שעיר של יום הכיפורים

שעיר של יום הכיפורים
(מקורות עיקריים)

שעיר יוהכ"פ כיפר על חטאי כהן גדול ושאר הכהנים
שעיר יוהכ"פ כיפר על חטאי כהן גדול ושאר הכהנים
מקרא	ספר ויקרא, פרק ט"ז, פסוקים ה'-י"ט ו-פסוק כ"ז
משנה	משנה, מסכת שבועות, פרק א', משנה ב'
תלמוד בבלי	מסכת זבחים, דף ל"ב עמוד ב'
תלמוד ירושלמי	תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק ה', הלכה ו'
משנה תורה	הלכות פסולי המקודשין, פרק א', הלכה ב' ; הלכות מעשה הקרבנות, פרק א', הלכה י"ד

שעיר של יום הכיפורים (מכונה גם שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִפְנִים) הוא קרבן חטאת של הכהן גדול ביום הכיפורים ודמו מוזה בבין הבדים ועל הפרוכת בית קדשי הקדשים וכן על מזבח הזהב.

המקור בתורה

שעיר זה הוקרב על ידי הכהן הגדול במהלך עבודת יום הכיפורים, והוא הוקרב לאחר הקרבת לפני שליחת פר של יום הכיפורים ולפני שליחת השעיר לעזאזאל: :

(ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה: (ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ: (ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: (ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: (י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה'לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה

— ספר ויקרא, פרק ט"ז.

שעיר זה היה אחד משלושה קרבנות חטאת שהוקרבו ביום הכיפורים: האחת - פר של יום הכיפורים. והשנית - שעיר של מוסף של יום הכיפורים, שהיה נאכל לכהנים בלילה שאחרי יום הכיפורים. השלישית - שעיר זה, גם כן בכלל הנשרפים.

שעיר זה כיפר על חטאות עם ישראל שנעשו בשגגה, כגון טומאת מקדש וקדשיו במקרה שהאדם ידע בתחילה שהוא טמא ונשכחה ממנה עובדה זאת, ולא זכר לאחר מכן בעובדה כך שאינו יודע עדיין שחטא, שעיר זה יחד עם קדושת יום הכיפורים מגינים עליו מן העונש (תולין לו) עד שיוודע לו ואז יביא קרבן, כמפורש בפסוק לאחר הקרבת השעיר: ”וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם:”

שחיטתו

לאחר שהתוודה על הפר, הלך הכהן הגדול אל מזרח העזרה, שם הכינו לו מבעוד מועד שני שעירים, בני לפחות שלושים יום, ויש אומרים שנה, השווים במראה ובקומה ובשוויים הכספי. הטיל גורל בקלפי (ארגז קטן מעץ), בו היו שני פתקים באחד כתוב "להוי"ה" ובשני "לעזאזל". הוא הושיט את שני ידיו לקלפי ובכל יד העלה גורל אחד, כך ידע איזה מהשעירים יוקדש לה' ואיזה לעזעזאל. הוא הקדיש את השעיר לה' על פי הכרזת אב בית הדין וסגן הכה"ג. על שני השעירים קשר לשון של זהורית (חוט אדום) על השעיר לה' - בצוואר, ועל השעיר לעזאזל - בין קרניו.

לפני שליחת השעיר לעזאזל למדבר, שחט הכהן בעצמו את השעיר. הקרבתו מכפרת על חטאיהם של עם ישראל: {{ציטוטון| וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת: . למרות זאת, בדיעבד, אם שחט זר את הפר, הקרבן כשר.

ההזאות

הכהן מזה את דמו של השעיר בקודש הקדשים, לאחר הזאת דמו של הפר, שניהם בין הבדים של ארון הברית. לאחר מכן שב ומזה מדם הפר ולאחר מכן שוב מדם השעיר, בכל פעם - פעם אחת למעלה ושבע למטה - שניהם על הפרוכת שמבדילה בין הקודש לקודש הקדשים.

לאחר מכן יש לערב את דמו של השער עם דם הפר בכלי שרת, ולאחר מכן מזה מדם התערובת של דם הפר ודם השעיר על ארבעת קרנות מזבח החיצון, ועוד שבע הזאות על טהרו של המזבח: ”וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה', וְכִפֶּר עָלָיו, וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב, וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים, וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.

שירי הדם

על הכהן לשפוך את שיירי הדם אל יסוד המזבח, כפי שלומדים מפסוק מפורש לגבי דן הפר, ומכיון שדם הפר והשעיר מעורבים זה בזה מובן שהחיוב חל גם על דם השעיר,, קיימת מחלוקת אמוראים אם שלב זה הוא חלק בלתי נפרד מהקרבת הקרבן, כלומר שהעדרו מעכב את כשרות הקרבן.

שריפת בשרו

ערך מורחב – פרים ושעירים הנשרפים

שעיר זה הוא אחד מהקרבנות המכונים "שעירים הנשרפים" שדמם נזרק בהיכל, ואימוריהן נקרבים, ובשרן ועורן נשרפין מחוץ לעיר. כלשון התורה: ”וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם”.

מקום שריפתם הוא במקום הנקרא בית הדשן, מחוץ לעיר ירושלים המוגדר הלכתית כמחנה ישראל, לפי שנאמר במצוות שריפת הפר "אל מחוץ למחנה", הוראה שהתפרשה על פי חז"ל על בית הדשן שחוץ לשלשה מחנות - מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל.