מלחין או קומפוזיטור הוא אדם העוסק בהלחנה, יוצר מוזיקה, לרוב תוך שימוש בייצוג מוזיקלי כדוגמת תווים.
בזמן תחילת התפתחות המוזיקה האירופאית הקלאסית, תפקיד המלחין לא היה חשוב יותר מאשר תפקיד המבצע. שימור יצירות אינדיבידואליות לא נעשה כמעט כלל ומוזיקאים מבצעים שינו יצירות תכופות. לעומת זאת, כעבור זמן, הייצוג המוזיקלי שנכתב על ידי המלחין קיבל חשיבות כשל הוראות נוקשות, מהם למבצעים אסור לסטות ללא סיבה.
המלחין מתייחס ביצירותיו גם להוראות הביצוע המוזיקליות, שאותם הוא משאיר על מנת שהמבצעים את יצירותיו בעתיד ידעו כיצד הוא רצה שיצירותיו יישמעו. הלחנה היא פעולת חיבור מוזיקה, אם בתווים, ואם באלתור (אימפרוביזציה). מחבר המוזיקה לא חייב להיות מלחין במקצועו. מוזיקה יכולה להיכתב לכל הרכב שהוא, מכלי יחיד ועד לתזמורת, קאמרית או סימפונית, וכל ההרכבים האפשריים שבין שני קצוות אלה.
מלחין צריך להכיר את תכונות הכלים שהוא כותב להם, סגולותיהם ומגבלותיהם. מלחינים רבים נוהגים להלחין ליד הפסנתר, הודות לאפשרות שהוא מציג לשימוש ברב-קוליות, כלומר, בהשמעת ההרמוניה. מלחינים רבים כתבו לפסנתר ואחרים עיבדו את יצירותיהם לתזמורת מלאה (לדוגמה, "תמונות בתערוכה" של מודסט מוסורגסקי בתזמור מוריס ראוול, לפי הזמנת סרגיי קוסביצקי).
דבר מקובל הוא לעבד יצירות שנכתבו לכלי אחד לכלי אחר, ויש יצירות שנכתבו מלכתחילה לכמה צירופים אפשריים – כינור ופסנתר או חליל ופסנתר, למשל. דוגמה ידועה היא ה"סונאטה ארפג'ונה" של שוברט, שנכתבה בשנת 1823 לכלי מיתר מוזר ומיוחד במינו, שהמציא גיאורג שטאופר שנה קודם לכן. הארפג'ונה היה בעל שישה מיתרים, כלאיים של צ'לו וגיטרה, ונעלם מחיי המוזיקה לאחר שנים לא רבות. כיום מבצעים את היצירה בכלים המתאימים לאופיה, ויולה, צ'לו או קלרנית, בליווי פסנתר.
בישראל מאוגדים המלחינים במסגרת איגוד הקומפוזיטורים בישראל.
לערך המלא • לקטגוריית המלחינים
המלחינים העיקריים בכל התקופות של המוזיקה הקלאסית: מהמוזיקה של ימי הביניים ועד למוזיקה המודרנית
טוען את הלשוניות...
|
- הילדגרד פון בינגן (1098–1179). הייתה אם מנזר, מלחינה, משוררת, רופאה, מחזאית, סופרת ומיסטיקנית גרמנית בת ימי הביניים, ידועה גם כהילדגרד ה"קדושה" וכסיבילה של הריין.
- לאונין (1150–1201?). ידוע כמלחין החשוב הראשון של אורגנום פוליפוני. לאונין היה כנראה צרפתי, ונראה שחי ועבד בפריז, בקתדרלת נוטרדאם, והיה החבר המוקדם ביותר ששמו ידוע באסכולת נוטרדאם הפוליפונית.
- פרוטין (1160–1225). הוא היה החבר המפורסם ביותר באסכולת נוטרדאם לפוליפוניה הוא היה בין המלחינים הספורים מתקופתו, ששמם נשמר ואפשר לקשר אותו בוודאות ליצירות אינדיבידואליות, הודות לעדותו של סטודנט אלמוני בקתדרלת נוטרדאם.
- אדם דה לה האל (1237–1288). היה טרובדור או טרובר, משורר ומוזיקאי צרפתי, שניתק מסורת ארוכת שנים של כתיבת שירה ומוזיקה ליטורגית והיה מראשוני מייסדיו של תיאטרון חילוני בצרפת.
- פיליפ דה ויטרי (1291–1361). היה מלחין, תאורטיקאי מוזיקה ומשורר צרפתי. הוא היה מלחין מוכשר, חדשני ועתיר השפעה וייתכן שהיה גם מחבר המסה ארס נובה.
- פרנצ'סקו לאנדיני (1335–1397). היה מלחין, נגן עוגב, זמר, משורר ובונה כלי נגינה איטלקי. הוא היה מן המפורסמים והנערצים ביותר במלחיני המחצית השנייה של המאה ה-14, וללא ספק המלחין המפורסם ביותר באיטליה.
- גיום דה מאשו (1300–1377). מאשו היה והנו המלחין המהולל ביותר של המאה ה-14. הוא חיבר בקשת רחבה של סגנונות וצורות ותפוקתו הייתה עצומה. כמו כן, היה המייצג המפורסם והחשוב ביותר מבחינה היסטורית של התנועה המוזיקלית הידועה בשם ארס נובה.
- יוהנס צ'יקוניה (1370–1412). היה מלחין ותאורטיקאי מוזיקה מסוף ימי הביניים. אפשר שבאי-אילו רשומות ביוגרפיות צורפו פרטי חייו לאלה של אביו, שנשא אותו שם, ומכאן אי-הוודאות בנוגע לשנת הולדתו. כל יצירותיו של המלחין מתוארכות, על פי הסברה, לאחר 1390.
- ג'ון דאנסטפל (1390–1453). היה מלחין אנגלי של מוזיקה פוליפונית בשלהי ימי הביניים וראשית תקופת הרנסאנס. היה בין המלחינים המפורסמים ביותר שפעלו בחלקה הראשון של המאה ה-15. השפעתו הייתה רבה, לא רק באנגליה אלא גם ביבשת אירופה, בייחוד בסגנון המתפתח של האסכולה הבורגונדית.
|
|
- אלכסנדר אגריקולה (1446 – (1506). היה מלחין פלמי מתקופת הרנסאנס. כחבר נכבד בגראנד קאפלה, המוסד המוזיקלי של בית הבסבורג, היה אגריקולה מלחין בעל-שם בסביבות 1500 והמוזיקה שלו נפוצה ברחבי אירופה. אגריקולה כתב בכל הסגנונות החשובים של תקופתו, במוזיקת קודש ובמוזיקה חילונית.
- יוהנס אוקכם (1410–1497). היה מחשובי המלחינים בדור השני של האסכולה הפרנקו-פלמית. אוקכם נחשב למלחין החשוב ביותר בין גיום דופאי וז'וסקן דה פרה, והיה למוזיקאי המפורסם ביותר ברחבי אירופה במחצית השנייה של המאה החמש עשרה.
- ויליאם בירד (1543–1623). מלחין אנגלי בתקופת הרנסאנס, נחשב לאבי המוזיקה האנגלית.
- אנדריאה גבריאלי (1510–1586). היה מלחין ונגן עוגב איטלקי מתקופת הרנסאנס המאוחרת, דודו של ג'ובאני גבריאלי, שהתפרסם קצת יותר ממנו. אנדריאה גבריאלי היה החבר הראשון באסכולת המלחינים הונציאנית, שעשה לו שם עולמי והשפעתו בהפצת הסגנון הוונציאני באיטליה ובגרמניה הייתה רבה ביותר.
- ג'ובאני גבריאלי (1553–1612). היה מלחין ונגן עוגב איטלקי. הוא היה אחד המוזיקאים המשפיעים ביותר בזמנו, ומייצג את סגנון האסכולה הוונציאנית בזמן המעבר בין תקופת הרנסאנס לתקופת הבארוק.
- קרלו ג'זואלדו (1561–1613). היה מלחין איטלקי שפעל בתקופת הרנסאנס.
- גיום דופאי (1400–1474). היה מלחין פרנקו-פלמי ותאורטיקאי מוזיקה מתקופת הרנסאנס המוקדם. כדמות המרכזית באסכולה הבורגונדית, היה המלחין המפורסם והמשפיע ביותר באירופה של אמצע המאה ה-15.
- היינריך איזאק (1450–1517). מלחין מהאסכולה הפרנקו-פלמית (גם – הנדרלאנדית) בתקופת הרנסאנס. איזאק, בן זמנו של ז'וסקן דה פרה, נחשב לאחד המלחינים המשפיעים ביותר על התפתחות המוזיקה הפוליפונית בגרמניה.
- לודוויג זנפל (1486–1542). גדול מלחיני שווייץ בתקופת הרנסאנס.
- תומאס טאליס (1505–1585). היה מלחין אנגלי. טאליס הלך מחיל אל חיל כמוזיקאי כנסייה במהלך הסערות התכופות שפקדו את אנגליה במשך המאה ה-16. הוא תופס מקום ראשון במעלה באנתולוגיות של מוזיקה כנסייתית אנגלית, ונחשב לאחד המעולים במלחיניה המוקדמים.
- אורלנדו לאסוס (1532–1594). היה מלחין פרנקו-פלמי מתקופת הרנסאנס המאוחר. כיום הוא נחשב, לצד ג'ובאני פלסטרינה למייצג העיקרי של הסגנון הפוליפוני הבשל של האסכולה הפרנקו-פלמית, והיה המוזיקאי המפורסם ורב ההשפעה ביותר באירופה בסוף המאה ה-16.
- ג'ובאני פיירלואיג'י דה פלסטרינה (1525–1594). היה מלחין איטלקי. פלסטרינה לא היה מלחין של מוזיקה כנסייתית דתית בלבד: הוא הלחין יותר ממאה מדריגלים חילוניים, שנושאם העיקרי היה אהבה, נושא אופייני לתקופתו.
- ז'וסקן דה פרה (1440–1521). מלחין מהאסכולה הפרנקו-פלמית בתקופת הרנסאנס. דה פרה היה אחד המלחינים המשפיעים ביותר במוזיקה הקלאסית, שכן היה נערץ בעולם המוזיקה הן בחייו והן לאחר מותו. הוא הוסיף הרבה דמיון לאמנות ההלחנה והטביע את חותמו יותר מכל מלחין אחר לפניו.
- יאקופו פרי (1561–1633). היה מלחין וזמר איטלקי בתקפת המעבר בין סגנון תקופת הרנסאנס לזה של תקופת הבארוק. נהוג לראות בפרי את ממציא האופרה, כמי שחיבר את היצירה הראשונה הנקראת אופרה בימינו, "דפנה" (בסביבות 1597) ואת האופרה הראשונה ששרדה עד היום, "אאורידיצ'ה" (1600).
|
|
- תומאזו אלבינוני (1671–1751). היה מלחין בארוק איטלקי. מפורסם בעיקר בשל ה"אדאג'יו" שכתב.
- גרגוריו אלגרי (1582–1652). היה מלחין איטלקי. מלחין בארוקי שנודע בעיקר בזכות תפילת ה"מיזררה" המפורסמת שכתב.
- יוהאן סבסטיאן באך (1685–1750). היה מלחין גרמני בתקופת הבארוק, הנמנה עם נגני העוגב והמלחינים הגדולים ביותר בכל הזמנים. יצירותיו של באך, הכתובות תוך מיצוי אמנותי וטכני של טכניקת הקונטרפונקט, נודעות בעומקן האינטלקטואלי וביופין האמנותי ועל כן רבים רואים בבאך את המלחין שהביא לשיאה את המוזיקה הפוליפונית. בתקופתו נודע בעיקר כנגן עוגב וירטואוז.
- ויליאם בויס (1711–1779). נחשב למלחין האנגלי החשוב ביותר בתקופת הבארוק.
- דיטריך בוקסטהודה (1637–1707). היה מלחין, נגן לאוטה ונגן עוגב מפורסם במתקופת הבארוק.
- ג'ון דאולנד (1563–1626). משורר, מלחין, זמר ונגן לאוטה אנגלי.
- גאורג פרידריך הנדל (1685–1759). היה מלחין בן תקופת הבארוק. יצירתו המפורסמת ביותר היא משיח – אורטוריה לסולנים, מקהלה ותזמורת, המושרת בחג המולד או בחג הפסחא.
- אנטוניו ויוואלדי (1678–1741). היה מגדולי המלחינים האיטלקים בתקופת הבארוק, כנר וירטואוז וכן כומר.
- אוניקו וילהלם ואן ווסנאייר (1692- 1766). היה דיפלומט ומלחין הולנדי.
- גיאורג פיליפ טלמן (1681–1767). מלחין גרמני. טלמן למד לשיר מגיל 10 ולמד בעצמו לנגן ולהלחין. כבר בגיל 12 חיבר את האופרה "סיגיסמונדוס".
- ז'אן-בטיסט לולי (1632–1687). היה מלחין צרפתי, יליד איטליה.
- קלאודיו מונטוורדי (1567–1643). היה מלחין, כנר וזמר איטלקי. יצירתו מציינת את המעבר מן המוזיקה של הרנסאנס לזו של הבארוק.
- ג'ון סטנלי (1712–1786). מלחין אנגלי ונגן עוגב בתקופת הבארוק.
- אלסנדרו סקרלטי (1660–1725). היה מלחין בארוקי, נודע במיוחד באופרות ובקנטטות קאמריות, ונחשב למייסד האסכולה הנאפוליטנית באופרה.
- דומניקו סקרלטי (1685–1757). היה מלחין איטלקי שבילה את מרבית חייו בפורטוגל ובספרד. השפעתו על התפתחות המוזיקה בתקופה הקלאסית הייתה רבה, אם כי רוב חייו עברו עליו בתקופת הבארוק. סקרלטי נחשב לצ'מבליסט מבריק ואף לנגן עוגב מוכשר ביותר. בתקופת חייו ברומא הלחין מספר אופרות וניצח עליהן, ומאוחר יותר הוזמן לנצח על האופרות שלו בלונדון.
- יוהאן פכלבל (1653–1706). מלחין ונגן עוגב גרמני מתקופת הבארוק. ידוע כיום בעיקר בזכות הקנון של פכלבל, מהיצירות המוכרות ביותר במוזיקה הקלאסית.
- ג'ובאני פרגולזי (1710–1736). מלחין, כנר ונגן עוגב איטלקי.
- הנרי פרסל (1659–1695). מלחין מתקופת הבארוק, נחשב לאחד מגדולי המלחינים באנגליה – למעשה, רבים רואים בו את המעולה מכל המלחינים ילידי אנגליה. פרסל מיזג בכתיבתו יסודות סגנוניים איטלקיים וצרפתיים, אבל עיצב סגנון אנגלי מיוחד במינו של מוזיקת בארוק.
- פרנצ'סקו קאוואלי (1602–1676). היה מלחין איטלקי.
- פרנסואה קופרן (1668–1733). היה מלחין צרפתי מתקופת הבארוק, עוּגבן וצ'מבליסט. נצר למשפחה גדולה של מוזיקאים מפורסמים, ואחיינו של לואי קופרן. ביצירותיו ניסה למזג בין הסגנון האיטלקי והסגנון הצרפתי.
- אנטוניו קלדרה (1670? – 1736). מלחין איטלקי.
- ג'אקומו קריסימי (1609–1674). היה מלחין איטלקי, אחד מרבי-האמנים הנודעים ביותר בתקופת הבארוק המוקדם, באסכולה הרומאית של המוזיקה.
- לואיג'י רוסי (1598–1653). היה מלחין איטלקי מתקופת הבארוק.
- סלומונה רוסי (1570–1630). היה כנר ומלחין איטלקי-יהודי. הוא פעל בתקופת המעבר שבין שלהי הרנסאנס לבארוק המוקדם באיטליה.
- היינריך שיץ (1585–1668). היה מלחין ונגן עוגב גרמני. רבים רואים בשיץ את המלחין הגרמני החשוב ביותר לפני באך והוא נחשב לעיתים קרובות לאחד המלחינים החשובים ביותר של המאה ה-17.
- מארק אנטואן שרפנטייה (1643–1704). מלחין צרפתי מתקופת הבארוק, נולד בפריז.
|
|
- קרל פיליפ עמנואל באך (1714–1788). היה מוזיקאי ומלחין גרמני, בנם השני מחמשת בניהם של יוהאן סבסטיאן באך ומריה ברברה באך. הוא היה ממייסדי הסגנון הקלאסי.
- לואיג'י בוקריני (1743–1808). מלחין וצ'לן איטלקי מהתקופה הקלאסית.
- לודוויג ואן בטהובן (1770–1827). היה מלחין ופסנתרן גרמני. נחשב לאחד מגדולי המלחינים במוזיקה הקלאסית והיה דמות בולטת בתקופה החולפת בין התקופה הקלאסית והתקופה הרומנטית. שמו וגאוניותו עוררו השראה בדורות של מוזיקאים וקהל. בשנות העשרים המאוחרות לחייו החל לאבד את שמיעתו, אובדן שיכול היה לפגוע קשות בתפקודם של אנשים בני תקופתו ונחשב גם למביש בזמנו. אולם, בטהובן המשיך להפיק יצירות מופת אפילו לאחר שחירשותו נעשתה מוחלטת. באופן יוצא דופן בין בני זמנו, עבד כמלחין עצמאי, ארגן קונצרטים ונתמך בידי כמה פטרונים בעלי הון. אורח חיים זה, שהיה אפשרי בזכות מוניטין יוצא דופן, איפשר לו להסתיר את לקותו מסובביו. מרבית בני תקופתו גילו שהוא חירש רק מקריאת הווידוי שבצוואתו.
- יוזף היידן (1732–1809). מלחין אוסטרי, מחשובי המלחינים בתקופה הקלאסית. נולד ברוהראו ומת בווינה. היידן, תושב אוסטריה כל חייו, עשה את רוב הקריירה שלו כמוזיקאי החצר של משפחת אסטרהאזי באחוזתם הנידחת. הבידוד שנכפה עליו ממלחינים אחרים וממגמות במוזיקה עד סמוך לסוף חייו הארוכים, אילץ אותו, כפי שביטא זאת, "לגלות מקוריות".
- לואיג'י כרוביני (1760–1842). היה מלחין איטלקי-צרפתי. המוזיקה של כרוביני הייתה מאוד פופולרית בזמנה, ובטהובן התייחס אליו כאל אחד המלחינים הגדולים בני זמנו.
- וולפגנג אמדיאוס מוצרט (1756–1791). היה מלחין אוסטרי. מספר היצירות אותן חיבר במשך חייו הקצרים ואיכותן יוצאת הדופן מעמידות אותו כאחד מגדולי המלחינים הקלאסיים של כל הזמנים. מוצרט הלחין במשך 35 שנות חייו 637 יצירות ידועות, אשר מקוטלגות ברשימת קכל מ-K.1a עד K.626. המוזיקה אשר חיבר הושפעה, אמנם, ממלחינים אחרים, הבולטים בהם יוזף היידן ויוהאן כריסטיאן באך, אך הוא הביא עמו סגנון חדש ורענן אל התקופה הקלאסית, והיה אחד מהמלחינים הבולטים בה. מוצרט תרם רבות למוזיקה הקלאסית, והמוזיקה אשר חיבר שימשה השראה רבה ובולטת לשורת מלחינים (בכללם הגדולים והידועים ביותר).
- ליאופולד מוצרט (1719–1787). מלחין, מורה למוזיקה וכנר.
- אנטוניו סליירי (1750–1825). מלחין ומנצח ממוצא איטלקי, אחד המוזיקאים החשובים והמפורסמים של תקופתו.
- מוציו קלמנטי (1752–1832). היה פסנתרן ומלחין איטלקי שחי את מרבית שנותיו באנגליה. רוב היצירות שכתב היו לפסנתר.
- פרנץ שוברט (1797–1828). מלחין אוסטרי. בחייו הקצרים הספיק לכתוב שוברט 9 אופרות, 7 מיסות, 9 סימפוניות, 15 רביעיות, 2 חמישיות, 3 שלישיות, חיבורים רבים לפסנתר (סונאטות, כלי סולו, דואטים ועוד) וכ-600 שירים. שוברט היה מיוצריו החשובים של הליד (השיר האומנותי הגרמני), בו מתמזגים המנגינה, הפסנתר והמילים לכלל אחדות מלאת הבעה. ביצירתו של שוברט בולט המעבר מהתקופה הקלאסית לתקופה הרומנטית.
- יוהאן שטאמיץ (1717–1757). היה מלחין וכנר.
- קרל שטאמיץ (1745–1801). היה מלחין בוהמיאני, הבולט ביותר בדור השני של מה שכונה אסכולת מנהיים.
|
|
- אלכסנדר בורודין (1833–1887). מלחין רוסי ופרופסור לכימיה אורגנית.
- ז'ורז' ביזה (1838–1875). מלחין צרפתי שנודע באופרות המרהיבות שלו.
- יוהנס ברהמס (1833–1897). מלחין גרמני מהזרם הרומנטי, שיצירתו מתאפיינת בסממנים קלאסיים מובהקים. נחשב ל"יורשו" המובהק של בטהובן.
- הקטור ברליוז (1803–1869). היה מלחין צרפתי מהתקופה הרומנטית, הידוע בעיקר בזכות הסימפוניה הפנטסטית שהלחין ב-1830, ובזכות הרקוויאם שהלחין ב-1837.
- אדוארד גריג (1843–1907). היה בכיר מלחיני נורווגיה.
- אנטונין דבוז'אק (1841–1904). מלחין צ'כי, נולד ליד פראג ומת בה. יצירתו המפורסמת ביותר היא הסימפוניה "מן העולם החדש".
- קרל מריה פון ובר (1786–1826). היה מלחין, מנצח, פסנתרן, גיטריסט ומבקר מוזיקה גרמני, מראשוני המלחינים החשובים של האסכולה הרומנטית.
- ריכרד וגנר (1813–1883). היה מלחין, תאורטיקן מוזיקה ומסאי גרמני, שתרומתו בעיקר בתחום האופרה. יצירתו של וגנר, בעיקר המאוחרת יותר, בולטת על המרקם המורכב שלה, והסגנון המוזיקלי שנחשב בדרך כלל לפסגת הזרם הרומנטי.
- ג'וזפה ורדי (1813–1901). מלחין איטלקי הנחשב לגדול מחברי האופרות בכל הזמנים.
- פרנץ ליסט (1811–1886). היה מלחין ופסנתרן הונגרי ממוצא גרמני.
- מודסט מוסורגסקי (1839–1881). היה מלחין רוסי. מוסורגסקי, אחד מחמשת המלחינים הרוסים הנודעים בשם "החמישה", היה מחדש מוזיקה רוסית.
- פליקס מנדלסון-ברתולדי (1809–1847). מלחין גרמני ממוצא יהודי.
- יאן סיבליוס (1865–1957). היה מלחין פיני של מוזיקה קלאסית. סיבליוס הוא אחד המלחינים הפופולריים של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
- קאמי סן-סנס (1835–1921). מלחין, נגן עוגב, מנצח ופסנתרן צרפתי, מן הידועה ביצירותיו היא היצירה המפורסמת "קרנבל החיות".
- ג'ון פילד (1782–1837). מלחין ופסנתרן אירי הידוע עד היום כ"אבי" הנוקטורנים לפסנתר.
- פיוטר (פטר) איליץ' צ'ייקובסקי (1840–1893). מגדולי המלחינים של רוסיה, ומן החשובים בתקופה הרומנטית.
- ג'ואקינו רוסיני (1792–1868). היה מלחין איטלקי. נודע בכתיבת אופרות מפורסמות רבות.
- סרגיי רחמנינוב (1873–1943). היה מלחין, מנצח ופסנתרן רוסי חשוב ודומיננטי מאוד בתקופה הרומנטית.
- ניקולאי רימסקי-קורסקוב (1844–1908). מלחין רוסי, נמנה עם הקבוצה הידועה בשם "החמישה"- הקבוצה שיסדה את אסכולת המוזיקה הלאומית המשלבת מוטיבים מקומיים ועממיים ברוסיה.
- פרנץ שוברט (1797–1828). מלחין אוסטרי חשוב ודומיננטי מאוד בתקופה הרומנטית.
- רוברט שומן (1810–1856). מלחין, פסנתרן ומבקר מוזיקה גרמני.
- פרדריק שופן (1810–1849). מלחין ופסנתרן פולני מהתקופה הרומנטית. יצירותיו הרבות לפסנתר כגון הנוקטורנים, המזורקות, הפולונזים, הבלדות, האטיודים, והואלסים הייחודיים לו נחשבים לנכסי צאן ברזל לכלי.
- יוהאן שטראוס (האב) (1804–1849). היה מלחין אוסטרי. סבו היה יהודי שהמיר את דתו לנצרות קתולית.
- יוהאן שטראוס (הבן) (1825–1899). היה מלחין אוסטרי בעל שורשים יהודיים, אחד מבניו של יוהאן שטראוס (האב).
- אנטון ברוקנר (1824–1896). מלחין אוסטרי. מנציגי הכתיבה הרומנטית המאוחרת של הזרם ההווגנריאני. ליצירותיו של ברוקנר חשיבות רבה בתולדות הסימפוניה. הן יחידות במינן ברפרטואר הסימפוני בשל ממדיהן העצומים.
- הוגו וולף (1860–1903). היה מלחין אוסטרי ממוצא סלובני, שנודע בעיקר בשירים האמנותיים, או הלידר, שלו.
- מרסל טיברג (1893–1944). היה מלחין, מנצח ופסנתרן יהודי-אוסטרי מחונן. סגנונו האקלקטי איפשר לו לחבר הן מוזיקת מחול פופולרית והן סימפוניות רחבות יריעה, בסדר גודל של הסימפוניות של גוסטב מאהלר. הקריירה המוזיקלית שלו נקטעה כשהמשטר הנאצי במלחמת העולם השנייה חרץ את דינו להישלח למותו כיהודי.
- גוסטב מאהלר (1860–1911). מנצח ומלחין יהודי אוסטרי של זרם הפוסט-רומנטיקה, זרם חשוב בתקופת המעבר מהרומנטיקה המאוחרת למוזיקה המודרנית. את מקומו כמלחין קנה בעיקר בזכות תשע הסימפוניות שכתב, הנחשבות מהעמוקות, המורכבות והעשירות בז'אנר.
- קרל נילסן (1865–1931). היה מנצח, כנר והמלחין הדני הנודע ביותר בעולם. בהערכה הרבה ביותר זיכו אותו שש הסימפוניות שלו.
- אלכסנדר סקריאבין (1872–1915). מלחין רוסי שכתב בעיקר מוזיקה מודרנית והשתמש הרבה בהרמוניה אטונאלית.
- ריכרד שטראוס (1864–1949). מלחין גרמני.
|
|
- קרל אורף (1895–1982). מלחין גרמני, נולד במינכן, גרמניה. יצירתו המוכרת ביותר של אורף היא "כרמינה בוראנה" – "קנטטה נופית".
- צ'ארלס אייבס (1874–1954). היה מלחין אמריקאי. הוא נחשב בעיני רבים כאחד המלחינים האמריקאים הראשונים, שחשיבותם עברה את גבולות ארצות הברית אל העולם הרחב.
- בלה בארטוק (1881–1945). היה אחת הדמויות הדומיננטיות במוזיקה של המאה העשרים וכנראה גדול המלחינים ההונגריים, שהשפעתו אדירה גם בארצות הברית.
- פרסי גריינג'ר (1882–1961). היה פסנתרן ומלחין אוסטרלי. הוא היה מלחין ויוצר מעט יוצא דופן לתקופתו, וסגנונו המוזיקלי היה מחוץ לזרם העיקרי של המוזיקה במאה ה-20.
- פייר בולז (1925–2016). היה מנצח ומלחין צרפתי. חבר לשעבר בקולז' דה פראנס.
- ליאונרד ברנשטיין (1918–1990). מלחין, מנצח ופסנתרן יהודי-אמריקאי. נחשב לאחד המלחינים האמריקאיים החשובים במאה ה-20. נודע במיוחד בזכות המחזמר "סיפור הפרברים".
- ג'ורג' גרשווין (1898–1937). היה מלחין יהודי-אמריקאי, מחשובי יוצרי המוזיקה הפופולרית בארצות הברית. אף שנפטר בטרם מלאו לו 39שנים, הטביע חותם על המוזיקה של המאה ה-20 ובפרט על המוזיקה האמריקאית.
- פאול הינדמית (1895–1963). היה מלחין, ויולן, מורה, תאורטיקן ומנצח גרמני.
- אראם חאצ'טוריאן (1903–1978). היה מלחין ממוצא ארמני, שהושפע מהזרם הלאומי במוזיקה הקלאסית ולכן שילב ביצירותיו סממנים עממיים ממולדתו גאורגיה.
- אלברטו חינסטרה (1916–1983). היה מלחין ארגנטינאי בסגנון קלאסי. נחשב לאחד מחשובי המלחינים הקלאסיים של אמריקה הלטינית.
- ויטולד לוטוסלבסקי (1913–1994). היה מלחין, פסנתרן ומנצח פולני. לוטוסלבסקי היה מחשובי המלחינים באירופה במאה ה-20 ומן המוזיקאים הבולטים בפולין בשלושת העשורים האחרונים לחייו.
- ג'רג' ליגטי (1923–2006). היה מלחין הונגרי-אוסטרי, יהודי יליד טרנסילבניה, רומניה.
- אוליבייה מסייאן (1908–1992). היה מלחין, נגן עוגב וצפר צרפתי.
- איגור סטרווינסקי (1882–1971). היה מלחין רוסי של מוזיקה קלאסית מודרנית.
- סרגיי פרוקופייב (1891–1953). היה מגדולי המלחינים הרוסים בכל הזמנים.
- דמיטרי שוסטקוביץ' (1906–1975). היה מלחין רוסי בתקופה הסובייטית. יצירותיו הגדולות הן 15 הסימפוניות ו-15 רביעיות המיתרים שלו. מאז מותו, תגובתו לחיים במשטר הסובייטי שנויה במחלוקת פוליטית ומוזיקלית.
- קרלהיינץ שטוקהאוזן (1928–2007). היה מלחין גרמני מודרני שהתמקד במוזיקה אלקטרונית.
- אלפרד שניטקה (1934–1998). מלחין סובייטי ממוצא רוסי-גרמני.
- אלבן ברג (1885–1935). מלחין אוסטרי. יחד עם מורו ארנולד שנברג ותלמידו של שנברג אנטון וברן היה חלק מן האסכולה הווינאית השנייה. כמו חברי האסכולה האחרים, הוא הלך והתרחק מן המערכת הטונלית ועבר לכתוב מוזיקה אטונלית ואחר-כך מוזיקה דודקפונית או סריאלית. ברג היה בו-זמנית מודרניסט ורומנטיקן, ומעטים השתוו לו בעושר יצירתם.
- אנטון וברן (1883–1945). מלחין אוסטרי, היה חבר בקבוצת המלחינים שכונתה האסכולה הווינאית השנייה.
- ארנולד שנברג (1874–1951). היה מלחין ותאורטיקן מוזיקה אוסטרי-יהודי. שנברג שינה ללא הכר את הכללים הידועים לכתיבת מוזיקה, ויצר תחתם כללים חדשים, בבטלו את ההיררכיה הטונאלית הטבעית המוצבת בבסיסה של כל מוזיקה ידועה. כרבים מבני דורו, חש גם הוא את המיצוי שאליו הגיעה השיטה הטונאלית, הנהוגה מימיו של באך, כשבאה לקצה גבול יכולתה ביצירות של המלחינים מהתקופה הרומנטית המאוחרת.
- פרוצ'ו בוזוני (1866–1924). מלחין, פסנתרן, מורה למוזיקה ומנצח איטלקי.
- קלוד דביסי (1862–1918). היה מלחין צרפתי. דביסי השתייך לזרם האימפרסיוניסטי במוזיקה, לצדם של מלחינים כמו ראוול וגריפס, אם כי התנגד התנגדות נמרצת לכינוי "אימפרסיוניזם" בהקשר מוזיקלי. הוא הנציג המובהק ביותר של זרם זה במוזיקה, ונחשב כמייסדו.
- מוריס ראוול (1875–1937). מלחין צרפתי, נחשב לאחד משני המלחינים המרכזיים בזרם האימפרסיוניסטי של המוזיקה הצרפתית (ביחד עם קלוד דביסי).
|
4
98%
black
#4169E1