החינוך היהודי בבולגריה
תולדות החינוך היהודי בבולגריה מתפרשות לאורך כל תולדותיה של יהדות בולגריה. במהלך המאה ה-2 הגיעו לחבלי הבלקן שנשלטו על ידי הקיסרות הרומית יהודים רומניוטים, מהם צמחה בהמשך יהדות בולגריה. החל מתקופה זו, דרך התקופה הביזאנטית, האימפריה הבולגרית הראשונה והשנייה, מצויות עדויות שניוניות על קיומו של מנגנון חינוך לבני הקהילה היהודית. בני הקהילה היו אוריינים, רב לשוניים, בעלי מעמד כלכלי וחברתי רמים ובמקרים מסוימים אף מקורבים לשלטון. מקורות ראשוניים למערכת חינוך מצויים החל משלהי המאה ה-15, עת נשלט אזור בולגריה על ידי האימפריה העות'מאנית. המידע קשור להגעתם של מגורשי ספרד (בהם רבנים) לרחבי האימפריה בהזמנתו של הסולטאן באיזיט השני, והתיישבות מקצתם באזור בולגריה.
תהליך נסיגתה ההדרגתי של האימפריה העות'מאנית הוביל להתערערות מצב ביטחון הפנים באזור, הן בשל פלישות צבאות שונים לשטח העות'מאני החל משלהי המאה ה-16 והן בשל התנוונותן ההדרגתית של המערכות השלטוניות. עניין זה הוביל לפגיעה חברתית וכלכלית ביהודים, וכן לאובדן הדרגתי של הקשר עם מרכזי ההלכה בסלוניקי, בקונסטנטינופול ובאדירנה. החינוך היהודי התבסס על בתי למידה שכונו מֶלְדָארִי ובהם למדו בנים למשפחות אמידות חומש ותפילות על ידי שינונם. במחצית השנייה של המאה ה-19, במקביל להאצת התחייה הלאומית הבולגרית, החלו גם בני הקהילה היהודית בניסיונות לבצע רפורמות במערכת החינוך, הן ברמה הקהילתית והן על ידי רשת כל ישראל חברים שהחלה בהקמת בתי ספר לבנים ולראשונה ברחבי האימפריה העות'מאנית, גם לבנות.
בתי הספר של רשת "כי"ח" חוללו מהפכה בחינוך היהודי בבולגריה, אך התכנים האוניברסליים, שנלמדו בצרפתית, הביאו לעימות מול התנועה הציונית הצעירה בבולגריה, ששאפה לחינוך לאומי וציוני כחלק מהכנת הקהילה לעלייה לארץ ישראל. החרפת העימות הובילה לסגירת בתי הספר של הרשת ולביסוס מערכת של בתי ספר קהילתיים, אשר נשלטו ברובם על ידי התנועה הציונית ובהם הועברו גם תכנים לאומיים וערכי ציונות, בנוסף ללימודים כלליים. נעשה ניסיון, שהיה מוצלח בחלקו, ללמד בעברית את כל תוכני הלימוד. מרבית בתי הספר העניקו השכלה יסודית (כיתות א'-ד'), ובערים הגדולות, סופיה ופלובדיב, נפתחו גם כיתות פרו-גימנסיה (ה'-ז'). במהלך מלחמת העולם השנייה, למרות החלת החוק להגנת האומה, נותרו בתי הספר הקהילתיים פעילים, משום שהוגדרו בחוק כחלק ממערכת החינוך הארצית. לאחר גירוש יהודי סופיה נסגרו בתי הספר ורובם נפתחו רק בספטמבר 1944, לאחר הפיכת חזית המולדת הבולגרית.
לאחר עליית חזית המולדת לשלטון השתלטו בכוח הקומוניסטים היהודים על הנהגת הקהילות, והחל מאבק על תוכני הלימוד בבתי הספר. הקומוניסטים ניסו לצמצם ככל הניתן את התכנים העוסקים בציונות ואת לימודי העברית. ב-1950 הסתיים גל העלייה המרכזי למדינת ישראל, ולאחריו נסגרו מרבית בתי הספר הקהילתיים בשל חוסר בתלמידים. בני הקהילות שולבו במערכת החינוך הציבורית. לאחר תקופת כהונתו של וולקו צ'רבנקוב כראש ממשלת בולגריה, שבמהלכה נרדפו חלק מבני הקהילה בשל זיקה דתית או לאומית, חוסלה למעשה מערכת החינוך היהודית בבולגריה. בשלהי המאה ה-20, לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי בבולגריה, חודשה פעילות חינוכית יהודית ובסופיה פועל בית ספר קהילתי אחד ובו למדו ב-2009 כ-800 תלמידים.
מהתקופה הרומית ועד התקופה העות'מאנית
ראשוני היהודים בבולגריה היו הרומניוטים ועדויות להתיישבותם בבולגריה שנמצאו בכפר גיגן מתוארכות למאה ה-2. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו בפלובדיב התגלה בית כנסת מפואר שבנייתו תוארכה למאה ה-3. מן הממצאים עולה כי בית הכנסת שימש גם כמרכז רוחני וקהילתי ליהודי העיר וככל הנראה מדובר היה בקהילה בעלת מעמד כלכלי ותרבותי איתן.[1]
עדויות ממקורות משניים מתקופת האימפריה הבולגרית הראשונה, מעידות על תהליך חינוכי מסוים אותו עברו בני הקהילה. בני הקהילה תוארו כאוריינים והסוחרים מקרבם גם כרב-לשוניים. עדויות נוספות מלמדות שבני הקהילה שימשו מתווכים בין האימפריה הבולגרית לממלכת הכוזרים. מקורות נוספים מציינים כי האחים קירילוס ומתודיוס הסתייעו בחכמי הקהילה ושאלו אותיות מהעברית העתיקה בעת שפיתחו את האלפבית הגלגוליטי.[2] השפעתם של היהודים בבולגריה הייתה גדולה לאין שיעור ממספרם וזאת למדים גם מתשובותיו של האפיפיור ניקולאוס הראשון לשאלות ההלכתיות שהפנו נציגיו של בוריס הראשון, קניאז בולגריה לאחר התנצרות הממלכה הבולגרית. אוריינות ורב-לשוניות הן תכונות נרכשות ומעריכים כי קיים היה מנגנון לימוד בשכר לאמידי הקהילה, אך לא אותרו מקורות ראשוניים המתארים את מערכת החינוך במועד זה.[3]
בראשית המאה ה-11, לאחר הכרעת האימפריה הבולגרית בידי האימפריה הביזאנטית התמעט המידע הישיר על חיי הקהילה בבולגריה ובכלל זה על דרכי חינוכם. ידוע על פעילותם של חכמים כגון טוביה בן אליעזר בעל הלקח טוב המספקים מקור שניוני לחינוך יהודי. גם בתקופת האימפריה הבולגרית השנייה מתוארים בני הקהילה היהודית כאוריינים, רב-לשוניים ובעלי מעמד חברתי וכלכלי גבוה, בעיקר יהודי הבירה טרנובו.[3] בראשית המאה ה-13, תקופת שלטונו של איוון אסן השני, קיסר בולגריה שלח האפיפיור גרגוריוס התשיעי מכתב נזעם לבלה הרביעי, מלך הונגריה, שבו ציין כי בולגריה מלאת יהודים ויש לצאת למסע צלב נגדה. ב-1346 נישא איוון אלכסנדר, קיסר בולגריה לשרה תאודורה, יהודיה מהעיר טרנובו. עדויות שניוניות אלו מעידות על קהילה המצויה ברמה כלכלית וחברתית גבוהה והשתלבותם זו כרוכה גם ברמה חינוכית תואמת. ב-1377 פורסם בווידין הספר "תקנות קהילת בדין" ממנו ניתן ללמוד על קהילה מאורגנת ולה מוסדות דת וחינוך. רקע נוסף לפעילות קהילת וידין מגיע משאלות ותשובות שהוציא לאור הרב שלמה הכהן (מהרש"ך).[4]
התקופה העות'מאנית
ראשית התקופה העות'מאנית לוותה בטלטלה שעברה על חלק מהקהילות השונות. יהודי טרנובו, בירת האימפריה הבולגרית, הוגלו ממנה ובהמשך נודעו כעובדי כפייה (סוּרְג'וּן) שעסקו בשיקומה של קונסטנטינופול לאחר כיבושה על ידי מהמט השני. מהמט השני ביצע טרנספר אוכלוסיות נרחב בבלקן שלא פסח גם על מקצת מבני הקהילות היהודיות השונות. עם זאת, בהמשך, נודע השלטון העות'מאני בסובלנותו כלפי יהודי האימפריה, שנחשבו מיעוט תורם ונאמן לסולטאן.
בראשית המאה ה-15 נודע בעיר וידין הרב דוסא בן משה אשר כונה "היווני", שהיה תלמידו של הרב שלום מנוישטט, אשר כונה "האשכנזי". ב-1429 כתב דוסא בן משה את הספר "פירוש ותוספות על פירושי רש"י", אשר יועד לקהל מגורשים שהגיעו מצרפת לווידין והתבסס על כתביו של מורו הרב שלום מנוישטט. גם מעדויות אלו למדים על קהילה ממוסדת ולה מנגנון חינוך.[4]
הגעת מגורשי ספרד
מידע על מערכת חינוך יהודית בבולגריה קיים החל מהתקופה העות'מאנית. המידע נסוב סביב הגעתם של יהודי ספרד לאזור בולגריה והישענותם על מרכזי ההלכה בקונסטנטינופול, אדירנה וסלוניקי. קהילות עשירות ומבוססות מינו רבנים ממרכזי הלכה אלו. וכך, בקהילות המבוססות הוקמה גם תשתית חינוכית דתית. בקהילת ניקופול כיהן הרב יוסף קארו והקים בה את ישיבת "בית יוסף" ולצידה מרכז רוחני שעסק בחקר הקבלה.[5][6]
החינוך הבסיסי של האמידים מבני הקהילות השונות התבצע במלדארי. בתחילה הוקמו המלדארי רק בקהילות המבוססות כגון סופיה, וידין, ניקופול ופלובדיב ובהמשך ובהדרגה גם בערים נוספות כגון קיוסטנדיל וסמוקוב. במלדארי למדו תפילות ותנ"ך, חלקם היו בבעלות פרטית של רבנים וחזנים והם נסמכו על תרומות ותשלומי הורים, כך שרק משפחות אמידות יכלו לשלוח את בניהם ללמוד.[7] במלדארי למדו ילדים בגילאי 4 – 12 אשר ישבו על מחצלות בכיתה צפופה. הלימודים נוהלו בלאדינו, התבססו על שינון והמלדארי חסרו תנאי תברואה בסיסיים וכן ציוד הוראה. לאחר חצי יום לימודים הועסקו התלמידים כשוליות בקרב אומנים מבני הקהילה. רמת ההשכלה בקרב ילדי הקהילה הייתה נמוכה לעומת קהילות מערב אירופה, וכמעט ולא אפשרה ללומדים לרכוש השכלה גבוהה.[8]
שקיעת האימפריה העות'מאנית
תהליך שקיעתה של האימפריה העות'מאנית הוביל לערעור מצב ביטחון הפנים באזור בולגריה ולניתוק הדרגתי ממרכזי ההלכה. תהליך זה הוביל להידרדרות גם בהיקף וברמת החינוך היהודי. מספר המשפחות האמידות קטן ולאזור בולגריה הגיעו משפחות של פליטים יהודים, שחיו בעוני ובדלות. מספר הלומדים במלדארי הצטמצם, ככל שהורע מצבם הכלכלי של בני הקהילות השונות והם התרכזו בקהילות הגדולות בלבד, כגון סופיה, פלובדיב ורוסה. בקהילות הגדולות היה מספר מצומצם של משפחות עשירות מאד שכונו נוֹטָאבֶּלִים והן שלחו את בניהן ללמוד מחוץ לבולגריה, בעיקר בצרפת ובשווייץ. לא הייתה מערכת חינוך לבנות הקהילה.
החל מאמצע המאה ה-19 הושפעו קהילות יהודי בולגריה משני תהליכים מרכזיים. תהליך הרפורמות - הטנזימאט, בו הוחל ברחבי האימפריה וכלל תמורות בתחום החינוך ותהליך התחייה הלאומית הבולגרית, שהוביל לעיצובה מחדש של בולגריה כאומה. לתקופת כהונתו של מידהט פאשה כמושל איילט ניש ומאוחר יותר וילאייט הדנובה, נודעה השפעה רבה על הרפורמות, שהוחלו במערכת החינוך באזור בולגריה ובכלל זה בקרב הקהילה היהודית.
תקופה זו עמדה בסימנם של ניסיונות קהילתיים להרחיב את תוכנית הלימודים במלדארי ללימודי שפות, דקדוק, מדעים ומתמטיקה ושינוי שיטת ההוראה, שעד לתקופה זו התבססה על שינון. המנגנון החינוכי החדש נקרא "תלמוד תורה כולל" ואחד מהוגיו היה אברהם רוזאניס (אביו של שלמה רוזאניס) אשר פעל בעיר רוסה בשנות ה-60 של המאה ה-19. ניסיונותיו לחדש את מערכת החינוך נתקלו בהתנגדות ראשי הקהילה והנוטאבלים והוא נאלץ להתפשר ולצמצם את תוכני הלימוד. ב-1870, לאחר מספר כישלונות נפתח בית הספר ברוסה וכלל את לימודי העברית, דקדוק עברי, טורקית, צרפתית, חשבון פשוט וגאוגרפיה. העובדה שהחינוך הוצע לחסרי האמצעים ללא תשלום, הוביל להצטרפות מספר גדול יחסית של תלמידים ועד 1872 למדו במוסד 150 תלמידים, מרביתם ממשפחות עניות. הפעילות החינוכית זכתה להדים בעיתונות הכתובה ובכלל זה על ידי ישראל דוב פרומקין בעיתון החבצלת, לאחר ביקורו בעיר.[9][5]
במקביל, החלה כניסתה ההדרגתית של רשת כל ישראל חברים לאזור בולגריה ופתיחת מוסדות חינוך מטעמה ובכלל זה לבנות. ב-1869 נפתח בעיר שומן, בית הספר הראשון לבנים של הרשת בבולגריה, ובהמשך נפתח בשומן גם בית ספר לבנות. בשנה זו נפתח בית ספר כללי לבנים בסמוקוב. ב-1879 נפתח בסמוקוב גם בית ספר מקצועי לבנים.[10] ב-6 ביולי 1872 נפתח ברוסה בית הספר של רשת "כל ישראל חברים" וב-1874 נפתח בית ספר לבנות בו למדו 75 בנות ומהן 30 על חשבון הקהילה. הייתה זו הפעם הראשונה בה נפתחה כיתת בנות באימפריה העות'מאנית.[5][11] ב-1877 נפתח גם בפלובדיב בית ספר לבנות של הרשת וב-1879 גם בית ספר לבנים.[12] בתי ספר נוספים נפתחו בסופיה, וידין ופאזארג'יק. בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19 היו ברחבי בולגריה 11 בתי ספר של הרשת ב-8 ערים.[8]
מעצמאות בולגריה ועד מלחמת העולם השנייה
המאבק בין התנועה הציונית לרשת "כל ישראל חברים"
לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) הוקמה נסיכות בולגריה מתוקף סיכומי קונגרס ברלין. הגעתם של משכילים יהודים כגון צבי בלקובסקי ובוריס ש"ץ מתחומי האימפריה הרוסית לבולגריה, הובילה להתפתחות ההשכלה בבולגריה ככלל ובקרב הקהילה היהודית בפרט. שיטות הלימוד המיושנות הוחלפו בהדרגה, נרכשו ספרי לימוד חדשים ומורים צעירים ורפורמיסטים נקלטו במערכת החינוך החדשה, הן מהממסד הרבני כגון שמואל בנימין בכר והן מהמגזר החילוני כגון יעקב גרון מסופיה וחיים אלאג'ם מפאזארג'יק.
בתולדות יהדות בולגריה הייתה התקופה שהחלה בהקמת הנסיכות והסתיימה במלחמת העולם הראשונה, תקופה של מאבק איתנים על צביונה של הקהילה ובכלל זה מערכת החינוך. המאבק התנהל בין ניצי התנועה הציונית כגון ישועה כלב ומרקו רומנו לבין הרב הראשי מרדכי אהרנפרייז ובינם לבין רשת החינוך של "כל ישראל חברים" והנוטאבלים על רקע רצונם של הציונים, להשריש חינוך ציוני בכל קהילות בולגריה באמצעות בתי הספר הקהילתיים. המאבק אף גלש לפסים אלימים ולמרות ניסיונות פשרה מצד ראשי הזרם המתון בתנועה הציונית, כגון יקיר רומנו ושמואל בנימין בכר הוא הסתיים בסגירת מוסדות החינוך של רשת "כל ישראל חברים" ועזיבתו של הרב אהרנפרייז את בולגריה.
במרבית בתי הספר של כי"ח לימדו בכיתות א'-ד' ובערים הגדולות הייתה מגמת פרו-גימנסיה (ה'-ז'). שפת הלימוד הייתה צרפתית ולימודי תנ"ך התנהלו בעברית ולאדינו. שיטות הלימוד המיושנות הוחלפו והובאו ספרי לימוד מחוץ לבולגריה. בתי הספר של הרשת חוללו מהפכה בחינוך הקבעוני של בני הקהילה שהתבסס על המלדארי ורבים ממנהיגיה לעתיד של יהדות בולגריה והתנועה הציונית למדו בהם. הם פתחו בפני בני הקהילה את האפשרות ללימודי המשך בתחומי מסחר, בנקאות ופקידות. בראשית המאה ה-20 למדו כ-75 אחוזים מציבור הלומדים בבתי הספר של הרשת.
הממסד הרבני הסתייג מבתי הספר של כי"ח על רקע חילוניותם של מרבית תוכני הלימוד וסכנת ההתרחקות מהדת והמסורת אשר לשיטתם, טמנו מוסדות אלו בחובם. מאבק זה של הממסד הדתי נכשל לחלוטין. גם משרד החינוך הבולגרי הערים קשיים על פעילות הרשת משום המאפיינים ה"זרים" של הפעילות.
התנועה הציונית נאבקה בבתי הספר של הרשת בעיקר על רקע העדר תוכני לימוד לאומיים וציוניים. עוד נטען על ידי חב' התנועה הציונית, כי הרשת משרתת תרבותית ופוליטית את צרפת. מול תוכני הלימוד האוניברסליים של "אליאנס" שנועדו להכשיר את בוגריו להשתלבות באוכלוסייה הכללית, הציגה התנועה הציונית משנה ובה יש לבסס תוכני לימוד בעלי אופי ציוני לקראת שיבה לארץ ישראל. עם זאת, דווקא בבתי הספר הקהילתיים לימדו את השפה הבולגרית, בעוד שבבתי הספר של כי"ח נמנעו מכך. משרד החינוך הבולגרי התערב בעקיפין בסכסוך. ב-1891 הכיר המשרד רשמית בבתי הספר הקהילתיים מתוקף התקנות להשכלת העם, אשר מספר שנים מאוחר יותר עוגנו בחוק. לבוגרי בתי הספר הקהילתיים הותר להמשיך את לימודיהם במוסדות להשכלה גבוהה בבולגריה, אך מבוגרי רשת כי"ח נשללה זכות זו.[8]
הוועידה הציונית הראשונה שנערכה בפלובדיב ב-1898, הגישה תוכנית רפורמות נוקשה, אשר בין היתר כללה דרישה להפסקת הלימודים בצרפתית והנהגת שיעורי עברית. תוכנית זו הייתה יריית הפתיחה במאבק בין ההסתדרות הציונית בבולגריה לרשת כי"ח אשר נמשך 15 שנים. הנהלות "כי"ח" בבולגריה ובפריז דחו על הסף את תוכנית הרפורמות. בעיתון "איל דיאה" התפרסמה ידיעה שלפיה הוועד המרכזי של רשת כי"ח שלח חוזר לכל מנהלי בתי הספר בבולגריה ובו מובעת התנגדות לתנועה הציונות משום שהתנועה עלולה להזיק ליהדות וליהודים בקרב הממשלות האירופיות. ידיעה זו הלהיטה את הרוחות ברחוב היהודי. ראשי המשפחות הנכבדות הנוֹטָאבֶּלִים צידדו ברשת כי"ח והתעמתו אף הם עם צעירי התנועה הציונית. בוועידה הציונית השנייה שנערכה בדצמבר 1900 בסופיה, הרצה מרקו רומנו על מערכת החינוך בבולגריה וציין כי לא רצוי להביא להפסקת פעילותה של רשת כי"ח בבולגריה, משום שמערכת החינוך הקהילתית לא בשלה וערוכה לתת פתרון לציבור הלומדים.[13]
במהלך הוועידה הציונית השלישית שהתקיימה ברוסה באוגוסט 1902 התחזק מעמדם של הניצים בתנועה הציונית ומייד לאחריה, חלה החרפה משמעותית במאבק בין התנועה הציונית לרשת כי"ח. המאבק לווה בפרסומים בעיתונות היהודית המקומית וליבו התחולל בפלובדיב על רקע סירוב הוועד המרכזי של "אליאנס" להגדיל את מספר שעות לימוד העברית. הציונים האשימו את הנהלת הרשת בכך שהיא משרתת אינטרסים צרפתיים בבולגריה והוסיפו האשמות על אי סדרים כספיים. רבה הראשי של יהדות בולגריה מרדכי אהרנפרייז ניסה להתערב ולפשר בסכסוך, אך ללא הצלחה. בהמשך, פיטר הרב הראשי את חברי ועד בתי הספר שנימנו עם התנועה הציונית ואת ראשי ועד הקהילה שנימנו עם מתנגדיה. פעולותיו של הרב הובילו להתקפות אישיות עליו, בעיקר מקרב ניצי התנועה הציונית אשר סירבו לכל פשרה. בפלובדיב הפך הסכסוך אלים, והוביל לבנייתה של חומת אבן שהפרידה בין בית הספר הקהילתי ובין בית הספר של רשת כי"ח, אשר היו ממוקמים באותו המגרש. בכך, נמנעה גישת תלמידי בית הספר של כי"ח לחצר המשותפת. הוועד המרכזי של כי"ח התלונן בפני נציגים רשמיים צרפתיים והעניין הוביל לתקרית דיפלומטית בין צרפת לבולגריה. שר החוץ הצרפתי תאופיל דלקאסה (בצרפתית: Théophile Delcassé) שלח מחאה רשמית לבולגרים והעביר את מקום מושבו של הקונסול הצרפתי מהעיר. סכסוך דומה פרץ גם בסופיה ובעקבותיו פרסם ישועה כלב מאמר בעיתון "אל דיאה" ובו תקף בחריפות את הוועד המרכזי של כי"ח. כפועל יוצא, הוחרף גם המאבק הפנימי בתנועה הציונית ובמהלך הוועידה הרביעית שהתקיימה במרץ 1904 בפלובדיב, נבחר מרקו רומנו מניצי התנועה ליושב ראשה והוא החליף את יקיר רומנו, איש הפלג המתון.[14]
ב-1907, הוכתה התנועה הציונית המפולגת בבחירות לוועדי הקהילות ושוב התחזק מעמד המתונים. בינואר 1909 הגיעה משלחת רשמית של הנהלת "אליאנס" לפגישה עם נציגי קהילות בבולגריה והרב הראשי מרדכי אהרנפרייז ובמהלך הדיונים הושגו הסכמות לגבי נושאים רבים שהיו שנויים במחלוקת ובכלל זה הנחלת העברית כשפת הלימוד בגני הילדים ובחלק ממקצועות בלימוד בבתי הספר, קבלת מורים לעבודה בבתי הספר של כי"ח שאינם בהכרח מטעם הרשת ומינוי סגני מנהלים על ידי ועד הקהילה. ניצי התנועה הציונית פעלו להכשלת הסיכום וראשי תנועת כי"ח הודיעו על עזיבת הרשת את בתי הספר בפלובדיב, וארנה ופאזארג'יק. הכשלת הסיכום עליו עמל הרב אהרנפרייז הצית מחדש את הסכסוך בין התנועה הציונית לבינו.[15]
במקביל למאבק ברשת כי"ח, טיפחה התנועה הציונית את בתי הספר הקהילתיים כמשקל נגד לבתי הספר של "אליאנס", תוך הזמנת מורים וגננות מארץ ישראל והטמעת לימודים בעברית. למאבק נגד הרשת היו שותפים גם חברי פועלי ציון בבולגריה. כפועל יוצא מהמאבק החליטה רשת "כי"ח" לסגור את בתי הספר בבולגריה והמבנים עברו לרשות ועדי הקהילות בערים השונות.[16][17] במקביל, התחולל מאבק על אופיו של החינוך בין צעירי התנועה הציונית למשפחות הנכבדות ה"נוטאבלים" בקהילות השונות, אשר שאפו לשמר את כוחם, את המסורת ואת שפת הלאדינו כשפה המובילה. משזכתה בולגריה בעצמאותה, החלו משפחות אלו לאבד את מכוחן משום שהתבסס על קשר רב שנים מול השלטונות העות'מאניים שכרוך היה גם באינטרסים כלכליים משותפים. היו אלו דווקא ילדי משפחות הנוטאבלים, ששבו מלימודיהם מחוץ לבולגריה, אשר עמדו בראש המאבק נגד ההגמוניה שלהן ומביניהם ניתן לציין את ישועה כלב ומרקו רומנו. היה זה תהליך הדרגתי ולא פשוט שלעיתים חצה משפחות וגם הוא הסתיים בניצחון התנועה הציונית.
ביסוס בתי הספר הקהילתיים
לאחר שרשת "כל ישראל חברים", שתמכה כלכלית גם בבתי הספר הקהילתיים, עזבה את בולגריה, התקשו בתי הספר להתנהל בשל הקשיים הכלכליים וראשי מערכת החינוך התלבטו לגבי הדרכים לעצבה ולהתוויית מוסדותיה. המאבק המחריף מול הרב אהרנפרייז העצים עוד את המשבר. ראשי התנועה הציונית אשר השתלטו בהדרגה על הקונסיסטוריה היהודית פעלו לארגונה מחדש של מערכת החינוך ומיצובה בקהילות השונות כחלופה הנבחרת לילדי הקהילה. ב-11 במאי 1912 נערכה בסופיה הוועידה הראשונה של ועדי בתי הספר הקהילתיים בהשתתפות 16 נציגי קהילות. ליושב ראש נבחר מרקו רומנו. הוועידה שלחה מברק ברכה למלך בוריס השלישי וזה בצעד חריג השיב אישית וציין, כי הוא נרגש ממסירותם של יהודי בולגריה ומעריך את יוזמתם להעמקת ההשכלה בקרבם. ועידה זו קבעה אבני יסוד, אשר התוו את התנהלותם של מוסדות החינוך הקהילתיים בבולגריה. בהחלטותיה של הוועידה נקבע, כי מטרת בתי הספר להעניק חינוך דתי ולאומי, להשריש את העברית תחת הלאדינו ולהכשיר את ילדי הקהילה להשתלבות בחיי הכלכלה בבולגריה על ידי לימוד תכנים מתאימים ובכלל זה השפה הבולגרית. עוד נקבע כי בתי הספר יהיו מעורבים לבנים ולבנות גם יחד, בקהילות הגדולות יונהגו כיתות פרו-גימנסיה (ה'-ז') ומקצוע ההוראה ימוצב מחדש על ידי הגדלת שכר המורים ויצירת מדרג קידום תלוי ותק והשכלה. עוד קבעה הוועידה שיש לנתק את ניהול בתי הספר ממוסד הרבנות הראשית, משום שהוכח כי הרב מרדכי אהרנפרייז הזיק להתפתחותם של בתי הספר הקהילתיים. ב-1914 עזב הרב אהרנפרייז את בולגריה.[18]
במהלך מלחמת העולם הראשונה הקשה אחוז המגויסים הגבוה על פעילות הקהילות השונות. אחוז הנפגעים הגדול מקרב בני הקהילה פגע גם בסגל ההוראה. ב-1915, קם בפלובדיב ועד ציוני עצמאי בראשות יקיר רומנו וזה הקים ועדה בראשות הרב שמואל בנימין בכר, שמטרתה לסייע ברכישת ספרי לימוד מחוץ לבולגריה ולספקם לבתי הספר הקהילתיים.[19] ב-1919 שבו מוסדות החינוך הקהילתיים לפעול במתכונת חלקית, תוך מאבק בין הסוציאליסטים והקומוניסטים היהודים שגרסו שתוכניות הלימוד אמורות לחפוף לתוכניות הלימוד במוסדות הממלכה ובין הציונים שזכו בדרך כלל לרוב בוועדי בתי הספר השונים והטמיעו תוכניות לימוד בעלות זהות לאומית ציונית. בוועידה הציונית ה-10 שנערכה ב-1920 בסופיה, מתח חיים אהרן פרחי מראשי התנועה הציונית, ביקורת נוקבת על אופן התנהלותו והישגיו של החינוך הקהילתי היהודי. בהמשך, הוחלט להקים מחלקת חינוך במסגרת הקונסיסטוריה היהודית שנשלטה על ידי התנועה הציונית ובראשה מפקח מתחום החינוך. עוד נקבע כי יש לפנות לממשלת בולגריה ולרשויות המקומיות בערים השונות כדי שיתקצבו את בתי הספר, מתוקף ההכרה בהם במסגרת החוק להשכלת העם.[20]
הקונסיסטוריה היהודית החלה לפקח על פעילות בתי הספר באמצעות מחלקת החינוך מטעמה, וראשון העומדים בראש המחלקה היה ישועה כלב. נפתחו קורסים למורים לעברית ולגננות וב-1922 מונה צבי צמחוני-בוכמן, שהובא מחוץ לבולגריה למפקח על בתי הספר הקהילתיים. במסגרת תפקידו דאג בוכמן להבאת מורים לעברית ורכישת ספרי לימוד אחידים מחוץ לבולגריה. בהדרגה, נלמדו מרבית התכנים בעברית, אם כי הצלחה מלאה של תהליך העברות נרשמה רק בבתי הספר היסודיים בסופיה, פלובדיב ופאזארג'יק.[21]
ב-1924, תוקן "חוק השכלת העם" ובמסגרתו הוגדרו בתי הספר הקהילתיים כבתי ספר פרטיים המוכרים על ידי הממלכה הבולגרית. הוגדר שבתי הספר ינוהלו על ידי ועד נבחר המורכב מאזרחי בולגריה והבחירות תאושרנה על ידי בית משפט מחוזי בכל אחד ממחוזות בולגריה. החוק הכתיב תוכני חובה נדרשים בתוכנית הלימודים, ההכשרה הנדרשת למורים וספרי הלימוד. מתוקף ההכרה בהם זכו בתי הספר הקהילתיים לתמיכה כספית מסוימת מהרשויות המקומיות ותמיכה כספית סמלית מהממשלה הבולגרית.[22]
ב-1924 נמנו בבולגריה 25 בתי ספר קהילתיים, מהם 20 בתי ספר יסודיים (כיתות א'-ד') ו-5 "פרו גימנסיות" (גם כיתות ה'-ז'). עוד פעלו 13 גני ילדים. בשלהי 1924 סיים בוכמן את תפקידו ובמקומו מונה יעקב לוי שהגיע מצרפת. בספטמבר 1925 הקימה מחלקת החינוך של הקונסיסטוריה מועצה פדגוגית עליונה לכל בתי הספר הקהילתיים שעם חבריה נמנו: יעקב לוי, ארבעת מנהלי בתי הספר בסופיה, פלובדיב, רוסה ופאזארג'יק שהיו הגדולים בבולגרים ומנהלת תוכנית ההכשרה לגננות. המשבר הכלכלי הוביל להגירה פנימית מקהילות קטנות לקהילות מבוססות בערים הגדולות. תופעה זו הביאה לקיטון משמעותי במספר הלומדים בבתי הספר הקהילתיים בקהילות הקטנות וב-1926 נסגרו בתי הספר בסמוקוב, בברקוביצה ובמונטנה. ב-1928 הוחל בתוכניות להקמת גימנסיות, אך תוכניות אלו לא מומשו. מאוחר יותר שופץ והורחב בית הספר ברובע העוני יוצ'בונאר שבסופיה בשל מספר המבקשים ללמוד בו.
המשבר הכלכלי העולמי של 1929 לא פסח על בולגריה ובתוכה על מערכת החינוך היהודית. בשל המשבר צומצמו תוכני וכיתות לימוד ונסגרו הפרו-גימנסיות בווארנה ובשומן. במקביל, ובכדי לחסוך עלויות הפסיקה מחלקת החינוך של הקונסיסטוריה את יבוא הספרים מחוץ לבולגריה והחלה בהדפסתם והוצאתם לאור באופן עצמאי. ב-1931 נחנכו שני בתי ספר חדשים, האחד בפלבן והשני בפלובדיב שהוקם במקום בית הספר הישן אשר ניזוק קשות בשריפה שפרצה בו וברעש האדמה שפקד את העיר ב-1928. במאי 1932 סיים המפקח הכללי יעקב לוי את תפקידו, ובמקומו מונה יצחק נבון שהיה מנהל בית הספר בפאזארג'יק ונשלח על ידי הקונסיסטוריה ללימודי פדגוגיה בז'נבה ובאוניברסיטה העברית.
ההרעה במצבם הכלכלי של יהודי בולגריה ואחוז האבטלה הגבוה, הובילו לבחינה משותפת של הקונסיסטוריה ונציגי משרד המסחר והתעשייה של בולגריה לגבי אומנים הנדרשים במקצועות שונים. מסקנות הבדיקה היו שיש צורך לפתח את ההשכלה המקצועית של בני הקהילה, בעיקר במקצועות נדרשים כגון: נגרות, אלקטרו-מכניקה, עיבוד מתכות צבעות וחייטות. הקונסיסטוריה החליטה לפתוח בית ספר למלאכה בתמיכה כספית מארגון הג'וינט וב-1930 נפתח "בית הספר לשוליות" בסופיה, אשר העניק הכשרה לבוגרי ובוגרות פרו-גימנסיה (כיתה ז'), בתחומי הצבעות, הדקורציה, המכונות וחייטות הנשים.[23] ברקע, החלטת משרד החינוך הבולגרי כי על המורים בבתי הספר בבולגריה להיות נתינים בולגריים ומוסמכים להוראה. במקביל, סירב משרד החינוך להעניק רישיון לפתיחת בית ספר להוראה מטעם הקהילה. ההחלטה לא כוונה כלפי הקהילה היהודית אלא למורים בבתי הספר של המיסיון ובתי הספר הטורקיים, אך הוחלה גם על יהודי בולגריה. הקונסיסטוריה הגישה הצעה שרק המורים למקצועות בעלי הזיקה הלאומית לממלכה כגון המורים לבולגרית ולהיסטוריה של בולגריה יהיו נתינים בולגריים. משרד החינוך קיבל את ההצעה.[24]
ב-1934 לאחר הפיכת הליגה הצבאית הורע מצב המיעוטים בבולגריה ותוקנה תקנה שאסרה לימוד תוכני היסטוריה, גאוגרפיה, שפות זרות, בולגרית וחינוך גופני בבתי הספר הקהילתיים, בוטלו הבחירות לוועדי בתי הספר ונאסרו הלימודים בימי ראשון. בחלק מהקהילות הושגו אישורים זמניים ללימודים בימי ראשון. בראשית 1935 הוקמה בסופיה אגודת "אורט" ושנה מאוחר יותר הכשירה כ-100 מבני קהילת סופיה בנגרות וכריכת ספרים. ב-1938 הצטרפה האגודה לארגון אורט העולמי.[23]
המשבר הכלכלי הוביל לכך, שעד שלהי 1936 נסגרו גם בתי הספר הקהילתיים בצ'ירפאן, פרובאדיה, בלגואבגרד ולום. שלוחת הקרן הקיימת לישראל בבולגריה פעלה לסייע לבתי הספר השונים באספקת חומרי לימוד וציוד. ב-1937 בשל המחסור המתמשך במורים דוברי עברית למקצועות הרלוונטיים, פתחה הקונסיסטוריה קורס להכשרת מורים.[21]
הפוליטיקה הפנימית
בתי הספר נוהלו על ידי ועדים נבחרים והבחירות לוועדים היו בבואה של המערכת הפוליטית הארצית ככלל והמערכת הפוליטית הקהילתית בפרט ולוו במאבקים מרים ברחוב היהודי ופרסומים בעיתונות. ב-4 במרץ 1923 נערכו הבחירות בצל המאבק בין הקומוניסטים היהודים לבין גרעין "הנוטאבלים" של עשירי הקהילה ובינם לבין נציגי התנועה הציונית. במרבית הקהילות זכו הציונים בניצחון. בסופיה, זכו הציונים ב-63 אחוזים מהקולות וב-4 מושבים מתוך 5 בוועד, "מועדון סואידינניה" (נוטאבלים) זכו ב-25 אחוזים ומנדט אחד. הקומוניסטים זכו ב-8 אחוזים מהקולות והסוציאליסטים ב-4 אחוזים ולא זכו למושב בוועד. בפלובדיב זכו הציונים ב-86 אחוזים וברוב מוחלט בוועד. ברוסה זכתה רשימה מקומית המזוהה עם מפלגת השלטון, מפלגת האיכרים הבולגרית ב-51 אחוזים והציונים רק ב-49 אחוזים. הבחירות ברוסה לוו באלימות ובכלל זה מצד המשטרה המקומית, אשר אסרה את ראש התנועה הציונית בעיר וחסמה את הכניסה לבית העם הציוני. גם בקהילות דופניצה, ימבול, קרנובט, חאסקובו ושומן זכתה התנועה הציונית ברוב מוחלט. בבחירות שנערכו ב-1926 זכתה התנועה הציונית ברוב מוחלט.
הבחירות שנערכו ב-1929 הבליטו את הסכסוך בתוך התנועה הציונית בין הרוויזיוניסטים לבין נציגי ההסתדרות הציונית. הסכסוך החליש את התנועה הציונית ברחוב היהודי. בעוד שבסופיה זכו חברי ההסתדרות הציונית לרוב מוחלט, בפלובדיב זכתה "אגודת ז'בוטינסקי" ב-30 אחוז מהקולות ו"האגודה הציונית" ב-70 אחוזים. ברוסה זכתה אגודת "ההכרה האזרחית" המקורבת לקומוניסטים (שהוצאו אל מחוץ לחוק ופעלו שלא באופן רשמי) ב-52 אחוזים מהקולות והציונים ב-48 אחוזים. גם בווארנה ובקיוסטנדיל זכו רשימות אנטי-ציוניות ליותר ממחצית הקולות ובבורגס ופלבן הם זכו לאחוזים בולטים מהקולות למרות ניצחון התנועה הציונית. הפילוג בתנועה הציונית נמשך והקרין ביתר שאת, גם על הבחירות שנערכו ב-1932. בסופיה קמה תנועת "התושבים" שהייתה מזוהה עם עשירי הקהילה והתושבים הוותיקים והתנגדה להגירה הפנימית המסיבית של יהודים מערי השדה לסופיה. בבחירות שנערכו ב-20 במרץ זכתה תנועת "התושבים" ב-38 אחוזים מהקולות וב-2 מושבים לוועד והתנועה הציונית ב-40.5 אחוזים וב-3 מושבים. הקומוניסטים שזכו ב-14 אחוזים והסוציאליסטים שזכו ב-7.5 אחוזים לא זכו למושבים בוועד. בפלובדיב זכו הרוויזיוניסטים במושב אחד בוועד ונציגי ההסתדרות הציונית לארבעה מושבים. ברוסה, פאזארג'יק, שומן, סטארה זאגורה, פלבן, צ'ירפאן, בלגואבגרד, ברקוביצה וקרנובט זכו הציונים לרוב מוחלט. בחאסקובו זכתה רשימה משותפת של הציונים הכלליים ופועלי ציון.
בדופניצה זכו הקומוניסטים ב-41.5 אחוזים מהקולות וב-3 מושבים בוועד, רשימה המזוהה עם עשירי הקהילה המתנגדים לציונות ב-30 אחוזים מהקולות ול-2 מושבים בוועד, ואילו הציונים זכו ב-28.5 אחוזים מהקולות ולאף מושב בוועד. בימבול זכו מתנגדי הציונות ב-52 אחוזים מהקולות וב-3 מושבים בוועד והציונים ב-48 אחוזים ו-2 מושבים בוועד. בווארנה זכו המתנגדים ב-53 אחוזים מהקולות וב-3 מושבים בוועד והציונים ב-47 אחוזים מהקולות וב-2 מושבים. בביטאון התנועה הציונית "השופר" צוין, כי כישלונותיה של התנועה הציונית בבחירות הם תולדה של המשבר בתנועה הציונית העולמית והמשבר הכלכלי חברתי בבולגריה. ב-1934, לאחר הפיכת הליגה הצבאית בוטלו הבחירות בבולגריה לכל המוסדות הנבחרים הארציים והקהילתיים. ב-1937, חידשה ממשלתו של גאורגי קיוסאיבנוב את הבחירות לרשויות המקומיות ובהמשך לפרלמנט,[25] אך לא נערכו בחירות למוסדות הקהילתיים.
נתונים סטטיסטיים ותקציביים של מערכת החינוך
נתונים רב שנתיים של תלמידים ומורים
בשלהי המאה ה-19 למדו מרבית תלמידי הקהילה בבתי הספר של רשת כי"ח. בשנת הלימודים 1895/96 למדו 70 אחוזים מתלמידי הקהילה בבתי הספר של הרשת, ובשנה"ל 1896/97 ו-1897/98 עמד שיעורם על 76 אחוזים. ככל שהחריף המאבק ונחלש מעמדה של רשת כי"ח, ובמקביל התבסס מעמדה של רשת החינוך הקהילתית, גדל בהדרגה שיעור הלומדים בבתי הקהילתיים. לאחר עזיבת רשת כי"ח את בולגריה העדיפו משפחות עשירות מקרב הקהילה לשלוח את בניהם לבתי ספר מחוץ לבולגריה ומשפחות אמידות לשלוחות בתי ספר אירופיים כגון "הגימנסיה הגרמנית". לאחר מלחמת העולם הראשונה התחולל בבולגריה משבר כלכלי וחברתי חריף, אשר לא פסח על בני הקהילה. המשבר לווה בהגירה פנימית מערי שדה קטנות ובהן קהילות שהתקשו להחזיק כלכלית את בתי הספר לערים הגדולות ובעיקר לבירה סופיה. במקביל, גבר מאד תהליך ההטמעות של בני הקהילה בחברה הבולגרית והוא לווה באחוז הולך וגדל של לומדים במערכת החינוך הציבורית. בשנה"ל 1930/31 למדו 50 אחוזים מבני הקהילה היהודית בסופיה בבתי הספר הקהילתיים, 30 אחוזים בבתי הספר הממשלתיים ו-20 אחוזים בבתי ספר זרים. 74.2 אחוזים מתלמידי קהילת פלובדיב, למדו בבתי הספר הקהילתיים, 4.8 אחוזים בבתי הספר הממשלתיים ו-21 אחוזים בבתי ספר זרים. בקהילת רוסה למדו 65.8 אחוזים מהתלמידים בבתי הספר הקהילתיים, 2.5 אחוזים בבתי הספר הממשלתיים ו-31.7 אחוזים בבתי ספר זרים.[26]
לקראת שלהי שנות ה-30, היה הגרעין המרכזי של הלומדים המערכת הקהילתית מקרב מעמד הצווארון כחול ומטה, וזאת בשל הוצאות הלימוד הנמוכות יחסית. אחוז לא מבוטל של בוגרי בתי הספר היסודיים של הקהילה לא המשיכו את לימודיהם והשתלבו במעגל פרנסת המשפחה. ב-1938 למדו במערכת החינוך הקהילתית בבולגריה 2,814 תלמידים, ב-13 בתי ספר יסודיים, 5 פרו גימנסיות ו-11 גני ילדים. באפריל 1938 קבע דין וחשבון של מחלקת החינוך של הקונסיסטוריה, כי כ-2,300 תלמידים שהיוו כ- 45 אחוזים מכלל תלמידי הקהילה למדו בבתי הספר הממשלתיים בערים השונות.[27] בספטמבר 1939 נסגר בית הספר הקהילתי האשכנזי בסופיה ותלמידיו הועברו לבית הספר המרכזי.
סגל ההוראה הורכב ממורים מקומיים, מורים שהובאו מארץ ישראל ומקצתו ממדינות אירופה. בשנה"ל 1924/25 לימדו במערכת החינוך הקהילתית בבולגריה 69 מורים ומתוכם 41 היו מקומיים, 25 מארץ ישראל ו-3 ממדינות אירופה.[28] בשנה"ל 1927/28 לימדו במערכת החינוך 175 מורים, בשנה"ל 1928/29 לימדו 172 מורים, בשנה"ל 1929/30 לימדו 162 מורים ומספר זה קטן לכדי 146 מורים בשנה"ל 1930/31.[26]
|
1,000
2,000
3,000
4,000
5,000
1895/96
1896/97
1897/98
1905/06
1920/21
1923/24
1924/25
1925/26
1926/27
1927/28
1928/29
1929/30
1930/31
1931/32
1932/33
1938/39
|
תקציבים
בעידן העות'מאני בו למדו תלמידי הקהילה במלדארי נסמכה מערכת החינוך על תרומות ותשלומי הורים. לאחר עצמאות בולגריה הוכרה מערכת החינוך היהודית כחלק ממערכת החינוך הארצית והוכפפה לאמות המידה הכלליות ובכלל זה ניהול תקציבי. הקונסיסטוריה היהודית פעלה לקבלת תמיכה ממשלתית ועירונית במערכת החינוך היהודית מתוקף אותה ההכרה, וזו ניתנה בהדרגה. המשבר הכלכלי החריף שפקד את בולגריה לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקשה על הממשלה הבולגרית לתמוך באופן משמעותי במערכת החינוך היהודית ועיקר הסיוע ניתן מתקציבי הרשויות המקומיות בכפוף לגודלה של מערכת החינוך היהודית ביישובים השונים ומידת מעורבותם של נכבדי הקהילות השונות במערכת השלטון המקומי. לדוגמה חיים אהרן פרחי שהיה חבר מועצת עיריית סופיה וחבר הפרלמנט הבולגרי, פעל להגדלת התמיכה העירונית במערכת החינוך היהודית והיא גדלה לכדי רבע מתקציב מערכת החינוך היהודית.[29] ראשי הקהילה הסתייעו בקשריהם של ראשי התנועה הציונית מחוץ לבולגריה כדי לנסות ולהשפיע על הממשלה הבולגרית להגדיל את תמיכתה בתקציב מערכת החינוך. לדוגמה, ב-26 במרץ 1926 בעת ביקורו בפריז של ראש הממשלה הבולגרי אנדריי ליאפצ'ב, פנה אליו ליאו מוצקין בבקשה להגדיל את התמיכה במערכת החינוך היהודית. ליאפצ'ב נעתר לבקשתו והתקציבים הוגדלו, אך בשל המצב הכלכלי הקשה בבולגריה לא עלתה התמיכה הממשלתית על 10 אחוזים מתקציב מערכת החינוך היהודית.[30]
| שנה | תקציב | הוצאה ממוצעת לתלמיד | הערות |
|---|---|---|---|
| 1920/21 | 2.5 מיליון לבות (כ-40,700 דולרים אמריקניים) | 642 לבות (כ-10 דולרים אמריקניים) | תמיכה ממשלתית: 3.6%, רשויות מקומיות: 19.9% (בממוצע) מהתקציב. |
| 1923/24 | 5.19 מיליון לבות (41,810 דולרים אמריקניים) | 1,704 לבות (13.7 דולרים אמריקניים) | |
| 1924/25 | 6.22 מיליון לבות (44,879 דולרים אמריקניים) | 2,062 לבות (14.9 דולרים אמריקניים) | תמיכה ממשלתית: 2.3%, רשויות מקומיות: 18.6% מהתקציב. |
| 1925/26 | 7.66 מיליון לבות (55,108 דולרים אמריקניים) | 2,686 לבות (19.3 דולרים אמריקניים) |
משכורתו החודשית הממוצעת של מורה במערכת החינוך הקהילתית עמדה בשנה"ל 1927/28 על 2,350 לבות (כ-17 דולרים אמריקניים). בשנה"ל 1928/29 עמדה משכורתו הממוצעת של מורה בחינוך הקהילתי על 2,640 לבות (כ-19 דולרים אמריקניים), בשנה"ל 1929/30 על 2,854 לבות (כ-21 דולרים אמריקניים) ובשנה"ל 1930/31 על 2,557 לבות (כ-20 דולרים אמריקניים).[26]
מלחמת העולם השנייה
לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה הוחל במדיניות גזע כלפי היהודים. מדיניות זו יוצאה אל מחוץ לגרמניה והוחלה גם על שלוחות בתי הספר הגרמניים באירופה ובכלל זה בבולגריה. העיתונות בגרמניה הבליטה את מספרם הגדול של תלמידים יהודים בבתי הספר הגרמניים בבולגריה וגינתה את המשך שילובם במוסדות הגרמניים. ב"גימנסיה הגרמנית" בסופיה, נמנו 200 תלמידים יהודים מתוך כלל 900 תלמידי הגימנסיה והם עזבו בהדרגה את המוסד או מרצונם, או בהחלטת הוריהם. זו הייתה גם מנת חלקם של 76 התלמידים היהודים של "הגימנסיה הגרמנית" בפלובדיב.[32]
בינואר 1941 חוקק בבולגריה החוק להגנת האומה ובמסגרתו הוטלו מגבלות על בני הקהילה היהודית ובכלל זה הטלת נומרוס קלאוזוס במוסדות להשכלה גבוהה (שהגביל את מספר היהודים הלומדים במוסדות אקדמיים), בהתאם לאחוז היחסי של היהודים בכלל האוכלוסייה.[33]
למרות מגבלות מסוימות שהוטלו על מערכת החינוך הקהילתית, הפעילות במוסדות השונים נמשכה. שנה"ל 1941/1942 התנהלה כסדרה להוציא את העיר וידין שנפגעה קשות מהצפה בשל עליית מי הדנובה. מפקחים מטעם משרד החינוך הבולגרי המשיכו לבקר במוסדות החינוך שלא נסגרו, משום שהוגדרו חלק ממערכת החינוך הארצית בהתאם ל"חוק השכלת העם" הבולגרי. בנוסף, התיר משרד הפנים לבתי הספר להמשיך וללמד תכנים לאומיים ודתיים וכן להמשיך בלימודי העברית. פעילותן העצמאית של תנועות הנוער אשר נאסרה במסגרת החוק נמשכה בין כותלי בתי הספר הקהילתיים. שנה"ל 1942/1943 נפתחה כסדרה אך גירוש יהודי סופיה לערי השדה ומאוחר יותר גם מאות יהודים מערים אחרות, הוביל לשיכונם של הפליטים במוסדות הקהילתיים בערים השונות ובכלל זה בבתי הספר. כך, לא ניתן היה לסיים את שנת הלימודים. במרבית ערי בולגריה לא נפתחה שנת הלימודים 1943/1944 ובמקצתן היא נפתחה באיחור והתקיימו לימודים מקוטעים ולפרקי זמן קצרים במספר אתרים.[21]
המצב בחזית המזרחית והתקדמותו המהירה של הצבא האדום, הובילו לשינוי מדיניותה של בולגריה ובכלל זה כלפי בני הקהילה היהודית. ביולי 1944 התמנה איוון בגריאנוב הפרו-מערבי לראש ממשלת בולגריה. בגריאנוב חידש את פעילות הקונסיסטוריה היהודית ואף הביא לתחיקה שהובילה לביטול החוק להגנת האומה.[34] ב-9 בספטמבר 1944, התחוללה ברחבי בולגריה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית ונתמכה על ידי כוחות הצבא האדום, אשר כוחותיו כבשו את סופיה בערבו של אותו היום. קימון גאורגייב התמנה לראש הממשלה ואנטון יוגוב מהמפלגה הקומוניסטית לשר הפנים. תקופת שלטון חזית המולדת הייתה תקופת ביניים בין משטר מלוכני פרו פאשיסטי ובין הטוטליטריזם הקומוניסטי. במשך שלוש שנים התנהל מאבק אלים על אופייה הפוליטי של בולגריה והוא הוכרע לטובת הקומוניסטים. מאבק דומה, אם כי פחות אלים, התנהל גם בתוך הקהילה היהודית בין הקומוניסטים היהודים חברי תא חזית המולדת היהודית (בבולגרית: אברייסקה סקצייה) לבין התנועה הציונית והוא נסב סביב השליטה בקהילות, במוסדות החינוך ובמנגנון העלייה לישראל. הקומוניסטים שאפו לבטל כל סממן לאומי ודתי בחינוך הקהילתי והתמקדו בלימודי העברית. התנועה הציונית מנגד ראתה בלימוד העברית ובעברית את לב פעילותם של בתי הספר הקהילתיים.
מתום המלחמה ועד העלייה ההמונית לישראל
בספטמבר 1944, לאחר הפיכת חזית המולדת הבולגרית וביטול החוק להגנת האומה, החלו מגורשי סופיה לחזור בהדרגה לעירם. בלחץ הקומוניסטים היהודים, הועבר הטיפול בקהילה היהודית ממשרד החוץ הבולגרי בראשות פטקו סטאינוב למשרד הפנים בראשות אנטון יוגוב. בתי הספר הקהילתיים שלא נפגעו בהפצצות נפתחו מחדש ומונה להם ועד מנהל מטעם חזית המולדת היהודית. בית הספר ע"ש אנה ונטורה ברובע יוצ'בונאר היה הראשון שנפתח ולאחריו חזרו לפעילות בתי הספר בפלובדיב, רוסה, פאזארג'יק, בורגס, פלבן, קיוסטנדיל, דופניצה, ימבול ווידין. באוקטובר 1946 פורסם "החוק לבתי הספר של קהילות המיעוטים" ובמסגרתו הולאמו למעשה בתי הספר של הקהילה היהודית ורכושם הופקע על ידי הממשלה. ניהול בתי הספר הועבר מידי הקהילות למשרד החינוך הבולגרי.
עם פרסום החוק, מונו לבתי הספר מנהלים בולגרים מטעם, בוטלה חופשת השבת והונהגה חופשה ביום ראשון והוחל בפיטוריהם של מורים יהודיים תוך התמקדות במורים המלמדים עברית או בעברית. צומצמו בהדרגה לימודי העברית ובוטלו לחלוטין לימודי הדת. בתגובה, סירבו הורי התלמידים בקהילות השונות לרשום את ילדיהם לבתי הספר הקהילתיים. בהנחיית הממשלה סירבו בתי הספר הממלכתיים לקבל לשורותיהם את תלמידי הקהילה היהודים וההורים נאלצו לרשום את ילדיהם לבתי הספר הקהילתיים. בהמשך, סירבו ההורים לשלוח את ילדיהם ללימודים בשבת, אך לחץ של הנהלות בתי הספר תוך איום בנקיטת הליכים כנגד התלמידים, הוביל לוויתורם גם בנושא זה.[35][21]
בשלהי 1946 חזר ארגון אורט לפעול בבולגריה. נפתחו בתי מלאכה לתחומי הנגרות, החייטות, כריכת הספרים והתפירה בסמוך לבית הספר היהודי ובהמשך נפתח בית ספר תיכון מקצועי. בספטמבר 1947 נפתח גם בפלובדיב בית ספר תיכון מקצועי של הרשת למכונאות וחשמל.[36] ב-1947 הקימה הקונסיסטוריה היהודית במימון הג'וינט את "המכון היהודי למדעים" שאמור היה לרכז חומר היסטורי ומסמכים על יהדות בולגריה ותולדותיה ובכלל זה הקמת ספריה מרכזית לנושא. למנהלי המכון מונו הרב ד"ר אשר חננאל, אלי אשכנזי וד"ר מוריץ מרקוס שהחלו בפעילות בקרב קהילות בולגריה לאיסוף ותיעוד החומר.[37] לאחר הקמת מדינת ישראל התעצם מאד גל העלייה מבולגריה ועד לסוף 1949 עלתה מרבית הקהילה לישראל.
תנועות נוער
.jpg)
לאחר עצמאות בולגריה הוקמו בקרב קהילות יהודי בולגריה אגודות נוער שונות שעיקר מטרתן הרחבת ההשכלה, הספורט והעזרה ההדדית. בהמשך, התמקדה פעילותן של התנועות בזיקה לציונות ולשפה העברית. ככל שהתרחבה פעילות התנועה הציונית בבולגריה על פלגיה וסיעותיה, כך נשא אופי פעילות התנועות השונות גוון פוליטי בהתאם לסיעה עימה היו מזוהים. התנועה הקומוניסטית הייתה במיעוט ברחוב היהודי וכך גם המצטרפים מקרב בני הקהילה לתנועות הנוער השונות המזוהות עימה. במהלך מלחמת העולם השנייה, עת היה בתוקף החוק להגנת האומה ונאסרה פעילות תנועות הנוער הציוניות, הצטרפו בני נוער יהודיים לתנועות הנוער אשר זוהו עם המפלגה הקומוניסטית שהוצאה אל מחוץ לחוק וחלקם כגון אנה ונטורה, השתלבו בפעילות המחרתית של הקומוניסטים נגד השלטונות.
ב-1892 יסדו תלמידי תיכון בסופיה את ארגון הנוער "פרוגרס" וב-1895 הוא שינה את שמו ל"השחר" ומטרתו איסוף כספים ועזרי לימוד לתלמידים נזקקים. ב-1893 הוקמו בפלובדיב אגודות הנוער "נווה צדק" ו"נווה אור" שעסקו בפעילות חינוך וספורט. ב-1897, שינה ארגון "נווה צדק" את שמו ל"שמשון", חבריו הוו בהמשך את הגרעין להקמת תנועת מכבי הצעיר והחשיבו מועד זה לשנת יסודו של ארגון "מכבי בולגריה". ב-1894 נוסד על ידי תלמידי התיכון למסחר בסליבן, הארגון "לה מנסיביס" (בלאדינו: "הנוער") שעסק בסיוע לתמידים ובפעילויות תרבות. בהמשך, נוסדו ארגונים דומים גם בקהילות נוספות ובכלל זה גם ארגוני ספורט.[38] הקמת ההסתדרות הציונית בבולגריה והשתלטותה ההדרגתית על הרחוב היהודי הובילה גם לשינוי אופיין של תנועות הנוער והן הפכו למכשיר להפצת תורתה של התנועה והכשירו את הזיקה לעלייה לארץ ישראל. ניתן לציין את "ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית בבולגריה", שהייתה תנועת נוער בראשה עמד אלברט רומנו אשר לימים התמנה לנשיא ההסתדרות הציונית במדינה. במהלך מלחמות הבלקן ומלחמת העולם הראשונה פסקה כמעט לחלוטין פעילות תנועות הנוער.
ב-1919 חידשה תנועת מכבי את פעילותה, בהמשך הצטרפה לתנועת מכבי העולמית ונציגיה השתתפו במשחקי המכביה. ב-17 בספטמבר 1925 נוסד ארגון השומר הצעיר בבולגריה אשר לאורך שנות פעילותו היה ביריבות עם תנועת "מכבי" בשל מאבקי שליטה על "הרחוב היהודי". ביולי 1925 נוסד בפאזארג'יק, ארגון החלוץ ומטרתו הכשרת בני נוער לעלייה. ב-1941 הופסקה פעילות הארגונים מתוקף החוק להגנת האומה.[39][40]
באוקטובר 1944, לאחר עליית חזית המולדת הבולגרית לשלטון חזרו תנועות הנוער לפעול וזאת במקביל לחידוש פעולה של התנועה הציונית. ב-3 באוקטובר 1944 נערך כינוס הנוער היהודי בבולגריה בהשתתפות נציגי מכבי הצעיר, החלוץ, השומר הצעיר, ויצו הצעירה ועקיבא. בהמשך, חל פילוג בתנועת החלוץ וחבריה הצטרפו לשומר הצעיר ולחלוץ הצעיר. ב-1947 נוסדו תנועות הנוער "תגר" של הציונים הכלליים ו"בונה ומגן" של פועלי ציון.[41] המאבק מול הקומוניסטים היהודים הלך והחריף ולאחר השתלטותם המלאה של הקומוניסטים על השלטון בבולגריה, הוגבר הלחץ על תנועות הנוער השונות להתפרק מרצון. בתחילת נובמבר 1947 הוקם בבולגריה ארגון הנוער "ברית הנוער הדמוקרטי המאוחד" ובהמשך, זומנו כל ראשי תנועות הנוער למשרדי הקונסיסטוריה היהודית שנשלטה על ידי הקומוניסטים ונמסר להם כי על התנועות להתפרק מרצון ולהצטרף לארגון החדש. ראשי התנועות, בגיבוי הנהגת ההסתדרות הציונית המאוחדת הודיעו כי הן מוכנות להצטרף לארגון החדש, אך לא לפרק את הארגונים. התחולל מאבק ובמסגרתו הוגבר עוד הלחץ מצד הקומוניסטים היהודים על תנועות הנוער תוך גיבוי השלטונות ובינואר 1948, נכנעו תנועות הנוער והודיעו רשמית על התפרקותן מרצון. מרבית בני הנוער לא הצטרפו ל"ברית הנוער הדמוקרטי" ובהמשך, החל גל העלייה ההמוני אשר במהלכו עלו רובם לישראל.[42] ב-1993 חידשה תנועת השומר הצעיר את פעילותה בבולגריה.[43]
מתום גל העלייה ועד ראשית המאה ה-21
ב-29 במרץ 1949 התפרקה מרצון ההסתדרות הציונית בבולגריה בשל חוסר בחברים וחודשיים מאוחר יותר התפרקו כל הסיעות שהרכיבו אותה.[44] ב-28 במאי 1949 ערכה הקונסיסטוריה מפקד אוכלוסין וממנו עלה, כי בבולגריה התגוררו 9,695 יהודים ומהם 5,062 בסופיה ו-1,220 בפלובדיב. ב-6 ביוני 1949 נערכה ועידת ראשי הקהילות בבולגריה ובמסגרתה הוחלט לסגור את כל בתי הספר הקהילתיים במדינה בשל מחסור בתלמידים.[45] במועד זה דווח על עבודת "המכון היהודי למדעים" ועל החומר המקיף שנאסף. הוחלט, כי המכון יועבר מבעלות הקהילה היהודית לאקדמיה הבולגרית למדעים. בפועל, מדובר היה בהפקעה יזומה של השלטונות.[37]
לאחר העלייה ההמונית לישראל, הצטמצמה פעילותו של ארגון אורט אך פעילות בתי הספר התיכוניים בסופיה ובפלובדיב נמשכה. בשל המחסור בתלמידים יהודיים, קלטו והכשירו בתי הספר של אורט תלמידים בולגרים. בשנה"ל 1951/52 למדו בתיכון המקצועי של הרשת בסופיה 261 תלמידים ומתוכם 109 (41.8 אחוזים) היו יהודים, ו-152 (58.2 אחוזים) היו בולגרים. במהלך שנת הלימודים הוחלט למסור את בתי הספר של אורט לרשות הקונסיסטוריה וזו העבירה אותם לידי הממשלה הבולגרית, שנה מאוחר יותר. ב-1952 הפסיק ארגון אורט את פעילותו בבולגריה.[36] באפריל 1952 נותרו בבולגריה 7,191 יהודים ועד סוף אותה השנה הושלמה העברתם של בתי הספר הקהילתיים לבעלות הממשלה. מקצת מהמבנים נמכרו.[45] בסוף 1952 פסקה למעשה העלייה מבולגריה לישראל. המשטר בראשותו של וולקו צ'רבנקוב הסטליניסט רדף כל סממן דתי או לאומי ופעילות המוסדות הקהילתיים צומצמה למינימום. הופעלו מספר גני ילדים בקהילות השונות. במרץ 1953 בוצע טיהור פוליטי בקהילת פלובדיב משום שהוברר כי בגן הילדים של הקהילה, נהוג היה לשיר שירים בעברית ולחוג את חגי ישראל. במסגרת הטיהור סולקו מתפקידם, ראשי קהילה, מורים וגננות.[46] ב-1958 פורקה הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה. בני הקהילה השתלבו במערכת החינוך הארצית ולמעשה, לאורך כל שנות השלטון הקומוניסטי כמעט ולא נותרו סממנים קהילתיים.
בראשית שנות ה-90, לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי היה גל עלייה נוסף לישראל ובמסגרתו עלו כ-3,500 יהודים. במקביל, חודשה הפעילות הקהילתית במדינה ובכלל זה פעולות תרבות, תנועות נוער ומוסדות חינוך. ב-2009 היו 4,800 יהודים רשומים בארגון "שלום", ארגון הגג של יהודי בולגריה. הארגון מקיים מספר פעילויות חינוכיות לגיל הרך, לצעירים ולמבוגרים בעיקר בסופיה.[47] בסופיה פועל קומפלקס ובו בית הספר היסודי על שם "דימצ'ו דבליאנוב" וגן ילדים שבו למדו ב-2009 כ-800 תלמידים והוא נתמך תקציבית על ידי הממשלה הבולגרית. במסגרת תוכני הלימוד במוסד משולבות הוראת העברית והאנגלית וכן חגי ומסורת ישראל.[48][49]
ראו גם
| ||||||
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ שלמה שאלתיאל, "ראשית התנועה הציונית בבולגריה ומאבקה לכיבוש השלטון בקהילות 1895–1920", הקונגרס העולמי האחד-עשר למדעי היהדות, האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים, התשנ"ד, עמודים 112–113
- ^ חיים קשלס, מתי באו ראשוני היהודים לבולגריה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 30
- ^ 3.0 3.1 צבי קרן, בולגריה ויהודיה, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-24 בנובמבר 2012.
- ^ 4.0 4.1 צבי קרן, הקהילה היהודית בווידין, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-24 בנובמבר 2012.
- ^ 5.0 5.1 5.2 צבי קרן, "יהדות בולגריה בימי האימפריה העות'מאנית; קהילות הדנובה כמשל", הרצאה באוניברסיטת בר-אילן, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-23 בנובמבר 2012 .
- ^ צבי קרן, הקהילה היהודית בניקופול, באתר "כולנו בולגרים, אוחזר ב-24 בנובמבר 2012.
- ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בימי השלטון העותומני, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהודת בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 59
- ^ 8.0 8.1 8.2 חיים קשלס, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878–1898), בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 73–78
- ^ ישראל דוב פרומקין, מסע ישראל, חבצלת, 7 ביוני 1872.
- ^ צבי קרן, הקהילה היהודית בשומן, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-24 בנובמבר 2012.
- ^ צבי קרן, "תולדות יהודי בולגריה – היבטים חדשים במחקר המבוססים על מקורות עות'מאניים, יהודים ואחרים", סמוליאן, 2006, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-24 בנובמבר 2012.
- ^ צבי קרן, הקהילה היהודית בפלובדיב, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-24 בנובמבר 2012.
- ^ אלברט רומנו, התנועה הציונית בעשור הראשון להיוסדה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 193–214
- ^ אלברט רומנו, התנועה הציונית בעשור הראשון להיוסדה, עמודים 218–230
- ^ אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 271–282
- ^ שלמה שאלתיאל, "ראשית התנועה הציונית בבולגריה ומאבקה לכיבוש השלטון בקהילות 1895 – 1920", הקונגרס העולמי האחד-עשר למדעי היהדות, עמודים 186–187
- ^ שלמה שאלתיאל, "פועלי ציון בבולגאריה 1910 – 1912", בתוך: פעמים, חוברת מספר 40, 1989, עמודים 76–79
- ^ אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, עמודים 294–295
- ^ אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, עמודים 305–306
- ^ אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, עמודים 370–372
- ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 אנגל צ'וראפאצ'יאב, קווים כלליים בהתפתחות בתי ספר יהודיים בבולגריה אחרי מלה"ע הראשונה, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-24 בנובמבר 2012.
- ^ אלברט רומנו, בתי הספר היהודיים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 188–189
- ^ 23.0 23.1 אלברט רומנו, כלכלה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 470–471
- ^ אלברט רומנו, תקופת המשבר והפילוג 1930–1940, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 592–593
- ^ אלברט רומנו, תקופת המשבר והפילוג 1930–1940, עמודים 579–589
- ^ 26.0 26.1 26.2 נתן מיכאל גלבר, חיי היהודים בבולגריה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 690–694
- ^ אלברט רומנו, תקופת המשבר והפילוג 1930–1940, עמודים 595–596
- ^ 28.0 28.1 לוחות סטאטיסטיים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 645–662
- ^ אלברט רומנו, אישים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 623–625
- ^ אלברט רומנו, כינוס ב"כ הקהילות-תקנון הקהילות והקונסיסטוריון, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 455
- ^ שער החליפין לב-דולר
, הנתונים מתוך: הארכיון הממשלתי הבולגרי. ההתייחסות היא למועד עריכת התקציב.
- ^ אלברט רומנו, תקופת המשבר והפילוג 1930 - 1940, עמודים 572–573
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 51–56
- ^ חיים קשלס, קורת יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמוד 23
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמוד 146
- ^ 36.0 36.1 חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 107 ו-300
- ^ 37.0 37.1 חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמוד 173
- ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878 - 1898), עמודים 77–78
- ^ אלברט רומנו, תנועות הנוער, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 391–410
- ^ אלברט רומנו, שלמה אשכנזי וקבוצתו, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 418
- ^ יוסף בן, לחרות ולעלייה, התוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 934–940
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, חלק ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 203–211
- ^ כולנו בולגרים ב"הזמן הירוק", 31 בינואר 2013, אוחזר ב-2 בפברואר 2013.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 206–210 ו-288
- ^ 45.0 45.1 חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמוד 298
- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1939–1949, הוצאת עם עובד, תל אביב יפו, 2004, עמוד 264
- ^ מקסים בנבניסטי, יהדות בולגריה היום, 2009, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-24 בנובמבר 2012.
- ^ רוברט ג'ראסי, ראיון לאתר "כולנו בולגרים", 9 במרץ 2009, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-24 בנובמבר 2012.
- ^ פעילויות ארגון "שלום", באתר ארגון "שלום" ארגון הגג של יהודי בולגריה, אוחזר ב-26 בינואר 2013.
