קנגורו אילני וונדיוואי
 קנגורו אילני וונדיוואי
| |
|---|---|
קנגורו אילני וונדיוואי
| |
| מיון מדעי | |
| תחום תפוצה | |
|
קנגורו אילני וונדיוואי (שם מדעי: Dendrolagus mayri) הוא מין כיסאי פפואני גדול ונדיר בסוג קנגורו אילני שאנדמי לאזור מצומצם במרומי רכסי ההרים של חצי האי וונדיוואי במערב גינאה החדשה. מאז גילויו בתחילת המאה ה-20, קנגורו אילני וונדיוואי לא נצפה כלל במשך 90 השנים הבאות, וההערכה הייתה שהוא נכחד; בשנת 2018, שני חובבי טבע בליווי מדריכים מקומיים, ביקרו במשך כשבוע ביערות הטרופיים הסבוכים באזור המחיה ההיסטורי שלו ונתקלו בפרט אחד שאותו הצליחו לצלם לראשונה מאז גילוי המין.
תיאור
קנגורו אילני וונדיוואי הוא כיסאי בינוני הנראה כשילוב של דוב, קואלה וקנגורו; יש לו מבנה גוף מוצק ומסיבי, גפיים ורגליים שריריים, וזנב עבה באורך בינוני. ראשו עגלגל ורחב, עם חרטום קצר ואף גדול. האוזניים שלו קצרות ומשולשות. כמרבית קנגוריי העצים, הוא מתאפיין בטפרים גדולים ומעוקלים המשמשים בעיקר לטיפוס, ובכריות ספוגיות בכף הרגל והיד. הוא נבדל מקרובו קנגורו אילני דוריה בפרוותו הבהירה ובמשקלו הקל יותר. הפרט היחיד שנורה על ידי ארנסט מאייר, היה זכר בוגר ששקל 9.25 קילוגרם. משקלה של הנקבה טרם ידוע.
הפרווה של קנגורו אילני וונדיוואי עבה וצפופה. מתוך קבוצת המינים שדומים לקנגורו אילני דוריה, מין זה נחשב לנציג הבהיר ביותר. הצבע הבסיסי של הפרווה הוא חום שחרחר או קפה דהוי, אך היא שזורה בשערות כסופות וצהובות, עד שבזוויות מסוימות היא נראית יותר צהובה מאשר שחרחרה. החזה והבטן בצבע חום כהה, ולעומתם הגפיים, הירכיים, המפשעה ובסיס הזנב בצבע כתמתם או צהבהב; הראש בצבע חום צהבהב או חום אדמוני דהוי, והאוזניים בולטות בצבען השוקולדי והכהה; החוטם אפרורי או שחרחר. זנבו של קנגורו אילני וונדיוואי בצבע אפרפר חיוור עד לבנבן, וכפות היד והרגל כסופות.
תפוצה
כפי שמרמז שמו, קנגורו אילני וונדיוואי אנדמי לחצי האי וונדיוואי הנמצא בפפואה המערבית בקצה המערבי של גינאה החדשה בשטחה של אינדונזיה. קנגורו העצים היחיד שנמצא באזור זה מלבדו, הוא המין קנגורו אילני אפרורי אשר מאכלס בתי גידול נמוכים בהרבה ממנו. טווח התפוצה של קנגורו אילני וונדיוואי, מרוחק יחסית מקבוצת המינים הקרובה אליו חיצונית (קנגורו דוריה, קנגורו הוזר, האיפולה וקנגורו סרי) ומופרד מהם על ידי חסמים גאוגרפים טבעיים; ההימצאות שלו בחצי האי המבודד מרכסי ההרים החוצים את גינאה מהמזרח למערב, נחשבת לתעלומה זואוגרפית.
בית הגידול שלו מורכב מיערות עננים בגבהים יוצאי דופן של 4,000-1,600 מטר מעל פני הים. סביבת המחיה שלו מורכבת מצמחייה סבוכה וצפופה ביותר, וממורדות תלולים. הוא מבלה ככל הנראה את מרבית זמנו על העצים. מעבר לכך, אין שום מידע זמין אודות האקולוגיה והרבייה שלו, והיא דומה ככל הנראה בפרטים רבים לקנגוריי עצים אחרים.
היסטוריה וטקסונומיה
הפרט הראשון שנצפה ממין זה, היה זכר בוגר שנורה ונאסף על ידי פרופסור ארנסט מאייר בשנת 1928. למרבה הפלא, מאייר טרח לשקול את הקנגורו בתקופה שעדיין לא הייתה תשומת לב לפרטים כאלו; תודות לכך, יש מידע מהימן אודות מידות גופו של קנגורו אילני וונדיוואי. מאייר שתיאר את הקנגורו כשילוב של דוב וקוף, שלח את הדגימה למוזיאון ההיסטוריה של הטבע בלונדון, ובשנת 1933, הזואולוגים הבריטים לורד וולטר רוטשילד וקפטן גאי דולמן כתבו את התיאור המדעי שלו, וקראו לו Dendrolagus mayri על שמו של מאייר. איור של הקנגורו החדש, המבוסס על הדגימה היחידה הידועה שקיבלו ממאייר פורסם מאוחר יותר בספר שהוציאו השניים אודות הסוג ב-1936.
אף שבתחילה קנגורו אילני וונדיוואי תואר כמין בפני עצמו, בהמשך הוא סווג בתור תת-מין של קנגורו אילני דוריה; טקסונומיות חדשות מהמאה ה-21 שחקרו את הגנטיקה והפילוגנטיקה של תת-מינים אחרים שנכללו תחת קנגורו דוריה, קבעו לבסוף שכולם זכאים למעמד של מין נפרד. אף שקנגורו אילני וונדיוואי לא נכלל במחקר בשל היעדר דגימה מתאימה, היה ברור שאף הוא צריך להיות מסווג כמין, בין השאר בשל תפוצתו המבודדת, וצבעי פרוותו השונים משמעותית משל השאר. התצפית של מאייר, התבררה למפרע כתצפית הראשונה והאחרונה של חוקר הטבע המערבי למשך 90 השנים הבאות; מאחר שקנגורו אילני וונדיוואי לא נצפה בטבע במשך זמן כה רב, ההנחה הייתה שהוא כנראה נכחד.
גילוי מחדש
ביולי 2018, חובב בוטניקה בריטי בשם מייקל סמית', יצא למסע ברכסים התלולים של הרי ווינדוואי עם עמית ומדריכים מקומיים, לאחר ששמע על מין הקנגורו הנדיר שחי בעבר באזור זה ולא נצפה במשך עשורים רבים; סמית נהג לבלות את החופשות שלו בטרקים באזורים נידחים ברחבי העולם כמו פקיסטן, כורדיסטן ואינדונזיה, בחיפוש אחר מינים נדירים של סחלבים, רודודנדרונים וצבעונים. בסיועם של 4 סבלים פפואנים, צייד מקומי ששימש כמדריך, וסטודנט חובב טבע מאוניברסיטת פפואה בשם נורמן טרוק, מייקל סמית נכנס לג'ונגל הסבוך והצפוף ב-23 ביולי ושהה שם במשך כשבוע. במהלך הטיפוס שלהם בטווח גובה של 1,700-1,500 מטר מעל פני הים, הם נתקלו בשריטות גדולות על העצים שנגרמו מטפריהם של קנגוריי העצים, וכן בחותמי ריח חזקים עם ניחוח "שועלי". המשלחת לא הצליחה לצפות בקנגורו במהלך שהותה בהרים, וכשהחלה לרדת מההרים באחד הימים האחרונים, הצייד המקומי הבחין ביצור גדול שהיה חבוי בין הענפים במרומי עץ בגובה 30 מטר, אשר דמה במראהו החיצוני לקנגורו דוריה. סמית שחשד שמדובר בקנגורו ווינדוואי, מיהר לצלם את הקנגורו מספר פעמים. בשובו מן הטיול, סמית פנה לשורה של מומחים עם הצילומים במטרה לאשש את השערתו לפני שיפרסם את התגלית; הביולוג מארק אלדרידג' מהמוזיאון האוסטרלי ורוג'ר מרטין מאוניברסיטת ג'יימס קוק, אישרו שאכן מדובר בקנגורו ווינדוואי, ובכך הצילומים של סמית הפכו לתיעוד הראשון אי פעם של מין זה בסביבתו הטבעית.
הזואולוג האוסטרלי טים פלנרי (אנ') שחקר רבות את קנגוריי עצים ואף גילה בעצמו מספר מינים כמו הדינגיסו, אמר שהצילומים הברורים עולים בקנה אחד עם הדגימה שנאספה על ידי מאייר ב-1928, ומציגים את צבע הפרווה הייחודי. פלנרי העריך שהמין לא נצפה במשך שנים רבות בשל היותו מוגבל לאזור מצומצם ביותר בהרי וונדיוואי בגודל 40–80 קילומטרים רבועים לכל היותר, ובעיקר עקב סביבת המחיה הבלתי נגישה שלו. ציידים מקומיים שהורגים לעיתים קרובות את הקנגורו האפרורי ביערות הנמוכים, מטפסים רק לעיתים רחוקות ליערות העננים שנמצאים בגובה 1,300 מטר ומעלה, כתוצאה מהטופוגרפיה ההררית המורכבת, היעדר מקורות מים, ועקב סבכי הבמבוק הצפופים שהופכים את היער לכמעט בלתי עביר. על פי מייקל סמית, במהלך המסע הם נאלצו להשתמש בתדירות גבוהה במצ'טות בכדי לפלס את דרכם בתוך הסבך הצפוף. סימני הטפרים הרבים שהמשלחת איתרה במהלך הטיפוס, עשויה להצביע על כך שקנגורו אילני וונדיוואי נפוץ למדי באזור המצומצם שאליו הוא מוגבל.
מצב
בהערכה האחרונה של הרשימה האדומה של IUCN משנת 2016, קנגורו אילני וונדיוואי סווג כמין הנתון בסכנת הכחדה חמורה (CR), תוך ציון שייתכן והמין נכחד. IUCN התבסס על כך שבביקורים מעטים של מקומיים בבית הגידול ההיסטורי של המין הוא לא נצפה. על פי הערכות הארגון, אם המין עדיין קיים, האוכלוסייה שלו בוודאות קטנה ביותר ומוערכת בכ-50 פרטים ומטה בלבד, כתוצאה מלחצי הציד. הגילוי מחדש שלו בשנת 2018, שלל את ההכרזה עליו כמין נכחד, אולם הערכות IUCN עודן תקפות, וקנגורו זה הוא המין הנדיר והמאוים ביותר בסוגו. על פי מייקל סמית שהיה אחראי לגילויו מחדש, הרי וונדיוואי עשירים במחצבים ומינרלים, וישנן תוכניות להקמת מכרה זהב באזור; אם התוכניות הללו יתממשו, הן יחריפו עוד יותר את מצבו הקריטי של קנגורו אילני וונדיוואי. פעילי שימור מתמקדים בניסיון להכריז על אזור מוגן סביב בית הגידול האחרון של מין זה.
קישורים חיצוניים
- איור ומידע על קנגורו אילני וונדיוואי באתר פפואה-ווב.
- מידע על קנגורו אילני וונדיוואי באתר הברית לשימור הטנקיל.
- הכתבה המלאה בנשיונל ג'יאוגרפיק על גילויו מחדש של קנגורו אילני וונדיוואי.
הערות שוליים
