האישה החכמה מתקוע

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הסיפור בתנ"ך

וַיֵּדַע, יוֹאָב בֶּן-צְרֻיָה: כִּי-לֵב הַמֶּלֶךְ, עַל-אַבְשָׁלוֹם. וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה, וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי-נָא וְלִבְשִׁי-נָא בִגְדֵי-אֵבֶל, וְאַל-תָּסוּכִי שֶׁמֶן, וְהָיִית, כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל-מֵת. וּבָאת, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו, כַּדָּבָר הַזֶּה; וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת-הַדְּבָרִים, בְּפִיהָ. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַתִּפֹּל עַל-אַפֶּיהָ אַרְצָה, וַתִּשְׁתָּחוּ; וַתֹּאמֶר, הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר-לָהּ הַמֶּלֶךְ, מַה-לָּךְ; וַתֹּאמֶר, אֲבָל אִשָּׁה-אַלְמָנָה אָנִי--וַיָּמָת אִישִׁי. וּלְשִׁפְחָתְךָ, שְׁנֵי בָנִים, וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה,[1] וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם; וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת-הָאֶחָד, וַיָּמֶת אֹתוֹ.[2] וְהִנֵּה קָמָה כָל-הַמִּשְׁפָּחָה עַל-שִׁפְחָתֶךָ, וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת-מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג, וְנַשְׁמִידָה, גַּם אֶת-הַיּוֹרֵשׁ; וְכִבּוּ, אֶת-גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה, לְבִלְתִּי שום [שִׂים]-לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-הָאִשָּׁה, לְכִי לְבֵיתֵךְ; וַאֲנִי, אֲצַוֶּה עָלָיִךְ. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית, אֶל-הַמֶּלֶךְ, עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָו‍ֹן, וְעַל-בֵּית אָבִי; וְהַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ, נָקִי. וַיֹּאמֶר, הַמֶּלֶךְ: הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי, וְלֹא-יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ. וַתֹּאמֶר יִזְכָּר-נָא הַמֶּלֶךְ אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, מהרבית [מֵהַרְבַּת] גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת, וְלֹא יַשְׁמִידוּ, אֶת-בְּנִי; וַיֹּאמֶר, חַי-ה', אִם-יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ, אָרְצָה. וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, תְּדַבֶּר-נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, דָּבָר; וַיֹּאמֶר, דַּבֵּרִי. וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת, עַל-עַם אֱלֹקִים; וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה, כְּאָשֵׁם, לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ, אֶת-נִדְּחוֹ. כִּי-מוֹת נָמוּת--וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה, אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ; וְלֹא-יִשָּׂא אֱלֹקִים, נֶפֶשׁ, וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת, לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח. וְעַתָּה אֲשֶׁר-בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה--כִּי יֵרְאֻנִי, הָעָם; וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ אֲדַבְּרָה-נָּא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת-דְּבַר אֲמָתוֹ. כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ, לְהַצִּיל אֶת-אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ, לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת-בְּנִי יַחַד, מִנַּחֲלַת אֱלֹקִים. וַתֹּאמֶר, שִׁפְחָתְךָ, יִהְיֶה-נָּא דְּבַר-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לִמְנֻחָה: כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹקִים, כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ[3] הַטּוֹב וְהָרָע, וַה' אֱלֹקֶיךָ, יְהִי עִמָּךְ. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה, אַל-נָא תְכַחֲדִי מִמֶּנִּי דָּבָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, יְדַבֶּר-נָא, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל-זֹאת; וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר חֵי-נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם-אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל, מִכֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ--כִּי-עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי, וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת-פְּנֵי הַדָּבָר, עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה; וַאדֹנִי חָכָם, כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹקִים[4], לָדַעַת, אֶת-כָּל-אֲשֶׁר בָּאָרֶץ.[5] וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-יוֹאָב, הִנֵּה-נָא עָשִׂיתִי אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה; וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת-הַנַּעַר, אֶת-אַבְשָׁלוֹם. וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל-פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ, וַיְבָרֶךְ אֶת-הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר-עָשָׂה הַמֶּלֶךְ, אֶת-דְּבַר עבדו [עַבְדֶּךָ]. וַיָּקָם יוֹאָב, וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה; וַיָּבֵא אֶת-אַבְשָׁלוֹם, יְרוּשָׁלִָם. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל-בֵּיתוֹ, וּפָנַי לֹא יִרְאֶה; וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל-בֵּיתוֹ, וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה.

ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוקים א'-כ"ד

האישה החכמה מתקוע היא אישיות מהתנ"ך שאינה מזוהה בשמה המפורש, אלא רק לפי מקום מושבה. היא מוזכרת בספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוקים א'-כ"ד כמי שחכמתה גרמה לדוד המלך להחזיר את בנו אבשלום מגלות בממלכת גשור.

הרקע למעשה

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – מעשה אמנון ותמר, רצח אמנון

אבשלום בנו של דוד הרג את אמנון אחיו הבכור לאחר שזה עינה את תמר אחותו. לאחר הרצח ברח אבשלום לסבו תלמי מלך גשור ושהה שם במשך שלוש שנים.

לאורך השנים דוד דבק בסירובו לאפשר לאבשלום לחזור לירושלים, זאת למרות הפצרות חוזרות ונשנות מצד בנות ביתו (אימו/ ביתו/ אחותו של אבשלום)[6]. על תחושתו של דוד עצמו כלפי אבשלום חלוקות הדעות, חלק מהמפרשים[7] סוברים כי גם הוא התאווה לפגוש את אבשלום אך חשש להחזיר אותו כדי שלא יצטרך לשפוט אותו על מעשה הרצח[8], אך ישנם מפרשים שסוברים להפך ולשיטתם מבנה הפסוק אף מעיד על כך שבמשך שנים אלה רצונו היה ללכת בעצמו לגשור על מנת להינקם מאבשלום על הריגת בנו הבכור, דבר שנמנע בגלל לחצים מצד בנות הבית, ורק כעבור שלוש שנים כשהתנחם על מות אמנון חש יואב כי הגיעה שעת כושר לדבר על ליבו.[9]

ההכנות למפגש עם המלך

יואב בן צרויה שר צבאו של דוד, מחליט לעשות מעשה אשר ישיב את אבשלום לבית אביו. יואב חושש מתגובתו של דוד ולכן לא פונה אליו בעצמו בדיבורים ישירים, אלא עושה זאת בעורמה[10]. לשם כך הוא מחפש אישה חכמה ועל כן הוא פנה לעיר תקוע שעליה נאמר[11]: ”מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהם”. המלבי"ם מצטט את הפסוק "בתקוע תקעו שופר" (ירמיהו ו, א), מוכיח ממנו שתקוע ממוקמת בהר ומסיק מכך שאנשיה גיבורים, חכמים ואמיצי לב, מה שהיה נצרך כדי שלא תתבלבל עליה דעתה מול דוד מאימת המלכות.[12] באקספוזיציה, כמו גם בסיפור עצמו, לא נמסר מידע על הסיבות שהביאו את יואב לבחור באישה הספציפית הזו, אך הוא מוצא אותה ומלמד אותה את תפקידה. הרד"ק תמה מדוע הוצרך לחפש אישה חכמה אם הוא זה ששם את הדברים בפיה? הוא מתרץ זאת בשתי אפשרויות: האחת שחכמתה של האישה נצרכת להמשך הדיאלוג, כדי שתדע להשיב לפני מה שיענה המלך. האפשרות השניה היא שיואב סיפר לאישה את הסיטואציה והיא בנתה את סיפור המשל בעצמה[13]. האלשיך משלב את שתי הדיעות ואומר שבתחילה יואב סיפר לה רק את מצב היחסים במשפחת המלוכה, אולם לאחר מכן חשש שלא תצליח לחבר משל ראוי ועל כן עשה זאת בעצמו ואותו לימד אותה. יואב ביקש מהאישה להתחפש לאלמנה כי הוא יודע שדוד הוא אבי יתומים ודין אלמנות, ועל כן ינהג בה ברחמים. עם זאת, מתוך מוסריותו הוא לא ציין במפורש שתיראה כאלמנה אלא רק כאישה אבלה כדי שלא תראה זאת כאות וכנחש לעתיד להתרחש עליה[14]. יואב מכין בדקדקנות את הופעתה החיצונית של האישה, מורה לה ללבוש בגדי אבלות, לא להתקשט או לסוך את עורה בשמן ולהגיע בפנים נפולות וכשדמעתה על לחיה. מטרת השיחה הוא התפייסות דוד ואבשלום, אשר תחילתה בניסיון לשכנע את דוד להסכים להחזרת אבשלום מגלותו בגשור.

מהתנהלותו של יואב אין לדעת את כוונותיו, אך בהמשך (פסוק י"ט) מעידה האישה לפני המלך כי כוונתו של יואב היתה טובה וראויה.[15]

כשהאישה מגיעה אל טרקלין המלך חוסמים השומרים את כניסתה בטענה שהמלך לא יישמע לה, למרות זאת האישה הצליחה להיכנס ומיד בבואה אל המלך צעקה ”הושיעה המלך” כדי שירחם עליה ויתן לה את רשות הדיבור.[16]

יואב הסתכן מאוד בשעה שהטיל על האישה למלא תפקיד מקביל לזה שמילא נתן הנביא, כשנשא את משל כבשת הרש, מפני שהאישה מתקוע אמנם חכמה אבל איננה נביאה, ומי ששלח אותה אינו ה' אלא אדם, הכפוף למלך. דוד המלך הכועס עלול לפגוע בשליח כמו באירועים קודמים. (ראו: ספר שמואל ב', פרק א', פסוקים י"ד-ט"ז). בחכמתה הרבה מצליחה האישה מתקוע לשכנע את המלך.

האישה מתקוע המוגדרת כ"חכמה", מקבילה לאישה חכמה אחרת - האישה החכמה מאבל בית מעכה. זו הפעם השנייה שבא יואב בדברים עם אישה, בספר שמואל ב' כ', בסיפור מרד שבע בן בכרי, מדובר גם באישה חכמה. השוני בין סיפור זה לבין הסיפור בשמואל ב' פרק כ הוא בכך שהאישה החכמה מאבל בית מעכה פועלת מיוזמתה. שתי הנשים ניחנות בכושר שכנוע ושתיהן רוצות למנוע שפיכות דמים.

המשפט

שיחה זו של האישה החכמה מתקוע היא בין הארוכות בתנ"ך. בשיחה רגילה בתנ"ך יש לפחות שני מהלכים עד שלושה מהלכים. שיחה זו מורכבת מחמישה עשר מהלכים. שמונה פעמים מדברת האישה ושבע פעמים מדבר דוד. כמו אצל נשים מצילות אחרות - רחב (ספר יהושע ב ט-יג), אביגיל (שמואל א כה) האישה החכמה מאבל בית מעכה (שמואל ב כ טז-כב), אסתר המלכה (מגילת אסתר), היה לרטוריקה וכוח השכנוע של האישה החכמה מתקוע, תפקיד נכבד במעשה ההצלה של אבשלום למרות שבניגוד לשאר המצילות, היא לא זו שיוזמת את הצלת אבשלום אלא יואב שר צבאו של דוד. הנאום ומסגרתו ערוכים במבנה קודקודי (כיאסטי), כאשר הרעיון המרכזי של הקודקוד נמצא במרכזו של הנאום.[17]

חכמתה של האישה לא מתבטאת רק בכישרון המשחק שלה, אלא גם בכושר הדיבור שהיא ניחנה בו. היא מתבטאת בנימוס המזוהה עם נשות חצר המלוכה. היא משתמשת במטפורה: "וְכִבּוּ, אֶת-גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה,[18] לְבִלְתִּי שום (שִׂים) לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". אמנם יואב מדריך אותה מה לומר וכיצד להופיע (פסוקים ב-ג), אך עליה להגיב כראוי ובנימוס המתבקש לדברי המלך, ולכוון את השיחה על מנת להשיג את המטרה אשר לשמה נשלחה.[19] הרעיון המרכזי בטיעוניה של האישה הוא ההתנגדות לגאולת דם, במקרה של רצח ובמיוחד במקרה של רצח אח. התנגדות זו באה לידי ביטוי בדברי האישה שאף על פי שהיא מתייחסת למקרה הפרטי שלה, דבריה הם בעלי משמעות ותוקף כללי.

האישה מתחילה בהצגת המשל, (פסוקים ה-ז). תכליתו של משל זה היא להשיג פסק דין מאת המלך, מבלי שיידע שאת דינו של בנו שלו הוא חורץ. במשלה היא מספרת כי היא אישה אלמנה ולה שני בנים שרבו בשדה, והאחד היכה את השני והרגו. כעת מבקשת משפחתה של האישה לנקום את נקמת ההרוג מיד אחיו ולהשאיר אותה ללא שם ושארית. בפסוק ז' נאמר, "וְהִנֵּה קָמָה כָל-הַמִּשְׁפָּחָה עַל-שִׁפְחָתֶךָ", בפסוק זה קיים דמיון צלילי בין המילים, משפחה ושפחה. שני שמות עצם אלו שייכים לשורש אחד. הדמיון הצלילי בין שתי המילים, מבליט את הניגוד בין כח המשפחה לחולשת השפחה העומדת לבדה מול כל המשפחה הקמה להרוג את בנה. בשל מצב זה היא נזקקת לעזרת המלך. נקמת דם הייתה נפוצה בימים ההם בחברה השבטית, והייתה גם קבילה הלכתית כמופיע בהלכות גואל הדם. הרלב"ג [20] מסביר כי לא הותר לגואלי הדם לנקום אלא רק אחר שיעמוד הרוצח למשפט.

עיקר טיעוניה של האישה החכמה, מכוונים לרעיון המשכיות דורית של בית האב.[21] כמו כן היא מדגישה את העובדה שחוקי ה' ממעטים בשפיכות דמים, גם כאשר מדובר ברוצח במזיד[22].

המלך שומע את תחינתה ופוסק כי אין להרוג את הבן הרוצח. הסיבה לכך מפני שההריגה לא היתה בעדים והתראה או שבסמכות המלך לחון רוצח כהוראת שעה[23]. כדי להבטיח את שלומו, הוא מצווה שאחד מנעריו ילווה את האישה אל ביתה ויקח את בנה אל הארמון[24]. האישה מבקשת פעם נוספת את רשותו של המלך לדבר וקובלת על כך שפסקו של המלך לא יתקבל כי לא יאמינו שהמלך הוציא ציווי כזה מתחת ידו כאשר הוא עצמו נוהג אחרת עם בנו.[25] בשלב זה עוברת האישה לדיבור נטול כפפות ומטיחה בו את האמת אודות מטרת בואה.

כשמתחוורת לדוד מטרתה של השיחה הוא מבין שהאישה לא הגיעה מעצמה מאחר ואין זה מעשה אופייני לנשים במיוחד כשמדובר בכזו שאינה מקורבת לבית המלוכה[26], וכך למרות שהאישה אינה מזכירה בנאומה את יואב, דוד מנחש שיד שר צבאו בדבר. האישה החכמה אינה מכחישה את העובדה שהיא נשלחה על ידו ומנסה להסביר את המניעים שהביאו אותו לכך. היא מסירה מעצמה אחריות בהדגישה שפעלה על פי דברי יואב. האישה מסבירה למלך מדוע נקטה בהצגת מצג שווא ולא דיברה בצורה ישירה, הסבר זה נועד לשכך את כעסו של דוד, האישה אף חותמת בכבוד המלך ”ואדני חכם כחכמת מלאך האלו-הים לדעת את כל אשר בארץ”(פסוק כ').

המשל בהקבלה לנמשל

האישה מנסה להקביל את סיפורה למסר אותו היא רוצה להעביר. היא מעוררת בדוד נקודות למחשבה כפי שניתן לראות לאורך הסיפור:

  • בסיפורה היא מספרת שכל בן שלה יחיד לאביו ברמז לאמנון ואבשלום שהם אחים רק מהאב ולא מהאם.[27]
  • בני האישה רבו ביניהם מחוץ לעיר ולא היו שם עדים והתראה בהקבלה לאבשלום שהרג את אמנון בשדה ללא התראה ולכן מן הדין אינו חייב מיתה.
  • בזמן הקטטה לא הגיע אף אדם לפשר ביניהם ולהוכיח את הצד הטועה כרמז לדוד שלא הוכיח את אמנון על מעשיו הרעים עם תמר.
  • אחד הבנים התחיל בהכאה והשני שהרגו יכול לטעון שהיה נרדף, כך גם בנידון דנן אמנון התחיל לחטוא ראשון וביזה במעשיו את אבשלום ולכן נהרג.
  • בני משפחת האישה דורשים לנקום את נקמת ההרוג ולהרוג גם את הבן השני במטרה סמויה לקבל את נחלתו, כמשל לבניו האחרים של דוד המלך שהיו מליצים רע על אבשלום ואומרים לדוד שיהרגהו, מכיוון שהוא הגדול שביניהם והראוי למלוכה, והם רוצים לרשת את נחלתו.[28]

כדי שדוד לא יבחין בדמיון המתבקש של המשל לסיפורו האישי נבדל המשל במספר דברים מן הנמשל. כמה משפטים מדבריה נועדו לעורר רחמים בלבו של דוד ולהטות את פסק הדין לכיוון הרצוי של רחמים וחנינה בסוף המשפט. טענותיה נגד עונש מוות מבוססות על תוצאות עונש זה. לדידה המתת הרוצח מרבה שפיכות דמים, ובמקרה של רצח אף מגבירה את סבלם של ההורים, שישכלו שני בנים במקום אחד. מלבד זאת הריגת הרוצח לא תחזיר את הנרצח לחיים. המסקנה העולה מטיעוניה היא: יש לחון את הרוצח. לאחר הצגת המשל בדבריה, מצליחה האישה לקבל מהמלך התחייבות בשבועה, כדי שהמלך לא יוכל לחזור בו אם יגלה שמדובר בבנו שלו. בפסוקים יב-יד, היא מבטאת בדבריה את משמעות התחייבות שכזו, לגבי אבשלום בנו.

תוצאות המפגש

בתום השיחה עם האישה התקועית מצווה דוד את יואב כמי שהתחיל בדבר ”ולך השב את הנער את אבשלום” (פסוק כ"א). יואב מברך את המלך ומבצע את ציוויו ואבשלום חוזר לירושלים. למרות זאת דוד מורה: א. שלא יכנס דרך הרחוב כדרך בני המלך בבואם מארץ אחרת בתוף וכנור בשמחה ושירים רק יסוב אל ביתו בדרך עקלתון, ב. שלא יראה פניו.[29] האברנבאל מציין כי אף נכדיו של דוד, בני אבשלום לא הורשו להופיע בפני דוד, ומדגיש כי הסירוב לראות את פניו היה על אף יופיו הנדיר של אבשלום.[30]

בהקשרים שונים

מציוויו של יואב לאשה החכמה ”וְאַל-תָּסוּכִי שֶׁמֶן” לומדים חז"ל[31] שלאבל אסור לרחוץ ולסוך את גופו.

מדבריה של האישה נגזר הביטוי לא ידח ממנו נדח.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ למילה שדה היקרויות רבות במקרא ומשמעויות רבות במקרא. על תחום השדה או המדבר ראו: נחום אברהם: אנשי שוליים בתקופת המקרא, ירושלים, מוסד ביאליק, 2011, עמ' 50-47.וראו גם: חיים חיון, ותצא דינה, ירושלים, מאגנס, 2011, עמ' 25-26.
  2. ^ סיפור קין והבל מהדהד בסיפור זה. בשני הסיפורים מסופר על אח הרוצח את אחיו והרוצח אינו נענש. כמו כן יש דמיון לשוני בשני הסיפורים
  3. ^ לשמוע במובן של להבין. ראו בראשית, י"א, י"ז, דברים, כ"ח, מ"ט, ישעיהו, ל"ג, י"ט
  4. ^ על החכמה האלוקית ראו: אלכסנדר רופא, מלאכים במקרא האמונה במלאכים בישראל לאור מסורות מקראיות, כרמל, 2012, עמ' 61-55.
  5. ^ רמז לחכמת מלאכים נמצא בשמואל ב', י"ח, י"ב-י"ז, שם נמשל מלך צור לכרוב מלא חכמה. חכמת דוד מתבטאת בכך, שהוא יודע את כל אשר נעשה ונמצא בארץ. לא נעלם ממנו מאומה.
  6. ^ רבי יצחק אברבנאל על ספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוק ל"ט, אבן עזרא וכן מלבי"ם שם.
  7. ^ כמו רש"י, רד"ק, רלב"ג.
  8. ^ רבי יצחק אברבנאל על ספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוק ל"ט בשם האפודי וכן מלבי"ם
  9. ^ רבי יצחק אברבנאל על ספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוק ל"ט וכן מלבי"ם.
  10. ^ אברבנאל
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף פ"ה עמוד ב'.
  12. ^ האלשיך.
  13. ^ את שתי הדעות מביא גם האברבנאל
  14. ^ אברבנאל
  15. ^ רבי יצחק אברבנאל על ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוק י"ט בשם האפודי.
  16. ^ רד"ק על ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוק ד'.
  17. ^ על המבנה הקודקודי ראו: משה גרסיאל, עולם התנ"ך שמואל ב, תל אביב: דודזון עתי, 1996, עמ' 129-130.
  18. ^ כיבוי נר במקרא מסמל אובדן חיים ותקווה השוו: ספר איוב, פרק י"ח, פסוק ו', ספר איוב, פרק כ"א, פסוק י"ז, ספר משלי, פרק כ', פסוק כ', פסוק כ"ז
  19. ^ על צורת הדיבור ראו : שמעון בר אפרת, העיצוב האומנותי של הסיפור במקרא, תל אביב: ספרית פועלים, עמ 90-91.
  20. ^ על פסוק ז'
  21. ^ לעניין חשיבותה של המשכיות בית האב במשפחה פטריארכלית השוו: מגילת רות, ד י.
  22. ^ רד"ק על ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוק י"ד וכך גם האברבנאל.
  23. ^ רלב"ג על ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוק י"א, מלבי"ם על ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוק ו'
  24. ^ רד"ק על ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוק י'.
  25. ^ רלב"ג על ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוק י"ג ורד"ק.
  26. ^ האלשיך על ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוק י"ז.
  27. ^ האלשיך על ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוק ו' וכן נראה במלבי"ם וכך מביא האברבנאל בשם האפודי.
  28. ^ רבי יצחק אברבנאל על ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוק ו'.
  29. ^ ציטוט מתוך מלבי"ם על ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוק כ"ד.
  30. ^ האברבנאל על ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוק כ"ו.
  31. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ו עמוד ב', ונפסק להלכה בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שפ"א, סעיף א'
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0