פטר חמור

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פטר חמור
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, י"ג, י"ג
משנה מסכת בכורות, פרק א'
משנה תורה הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק י"ב
שולחן ערוך יורה דעה, סימן שכא
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה פ"א, עשה פ"ב
ספר החינוך, מצווה כ"ב, מצווה כ"ג

פטר חמור הוא הוולד הבכור הנולד לאתון. על פי הכתוב בתורה יש מצווה לפדותו בשה צאן, ואם לא פודים את פטר החמור, יש מצווה לערוף את ראש החמור ולקוברו.

מקור המצוות

מקור המצוות הוא בספר שמות, י"ג, י"ג: "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו", וכן בספר במדבר, י"ח, ט"ו: "ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה".

אף שמלשון הפסוקים משמע שמצוות פדיון פטר רחם נוהגת בבהמות הטמאות כולן, דרשו חז"ל שיש לפדות רק את בכור החמור בלבד[1]. ובתוספתא מובא, 'היה ר"מ אומר כל המקיים מצות פטר חמור מעלין עליו כאילו קיים מצות בהמה טמאה כולה, וכל המבטל מצות פטר חמור מעלין עליו כאילו ביטל מצות בהמה טמאה כולה'[2].

בתורה נאמר שלבכור הבהמה הטמאה יש קדושה מסוימת, אך מכיוון שהוא נחשב על פי התורה כמין טמא, הוא אינו יכול להיות מוקרב על גבי המזבח, ולכן יש לגרום לקדושתו להיות מופקעת על ידי פידיונו בשה. מצווה זו דומה למצוות פדיון הבן של בכור מישראל, שבו הבכור נפדה באמצעות כסף.

אף שכאמור דרשו חז"ל שמצות פדיון פטר רחם נוהגת בחמור בלבד, בימי בית שני, יש שנהגו בטעות לפדות כל בכור בהמה טמאה, כדברי התורה הנזכרים בספר במדבר. ואת החמור הנזכר בספר שמות הם פירשו בטעות כדוגמה בלבד לבהמה טמאה.[3]

החמורים החייבים בפדייה

חמור של ישראל חייב בפדייה, אבל חמור של גוי פטור מן הפדיון. גם חמור שיש לגוי חלק בו - פטור מן הפדיון, ולכן ניתן להיפטר מהמצוה על ידי מכירת חלק מן החמור לגוי. חמור של כהן או לוי פטור אף הוא מן הפדיון.

פרה שילדה כמין חמור, ואתון שילדה כמין סוס, פטורים מן הפדיון[4].

דיני המצווה

פודים את הבכור הזכר מן האתון בטלה כבשים או בגדי עיזים. הטלה או הגדי ניתנים לכהן, אשר יכול לעשות בו כרצונו, מאחר שפדיונו אינו הופך אותו למקודש. מי שאין ברשותו טלה או גדי יכול לפדות את פטר החמור בכסף בשוויו של הילוד.

מצוות עריפת ראש הפטר חמור

במקרה והאדם אינו רוצה לפדות את החמור כפי המצווה, מוטלת עליו המצווה לערוף את ראש החמור כפי הכתוב בפסוק: "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה" (ספר שמות, פרק י"ג, פסוק י"ג).

טעם המצווה

גזירת הכתוב היא, לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים כמו שאמרו חז"ל

" אמר הקב"ה...המצרים נקראים חמור שנאמר: "בשר חמורים בשרם"" וישראל נקראו "שה פזורה ישראל". הרגתי בכוריהם של מצרים והקדשתי בכורי ישראל"

במדבר רבה, פרק ד'.

טעם נוסף למצווה- מפני שהחמורים סייעו לעם ישראל בצאתם ממצריים שהיו טעונים מכספם וזהבם של מצריים[5].

המהר"ל[6] מבאר בטעם מצוה זו שנוהגת דווקא בחמור, כיון שהחמור נוטה ביותר אל החומר הגס והפשוט בלא צורה, ולכן נחשב לראשית הבעלי חיים המורכבים (כמשל החומר היסודי המרכיב את כל הצורות), ולכן רק עליו יכולה לחול קדושת הבכורה מכל הבהמות.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ראה מכילתא פרשת בא פרק יח', ספרי פרשת קרח פיסקא ג', (וביאר שם ייתור הלשון שמשמע שאף שאר בהמות טמאות חייבות בפדייה 'אם אינו ענין שפודים בהמה טמאה תניהו ענין שמקדישים בהמה טמאה לבדק הבית וחוזרים ופודים אותו מהקדש בדק הבית'), תוספתא מס' בכורות פרק א, משנה ב, וגמרא מסכת בכורות דף ה ע"ב, וראה להלן בטעם הדבר.
  2. תוספתא מסכת בכורות, פרק א, משנה ב.
  3. כתבי פילון האלכסנדרוני, על החוקים לפרטיהם א', קטע 135; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ד, 71. יש המוצאים רמז לטעות זו מספר נחמיה, פרק י', פסוקים ל"ו-ל"ז המדבר בהכללה על כל הבהמות הטמאות, לעומת הבקר והצאן שאינם נפדים: "ולהביא את בכורי אדמתנו ובכורי כל פרי כל עץ שנה בשנה לבית ה'. ואת בכרות בנינו ובהמתנו ככתוב בתורה, ואת בכורי בקרינו וצאנינו להביא לבית אלקינו, לכהנים המשרתים בבית אלקינו".
  4. משנה מסכת בכורות פרק א' משנה ב'
  5. גמרא מסכת בכורות דף ה ע"ב
  6. ספר גבורות ה', פרק כט'


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0