מצוות כיבוס דם חטאת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מצוות כיבוס דם חטאת
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרק ו', פסוקים י"ז - כ"ג
משנה משנה, מסכת זבחים, פרק י"א
תלמוד בבלי מסכת זבחים, דף לח עמוד ב-ל"ט, וכל פרק "דם חטאת"

כיבוס דם חטאת היא מצוות כיבוס בגד שניתז עליו דם של קרבן חטאת, לפני הזאתו על המזבח. הכיבוס מתבצע בתוך מחיצות העזרה, בתהליך מיוחד כפי שמקובל בידי חז"ל.

מקור המצווה וטעמה

בתורה נאמר כי במקרה שחלק מדם של קרבן חטאת ניתז על בגד - יש לכבסו בתוך מחיצות העזרה:

זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת... כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ, וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ

כלל זה אמור רק בבהמה, ולא בחטאת העוף. המקור לכך לפי ריש לקיש בשם בר קפרא הוא מהלשון "תשחט", הממעטת את חטאת העוף שנמלקת ולא נשחטת[1]. לדעת רב יוסף הלימוד הוא מהנאמר "יאכלנה" - זאת ולא אחרת. לפי רבה הלימוד הוא מהלשון "אשר יזה" בהזאות הכתוב מדבר ולא בחטאת העוף שבמקום הזאה נעשה בה מיצוי[2].

מצווה זאת אינה נמנית אצל רוב מוני המצוות מכיוון שאינה מצווה נפרדת אלא חלק מקדושת דם חטאת[3], אולם הרס"ג מנה אותה כמצווה[4].

בטעם המצווה נאמרו כמה הסברים:

  • כדי שהדם הבלוע בבגד לא יבוא לידי איסור נותר[5].
  • מאחר שהדם שבבגד נפסל בפסול יוצא אם יצא מחוץ למחיצות אכילת הקרבן, ויש לכבסו כפי ששורפים קדשים שנפסלו[6].
  • היו שנתנו הסבר רעיוני לכך: מכיוון שדם החטאת מסמל את טומאת החטא, יש לכבסו מן הבגד כשם שהמתכפר "מכבס" את חטאו[7].

סוגי הדמים

דם החטאת מתחלק למספר סוגים. קדושת הדם היא לפי המצוות הקשורות בו ושעדיין לא נעשו בו אלא עתידים ליעשות בו. לכן:

דם כשר

לאחר שהתקיימה מצוות זריקת הדם, חלוקה ההלכה בין החטאות למיניהם:

  • חטאות הפנימיות, בהם קיימת דעה שקיים חיוב לשפוך את שיירי דמם אל יסוד המזבח, ושבפעולה זאת תלויה השלמת הכפרה על מביא הקרבן. לפי דעה זו, מכיוון שהדם עדיין ראוי לקיום מצוות הזריקה, התזתו על הבגד טוענת כיבוס.
  • חטאת חיצונה: אף שעיקר כפרת הקרבן תלויה במתנה הראשונה, ואילו ההתייחסות לשאר המתנות היא רק כהשלמה למתנה הראשונה[8], מכל מקום מכיוון ששלושת המתנות הם חלק מהמצווה של נתינת הדם, הם נחשבים לדם גמור לעניין כיבוס. אך אם כבר נזרקו כל המתנות, ונותר רק הדם שנשפך אל יסוד המזבח, אין דם זה נחשב לדם חטאת המצריך כיבוס.

דם פסול

דם של חטאת פסולה אינו טעון כיבוס. לפי דעת רבי עקיבא כלל זה תקף רק אם מעולם הקרבן לא היה כשר, כגון שנשחטה החטאת במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, או שקבלת הדם התבצעה על ידי פסולים לעבודה; אולם אם הייתה כשרה להקרבה, אלא שלאחר מכן נפסלה על ידי פסול לינה, טומאה או פסול יציאה הבהמה כשרה. לדעת רבי שמעון, בכל שלב שבו הקרבן נפסל הדם פטור מכיבוס[1].

אם הדם עצמו נפסל לפני התזתו על הבגד - אין הבגד טעון כיבוס. רמי בר חמא הסתפק מה הדין במקרה שהפסול אירע בבת אחת (למשל אם הדם הותז על בגד טמא), ורב חסדא השיב לו שהדבר שנוי במחלוקת בין רבי אלעזר המכשיר, ושאר החכמים הפוסלים[9].

הדם חייב בכיבוס רק כאשר הוא ראוי לזריקה. כך, דם שניתז על הבגד ישירות מצוואר הקרבן לפני קבלתו במזרק[10], או אם התקבל בכלי שרת פחות משיעור הזאה (דבר הפוסלו לזריקה)[11], התזתו על הבגד אינה מצריכה כיבוס. כמו כן, אם ניתז הדם מאצבעו של הכהן, לאחר שכבר היזה על המזבח[11], או שנשפך הדם על הרצפה ואספו לאחר מכן לתוך כלי שרת, פטור הדם מכיבוס[10].

בגד עור

עור בתהליך העיבוד. ישנה מחלוקת תנאים איזה סוג עור טעון כיבוס

בהגדרת בגד עור כבגד, נחלקו תנאים: לדעת חכמים יש חובת כיבוס בכל סוג עור, ואילו לדעת אחרים רק בגד מעור רק נחשב כבגד[12] להלכה, רוב ראשונים פסקו כחכמים[13], ואילו רב אחאי גאון פסק כאחרים[14].

מצוות הכיבוס הוא רק אם הדם ניתז על בגד, ולא אם הדם ניתז על עור בעל חיים לפני שהופשט. אם ניתז על העור לאחר שהופשט אך לפני שיוחד לשימוש כבגד או כלי אחר, נחלקו התנאים: לדעת רבי יהודה גם במקרה זה העור טעון כיבוס מכיוון שמהפסוק "אשר יזה עליה" מרבים גם עור משהופשט, ואלו לפי רבי אלעזר הפסוק האמור בא לרבות את כל סוגי הבגדים וגם שק ושיירי בגדים, אך עור משהופשט אינו מכונה בגד ולכן אינו כלול במצוות התורה[11].

בגד שיצא מהעזרה

התורה מצווה על כיבוס הבגד במקום קדוש, וממילא גם אם הבגד יצא חוץ לקלעים יש להכניסו שוב ולכבסו במקום קדוש[15].

מתעוררת בעיה במקרה שהבגד יצא מחוץ למחיצות העזרה ושם נטמא: מצד אחד חובת הכיבוס הוא על בגד, ולכן לא ניתן לקרוע את הבגד לחלוטין, מצד שני אסור להכניס למקדש כלי טמא. מכיוון שכך קורעים את הבגד[15] באופן חלקי - המקלקל את המבנה המקורי של הבגד, עובדה המטהרתו מטומאתו, ומותירים בו שיעור המתאים לשימוש כ"מעפורת"[12] (בגד התולה על צד ימין של הגוף כקישוט, לפי רש"י, או שמלה פשוטה המכסה את החלק התחתון של הגוף - לפי הרמב"ם[16]). במקרה של מעיל שאסור לקורעו, יש להכניסו לעזרה באופן שפחות משלושה אצבעות מתוך הבגד יכנסו לעזרה, בכדי שלא להכניס דבר טמא לעזרה[17].

אופן הכיבוס

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיבוס (הלכה)

כיבוס הבגד נעשה בתהליך המוזכר בדברי חז"ל בהקשר לדיני נדה לפי מסורת חז"ל:

שִׁבְעָה סַמָּנִין מַעֲבִירִין עַל הַכֶּתֶם, רֹק תָּפֵל, וּמֵי גְרִיסִין, וּמֵי רַגְלַיִם, וְנֶתֶר, וּבוֹרִית, קְמוֹנְיָא, וְאַשְׁלָג

שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:משנה) אין מסכת נדה, האם הכוונה היא לנידה?.משנה, מסכת נדה, פרק ט'

כיבוס זה הוא בתהליך קבוע שבו נסדרים לפי המסורת שבעה סוגי חומרים - כל אחד בנפרד, בסדר שמופיע במשנה, ורק באמצעותו ניתן לבצע את מצוות הכבוס. יש לשפשף את הבגד בכל אחד מהחומרים כשהוא מעורב ברוק תפל שלוש פעמים.

לפי ריש לקיש, החומר הראשון מתוך שבעת החומרים - רוק תפל דומיננטי במיוחד כך שגם פעולתו של כל אחד מששת החומרים האחרים הוא רק כשהוא מעורב יחד עם הרוק[18]. בכך נפתרת גם בעיית הכנסת מי רגלים לעזרה - מקום כיבוס הדם, דבר שאסור משום כבוד בית המקדש, שכן מי הרגלים מתבטלים אל הרוק. לדעת הרמב"ם, דברי ריש לקיש לא נפסקו להלכה, והסממנים בכיבוס דם חטאת אינם כוללים מי רגלים[19].

הערות שוליים