משתמש:מרדכי עציון/ההתנגדות לתנועת החסידות
 |
הדף נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הדף בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הדף נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הדף בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
| שיחה | |
ההתנגדות לתנועת החסידות היא תגובת נגד לתנועת החסידות שייסד רבי ישראל בעל שם טוב. תנועת החסידות עוררה התנגדות של רבנים רבים באזורים בהם היא פעלה, והמתנגדים לתנועת החסידות מכונים "מתנגדים" (במלעיל).
עיקר ההתנגדות לתנועת החסידות החלה בדור השני של תנועת החסידות, בתקופת המגיד ממעזריטש שעמד בראש התנועה, כאשר החסידות התפשטה והגיעה עד ליטא ובעיקר כאשר הגיעה לוילנא שם ישב הגר"א שהיה הגורם המשמעותי ביותר במאבק נגד תנועת החסידות.
מקובל לחלק את המלחמה בחסידות לשלוש מערכות מרכזיות[1]. הראשונה בשנת ה'תקל"ב, אז יצאו החרמות הראשונות נגד החסידים על ידי קהילות וילנא וברודי, והודפס החיבור האנטי חסידי הראשון זמיר עריצים וחרבות צורים. המערכה השניה היתה בשנת ה'תקמ"א לאחר שהודפס הספר החסידי הראשון תולדות יעקב יוסף, מה שהוביל את קהילות ליטא לעשות חרם חמור ביותר נגד החסידים. והמערכה השלישית החלה בשנת ה'תקנ"ו כאשר הדפיס רבי שניאור זלמן מלאדי את ספר התניא, ונמשכה אף בתקופה שלאחר פטירת הגר"א. במהלך מערכה זו, נקטו הצדדים באמצעים חריפים ביותר, והמתנגדים אף הובילו פעמיים למאסרו של בעל התניא לאחר שהלשינו עליו בפני שלטונות רוסיה.
תולדות ההתנגדות
בחיי הבעש"ט
ההתנגדות לתנועת החסידות החלה כבר בחיי הבעל שם טוב, ובראש ההתנגדות לתנועה החדשה עמדו הנודע ביהודה[2] ורבי חיים צאנזר[3]. התבטאויות נגד החסידות אנו מוצאים גם בדברי רבי שלמה מחלם בהקדמה לספרו מרכבת המשנה. בתקופה זו היתה ההתנגדות בצורה עדינה יותר, והמקור היחיד לרדיפות נגד החסידים בתקופה זו הוא בעדותו של רבי יעקב יוסף מפולנאה שהעיד על רדיפות בתקופת כהונתו בשרהורוד בחיי הבעל שם טוב.
על פי אגדות שונות נעשו נסיונות כושלים להחרים את הבעל שם טוב עצמו, ומסורת חסידית מספרת על מבחן שערכו ועד ארבע ארצות לבעל שם טוב, שבעקבותיו נוכחו בגדלותו[3].
המערכה הראשונה - ה'תקל"ב
המערכה המאורגנת הראשונה נגד החסידים, התנהלה בשנת ה'תקל"ב. בחורף של אותה שנה הגיע רבי מנחם מנדל מוויטבסק יחד עם בעל התניא לוילנא במטרה לפגוש את הגר"א, אך הגר"א סירב לפגוש אותו[4]. הגר"א שקיבל עדויות מקהילת שקלוב על פירושים של החסידים בספר הזוהר אף פסק שהחסידים הם אפיקורסים ויש עליהם דין מורידין ולא מעלין[5]. כן התקבלו טענות שבפסח של אותה שנה אחד מראשי החסידים בוילנא בשם רבי חיים ששימש כמגיד בוילנא, זלזל בכבודו של הגר"א, ובעקבות זאת דייני וילנא פסקו לפזר את המניין של החסידים, העבירו את ר' חיים מתפקידו תוך שהם מחייבים אותו לבקש מחילה מהגר"א, ואף שרפו את כתבי החסידים בפתח בית הכנסת קודם קבלת שבת. כן התקבלה עדות על אחד מדייני העיר בשם ר' איסר, שעבר על משכב זכור. בראש חודש אייר נחתם כתב החרם הראשון כנגד החסידים על ידי דייני וילנא בראשות הגר"א, ובשבת הבאה הוקרא החרם בבית הכנסת, כאשר ר' איסר - שנאסר קודם לכן על ידי פרנסי הקהילה בחדר המיוחד לכך - הוכרח לעמוד אז על הבמה, וסביבו נעמדו החסידים להגן עליו. ר' איסר אף הוכה נמרצות, ולאחר השבת התקבלה שליחות בשם הגר"א (שבאותה שבת לא שהה בעיר) כי עונשו של ר' איסר קל מדי, ומן הצורך להענישו בעונשים חמורים[5]. בכ' בסיון[6] הלכו בעקבותיהם רבני ברוד והכריזו ביריד על חרם נגד מי שינהג במנהגי החסידים[7].
זמיר עריצים וחרבות צורים
ערך מורחב – זמיר עריצים וחרבות צורים
בהמשך אותה שנה הודפס החיבור האנטי חסידי הראשון בשם "זמיר עריצים וחרבות צורים", בו נאספו החרמות של קהילות וילנא וברוד, יחד עם מכתבים ומאמרים נוספים שתוקפים את החסידים, ומאשימים אותם בין היתר בשינוי נוסח התפילה, שחיטה בסכינים מלוטשים, לבישת בגדים לבנים בשבת ויום טוב, נתינת פדיונות לצדיק, ועוד. הדפסת הספר הובילה לרדיפת החסידות בליטא[8], ובעקבותיה התאספו ראשי החסידות בביתו של המגיד ממעזריטש כדי לגבש תגובה, אך המגיד ממעזריטש הורה לתלמידיו לא להגיב לספר[9], ואכן לא ידוע על שום תגובה רשמית של החסידים בכתב או בעל פה לספר זה. למרות זאת הגיבו החסידים בשריפת כל העותקים של הספר, ונותרו ממנו רק עותקים בודדים[8].
המערכה השניה - ה'תקמ"א
בשנת ה'תק"מ, הדפיס רבי יעקב יוסף מפולנאה את ספרו תולדות יעקב יוסף שהיה הספר החסידי הראשון שהודפס, ובו העביר ביקורת חריפה על התלמידי חכמים, שלדבריו לא השקיעו מספיק בהדרכת המון העם, והתעסקו בהגדלת כבודם[10].
בכ"ד באב ה'תקמ"א כתבו דייני וילנא מכתב עליו חתם גם הגר"א, ובו הם מודיעים כי חידשו את החרם נגד החסידים, תוך שהם רומזים לספר תולדות יעקב יוסף[11]. את המכתב שלחו לראשי ורבני קהילות מרכזיות בליטא, תוך שהם קוראים לעמיתיהם מהקהילות השונות לנהוג כמוהם. במכתב ממנים דייני וילנא שני שלוחים להעביר את המסר לקהילות השונות.[12].
בעקבות זאת התאספו ראשי קהילות מינסק הורודנא בריסק פינסק וסלוצק, ביריד שהתקיים בזעלווע בחודש אלול, והכריזו על חרם קשה נגד החסידים, בו נאסר בין היתר להתחתן איתם, לסחור איתם, ולקבור את מיתיהם[13]. ראשי הקהילות אף פרסמו כרוזים שהודיעו על הצטרפותם לחרם[14][12]. בחרם נכתב ”כי נתגלה קלונם וזיופם בספריהם החדשים” כשהכוונה לתולדות יעקב יוסף, ובעקבות חרם זה שרפו בערים רבות את הספר[15].
חרם זה הוביל לרדיפה קשה של ראשי החסידות, ובגללו ברח רבי שלמה מקרלין מקרלין ללודמיר, ובהמשך הובילו המתנגדים גם להדחתו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב מכהונתו כרבה של פינסק, כשבמקומו מונה רבי אביגדור בן חיים, מגדולי הלוחמים בחסידים[8]. גם רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב שהתגורר אז בברודי נרדף על ידי המתנגדים שאף שרפו את הספר תולדות יעקב יוסף מחוץ לביתו, והוא נמלט לזלוטשוב, והמשך לוואהלין שם התרכזו החסידים בצורה בטוחה[8].
השפעת החרם הגיע גם לארץ ישראל, ובעקבותיה עזבו החסידים את צפת, כאשר רבי מנחם מנדל מויטבסק התישב בטבריה, ואילו קבוצה אחרת של חסידים התישבו בפקיעין[8].
המערכה השלישית
בחודש אייר של שנת ה'תקנ"ו, הסתובב ברחבי אירופה אדם שהתחזה להיות בנו של הגר"א, ופרסם שאביו הגר"א חזר בו מדעתו השלילית על החסידים. התרמית התגלתה כאשר רבי זונדל מוילנא הגיע לעיר ברסלב, ובני העיר סיפרו לו על המתחזה. כאשר נודעה להם התרמית, שלחו בני העיר אגרות לערים שונות והתריעו על כך, וכאשר הגיע המתחזה לעיר המבורג, חשף אותו רב העיר, ושלח מכתב לוילנא עם הידיעה.
כתגובה שלח הגר"א מכתב עם תלמידו רבי סעדיה לשקלוב בו כתב הגר"א בין היתר: ”הנה שמעתי דיבת רבים, קול ענות חרופים וגידופים אנכי שומע, שהכת הנ"ל אנשי רשע ובליעל המכונים בשם חסידים, המתפרצים מפני אדוניהם מאביהם שבשמים, מתפארים מנאימים נאום, שאני חוזר בי מכל מה שאמרתי עליהם עד הנה”. הגר"א הפריך במכתבו את השמועה, והוסיף: ”מי אשר בשם ישראל יכונה, ואשר נגע יראת ה' בלבבו, מוטל עליו להודפם ולרדפם, עד מקום שיד ישראל מגעת על פי דת ישראל, כי עוונם טמון בחובם, וכי קשים הם לישראל כספחת”[16]. דייני וילנא פרסמו בו' בתמוז ה'תקנ"ו כרוז, בו ספרו על המתחזה לבן הגר"א, ואישרו שאכן המכתב נחתם בכתב ידו של הגר"א[12].
גם אחרי פרסום הכרוז הוילנאי, היו חסידים שהמשיכו לטעון שהכרוז מזויף ולא נכתב על דעת הגר"א. בעקבות זאת שלחו רבני מינסק שליח לוילנא בתחילת שנת ה'תקנ"ז, לברר את אמיתות השמועות שהגר"א חזר בו. למחרת יום הכיפורים שלח הגר"א מכתב בו הוא מזים את השמועות. בעקבות כך פרסמו דייני מינסק בכ"ו תשרי כרוז נוסף בו הם ספרו על כך שהגר"א לא חזר בו, וכן פרסמו את התקנות שתקנו נגד החסידים, ביניהם איסור לשנות את נוסח התפילה, לשחוט בסכינים מלוטשים, ואיסור על בני העיר להגביל פני אדמורי"ם שעוברים באזור. למכתבם הוסיפו כרוז נוסף של דייני מינסק, בו הם מחרימים את מי שיזלזל בכבודו של הגר"א[12].
חוקרי חסידות שיערו כי דבר נוסף שגרם להתגברות המחלוקת של המתנגדים נגד החסידים בה'תקנ"ז, הוא ספרו של בעל התניא שפורסם בשנת ה'תקנ"ו[17].
סיום המלחמה נגד החסידים
אין תאריך חד משמעי בו הסתיימה המחלוקת של החסידים והמתנגדים.
ב-9 בנובמבר 1802 הקים הצאר אלכסנדר הראשון את ה"ועדה לשיפור מצבם של היהודים". באוקטובר 1804 הגישה הוועדה את מסקנותיה, ועל בסיסם אישר הצאר את תקנת 1804 שכונתה גם "חוקת היהודים". בתקנות אלו ניתנה רשות לחסידים להקים בתי כנסת נפרדים. עמידתם של השלטונות הרוסיים לצד החסידים יחד עם עלייתם של המשכילים שהיו אויב משותף לחסידים ומתנגדיהם גם יחד, הובילו בסופו של דבר להפסקה הדרגתית של המחלוקת[18].
טענות המתנגדים נגד החסידות
- המתנגדים טענו כי החסידים המעיטו בערך לימוד התורה, והעדיפו על פניה את עבודת התפילה[19]. וכן זלזלו בלומדי תורה שלא הלכו בדרך החסידות. בין היתר האשימו המתנגדים את החסידים גם בזלזול בכבודו של הגר"א בשל התנגדותו לחסידות[5][19].
- המתנגדים יחסו לחסידים אמירה לפיה צריך להתרחק מהעצבות, ולכן אסור להצטער על עבירות שאדם עבר[5].
- החסידים שהו הרבה זמן בהכנות לתפילה מה שגרם להפסיד את סוף זמן תפילה. כמו"כ טענו המתנגדים כי החסידים עושים תנועות מוזרות בתפילה, ומתנגדים לכוין את פירוש מילות התפילה[5]. כמו כן התנגדו לשינוי נוסח התפילה לנוסח האר"י וייסוד מניני תפילה נפרדים[19].
- המתנגדים טענו כי שינוי המנהגים על ידי החסידים, יגרום לחילול השם כאשר הגוים יגידו שיש שתי תורות[5].
- החסידים הקפידו לשחוט דוקא בסכינים מלוטשים שלא כמנהג המקובל במקומות שונים[5].
- המתנגדים ראו סכנה באופן בו ביאר הבעל שם טוב את המושג "לשמה", וחששו שזה יוביל למיעוט לימוד העיון[19].
הערות שוליים
- ↑ ראה לדוגמא שמעון דובנוב מבוא לחסידיניה, בתוך העבר כרך ב
- ↑ ראה נודע ביהודה קמא, יורה דעה, סימן צג
- ^ 3.0 3.1 יצחק אלפסי, תולדות החסידות עמ' 23
- ↑ זמיר עריצים וחרבות צורים כתב ו', וכן באיגרת של בעל התניא אגרת נ"ב.
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 5.6 זמיר עריצים וחרבות צורים
- ↑ כך בזמיר עריצים. יצחק אלפסי כתב בתולדות החסידות שהיה זה בכ' ניסן
- ↑ זמיר עריצים וחרבות צורים כתב ב'
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 יצחק אלפסי, תולדות החסידות
- ↑ אגרות בעל התניא, אגרת נד
- ↑ יצחק אלפסי, תולדות החסידות, עמ' 18
- ↑ הלשון באיגרת: "הן אפס קצהו ראינו חובר במחברת, אשר תחתיו תעמוד הבהרת, צרעת ממארת, וכארס נחש בוערת, כניצוץ מבעיר גחלת, והוא כאש בוער"
- ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 המכתבים הובאו בקובץ "מחשבות כסילים" בתוך חסידיניה של שמעון דובנוב, שהודפס בהעבר כרך א
- ↑ שמעון דובנוב, מבוא לחסידיניה
- ↑ בקובץ "מחשבות כסילים", יש כרוזים כאלו של ראשי הורודנא ופינסק, ומכתב דומה של רבי אברהם קצינלנבויגן רבה של בריסק
- ↑ יצחק אלפסי, תולדות החסידות, עמ' 27
- ↑ מכתב זה הודפס כחלק מכרוז של דייני וילנא בתוך "מחשבות כסילים", ושמעון דובנוב כתב בההקדמתו לקובץ "מחשבות כסילים", כי העתק דומה ממכתבו של הגר"א נשלח אליו מביתו של אחד מנכדי הגר"א מהעיר פוניבז'
- ↑ כך כתב שמעון דובנוב, במבוא שלו ל"מחשבות כסילים", בתוך חסידיניה, וכך כתב גם יצחק אלפסי בתולדות החסידות.
- ↑ מרדכי וילנסקי חסידים ומתנגדים מבוא כללי
- ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 האדמו"ר מנובומינסק, "על ספר "הגאון"", ישורון, כרך י', עמ' תתלא ואילך, באתר היברובוקס.