ראשית הגז

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ראשית הגז היא מצווה לתת את הצמר שהופק מראשית גז הצאן לכהן. ראשית הגז היא אחת ממתנות כהונה, שהטילה התורה על עם ישראל לתרום לכוהנים, והיא נמנית עם עשר המתנות שנותנים בחוץ לארץ ובזמן שאין בית המקדש קיים[1].

מקור המצווה

מקור המצווה בספר דברים, פרק י"ח:

ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו.

בהלכה

פרטי מצוות ראשית הגז מתפרשים בפרק י"א של מסכת חולין, המכונה פרק "ראשית הגז".

אף שבתורה נאמר 'צאנך' סתם, אין מצוות ראשית הגז נוהגת אלא בכבשים דווקא, ולא בעיזים, ונוהגת בין בזכרים ובין בנקבות[2]. וכמו כן מין כבשים שצמרם קשה ואינו ראוי ללבישה - פטורים מראשית הגז[3].

מהתורה אין שיעור מוגדר כמה צמר נחשב ל"ראשית", ואפשר לתת לכהן אפילו "כל שהוא". אך חכמים קבעו שיש לתת אחד מששים כתרומה.

"ראשית הגז מצוותה בתחילה", אם נתן בין בתחילה בין באמצע ובין בסוף יצא"[4]. לעומת זאת, בהלכות תרומה לא הוסק מהלשון "ראשית דגנך" ש"מצוותה בתחילה".

מתנת הגז שהכהן מקבל היא חולין לכל דבר, ואין בה קדושה. הרמב"ם מסיק מזה שאפשר לתת ראשית הגז אף לכהנת ואפילו כאשר היא נשואה לישראל[5] (אדם שאינו כהן).

כמות הצאן

בהלכה מוסכם שראשית הגז "אינו נוהג אלא במרובה", יש אומרים שצריך חמשה כבשים לכל הפחות, יש אומרים ארבעה ויש אומרים שניים.

הדיון נסוב אודות המילה "צאן" שמתפרשת כריבוי של כבשים. בית שמאי מוכיחים מהכתוב "יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן" בישעיהו (ז, כא) שאפילו שני כבשים מכונים "צאן". ואילו דעת בית הלל שרק חמשה כבשים נחשבים ל"צאן" ומוכיחים את דעתם מהפסוק "חמש צאן עשויות" בספר שמואל א (כה,יח). בתלמוד הבבלי מובאת דעת רבי יוסי שארבעה כבשים הוא השיעור המינימלי ומוכיחה מהפסוק "וארבע צאן תחת השה" בספר שמות (כא, לז)

להלכה הוכרע, שצריך חמשה כבשים לכל הפחות כדי להתחייב בראשית הגז, ונוסף תנאי שרק אם מכל החמישה נגזז משקל ששים סלעים לפחות, ומשקל גיזת כל כבש אינה פחותה משנים עשר סלעים.

אין לפצל את הגיזה כדי לתת אותה לכמה כהנים, אלא אם כן יש מספיק גז, כדי שכל כהן יקבל כמות שתעמוד לכל הפחות על משקל של חמישה סלעים צמר לאחר ליבון הצמר. חמישה סלעים הוא שיעור שאפשר לעשות ממנו בגד קטן.

בחוץ לארץ

לפי המשנה, החיוב לתת ראשית הגז נוהג בין בארץ ישראל ובין בחוצה לארץ.

בתלמוד הבבלי[6] נאמר, שלא נהגו לתת ראשית הגז בבבל, כי סמכו על דעת התנא רבי אלעאי שדימה את ראשית הגז לראשית הדגן הסמוכה לו בפסוק, והיא (מצוות תרומה) מהמצוות התלויות בארץ (באדמה) שאינן נוהגות אלא בארץ (בארץ ישראל)[7].

הרמב"ם פוסק על סמך זה שהמצווה נוהגת רק בארץ[8]. דעת הטור[9]. שמדאורייתא המצווה נוהגת גם בחוץ לארץ, אלא שלא נהגו כך.

טעמי המצווה

הרמב"ם[10] מסביר שמטרת המצווה היא לספק לכהנים צמר שיוכלו לעבדו ללבישה, שכן הלבוש הוא חלק מהצרכים החיוניים לכהן, ולא די לו בתרומה שמספקת לו את המזון.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. משנה, מסכת חולין, פרק י"א, משנה א'
  2. הרמב"ם בפירוש המשניות במהדורה הראשונה כתב שנוהג רק בנקבות, אך לאחר מכן תיקן שנוהג גם בזכרים, וכך פסק במשנה תורה. (בפירוש המשניות, חולין, מהדורת י. קאפח עמוד קמט הערה). 6
  3. (בבלי, קלז,א)
  4. תוספתא מסכת חולין, י,א.
  5. (הלכות ביכורים, פ"י, הי"ז).
  6. מסכת חולין דף קלו,ב.
  7. משנה, מסכת קידושין א,ט.
  8. וכן פסק השולחן ערוך יורה דעה, סימן שלג
  9. יורה דעה, סימן שלג
  10. הלכות ביכורים פ"י ה"ה, וכן כתב בעל ספר החינוך, מצווה תקח.