רבי משולם זושא מאניפולי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חתימתו

רבי משולם זושא (או זוסיא) מאניפולי (מכונה גם "הרבי ר' זושא", וביידיש: 'רֶבּ זוּשֶה', ה'ת"צ[1]-ב' בשבט ה'תק"ס), אחיו של רבי אלימלך מליז'נסק ותלמידו של המגיד ממזריטש, ממייסדי תנועת החסידות.

תולדות חייו

נולד לרבי אליעזר ליפא, עשיר ובעל קרקעות. אין מידע רב על ראשית חייו: בצעירותו עסק בעיקר בלימוד קבלה[דרוש מקור]. במשך תקופה מסוימת יצא עם אחיו, רבי אלימלך, למסעות נדודים ("גלות"). כמנהג ה"גולים", היו יוצאים בלי כסף ובלי אוכל למשך זמן רב. עוד נהגו שלא לישון באותו מקום יותר מלילה אחד.

במסעותיהם פגשו האחים את המגיד ממזריטש, והיו לתלמידיו המובהקים.

רבי זושא כיהן כאדמו"ר בעיירה אניפולי, והתקבצו סביבו תלמידים וחסידים. אולם יש טוענים שלא הנהיג עדה[2].

דרכו

ספר תורותיו - "מנורת זהב", מהדורה ראשונה, וורשה, ה'תקס"ב

בין תלמידי המגיד ממעזריטש הפך רבי זושא לסמל של תמימות וענווה, דבר שגרם להביט עליו כעל אחד שאינו יודע ספר[3].

מאידך, רבי פנחס מקוריץ העיד על רבי זושא כי שימש ברבנות שלש עשרה שנה, אלא שהדבר נשכח עם השנים[4].

גם רבי יצחק מאיר מגור מסר כי בניגוד לדעה הרווחת שרבי זושא לא היה למדן - מדברי תורתו ניכרת למדנותו[5].

כמו כן, רבי שלום דובער שניאורסון מליובאוויטש מספר בשם זקינו רבי שניאור זלמן מליאדי בעל התניא, ש"אמר על רבי זושא מאניפולי שהיה למדן אמיתי"[6].

רבי זושא חי בדוחק רב. נהג ללמוד ליד האח על רצפת בית המדרש. מסופר כי רבים מהאנשים ששמעו את שמו ובאו מרחוק להיוועץ בו הופתעו מבגדיו הבלויים ומצורת חייו הפשוטה. לפי סיפור נודע, כשבאו האחים רבי שמעלקה מניקלשבורג ורבי פנחס הורוביץ אל המגיד ושאלו איך אפשר לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה (כמובא במשנה האחרונה במסכת ברכות), הפנה אותם לרבי זושא. הם מצאו אותו מאחורי התנור ואמרו לו שהמגיד שלח אותם. ענה להם: נראה שלא שמעתם נכון, אינני יכול להסביר לכם זאת מכיון שמעולם לא היה לי רע[7].

הוא נהג לדבר על עצמו בגוף שלישי, "זושא אומר". נימק זאת בכך שרק הקב"ה יכול לומר אני, כלשון הדיבר הראשון מעשרת הדיברות "אנוכי ה' אלוקיך".

אמרתו הידועה: "אם ישאלו אותי בשמים למה לא הייתי אלימלך (אחיו) - אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זוסיא - יסתתמו טענותי".

בסיפורי חסידים מוצג רבי זושא כמי שהחזיר אלפים בתשובה על ידי שהוכיח אותם בצורה מתוחכמת, כאשר היה מתוודה כביכול על חטאיו שלו ליד אדם שבאמת חטא אותם חטאים, ובעקבות כך היו בני שיחו חוזרים בתשובה.

רבי זושא גם נודע ביראתו העילאית, ומסופר כי רבי שניאור זלמן מלאדי בעל התניא, שקיבל ממנו הסכמה על ספרו, אמר עליו: "עבודתו הייתה ביראה עילאה כל כך, עד שגם בהיכל היראה הייתה יראתו לפלא"[8]. נודע באהבת-ישראל שלו, ופעל רבות לפדיון שבויים[דרוש מקור].

פטירתו

בב' בשבט ה'תק"ס נפטר ממחלה. הוא נקבר בעירו אניפולי ליד רבו, הרב דב בער ממעזריטש. בתחילה היה כתוב על מצבתו: "פה נטמן הקדוש... עובד אלוקים באהבה והשמח ביסורים ורבים השיב מעוון". לאחר זמן נכתבה המצבה מחדש ועליה כתוב אך: "הרבי ר' זושא"[9].

משפחתו

נישא פעמיים. שם אשתו הראשונה לא ידוע. ממנה נולד לו בנו הבכור. מאשתו השנייה הנדיל נולדו לו בנו ובתו האחרים.

כתביו

  • "מנורת זהב" - תולדות ותורותיו - נדפס לראשונה בוורשה ב-ה'תקס"ב, עם הסכמות הרב שלום מרדכי שבדרון וה"שדי חמד"
  • "בוצינא קדישא"- תולדותיו ותורותיו[12]. אסף הרב נתן נטע קאליבעל.

שושלת אניפולי

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. עפ"י נפתלי אהרן וקשטיין, עיתון "המודיע" מדור "ויתילדו", מתוך מסמך בו מופיעים שנות הלידה שלו וחלק מבני משפחתו.
  2. רבי אריה צבי פרומר, ארץ צבי (ח"א מועדים עמוד רפז).
  3. הדברים מקבלים ביטוי במובאות המובאים להלן (הערות 5–7). הם גם משתקפים בדברי יהודה לייב מימון, בספרו 'שרי המאה': "הרים לא עקר בפילפולו, פילים לא חיבר בקופא דמחטא, ספרים לא חיבר, שאלות ותשובות ופסקי הלכה לא ערך, אבל הוא היה צדיק תמים, חסיד ועניו, ואת עמו אהב אהבה בלי מיצרים".
  4. רבי מרדכי חיים סלאנים בספר 'סיפורי מרן הרמ"ח' (מדור אניפאלי אות יב): "רבי פנחס מקוריץ אמר: רבי זושא היה שלוש עשרה שנים רב באיזה עיר, ופלא שכל העולם שכחו זאת, שכידוע לא החזיקוהו ללמדן".
  5. ספר 'שפתי צדיק' (לנכדו רבי פנחס מנחם אלעזר יוסטמן מפילץ, ראש השנה אות כז): "שמעתי מפה קדוש זקיני ז"ל, אמר: העולם אמרו על רבי ר' זושא ז"ל שלא היה למדן, מתורה זו ניכר שהיה למדן, שאמר על פסוק וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' לא נזרע וגו' וצויתי את ברכתי".
  6. 'תורת שלום' (עמ' 105 אות יט). וראה הקדמת רבי חיים עהרנרייך הי"ד (בן רבי שלמה זלמן אהרנרייך משימלוי) לספר 'גדולת רבי ישראל בעל שם טוב': "ומה נעמו דברי הגאון בעל התניא ושו"ע הרב זי"ע, שהשיב לאחד ששאל אותו ותמה על מה שכתב באיגרת שלומים להר"ר זוסיא מהאניפאלי זי"ע תואר 'הרב הגאון' וכו', הלא אין העולם מחשיבין אותו לגאון. על זה השיב התניא ז"ל בטוב טעם ודעת (ראה שם תשובתו בארוכה), והפטיר בעל התניא: זהו לשיטתך, אבל באמת הר"ר זושא הוא גאון בכל הש"ס כמו שאר גדולים". וראה שם ביטוי זהה בשם רבי משה טייטלבוים מאיהל בעל הישמח משה. ראה גם ספר 'בוצינא קדישא' (עמ' ט אות יט) וספר 'נהרי א"ש' (לרבי שמעון מזליחוב, אות קעא).
    כמו כן, בעלון 'נחלתנו' בהוצאת מכון "נחלת צבי" (גליון שיב) מסופר: "אירע פעם אצל רבי יעקב יוסף מסקווירא, שאחד התבטא לפניו כי הרבי ר' זושא לא היה יודע ללמוד. הרבי לא היה יכול להירגע מביטוי זה, ומתוך רוב סערת נפשו נגד הביטוי, הרי באותו לילה קידם כל אחד שנכנס אצלו בשאלה-תשובה: "אמת כי הרבי ר' זושא היה יודע ללמוד?". מובאות נוספות ומורחבות - ראו בספר 'תורת הרמ"ז' (עמודים תקיט-תקלב).
  7. סיפור זה אינו מופיע בספר בוצינא קדישא על רבי זושא. ייתכן שזוהי העברה מסיפור על רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב וברכת "שעשה לי כל צורכי" בכל בוקר, למרות שאין לו מה לאכול או ללבוש. גרסה דומה ביחס לרבי זושא עוסקת בתלמיד ששלח מהמגיד ממזריטש אליו בעניין קבלת יסורים בשמחה. רבי זושא לא ידע להסביר, כי "מעולם לא היו לי יסורים". ראו סיפור על קבלת יסורים בשמחה (שערי מועדים, הרבי מלובביץ', תמוז ה'תשנ"ה).
  8. בוצינא קדישא, אות כו. וראה ספר 'ישמח ישראל' (סוף ליקוטים): "אמר הרה"צ רבי יעקב ישראל מצ'רקס שעמד מאחורי כסא של הרה"ק רבי שניאור זלמן מליאדי זצ"ל בערב יום כיפור, ושמע שאמר על הרה"ק ר' זושא זי"ע כי כאשר הגביה עיניו לשמים ביום הכיפורים אחזו שלשול חזק עם דם רח"ל מחמת גודל היראה".
  9. כאן על יום השנה לפטירתו בתשע"ו עם תמונות ממצבת קברו.
  10. ראשי התיבות של שם המשפחה, מז"ל, מקורם בשם האב - משולם זוסיא בן ליפא.
  11. בהקדמה לספרו מנורת המאור וורשא תרס"ד, עמוד 8.
  12. "בוצינא קדישא"
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0