עורות קדשים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עורות קדשים הם מונח ביהדות הבא לתאר את עורות הקרבנות המועלים לקרבן במקדש. חלק מעורות הקדשים ניתנים לכהנים, והם אחד מעשרים וארבע מתנות כהונה.

מקור המצווה

מקור המצווה הוא בספר ויקרא (ז,ח), שם נאמר לגבי קרבן עולה:

וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ, עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב - לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה.

עורות קדשי קדשים

במשנה[1] מבואר כי למרות המשתמע מהפסוק שרק בקרבן עולה ניתן העור לכהן, אולם בפועל גם העור של שאר קרבנות קדשי קדשים - כלומר: קרבן חטאת, קרבן אשם, וזבחי שלמי ציבור - ניתן לכהנים.

במשנה[1] ובגמרא[2] הובאו כמה דרשות כמקור לכך שעור כל קרבנות קדשי הקדשים ניתן לכהנים. אחת הדעות היא דעתו של רבי[3], האומר שבכל הקרבנות דין אחד לעור ולבשר, ואין ציווי להפשיט את העור מן הקרבן; כך, בקדשים קלים הבשר נשאר בידי הבעלים - והעור עמו, ובקדשי קדשים הבשר ניתן לכהנים - והעור עמו, אולם בקרבן עולה ציותה התורה להפשיט את העור מן הבשר לפני שריפתו על גבי המזבח[4], ולפיכך הוצרכה התורה לומר במפורש מה יש לעשות בעור.

בפסוק כתוב "והכהן המקריב את עולת איש עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה" משמע שעור העולה ניתן דווקא לכהן המקריב את העולה, ולא לכהנים אחרים; אולם הגמרא דורשת שאין הכוונה לכהן שהקריב בפועל, אלא לבית אב שהקריב את כל הקרבנות של אותו יום, כמו בכל בשר הקדשים, שם גם כתוב שזה לכהן המקריב ודרשו חז"ל שהכוונה למשמר שהיה ראוי להקריב. כך נפסק גם להלכה[5] עורות כל הקדשים הקרבים במקדש בכל יום, מתחלקים לכל הכהנים השייכים לבית האב שעבד במקדש באותו יום. אולם כוונת התורה באומרה "והכהן המקריב את עולת איש... לו יהיה", היא להוסיף גם שרק כהן שראוי לעבוד במקדש באותו יום - נוטל מעורות הקודשים, אבל כהן שלא היה ראוי לעבוד במקדש באותו יום, וכגון שהיה טמא - אינו נוטל מן העורות.

בתלמוד בבלי[6] מתואר כיצד ניצלו בעלי זרוע מתוך משפחות הכהונה את כוחם, כדי ליטול לעצמם את כל עורות הקדשים, ולמנוע חלוקה שווה של העורות, וכיצד התמודדו חכמים עם מצב זה. וכך נאמר שם:

ת"ר בראשונה היו מניחין עורות קדשים בלשכת בית הפרוה, לערב היו מחלקין אותן לאנשי בית אב, והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע [בכח], התקינו שיהיו מחלקין אותן מערב שבת לע"ש דאתיין כולהו משמרות ושקלן בהדדי [שאז מגיעים כל אנשי המשמר ולוקחים יחד][7] ועדיין היו גדולי כהונה נוטלין אותן בזרוע עמדו בעלים והקדישום לשמים[8],

עור העולה הניתן לכהן - אין בו קדושה, והוא רכושו של הכהן לכל דבר. לפיכך, רשאי הכהן להשתמש בעור ללא כל הגבלה, ואף למוכרו למי שאינו כהן.

עורות קדשים אחרים

העור לא ניתן לכהן אלא בקדשי קדשים, אולם בקדשים קלים, כמו קרבן שלמים וקרבן תודה - העור שייך לבעלים. בגמרא[9] נאמר, כי בעלי הבתים בירושלים היו רשאים ליטול את עורות הקדשים של הקרבנות שהוקרבו על ידי עולי הרגל שהתארחו בבתיהם, וזאת כ"פיצוי" על האירוח בבתיהם, שהיה נעשה בחינם, בהתאם להלכה ש"אין משכירים בתים בירושלים".

בכמה קרבנות הקרויים "פרים ושעירים הנשרפים" (פר ושעיר של יום הכיפורים -ויקרא פרק ט"ז, פר העלם דבר של ציבור - ויקרא ד,יג-כא, ושעירי עבודה זרה - במדבר טו,כב-כו) אין מקריבים את בשר הקרבן על המזבח, אלא מוציאים את בשר הקרבן אל מחוץ לירושלים, ושורפים אותו שם במקום מיוחד, הנקרא "בית הדשן". בקרבנות אלו, אף שהם נחשבים קדשי קדשים, לא היה העור ניתן לכהנים, אלא הוא היה נשרף ביחד עם הבשר[10].

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 מסכת זבחים יב, ג.
  2. ^ מסכת זבחים קג, ב.
  3. ^ עליה אומר הרמב"ן (ויקרא ז,ח) שהיא "על דרך הפשט".
  4. ^ ספר ויקרא א,ו: "והפשיט את העולה".
  5. ^ רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות י,יד.
  6. ^ פסחים נז, א
  7. ^ כיון שסברו, שכשיתאספו כל בני המשמר שעבדו בכל השבוע, לא יעיזו אותם "גדולי כהונה" לקחת לעצמם יותר מהמגיע להם.
  8. ^ וכיון שהעורות הוקדשו - לא יכלו אותם גדולי כהונה לקחת את העורות לעצמם.
  9. ^ מסכת יומא יב,א.
  10. ^ ראה ויקרא טז,כז: "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת... יוציא אל מחוץ למחנה, ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם".