רצח איש בושת
רצח איש בושת הוא מאורע המתואר בספר שמואל ב', פרק ד', בו מסופר על רציחתו של איש בושת מלך ישראל ובנו של שאול, שבוצעה על ידי בענה ורכב בני רימון, שני אחים משבט בנימין, שרי גדודים בצבא ישראל.
רקע
ערכים מורחבים – המלחמה בגלבוע, פילוג ממלכת שאול, רצח אבנר
לאחר ששאול ושלושת בניו נפלו במערכה בגלבוע נגד הפלשתים, הכתיר אבנר בן נר, שר הצבא, את איש בושת למלך על ישראל, והוא בן 40. בעוד דוד שלט על שבט יהודה, מלך איש בושת על שאר שבטי ישראל במשך שנתיים.
בעקבות סכסוך שהתגלע בין איש בושת לבין אבנר בן נר, על כך שאבנר לקח לאישה את רצפה בת איה פילגש שאול, מה שנחשב, כמרידה במלכות, העביר אבנר את נאמנותו לדוד. מיד לאחר מכן, הומת אבנר בידי יואב בן צרויה כנקמה על שהרג את עשהאל אחיו במלחמה בגבעון. בעקבות זאת רפו ידיו של איש בושת, ”וְכָל יִשְׂרָאֵל נִבְהָלוּ” (שמואל ב', ד', א').
הריגת איש בושת
הריגת איש בושת, שבוצע על ידי רכב ובענה, שני שרי גדודים משבט בנימין, מתואר במקרא כך:
וַיֵּלְכוּ בְּנֵי-רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי, רֵכָב וּבַעֲנָה, וַיָּבֹאוּ כְּחֹם הַיּוֹם, אֶל-בֵּית אִישׁ בֹּשֶׁת; וְהוּא שֹׁכֵב, אֵת מִשְׁכַּב הַצָּהֳרָיִם: וְהֵנָּה בָּאוּ עַד-תּוֹךְ הַבַּיִת, לֹקְחֵי חִטִּים, וַיַּכֻּהוּ, אֶל-הַחֹמֶשׁ; וְרֵכָב וּבַעֲנָה אָחִיו, נִמְלָטוּ: וַיָּבֹאוּ הַבַּיִת, וְהוּא-שֹׁכֵב עַל-מִטָּתוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ, וַיַּכֻּהוּ וַיְמִתֻהוּ, וַיָּסִירוּ אֶת-רֹאשׁוֹ; וַיִּקְחוּ, אֶת-רֹאשׁוֹ, וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה, כָּל-הַלָּיְלָה.
.
תגובת דוד
לאחר הרצח, רכב ובענה נשאו את ראשו הכרות של איש בושת אל חברון, מקום מושבו של דוד, כנראה בציפייה לשבחים ותמורה, תוך שהם מציינים שהרצח בוצע כנקמה בבית שאול: ”הִנֵּה-רֹאשׁ אִישׁ-בֹּשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל אֹיִבְךָ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת-נַפְשֶׁךָ; וַיִּתֵּן ה' לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נְקָמוֹת הַיּוֹם הַזֶּה מִשָּׁאוּל וּמִזַּרְעוֹ.” (ספר שמואל ב', פרק ד', פסוק ח').
במקום לשבחם, דוד גינה את הרוצחים בתוקף, והשווה אותם לנער העמלקי שבישר לדוד על מותו של שאול, אך נענש במוות על 'בשורתו'. הוא כינה אותם 'רשעים', ואת איש בושת 'איש צדיק', ונשבע להורגם:
חַי ה' אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה: כִּי הַמַּגִּיד לִי לֵאמֹר הִנֵּה-מֵת שָׁאוּל, וְהוּא-הָיָה כִמְבַשֵּׂר בְּעֵינָיו, וָאֹחֲזָה בוֹ, וָאֶהְרְגֵהוּ בְּצִקְלָג, אֲשֶׁר לְתִתִּי-לוֹ, בְּשֹׂרָה: אַף כִּי-אֲנָשִׁים רְשָׁעִים, הָרְגוּ אֶת-אִישׁ-צַדִּיק בְּבֵיתוֹ--עַל-מִשְׁכָּבוֹ; וְעַתָּה, הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת-דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם, וּבִעַרְתִּי אֶתְכֶם, מִן-הָאָרֶץ:
.
לאחר מכן, נעריו של דוד הרגו את הרוצחים, קיצצו את ידיהם ואת רגליהם, ותלו אותם על הברכה בחברון. את ראש איש בושת, לעומת זאת, לקחו וקברו בקבר אבנר.
המניע לרצח
רכב ובענה, היו שרי גדוד, בני רימון הבארותי, שנאלצו לברוח מבארות שבנחלת בנימין. הם בורחים ל"גתימה", שחלק מן החוקרים והפרשנים סבורים שזאת גת, אליה ברח גם דוד. רש"י מפרש להפך שנטשו את העיר בארות ונמלטו לתוך הארץ מפחד הפלשתים אחרי מות שאול כמסופר בספר שמואל א', פרק ל"א, פסוק ז'.
המאורע פותח בפסוק ב "ושני אנשים שרי גדודים היו בן שאול". הרד"ק מבאר שהם היו עמו כלומר מעבדיו ושריו, ולכן לא חששו מהם בני הבית כשבאו להרגו. בהתאם לכך הוא מציע כי הסיבה שהם ברחו לגת היא בגלל סכסוך שנוצר בינם לבין איש בושת בזמן היותם בני ביתו. בנוסף הוא מביא את דברי מנחם שמפרש "היו" מלשון הכאה, שרכב ובענה הרגו בן אחר של שאול ולכן ברחו, והאינטרס בגינו הרגו את איש בושת היא כדי שיכולו לחזור לנחלתם לעיר בארות.
אברהם לבנון כתב, שניתן לראות שבורחים רבים מפני מממלכת ישראל בורחים אל פלשתים, ובעיקר אל גת, ויתכן שזאת משום שפלשתים עודדו אותם לברוח אליהם, כיוון שהם רצו שהבוגדים לא יומתו אלא יתחזקו, ואז יחזרו לישראל וימרדו. על פי זה, יש מציעים שרכב ובענה נשלחו על ידי פלשתים כדי לחזק את הפילוג, ולהרוג את איש בושת. לעומתם, ישנם המציעים שהם דווקא רצו לאחד את הממלכות ולכן הרגו את איש בושת, אם מתוך ציווי מאחד מאנשי דוד, יכול להיות יואב, ואם מתוך עצמם. בנוסף, יש שהציעו שהם נשלחו על ידי יואב, אך לא כדי לאחד את הממלכות, אלא כדי לפייס את דוד מרצח אבנר.[1]
גם לפי שתי הסברות האחרונות, יש קשר בין בגידתם להריגת איש בושת, שהם רצו לכפר על בגידתם, או שהובטח להם שלא יומתו אם יעשו זאת, או שהם רצו שדוד יהיה המלך, משום שהם בגדו בשאול, ולא בדוד.[1]
לדעת הרב אמנון בזק, מוצאם של רכב ובענה מבארות, מלמד שהם היו גבעונים, ולכן יש לצרף למניעיהם את הרצון לנקום את נקמת עמם מיד שאול, שפגע בעמם כשהורה לבצע את הטבח בנוב עיר הכהנים, אשר היו מעסיקיהם של הגבעונים[2].
ניתוח תיאור המעשה
תיאור המאורע בפסוקים מוקשה מבחינה לשונית ועניינית, ויש בו לכאורה כפילות וסתירה. הפרשנים והחוקרים התחבטו בהבנתו של פסוק ו' וייחסו להמשך הכתוב, ובפרט הועלו השערות בנוגע לצירוף "לֹקְחֵי חִטִּים" ומעמדו התחבירי. רבים סבורים שמובנו הוא "מוכרי תבואה", ומפרשים שרכב ובענה הסוו את עצמם כמוכרי תבואה כדי לחדור לביתו של איש בושת. אך קשה ליישב פירוש זה עם נוסח הפסוקים. לפיכך ישנם המציעים[3], שחלקו הראשון של פסוק ו איננו מתייחס לרכב ובענה, אלא ל"לֹקְחֵי חִטִּים" - שודדי תבואה; צירוף זה משמש נושא המשפט. המילה "וְהֵנָּה" איננה כינוי גוף המתייחס לרכב ובענה - שאם לא כן היה צריך להיות "וְהֵם" או "וְהֵמָּה" - ואיננה משמשת נושא, אלא כינוי אדוורביאלי: לוקחי חיטים באו הנה (כמו "וְהִנֵּה"). כלומר, יש להבין את התיאור כך:
- פסוק ה: רכב ובענה הולכים לביתו של איש בושת, בזמן שזה ישן את שנת הצהריים;
- פסוק ו: בהגיעם לבית הם נתקלים בשודדי תבואה שפרצו לשם. השודדים תוקפים את איש בושת ופוצעים אותו אנושות, ורכב ובענה נמלטים מהמקום;
- פסוק ז: בחלוף הסכנה שבים רכב ובענה אל הבית, שם הם מוצאים את אדונם שרוע גוסס על מיטתו. תוך ניצול מה שנתפס בעיניהם כהזדמנות לעשיית רווח פוליטי, הורגים השניים את איש בושת וכורתים את ראשו, במטרה להגישו לדוד.
הרד"ק מפרש את כפילות הפסוקים ואומר כי בתחילה רכב ובענה הרגו את בן שאול ויצאו מהבית, אולם אחר כך רצו להוכיח לדוד שם אלה שביצעו את הרצח ולכן חדרו שוב לארמון על מנת לחתוך את ראשו. האברבנאל מבאר שחזרו כדי לוודא את הריגתו[4].
המלבי"ם לעומת זאת מסביר במהלך שונה את כל רצף הפסוקים, על פי פירושו, פסוק ו' מתייחס למאורע שארע בעבר: כשהיו רכב ובענה שרי גדודים הם נכנסו לבית של לוקחי חיטים, הרגו את בעל הבית ואחר כך ברחו לגת מפחד שיתפסו, כלומר מפסוק זה נלמד שמדובר באנשים שכבר פשעו במעשי רצח. על פי המלבי"ם, רק הפסוק שאחר כך, פסוק ז', מתייחס להריגתו של איש בושת.
חלק מהמפרשים[5] לא נתנו הסבר לכפילות אלא רק ציינו שהכפל הוא כי הפסוק חזר לספר את אופן ההכאה.
קישורים חיצוניים
שמואל ב', פרק ד', באתר ויקיטקסט- שמואל ב', פרק ד', באתר התנ"ך של מכללת הרצוג
- הרב אמנון בזק, הריגת איש בושת, באתר תורת הר עציון
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 אברהם לבנון, ויהי בית שאול: בית שאול המלך, עמודים 144–145
- ^ הרב אמנון בזק, הריגת איש בושת, באתר תורת הר עציון
- ^ Emmanuel Mastéy, "A Linguistic Inquiry Solves an Ancient Crime: Re-examination of 2 Samuel 4:6", Vetus Testamentum 61 (2011), pp. 82-103. פתרונות זהים בעיקרם כבר הועלו קודם לכן בספרות הרבנית: אברהם בן יעקב ביק, בכורי אביב, לבוב תרל"ג 1873, דף יט עמ' א (מספור הדפים בספר הוא בעייתי; דף זה שייך לחטיבת הדפים הממוספרים השנייה המתחילה בספר דברים), מובא בשם ר' שלום לנדא; עקיבא סופר, צוף דב"ש, ירושלים תשכ"ו, עמ' קכו. פרשנות דומה עולה גם מתרגומו של אברהם אהוביה בתנ"ך רם על אתר (תשע"א).
- ^ אברבנאל שמואל ב ד ז
- ^ רש"י ומצודות דוד
