיפון ושדד את אוצר פרס ואת ההרמון המלכותי. הסכם השלום שהתקבל העניק לרומאים שליטה על האזור שבין החידקל לזב הגדול. הניצחון הרומי היה המכריע ביותר במשך עשרות שנים: כל השטחים שאבדו, כל האדמות השנויות במחלוקת והשליטה בארמניה היו בידי הרומאים. ערים רבות ממזרח לחידקל ניתנו לרומאים, כולל טיגרנקרתא, דהוכ וערים רבות נוספות.

מסעו הכושל של יוליאנוס בשנת 363 שהביא לאובדן ההישגים הטריטוריאליים הרומיים במסגרת הסכם השלום משנת 299

ההסדרים של שנת 299 נמשכו עד אמצע שנות ה-330, כאשר שאפור השני החל בסדרת מתקפות נגד הרומאים. למרות סדרת ניצחונות בקרב, שהגיעו לשיאם בהפלת הצבא הרומי בראשות קונסטנטיוס השני בסינגרה (348), מסעותיו לא השיגו השפעה מתמשכת רבה: שלושה ניסיונות למצור פרסי על נציבין, שנודעה באותה תקופה כחיונית לכיבוש מסופוטמיה, נהדפו, ובעוד שאפור הצליח בשנת 359 להטיל מצור בהצלחה על העיר 'אמידה' ולכבוש את סינגרה, שתי הערים נכבשו במהרה על ידי הרומאים.

רגיעה זמנית אירעה במהלך שנות ה-350, בזמן ששאפור נלחם בהתקפות נוודים על גבולותיה המזרחיים ולאחר מכן הצפוניים של פרס. אך הוא פתח במערכה חדשה בשנת 359 בעזרת השבטים המזרחיים שאותם הביס בינתיים, ולאחר מצור קשה כבש שוב את אמידה. בשנה שלאחר מכן הוא כבש את בזאבדה וסינגרה, והדף את מתקפת הנגד של קונסטנטיוס השני. המחיר העצום של ניצחונות אלה החליש אותו, והוא ננטש במהרה על ידי בעלי בריתו הברברים, מה שהותיר אותו פגיע למתקפה הגדולה בשנת 363 של הקיסר הרומי יוליאנוס הכופר, שהתקדם במורד הפרת אל קטסיפון עם צבא גדול. למרות ניצחון טקטי בקרב קטסיפון מול החומות, יוליאנוס לא הצליח לכבוש את בירת פרס או להתקדם עוד ונסוג לאורך החידקל. לאחר שהוטרד על ידי הפרסים, יוליאנוס נהרג בקרב סמארה, במהלך נסיגה קשה לאורך החידקל. כאשר הצבא הרומי תקוע בגדה המזרחית של הפרת, יורשו של יוליאנוס, יוביאנוס, חתר לשלום והסכים לוויתורים גדולים בתמורה למעבר בטוח החוצה מהשטח הפרסי. הרומאים ויתרו על נחלותיהם הקודמות ממזרח לחידקל, כמו גם על נציבין וסינגרה, ושאפור כבש במהרה את ארמניה, שננטשה על ידי הרומאים.

ההפוגה הגדולה במאה החמישית

החל מסוף המאה הרביעית ועד תחילת המאה השישית, הסכסוך נכנס לתקופת השלווה הארוכה ביותר שלו. בשנת 383 או 384 ארמניה הפכה שוב לסלע מחלוקת בין האימפריה הרומית לאימפריה הסאסאנית, אך מעשי איבה לא התרחשו. הסכם שלום סופי נחתם בשנת 384 או 387, והוא חילק את ארמניה בין שתי המדינות, בין שאפור השלישי ותאודוסיוס הראשון. בשנים הבאות, השטחים הצפוניים של האימפריה הרומית חוו פלישת עמים על ידי שבטים גרמאניים, אלאנים והונים, בעוד שגבולותיה הצפוניים של פרס היו מאוימים תחילה על ידי מספר עמים הונים ולאחר מכן על ידי ההפתליטים. איומים אלה הטרידו את האימפריות ועל כן ביניהן השקט נשמר. הרגיעה נקטעה רק על ידי שתי מלחמות קצרות, הראשונה בשנים 421–422 כאשר בהראם החמישי רדף פקידים פרסיים בכירים שהתנצרו, והשנייה בשנת 440, כאשר יזדגרד השני פשט על ארמניה הרומית.

תבליט על פני סלע בנקש-י רוסתם, המתאר את ניצחונו של שאפור הראשון על הקיסר הרומא ולריאנוס ופיליפ הערבי

רומא המזרחית (ביזנטיון) והסאסאנים

מפה של הגבול הרומי-פרסי לאחר חלוקת ארמניה בשנת 384. הגבול נותר יציב עד המאה החמישית

מלחמת אנסטסיוס

"מלחמת אנסטסיוס" סיימה את תקופת השלום הארוכה ביותר ששתי המעצמות נהנו ממנה אי פעם. המלחמה פרצה כאשר מלך פרס קבאד הראשון ניסה להשיג תמיכה כספית מהקיסר הביזנטי אנסטסיוס הראשון. הקיסר סירב לספק אותה והמלך הפרסי ניסה להשיג אותה בכוח. בשנת 502 לספירה, הוא כבש במהירות את העיר ארזורום שלא הייתה ערוכה, והטיל מצור על אמידה במהלך הסתיו והחורף (502–503). המצור על אמידה התגלה כקשה הרבה יותר ממה שציפה קבאד. המגינים הדפו את ההתקפות הפרסיות במשך שלושה חודשים לפני שהובסו. בשנת 503, הרומאים ניסו להטיל מצור כושל על אמידה שכעת הייתה בשליטת הפרסים, בעוד קבאד הטיל מצור על אדסה עם תוצאות דומות.

לבסוף, בשנת 504, הרומאים השיגו שליטה באמצעות חידוש המאמץ על אמידה, מה שהוביל לנפילת העיר בחזרה לידיהם. באותה שנה הושגה שביתת נשק כתוצאה מפלישת ההונים מהקווקז לארמניה. למרות ששתי המעצמות ניהלו משא ומתן ממושך, רק בנובמבר 506 נחתם הסכם. במהלך המשא ומתן חוסר האמון ההדדי היה גבוה, והרומאים, שחשדו בבגידה, תפסו את הפקידים הפרסיים. לאחר ששוחררו, הפרסים העדיפו להישאר בנציבין. לא הרבה ידוע על תנאי ההסכם. ההיסטוריון פרוקופיוס קבע כי הוסכם על שלום לשבע שנים, וסביר להניח שהרומאים העבירו לפרסים תמורה כלכלית.

בשנת 505, הורה אנסטסיוס על בניית עיר מבוצרת גדולה בדארה. במקביל, שודרגו הביצורים הרעועים גם באדסה, באטנה ואמידה. למרות שלא התרחשו סכסוכים נוספים בקנה מידה גדול בתקופת שלטונו של אנסטסיוס, המתיחות נמשכה, במיוחד בזמן שהעבודה בדארה נמשכה. פרויקט בנייה זה הפך למרכיב מרכזי בהגנות הרומיות, וגם למקור מתמשך למחלוקת עם הפרסים, שהתלוננו כי הוא מפר את האמנה משנת 422, לפיה שתי האימפריות הסכימו לא להקים ביצורים חדשים באזור הגבול. אנסטסיוס המשיך בפרויקט למרות התנגדויות הפרסים, והחומות הושלמו עד השנים 507–508.

המלחמה האיברית

האימפריות הרומיות והפרסיות לצד שכנותיהן, בשנת 477

בשנים 524–525 לספירה, קבאד הציע שהקיסר יוסטניוס הראשון יאמץ את בנו, ח'וסרו הראשון, אך המשא ומתן נכשל במהרה. ההצעה התקבלה בתחילה בהתלהבות על ידי הקיסר הרומי ואחיינו, יוסטיניאנוס הראשון, אך היועץ-המחוקק של יוסטיניוס, פרוקולוס, התנגד למהלך, מתוך אמונה שאימוץ ח'וסרו יעניק לו ולפרסים לגיטימציה לתביעת כס המלוכה הקיסרי. המתיחות בין שתי המעצמות התגברה עוד יותר עקב עריקתו של המלך האיברי-בקווקז גורגן לרומאים. בשנת 524/525 האיבריים התקוממו במרד נגד פרס, לאחר תקדים של הממלכה הנוצרית השכנה אגריסי, והרומאים גייסו הונים מצפון הקווקז כדי לסייע להם. ראשית, שני הצדדים העדיפו לנהל "מלחמה באמצעות שליחים", באמצעות בעלי ברית ערבים בדרום והונים בצפון. קרבות גלויים בין הרומאים לפרס פרצו באזור עבר הקווקז ובמסופוטמיה העליונה עד השנים 526–527.

שנות המלחמה הראשונות היטיבו עם הפרסים: עד שנת 527 דוכא המרד האיברי, מתקפה רומית נגד נציבין והאזור באותה שנה נכשלה, וכוחות רומיים שניסו לבצר ערים נמנעו מכך על ידי התקפות פרסיות. בניסיון לתקן את הליקויים שהתגלו מההצלחות הפרסיות הללו, הקיסר הרומי החדש, יוסטיניאנוס הראשון, ארגן מחדש את צבאות המזרח. בשנת 528 ניסה המצביא הרומאי בליסאריוס ללא הצלחה להגן על פועלים רומאים בת'אנוריס, והחל לבנות מבצר על הגבול. פשיטות הרסניות של הלח'מידים (שבטים ערבים בחסות פרסית) על סוריה בשנת 529 עודדו את יוסטיניאנוס לחזק את בעלי בריתו הערבים, ועזרו למנהיג הע'סני אל-חארית אבן ג'בלה לאחד ולגבש קואליציה שבטית שהייתה רופפת.

בשנת 530, מתקפה פרסית גדולה במסופוטמיה הובסה על ידי כוחות רומיים בפיקודו של בליסריוס בדארה, בעוד שמתקפה פרסית שנייה בקווקז הובסה על ידי סיטאס בסאטלה. אך שנה לאחר מכן בליסריוס הובס על ידי כוחות פרסיים ולחמידים ב"קרב קליקוניקום" שהתרחש בא-רקה. הכישלון הביא לפיטוריו. באותה שנה הרומאים כבשו כמה מבצרים בארמניה, בעוד שהפרסים כבשו שני מבצרים במזרח אגריסי (לאזיכה). מיד לאחר קרב קליקוניקום, התנהל משא ומתן שלא צלח בין שליחו של יוסטיניאנוס, הרמוגנס, לקבאד. מצור פרסי על מרטירופוליס (כיום סילבן, ) נקטע על ידי מותו של קבאד הראשון והמלך הפרסי החדש, ח'וסרו הראשון, פתח מחדש בשיחות באביב 532 ולבסוף חתם על שלום בספטמבר 532, שנמשך פחות משמונה שנים. שתי המעצמות הסכימו להחזיר את כל השטחים הכבושים, והרומאים הסכימו לבצע תשלום חד פעמי של שווה ערך ל-11,000 ליברות זהב. הרומאים השיבו לעצמם את מבצרי אגריסי (לאזיכה), איבריה הקווקזית נותרה בידי פרס, והאיברים שעזבו את ארצם קיבלו את הבחירה להישאר בשטח רומא או לחזור לארץ מולדתם.

מלחמת לאזיכה

האימפריות בתקופת יוסטיניאנוס

הפרסים הפרו את הסכם השלום בשנת 540, כנראה בתגובה לכיבוש מחדש של חלק ניכר מהאימפריה המערבית לשעבר על ידי הרומאים, אשר התאפשר על ידי הפסקת המלחמה במזרח. ח'וסרו הראשון פלש לסוריה והחריב בה ערים, סחט סכומי כסף גדולים מערי סוריה ומסופוטמיה, ובזז באופן שיטתי ערים אחרות, כולל אנטיוכיה, שאוכלוסייתה גורשה לשטח הפרסי. הקמפיינים המוצלחים של בליסריוס במערב הביזנטי עודדו את הפרסים לחזור למלחמה, תוך ניצול טרדת הכיבוש הרומי במקומות אחרים וגם בניסיון לבלום את התרחבות השטח והמשאבים הרומיים. שנה קודם לכן, התחדשה הלחימה על ידי פשיטה לח'מידית בראשות אל-מונדיר הרביעי, אשר הובסה על ידי הע'סנים תחת אל-חרית' בן ג'בלה.

ח'וסראו הראשון פלש ללאזיכה בצפון, בשנת 541. בליסריוס נקרא במהירות על ידי יוסטיניאנוס למזרח כדי להתמודד עם האיום הפרסי, בעוד האוסטרוגותים באיטליה, שהיו בקשר עם מלך פרס, פתחו במתקפת נגד בהנהגת טוטילה. בליסריוס עלה לשטח וניהל מערכה נגד נציבין ללא תוצאות. באותה שנה, לאזיכה העבירה את נאמנותה לפרס וח'וסרו הוביל צבא כדי לשמר את מחויבותה הקודמת. בשנת 542 ח'וסרו פתח במתקפה נוספת במסופוטמיה וניסה ללא הצלחה לכבוש את סרג'יופוליס (רצף). הוא נסוג במהרה אל מול צבא בפיקודו של בליסריוס, בדרכו לבזוז את העיר קליניקום (כיום א-רקה). התקפות על מספר ערים רומיות נהדפו והמצביא הפרסי הובס ונלכד בדארה.

כוחות רומיים במזרח, שמנו 30,000 איש, פלשו לארמניה בשנת 543, נגד בירת ארמניה הפרסית, דווין. המתקפה נכשלה במארב קפדני של כוח פרסי קטן, בכפר בשם "אנגלון" הסמוך לעיר הבירה. ח'וסרו צר על אדסה בשנת 544 ללא הצלחה ובסופו של דבר העיר נפדתה בכסף, והפרסים עזבו לאחר כמעט חודשיים. בעקבות הנסיגה הפרסית, שני שליחים רומאים, קונסטנטינוס וסרגיוס, המשיכו לקטסיפון כדי לארגן הפסקת אש עם חוסראו (המלחמה נמשכה תחת שלטון גנרלים אחרים ובמידה מסוימת הושפעה מהמגפה היוסטיניאנית, שבגללה נסוג ח'וסראו זמנית מהשטח הרומי). בשנת 545 הוסכם על הפסקת אש לחמש שנים, שהובטחה על ידי תשלומים רומיים לפרסים.

סצנת ציד המציגה את המלך ח'וסרו הראשון (אמנות סאסאנית מהמאה ה-7, מוצג כיום בפריז)

בתחילת שנת 548, גובאנס מלך לזיכה ביקש מיוסטיניאנוס להשיב את החסות הרומית. הקיסר ניצל את ההזדמנות, ובשנים 548–549 שילב כוחות רומיים ולזיכיים עם המגיסטר מיליטום של ארמניה. המצביא הרומי דגיסתאוס זכה בסדרה של ניצחונות נגד צבאות פרס, אם כי הם לא הצליחו לכבוש את חיל המצב המרכזי בעיר פטרה שלחוף הים השחור (כיום ציחיסדזירי). בשנת 551, מחליפו של דגיסתאוס הצליח לבסוף לכבשה והרס את ביצוריה. באותה שנה, מתקפה פרסית כבשה את מזרח לזיכה. הפסקת האש שנקבעה בשנת 545 חודשה מחוץ ללזיכה לחמש שנים נוספות בתנאי שהרומאים ישלמו לפרסים 2,000 ליברות זהב בכל שנה.

הגבול הרומי-פרסי המזרחי בזמן מותו של יוסטיניאנוס בשנת 565, כאשר לזיכה הייתה בידיים רומיות מזרחיות (ביזנטיות).

הרומאים לא הצליחו לגרש לחלוטין את הסאסאנים מלאזיכה. בשנת 554, הפרסים הצליחו לסלק מטלפיס צבא ביזנטי שהגיע בסמוך. בלזיכה נמשכה המלחמה ללא תוצאות חד משמעיות במשך מספר שנים, מבלי שאף צד מצליח ליצור הישגים משמעותיים. ח'וסרו, שנאלץ כעת להתמודד עם ההונים הלבנים, חידש את הפסקת האש בשנת 557, הפעם מבלי להחריג את לאזיכה: המשא ומתן נמשך להסכם שלום סופי. לבסוף, בשנת 562, שליחי יוסטיניאנוס וח'וסרו גיבשו הסכם שלום לחמישים שנה (שהחזיק בפועל רק עשור). הפרסים הסכימו לפנות את לאזיכה וקיבלו העברה שנתית של מענקים כספיים. שני הצדדים הסכימו לא לבנות ביצורים חדשים ליד הגבול ולצמצם הגבלות על דיפלומטיה וסחר.

המלחמה על הקווקז

מלחמה פרצה שוב זמן קצר לאחר שארמניה ואיבריה בקווקז מרדו נגד השלטון הסאסאני בשנת 571. היא החלה בעקבות עימותים בין בעלות ברית וממלכות חסות במדבר הסורי, ובתימן בין קיסרות אקסום לממלכת חמייר. יוסטינוס השני הביא את ארמניה תחת חסותו, בעוד שכוחות רומאים בפיקודו של בן דודו של יוסטינוס, מרסיאן, פשטו על ארזננה (שבארמניה) ופלשו למסופוטמיה הפרסית, שם הביסו כוחות מקומיים. הדחתו הפתאומית של מרסיאן והגעתם של כוחות תחת ח'וסרו הביאו להרס סוריה, לכישלון המצור הרומי על נציבין ולנפילת דארה. סוכמה הפסקת אש של שנה במסופוטמיה (שהוארכה בסופו של דבר לחמש שנים), אך בקווקז ובגבולות המדבר נמשכה המלחמה. בשנת 575, ח'וסרו ניסה לשלב תוקפנות בארמניה עם דיון על שלום קבע. הוא פלש לאנטוליה ובזז שם את סבסטיה. לאחר עימות ליד מלטיה, הצבא ספג אבדות כבדות בעת שנסוג מעבר לנהר הפרת תחת מתקפה רומית, והמטען המלכותי הפרסי נתפס.

הרומאים ניצלו את המהומה הפרסית כאשר כוח בפיקודו של יוסטיניאנוס פלש לעומק שטח פרס ופשט על אטרופטנה. ח'וסרו חתר להסכם שלום אך נטש יוזמה זו כאשר ביטחונו חזר עם ניצחונות בארמניה שהשיג מפקדו תמח'וסרו. באביב 578 חודשה המלחמה במסופוטמיה עם פשיטות פרסיות על שטח רומא. המצביא הרומי מאוריקיוס הגיב בפשיטה על מסופוטמיה הפרסית, כיבוש מעוז אפומון ובזיזת סינגרה. ח'וסרו פתח שוב במשא ומתן לשלום אך הוא מת בתחילת 579 ויורשו הורמיזד הרביעי (מלך 578–590) העדיף להמשיך את המלחמה.

האימפריות הביזנטית והסאסאנית בשנת 600

בשנת 580, הורמיזד הרביעי ביטל את המלוכה באיבריה הקווקזית, והפך את איבריה לפרובינציה פרסית הנשלטת על ידי 'מרספאן' (מושל). במהלך העשור לאחר מכן, המלחמה נמשכה ללא הכרעה. בשנת 582, מאוריקיוס ניצח באחד הקרבות ותמח'וסר נהרג, אך המצביא הרומי לא השלים את ניצחונו; הוא נאלץ למהר לקונסטנטינופול כדי להגשים את שאיפותיו לקיסרות האימפריה.

הפרסים כבשו את מרטירופוליס בעזרת קשר בשנת 589, אך באותה שנה מרד המצביא הפרסי בהראם, לאחר שהודח והושפל על ידי הורמיזד הרביעי. הורמיזד הודח בהפיכה בארמון בשנת 590 והוחלף על ידי בנו ח'וסרו השני, אך בהראם המשיך במרדו למרות זאת, וח'וסרו המובס נאלץ במהרה להימלט למקום מבטחים בשטח רומא, בעוד בהראם תפס את כס המלוכה כבהראם השישי. בתמיכתו של מאוריקיוס, ח'וסרו הקים מרד נגד בהראם, ובשנת 591, הכוחות המשולבים של תומכיו והרומאים הביסו את בהראם בקרב בלרתון ליד העיר גנזק . ח'וסרו השני שב לשלטון. בתמורה לעזרתם, ח'וסרו לא רק החזיר את דארה ומרטירופוליס, אלא גם הסכים לוותר על המחצית המערבית של איבריה ויותר ממחצית ארמניה הפרסית לרומאים.

הפריצה הפרסית מערבה

בשנת 602 מרד הצבא הרומי בבלקן תחת הנהגתו של פוקאס, שהצליח לתפוס את כס המלוכה ולאחר מכן להרוג את מאוריקיוס ומשפחתו. ח'וסרו השני השתמש ברצח מיטיבו כתירוץ למלחמה ולכיבוש מחדש של הפרובינקיה הרומית מסופוטמיה. בשנים הראשונות של המלחמה נהנו הפרסים מהצלחה מסחררת וחסרת תקדים. הם נעזרו במתחזה שטען שהוא בנו של מאוריקיוס, ובמרד נגד פוקאס בראשות המצביא הרומי נארסס. בשנת 603 ניצח והרג ח'וסרו את המצביא הרומי גרמנוס במסופוטמיה והטיל מצור על דארה. למרות הגעת תגבורת רומית מאירופה, הוא זכה בניצחון נוסף בשנת 604, בעוד דארה נפלה לאחר מצור של תשעה חודשים. במהלך השנים שלאחר מכן, הפרסים צרו וכבשו בהדרגה את ערי המבצר של מסופוטמיה, בזו אחר זו. במקביל הם זכו בשורה של ניצחונות בארמניה והכניעו בסדרת מהלכים את חיל המצב הרומאי בקווקז.

דיכויו האכזרי של פוקאס את המרידות עורר משבר ירושה. המשבר התפתח כאשר המצביא הרקליוס שלח את אחיינו ניקטאס לתקוף את מצרים, מה שאפשר לבנו הצעיר הרקליוס לתבוע את כס הקיסר בשנת 610. פוקאס, שליט לא פופולרי המתואר באופן קבוע במקורות ביזנטיים כעריץ, הודח בסופו של דבר על ידי הרקליוס, לאחר שהפליג מקרתגו. בערך באותו הזמן, הפרסים השלימו את כיבוש מסופוטמיה והקווקז, ובשנת 611 הם כבשו את סוריה ונכנסו לאנטוליה, וכבשו את קיסריה (כיום בטורקיה). לאחר שגירש את הפרסים מאנטוליה בשנת 612, הרקליוס פתח במתקפת נגד גדולה בסוריה בשנת 613. הוא הובס באופן מוחץ מחוץ לאנטיוכיה, והעמדה הרומית קרסה.

במהלך העשור שלאחר מכן, הפרסים הצליחו לכבוש את ארץ ישראל, מצרים, רודוס וכמה איים נוספים במזרח הים האגאי, וכן להחריב את אנטוליה. בינתיים, האווארים והסלאבים ניצלו את המצב כדי לכבוש את הבלקן, והביאו את האימפריה הרומית אל סף חורבן.

כיבוש ירושלים

ערכים מורחבים – כיבוש ירושלים בידי הפרסים, מרד היהודים נגד הרקליוס

באותו זמן לוחמים יהודים ארץ ישראליים פתחו במרד נגד הרקליוס וחברו לצבא הפרסי, במטרה לשחרר את עצמם ואת ירושלים מהשלטון הביזנטי השנוא עליהם. הצבא הפרסי, בו היו הכוחות היהודיים גורם משמעותי, כבש את ירושלים בתום מצור של כ-20 יום והיהודים קיבלו, לזמן קצר, את השליטה בעיר (614 לספירה). באירועים אלה נתפס "הצלב האמיתי" ונלקח כשלל בידי הפרסים.

מתקפת הנגד הביזנטית-הנוצרית

ערך מורחב – קרב נינווה

במהלך השנים הבאות, הרקליוס עסק בבניה מחדש של הצבא, קיצץ בהוצאות שאינן צבאיות, פיחת מערך המטבע וגייס כספים מהכנסייה, בתמיכת הפטריארך סרגיוס, לצורך מימון המשך המלחמה. בשנת 622, עזב הרקליוס את קונסטנטינופול, והפקיד את העיר בידי סרגיוס והגנרל בונוס כעוצרים של בנו. הוא כינס את כוחותיו באסיה הקטנה, ולאחר שערך תרגילים להחייאת המורל שלהם, פתח במתקפת נגד חדשה, שקיבלה אופי של מלחמת דת. בקווקז הוא הנחיל תבוסה לצבא ערבי בעל ברית של הפרסים ולאחר מכן ניצח את הפרסים שהיו תחת פיקודו של שהרבראז. לאחר רגיעה בשנת 623, בזמן שניהל משא ומתן על הפסקת אש עם האווארים, חידש הרקליוס את מסעותיו במזרח בשנת 624 והביס צבא בראשות ח'וסרו בעיר גנזק שבאטרופטנה. בשנת 625 הוא ניצח את הגנרלים הפרסיים שהרבראז, שאהין ושהרפלקאן בארמניה, ובמתקפת פתע באותו חורף הוא הסתער על מפקדתו של שהרבראז ותקף את חייליו במחנה החורף שלהם. בתמיכת צבא פרסי בפיקודו של שהרבראז, יחד עם האווארים והסלאבים, השלושה צרו ללא הצלחה על קונסטנטינופול בשנת 626, בעוד שצבא פרסי שני תחת שאהין ספג תבוסה מוחצת נוספת בידי אחיו של הרקליוס, תאודור.

ההתנקשות בחייו של ח'וסרו השני, בכתב יד מ-1535 של השאהנאמה.

בינתיים, הרקליוס יצר ברית עם החאנות הטורקית המערבית, אשר ניצלו את כוחם המצטמצם של הפרסים כדי להרוס את שטחיהם בקווקז. בסוף שנת 627, הרקליוס פתח במתקפת חורף לתוך מסופוטמיה, שם, למרות עריקתם של הכוחות הטורקים שליווה אותו, הוא ניצח את הפרסים בקרב נינווה. הוא המשיך דרומה לאורך החידקל, בזז את ארמונו הגדול של ח'וסרו בדסטאגירד. הוא נכשל לתקוף את קטסיפון רק בשל הריסת גשרים בדרכו. ח'וסרו הודח ונהרג בהפיכה בראשות בנו קבאד השני, אשר מיד חתר לשלום והסכים לסגת מכל השטחים הכבושים. הרקליוס החזיר את "הצלב האמיתי" לירושלים בטקס מלכותי בשנת 629.

השלכות

כיבושי האסלאם עם קריסת האימפריות

ההשפעה ההרסנית של מלחמה אחרונה זו, שנוספה להשפעות המצטברות של מאה שנה של סכסוך מתמשך, הותירה את שתי האימפריות מותשות. כאשר קבאד השני נפטר חודשים ספורים לאחר שעלה לכס המלוכה, פרס נקלעה למספר שנים של מהומה בהנהגה ומלחמת אזרחים. הסאסאנים נחלשו עוד יותר עקב ירידה כלכלית, מיסים כבדים ממערכותיו של ח'וסרו השני, אי שקט דתי וכוח גובר של בעלי הקרקעות הפרובינציאליים. גם האימפריה הביזנטית נפגעה קשות, כאשר עתודותיה הפיננסיות התרוקנו עקב המלחמה והבלקן נמצא כעת במידה רבה בידי הסלאבים. בנוסף, אנטוליה נהרסה מפלישות פרסיות חוזרות ונשנות; אחיזתה של האימפריה בשטחים שהוחזרו אליה בסמוך בקווקז, סוריה, מסופוטמיה, ארץ ישראל ומצרים התרופפה עקב שנים רבות של כיבוש פרסי.

לאף אחת מהאימפריות לא ניתנה הזדמנות להתאושש, שכן תוך מספר שנים הן הוכו על ידי מתקפות הערבים שזה עתה אוחדו על ידי האסלאם. האימפריה הסאסאנית נכנעה במהירות להתקפות אלו ונכבשה לחלוטין. במהלך המלחמות הביזנטיות-ערביות, גם הפרובינקיות המזרחיות והדרומיות של האימפריה הרומית המותשת, סוריה, ארמניה, מצרים וצפון אפריקה, שכבשה רק לאחרונה מחדש, אבדו. שטחי האימפריה הצטמצמו לאזור טריטוריאלי המורכב מאנטוליה, מספר איים וכמה חבלי ארץ בבלקן ובאיטליה. אדמות אלו שנותרו התרוששו לחלוטין עקב התקפות תכופות, וסימנו את המעבר מציוויליזציה עירונית קלאסית לצורת חברה כפרית יותר, ומהעת העתיקה לימי הביניים. עם זאת, בניגוד לפרס, האימפריה הרומית שרדה בסופו של דבר את המתקפה הערבית, החזיקה בשטחים שנותרו לה והצליחה להדוף שני מצורים ערביים על בירתה בשנים 674–678 ו-717–718. האימפריה הרומית איבדה גם את שטחיה בכרתים ובדרום איטליה לערבים בסכסוכים מאוחרים יותר, אם כי גם אלה הוחזרו בסופו של דבר.

התיעוד ההיסטוריוגרפי

המקורות לתולדות פרתיה ולמלחמות עם רומא דלים ומפוזרים. הפרתים הלכו בעקבות המורשת האחמנית ותמכו בהיסטוריוגרפיה בעל פה, מה שלא תרם לשרידות ההיסטוריה שלהם לאחר כיבושם. המקורות העיקריים של תקופה זו הם, אם כן, היסטוריונים רומיים (טקיטוס, מריוס מקסימוס ויוסטינוס) ויווניים (הרודיאנוס, דיו קסיוס ופלוטרכוס). הספר ה-13 של חזיונות הסיבילות מתאר את השפעות מלחמות פרס–רומא בסוריה משלטונו של גורדיאנוס השלישי ועד לשליטתו של אודינת מתדמור בפרובינציה. עם סוף תיעודו של הרודיאנוס, כל הנרטיבים הכרונולוגיים העכשוויים של ההיסטוריה הרומית אבדו, עד לנרטיבים של לקטנטיוס ואוסביוס בתחילת המאה ה-4, שניהם מנקודת מבט נוצרית.

המקורות העיקריים לתקופה הסאסאנית הקדומה אינם בני הזמן. ביניהם החשובים ביותר הם היוונים אגת'יאס ומלאלס, המוסלמים הפרסים אל-טברי ופירדוסי, אגת'נגלוס הארמני, והכרוניקות הסוריות של אדסה וארביל, שרובן הסתמכו על מקורות סאסאניים מאוחרים. ההיסטוריה אוגוסטה אינה בת הזמן ואינה אמינה, אך היא המקור הנרטיבי העיקרי על מלחמות סוורוס וקארוס. מקורות ראשוניים נוספים הן הכתובות התלת-לשוניות (פרסית תיכונה, פרתית, יוונית) של שאפור. עם זאת, אלה היו ניסיונות נדירים להעלות על הכתב את ההיסטוריוגרפיה הפרסית. בסוף המאה ה-4 לספירה, אפילו הנוהג של גילוף תבליטי סלע והשארת כתובות קצרות ננטש על ידי הסאסאנים.

לתקופה שבין 353 ל-378, קיים מקור בן הזמן לאירועים המרכזיים בגבול המזרחי ב-Res Gestae של אמיאנוס מרקלינוס. עבור האירועים המכסים את התקופה שבין המאה ה-4 למאה ה-6, יצירותיהם של סוזומנוס, זוסימוס, פריסקוס וזונאראס הן בעלות ערך רב. המקור החשוב ביותר למלחמות פרס של יוסטיניאנוס עד שנת 553 הוא פרוקופיוס. ממשיכיו אגתיאס ומננדרוס פרוטקטור הוסיפו גם הרבה פרטים חשובים. תאופילקטוס סימוקאטס הוא המקור העיקרי לשלטון מאוריקיוס, בעוד תיאופנס, כרוניקון פסחלה ושירי ג'ורג' מפיסידיה הם מקורות שימושיים למלחמה הפרסית-רומית האחרונה. בנוסף למקורות ביזנטיים, שני היסטוריונים ארמנים, סבאוס ומובסס, תורמים לידע על האירועים במלחמתו של הרקליוס ונחשבים על ידי ההיסטוריון הווארד-ג'ונסטון כ"המקורות החשובים ביותר הקיימים שאינם מוסלמים".

המלחמות במקורות היהודיים

מלחמות פרס ורומא השפיעו על היהודים שחיו באזורי הסכסוך המתמשך, בארץ ישראל ובבבל. כבר בימי הבית השני נלחמו ביניהם בית חשמונאי בגיבוי הפרתים אל מול הורדוס שקיבל גיבוי רומאי. המלחמה הסתיימה בניצחונם של הורדוס והרומאים. בדורות לאחר מכן קמו ממלכות יהודיות בשטחי הפרתים: במרד האחים חנילאי וחסינאי שהשיגו עצמאות לכ-15 שנים בעיר נהרדעא, ובממלכת חדייב היהודית, שעליה מלכו הלני ובנה מונבז שאף עלו ונקברו בירושלים. דיו קסיוס ציין שבזמן המרד הגדול הגיעו לוחמים יהודים לירושלים גם "מעבר לפרת". במחקר עלתה השערה שיוסף בן מתתיהו, המקור העיקרי למרד, התאמץ להסתיר את גודל שיתוף הפעולה בין היהודים לאימפריה הפרתית (לפחות בגרסה היוונית של מלחמת היהודים), בעוד קיימים סימנים המעידים על שיתוף פעולה משמעותי ביניהם.

מאות שנים לאחר מכן ממלכת חמייר תחת המלך היהודי יוסף ד'ו נואס קיבלה תמיכה מהסאסאנים נגד הביזנטים ובעלי בריתם בחצי האי ערב.

בתלמודים ובמדרשים השתמרו מסורות על גורל ההכרעה הצפוי לאימפריות במלחמות. בשם האמורא רב נאמר ”עתידה פרס שתיפול ביד רומי”, וכי המשיח לא יגיע לפני שהרומאים ישלטו על כל תפוצות היהודים תשעה חודשים לפחות. מאידך, מסורות אחרות טענו שדווקא הפרסים ינצחו. רבי יוסי בן קיסמא ניבא שלפני בוא הגאולה, הפרסים ישלטו בארץ ישראל. גם בשם רבי שמעון בן יוחאי ורבי יהודה הנשיא הובאו מסורות שהפרסים עתידים להביס את הרומאים, לקראת ביאת המשיח.

לדעת רבי חייא, הפרתים היו נוחים יותר ליהודים מאשר הרומאים. אך מאוחר יותר עורכי התלמוד טענו שזה כבר לא נכון בימיהם, כאשר ה"חברי" (הכהנים הזורואסטרים) קיבלו לידיהם סמכויות נרחבות באימפריה הסאסנית. מסופר שרב פפא שאל את רבא מי מהאימפריות חזקה יותר, ורבא הגיב בעוקצנות שאולי רב פפא לא חי במקום יישוב, שכן ברור שרומי חזקה יותר, בשל תפוצת המטבעות שלה בכל העולם.

מלחמות פרס-רומי וסימני הגאולה

בתלמוד הובאה אמונה שאת רומי ופרס יחליף רק מלך המשיח העתידי. במדרש מובאים חילופי דברים בין פקיד רומי ששאל אציל יהודי "מי תופס המלכות אחרינו?" והוא כתב לו על פתק את הפסוק על יעקב שאחז ברגלו של עשיו, כרומז שהיהודים הם אלו שיחליפו את הרומאים בשלטון (בביאת המשיח).

לפי חוקרים, המדרש האפוקליפטי ספר זרובבל נכתב על רקע הפלישה הפרסית לארץ ישראל בתחילת המאה השביעית, והתקוות המשיחיות שהתעוררו בעקבותיה. הספר מכיל חיזיון על מלחמת גוג ומגוג העתידית וסדר האירועים שיתרחשו בה, ולפי ההשערה התבסס על המלחמות הפרסיות-רומיות לשם כך.

במדרש פסיקתא רבתי הובא תיאור על המעורבות של מושל פרובינקיה ערביה המסתבך במלחמה בין פרס לרומי שמביאה בסופו של דבר את המשיח. מדרש זה צוטט בידי הרבי מלובביץ' בעת מלחמת המפרץ הראשונה כנבואה משיחית המתגשמת בימיו. מאז המדרש מצוטט רבות כאשר מתקיימת מתיחות במפרץ הפרסי בין איראן (פרס) לבין כוחות מערביים (רומי, לפי הייצוג העממי) וערביים (פרובינקיה-ערביה במדרש).

לקריאה נוספת

• גלן ו. באוארסוק, אימפריות מתנגשות בשלהי העת העתיקה, החברה ההיסטורית הישראלית, 2019 (מתורגם לעברית)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מלחמות פרס–רומא בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

מלחמות פרס–רומא42540314Q500409