פטר חמור

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פטר חמור הוא שמה של מצווה לפיה יש לפדות את הבכור (פטר) שנולד מחמור בשה צאן. אם לא פודים את פטר החמור, יש לערוף אותו ולקוברו.

מקור המצווה

מקור המצווה הוא בספר שמות, י"ג, י"ג: "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו", וכן בספר במדבר, י"ח, ט"ו: "ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה".

לבכור הבהמה הטמאה יש קדושה מסוימת, אך מכיוון שהוא גם מין טמא, הוא אינו יכול להיות מוקרב על גבי המזבח, ולכן יש לגרום לקדושתו להיות מופקעת על ידי פידיונו בשה. מצווה זו דומה למצוות פדיון הבן של בכור מישראל, שבו הבכור נפדה באמצעות כסף.

חז"ל אומרים כי יש לפדות רק את בכור החמור, ולא בכור של כל בהמה טמאה. עם זאת בימי בית שני, יש שנהגו בטעות לפדות כל בכור בהמה טמאה, כדברי התורה הנזכרים בספר במדבר. ואת החמור הנזכר בספר שמות הם פירשו בטעות כדוגמה בלבד לבהמה טמאה[1]

החמורים החייבים בפדייה

חמור של ישראל חייב בפדייה, אבל חמור של גוי פטור מן הפדיון. גם חמור שיש לגוי חלק בו - פטור מן הפדיון, ולכן ניתן להיפטר מהמצוה על ידי מכירת חלק מן החמור לגוי. חמור של כהן או לוי פטור אף הוא מן הפדיון.

דיני המצווה

פודים את הבכור הזכר מן האתון בטלה כבשים או בגדי עיזים. הטלה או הגדי ניתנים לכהן, אשר יכול לעשות בו כרצונו, מאחר שפדיונו אינו הופך אותו למקודש. מי שאין ברשותו טלה או גדי יכול לפדות את פטר החמור בכסף בשוויו של הילוד.

ראו גם

לקריאה נוספת

מוני מצוות:

פוסקים:

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. כתבי פילון האלכסנדרוני, על החוקים לפרטיהם א', קטע 135; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ד, 71. יש המוצאים רמז לטעות זו מספר נחמיה, פרק י', פסוקים ל"ו-ל"ז המדבר בהכללה על כל הבהמות הטמאות, לעומת הבקר והצאן שאינם נפדים: "ולהביא את בכורי אדמתנו ובכורי כל פרי כל עץ שנה בשנה לבית ה'. ואת בכרות בנינו ובהמתנו ככתוב בתורה, ואת בכורי בקרינו וצאנינו להביא לבית אלהינו, לכהנים המשרתים בבית אלהינו".


תרי"ג מצוות (ע"פ ספר החינוך)

מודעה רבה: המכלול נועד לעיון בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית כלל.