חינוך בישראל
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
החינוך הפורמלי בישראל הוא החלק ממערכת החינוך שבאחריות משרד החינוך ומבוסס על תקציב המדינה. מוסדות החינוך הפורמלי כוללים גני ילדים, בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים. בישראל תלמידים מחויבים להשתתף בלימודים במשך 13 שנים: השתתפות ב"גן חובה" ועוד 12 שנות לימוד (כיתות א' - יב'). משרד החינוך מפקח על בתי הספר באמצעות מפקחים ומורים בתפקידי הדרכה. רוב ההוצאה על חינוך (72.5%) היא עלות העבודה[1]. בשנת 2011 87% משירותי החינוך ניתנו במוסדות חינוך של הממשלה, הרשויות המקומיות ומלכ"רים שרוב המימון שלהם ממשלתי כדוגמת רשת אורט ועמל.
מערכת החינוך בישראל מבוססת בעיקר על מערכת החינוך שהקים היישוב מראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. לאחר הקמת המדינה הוקם משרד משרד החינוך, ונחקקו חוקים המסדירים את מערכת החינוך, בהם חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 וחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953. בשנת 2013 השקיעה ישראל בחינוך כ-10% מהתל"ג[2]. לצד מערכת "החינוך הרשמי", מוכרות בישראל מערכות חינוך אחרות, בעיקר במגזר החרדי, שמקובלות כתחליף לימודים לצורך "חוק לימוד חובה". רשתות "החינוך העצמאי" החרדיות מחנכות חלק גדול מאוכלוסיית התלמידים ללא פיקוח משרד החינוך ובתקציב חלקי מהמדינה.
כל לימודי החובה אמורים להיות ללא תשלום. בפועל, נגבים מההורים תשלומים רבים בכל מוסדות החינוך. ביוני 2007 יזמה שרת החינוך יולי תמיר את הסדרת נושא התשלום, וב-2007 התנהל דיון ציבורי על האפשרות לגבות תשלום כמס פרוגרסיבי מאוכלוסיית ההורים.
היסטוריה - החינוך לפני הקמת המדינה
בימי המנדט הבריטי החינוך העברי בארץ היה בתשלום. רוב הנוער למד כשמונה שנות לימוד, כלומר עד כיתה ח'. חוק לימוד חובה נקבע על ידי הכנסת הראשונה, בראשית פעולות החקיקה, ב-1949. החוק מחייב כל קטין בעל אזרחות ישראלית, מגיל 5 ועד גיל 14, כלומר מ"גן חובה" עד כיתה ח', לקבל חינוך הולם במוסדות הקרובים אל מקום מגוריו, ללא תשלום. החוק לא נגע להעמדת אמצעים נלווים לחינוך: ספרים, כלי כתיבה, מחברות. מאוחר יותר הורחבה תחולת החוק בשלבים, וכיום לימוד חינם/חובה הוא עד סוף כיתה י"ב.
שיטת הזרמים בחינוך
ערך מורחב – שיטת הזרמים בחינוך
שיטת הזרמים בחינוך היא חלוקה של החינוך לזרמים אידאולוגיים מפלגתיים. היא הייתה נהוגה ביישוב היהודי בארץ ישראל ולאחר מכן בציבור היהודי מדינת ישראל מראשיתו של החינוך המודרני (בשנות העשרים של המאה העשרים) ועד לחקיקתו של חוק חינוך ממלכתי ב-12 באוגוסט 1953. היו שלושה זרמי חינוך מרכזיים - זרם העובדים, הזרם הכללי וזרם המזרחי, בנוסף להם זרם אחד שהוכר כרשמי לאחר קום המדינה - הזרם של אגודת ישראל. בנוסף, בתי תלמוד תורה ומוסדות כל ישראל חברים נותרו לא מזוהים מפלגתית.
החינוך המפלגתי הונהג בשנות העשרים, בתקופת המנדט הבריטי. אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל היו מעוניינים להנהיג חינוך שיעביר את האידיאלים ויקנה השכלה כללית לדור הבא. מאחר ששלטונות המנדט הבריטי לא הקימו מערכת חינוך מנדטורית, וטרם קמה מדינה ריבונית שתוכל להפעיל את מערכת החינוך, הפעילו המפלגות מערכות חינוך משל עצמן.
בתקופה זו נטלו על עצמן המפלגות תפקידים רבים שבמדינה רגילה הם מוטלים על מערכות המדינה או על ארגונים וולנטריים בלתי מפלגתיים. לדוגמה, המפלגות הקימו ארגוני ספורט (הפועל של תנועת העבודה, אליצור של הדתיים, בית"ר של הרוויזיוניסטים וכן הלאה) וכוחות ביטחוניים (ההגנה של תנועת הפועלים, והאצ"ל ולח"י של הזרמים הימניים).
הזרמים היו אוטונומיים למדי. הם נבדלו זה מזה ביחס לעקרונות שונים ובעיקר לדת ולסוציאליזם. כל זרם היה אחראי על הכשרת המורים וקביעת תוכנית לימודים ועקרונות פדגוגיים.
זרם העובדים
נוסד בשנת 1923 וכלל בתי ספר של ההסתדרות הכללית. בתי הספר של רשת העובדים כונו בשם בית החינוך לילדי עובדים[3].
היה הזרם השני בגודלו, בו התחנכו נכון לשנת 1948 כ-30% מהיהודים. זוהה אידאולוגית עם תנועת העבודה והסתדרות העובדים הכללית. מבחינה מפלגתית זוהה עם מפא"י ומפ"ם.
זרם העובדים דגל בחינוך סוציאליסטי-פועלי על ידי "עיצוב אישיות יהודית-חלוצית-עצמאית, חדורת חזון ציוני סוציאליסטי, המוכנה להגשים בגוף ובנפש את יעודה של תנועת העבודה העברית הסוציאליסטית בארץ". למעשה כיוונו בתי הספר של זרם העובדים את תלמידיהם ל"הגשמה" - התיישבות חלוצית בקיבוצים שהיו מושתתים על טהרת הסוציאליזם. כמו כן, בבתי הספר ניסו לכוון את התלמידים לפעילות בתנועות הנוער הסוציאליסטיות.
במוסדות החינוך של זרם העובדים הניפו שני דגלים - דגל ישראל לצד הדגל האדום שסימל את האידאולוגיה הסוציאליסטית. שרו את "תחזקנה" והאינטרנציונל לצד התקווה. אחד במאי היה יום שבתון והיחס אליו היה שווה ערך ליחס לחגים האחרים.
לזרם זה נלווה תת-זרם דתי שכונה זרם העובדים הדתי או הפֶשֶט הדתי.
הזרם הכללי
הזרם המשמעותי והגדול ביותר בקרב הזרמים, בו התחנכו נכון לשנת 1948 כ-50% מהיהודים. זוהה אידאולוגית עם הציונים הכלליים אם כי מבחינת התכנים היה אכן כללי, כשמו.
הזרם הכללי דגל בחינוך לאומי-מסורתי על בסיס "הקניינים הרוחניים המשותפים לכל חלקי העם" תוך כדי שילוב הישגי המדע. ראשי הזרם ייעדו אותו לכלל האוכלוסייה וקיוו שאת ספסלי בית הספר הכללי יפקדו דתיים וחילוניים מכל העדות. תוכנית הלימודים הושתתה על הדעה כי יש ליצור חברה אחת ומאוחדת וכי על החינוך להיות "כללי" באופיו ולא מפלגתי. על בסיס הזרם הזה הוקם מאוחר יותר, עם חקיקת חוק חינוך ממלכתי, בית הספר הממלכתי.
זרם המזרחי
רעיון ההקמה של זרם חינוכי דתי-לאומי הועלה עם ייסודה של תנועת המזרחי על ידי הרב יעקב ריינס בווילנה, ולקראת יישומו יצא הרב יהודה לייב מימון בתרס"ה (1905) לארץ ישראל. ראשית החינוך ברוח זו היא בתלמוד התורה "אחווה" ביפו, שהפך ל"תחכמוני".
זהו הזרם השלישי בגודלו, בו התחנכו נכון לשנת 1948 כ-20% מהיהודים. זוהה אידאולגית עם המפלגות הציוניות דתיות, תנועת המזרחי והפועל המזרחי. עם ההכרה בזרם של אגודת ישראל, פתיחת זרם העובדים הדתי, תהליכי החילון והחלת החינוך האחיד על העולים, הלך וקטן אחוז התלמידים שלמדו במוסדות הזרם.
זרם המזרחי דגל בחינוך דתי אורתודוקסי בשילוב ציונות ומודרניזם. שאיפתו הייתה הקניית חינוך לאומי-דתי. חשוב לציין שבניגוד לנהוג בבתי הספר החרדיים ובחדר לימדו בבתי הספר של המזרחי גם מקצועות חול - מדעיים, הומניים ושפות. בזרם המזרחי למדו רוב הדתיים ורבים מבני עדות המזרח. חלק מהדתיים בחרו לשלוח את ילדיהם ללמוד דווקא בבתי הספר של הזרם הכללי וזאת בשל הזדהות עם המסר הא-מפלגתי.
בתי הספר של זרם המזרחי נקראו בשם "תחכמוני". על בית הספר הראשון שנשא שם זה כתב הרב קוק בתרס"ח (1908) אל חברי המזרחי באירופה:
- "בעיר הקודש יפו כבר נמצא בית ספר אחד, אשר מטרתו מתאימה לחפץ כבודם, והוא בית ספר 'תחכמוני' שחברו בו תורה וחכמה, והשלטת השפה העברית, בתור שפת לימודים, והוא נוסד כולו על פי חפץ שלומי אמוני ישראל, באופן שכל יראי ה' והחרדים את דברו יוכלו למצוא בו חפץ, והכל יכנס תחת שם בית ספר 'מזרחי'".
הזרם של אגודת ישראל
בניגוד לשאר הזרמים שהיו קיימים עוד מראשית ימיו של היישוב, הזרם של אגודת ישראל קיבל הכרה רשמית רק ב-1948, עם הקמת מדינת ישראל, את ההכרה הובילו מאמציו הבלתי נלאים של נשיא אגו"י הרב יצחק מאיר לוין. זרם זה היה הרביעי בגודלו והוא זוהה עם המפלגות החרדיות הלא ציוניות - אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל.
ראשית ההכרה הייתה במכתב הסטטוס קוו שנשלח על ידי דוד בן-גוריון והרב יהודה לייב פישמן מימון בקיץ 1947. הפנייה לאגודת ישראל שהייתה עד אז מפלגה אנטי-ציונית הייתה כדי לקבל את עזרתה בשכנוע הוועדה המיוחדת של האו"ם להמליץ על הקמת מדינה יהודית. במכתב הבטיח בן-גוריון בין השאר הכרה מלאה באוטונומיה של הזרם החינוכי המסופח לתנועה, פרט לדרישות לימודיות מינימליות בלשון, מדעים והיסטוריה. ההחלטה להכיר בזרם הבלתי ציוני של אגודת ישראל נבע משלושה גורמים מרכזיים:
- היישוב היהודי, נאמן לעקרונות הדמוקרטיה ההתאגדותית, ביקש ליצור קואליציה רחבה ככל האפשר לקראת הקמת המדינה הממשמשת ובאה. הוא ראה קואליציה כזו כהכרחית כדי להחיל את ריבוניות המדינה על כל חלקי הציבור. כך קיוותה הממשלה לחברת את הציבור החרדי למדינה שעתידה לקום ולהפוך את בניו לאזרחים נאמנים. כמו כן, הייתה תקווה שאגודת ישראל תפעיל את קשריה הענפים עם יהדות העולם ותניע אותה לתמיכה במדינה הצעירה.
- בקרב המפלגות הציוניות רווחה הדעה שלאחר קום המדינה תאמץ אגודת ישראל אידאולוגיה ציונית לחלוטין ומאפייני האנטי-ציוניים יעלמו.
- בקרב היהדות החילונית רווחה הדעה שרוחות המודרניזם יכחידו עד מהרה את החרדיות.
אגודת ישראל מצידה נימקה את השינוי האידאולוגי העמוק בנימוקים פרגמטיים-רציונליים - תמיכת המדינה תזרים תקציבים שיצילו את החינוך של התנועה המצוי בקשיים כספיים. לא כל הזרמים החרדיים הסכימו לדעתה של אגודת ישראל וחלקם נותרו אנטי ציוניים בעליל, כדוגמת העדה החרדית ונטורי קרתא.
במהלך השנים הבאות גדל מאוד זרם החינוך של אגודת ישראל וזאת בעיקר לאור שיעור הילודה הגבוה במיוחד במגזר החרדי, ונתמך גם מגל החוזרים בתשובה שחלקם הסתפחו לציבור החרדי. גידול זה לא היה מתאפשר לולא התמיכה הרחבה שקיבל זרם החינוך מהממשלה.
מעבר לחינוך ממלכתי
- ערך מורחב – חוק חינוך ממלכתי
לאחר הקמת מדינת ישראל מערכת החינוך עברה מאחריות הוועד הלאומי לאחריות הממשלמה הזמנית. בשנת 1949 נחקק חוק לימוד חובה לפיו כל ילד מגיל 5 ועד גיל 13 מחויב ללמוד במוסד חינוך רשמי מתוך ארבעת הזרמים. בשלב זה המפלגות לא הגיעו עוד להסכמה לגבי הקמת בית ספר אחיד לכל ילדי ישראל. התומכים בכך היו מפא"י לצד מפלגות הימין והציונים הכלליים, המתנגדים היו מצד אחד המפלגות הדתיות והחרדיות אשר חששו מאופיו החילוני של בית הספר האחיד ומהצד השני מפלגות השמאל אשר חששו מפגיעה בפגיעה בערכי העבודה. במקביל, מכיוון שחוק לימודי החובה לא חל על ילדי מחנות העולים, ילדי העולים התחנכו על ידי הסוכנות היהודית אשר הקימה רשת לחינוך אחיד, מה שהוביל לביקורת על כפייה אנטי-דתית מצד העולים מתימן ומינוי ועדת פרומקין. המשבר שנוצר בעקבות הוויכוחים על סמכות המפלגות הדתיות על החינוך הביאה להתפטרותו של בן-גוריון מראשות הממשלה ונפילת ממשלת ישראל השנייה.
ב-12 באוגוסט 1953 נחקק חוק חינוך ממלכתי אשר למעשה איחד רק את זרם הכללי וזרם העובדים. זרם המזרחי התמסד והפך לחינוך הממלכתי דתי. הזרם של אגודת ישראל נשאר אוטונומי וזאת בשל הסכם מכתב הסטטוס קוו והוכר כחינוך העצמאי של הציבור החרדי. מאחורי החוק עמדה תפיסת הממלכתיות ותפיסת כור ההיתוך שהנהיג בן-גוריון בהקמת המדינה. לפי תומכי החינוך הפרטי, גם אם תפיסות אלו היו נחוצות בעשורים הראשונים לקיום המדינה הרי שבמאה ה-21 אין בהן צורך ולכן יש לאפשר מרחב התפתחות גבוה לחינוך הפרטי בישראל[4].
חוקים להסדרת פעולתה של מערכת החינוך
- חוק לימוד חובה התש"ט-1949: קובע שכל ילד בישראל חייב להיות במסגרת חינוך (גן ילדים או בית ספר) החל מגיל 5 ועד גיל 15, החוק מטיל חובה על הורי הילד לרשום אותו למוסד חינוכי (עצמאי או ממלכתי) ולדאוג להופעתו הסדירה ללימודים עד לסיום גיל חינוך חובה. החוק אף קובע כי הלימוד במוסדות חינוך חובה יהיה חינם עד לסיום כיתה י"ב.
זהו אחד החוקים הראשונים שנחקקו בכנסת הראשונה, בספטמבר 1949. חקיקת החוק הייתה אחד הסעיפים המרכזיים במצעה של מפא"י לקראת הבחירות הראשונות והייתה משאלת לב של דוד בן-גוריון כבר שנים קודם לכן. החוק נחקק על אף המצב הכלכלי הקשה והדי מלחמת העצמאות שעוד לא לגמרי נמוגו, בשל החשיבות הרבה שבן-גוריון והממשלה ראו בו. - חוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953: נועד לבטל את שיטת הזרמים בחינוך ולעבור לחינוך ממלכתי. החוק נחקק בעקבות דיון סוער שנערך ב-13 בפברואר במליאת הכנסת, ובסופו ציוותה הכנסת על הממשלה להכין הצעת חוק לביטול הזרמים המפלגתיים ולהנהגת חינוך ממלכתי בעל שתי מגמות – "אחת דתית ואחת אחרת". עד לחקיקת חוק חינוך ממלכתי, היה חייב כל אזרח ישראלי (פרט לעולים במחנות העולים) לבחור עבור ילדיו את הזרם האידאולוגי בו יתחנכו: זרם העובדים, הזרם הכללי, זרם המזרחי או באחד מן הזרמים הקטנים שהשתייכו לאגודת ישראל, או לאחד מן הזרמים שלא היו משויכים פוליטית. חוק זה עיצב למעשה את דמות בתי הספר בישראל כבתי ספר ממלכתיים-לאומיים ולא כבתי ספר פוליטיים. בתחילה הוחל החוק רק על בתי הספר היסודיים ובהמשך הוא הורחב גם לבתי הספר התיכוניים.
- חוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000 הוא חוק אשר מטרתו הסדרת נושא זכויות התלמיד במערכת החינוך בישראל. החוק התקבל ב-4 בדצמבר 2000, והיה לחוק הראשון מסוגו בעולם, לאחר שנתקל בהתנגדויות רבות מצד חברי כנסת מהמפלגות הדתיות, ארגוני המורים ומשרד החינוך. החוק מסדיר את נושא זכויות התלמיד במערכת החינוך ומעניק להן תוקף חוקי ובכך הופך את הפרתן לעבירה על החוק.
- חוק זכויות הסטודנט, התשס"ז-2007: עוסק בהסדרת זכויותיהם של הסטודנטים.
הוצאה לאומית על חינוך
ההוצאה הלאומית בישראל על חינוך גדלה ברבות השנים. בראשית שנות ה-70 עמדה ההוצאה על כ-7.4-7.7% מהתל"ג ובסוף שנות ה-70 היא הגיעה לכ-8.5%. בתחילת שנות ה-80, בעקבות המצב הכלכלי ירדה ההוצאה לכ-8%, אולם בסוף שנות ה-80 שבה ההוצאה ועלתה למעל 8.5% מהתל"ג[5]. בשנים 1995–1996 הייתה עליה גדולה בהוצאה לחינוך והוא עלה בסוף שנות ה-90 למעל 9% מהתמ"ג. בהמשך שנות ה-2000 ירד אחוז ההוצאה על חינוך לכ-8.1%[6]. אחוז ההוצאה הלאומית על חינוך גבוה במדינה יחסית למדינות OECD. לעומת זאת, ההוצאה לכל תלמיד נמוכה בהשוואה למדינות ה-OECD, בגלל השיעור הגבוה של צעירים במדינת ישראל[7]. בשנת 2013 היה חלקה של הממשלה במימון החינוך 71% ואת היתרה 29% סיפקו משקי הבית ותרומות. חלקם של ההורים במימון החינוך גדל בהתמדה משנת 2009 אז עמד חלקו של הציבור במימון על 21.7% בלבד. בעקבות המחאה החברתית בשנת 2011 והמלצות ועדת טרכטנברג הוחלט על בניית גני ילדים ציבוריים לגילאי 3–4 במגמה להקטין את הנטל על משקי הבית אך גם צעד זה לא בלם את העלייה בשיעור המימון הפרטי הגבוה משמעותית מהמקובל במדינות ה-OECD (כ-16% על פי נתוני שנת 2010). במונחי כוח קנייה, ההוצאה השנתית לתלמיד בישראל נמוכה משמעותית מביתר מדינות ה-OECD כך ההוצאה לתלמיד בגן ילדים הייתה 3,910 דולר בשנת 2010, לעומת ממוצע ה–OECD שהיה 6,762 דולר. בחינוך היסודי ההוצאה לתלמיד עמדה על כ-5,800 דולר לעומת ממוצע OECD של כ 8,000 דולרים[8].
מערכת החינוך במגזר הערבי בישראל
עוד מראשיתה נאלצה מערכת החינוך הערבית להתמודד עם קשיים חדשים רבים. אחד הניגודים המשמעותיים היה בין האוכלוסייה היהודית, העירונית ברובה, לערביי הארץ, אשר ברובם התגוררו בכפרים אשר לא התקיימו בהם מוסדות לימוד ראויים. בזהות הכפרית של מרבית ערביי ישראל, מצופים הילדים לעזור לפרנסת המשפחה על חשבון לימודיהם. זאת בניגוד לאוכלוסיית היישוב היהודי, בה הונחלה התפיסה התרבותית לפיה הצטיינות בלימודים מבטיחה עתיד טוב יותר. הבדלים אלו מתבטאים בחריפותם בנתונים, לפיהם בשנת 1935, בעוד שיעור התלמידים בבתי הספר בין הגילאים 5–15 בקרב המגזר היהודי עמד על שיעור של 81%, הרי ששיעור התלמידים בגיל זה בקרב המגזר הערבי עמד רק על 20%[9].
מלחמת העצמאות הביאה לכיבוש רוב ארץ ישראל המנדטורית תחת מדינת ישראל. בתום המלחמה, נסו רבים מתושבי הארץ הערבים לארצות ערב השכנות. אלו שנשארו נאלצו להתמודד עם זעזועי משנה בהם הגירה פנימית רחבה וכן הגירת משכילים ערבים למדינות זרות. מצב זה, וכן התפיסה היהודית אשר רווחה באותה תקופה, לפיה ערביי ארץ ישראל מהווים "אויב בפוטנציה", הובילה את המדינה לקחת תחת חסותה את מערכת החינוך במגזר הערבי. זאת במטרה בין היתר "להכיל את האיום" הנשקף למגזר היהודי[10]. במהלך הממשל הצבאי (1948-1966) מרבית תוכניות הלימודים למגזר הערבי התבססו על תוכניות הלימודים למגזר היהודי, אשר תורגמו לערבית והועברו על ידי מורים מהמגזר הערבי או מורים יהודים שעלו מארצות ערב. חרף הקמת "המועצה לחינוך ערבי" בשנת 1952, אשר מטרתה הרשמית הייתה ייעוץ בשאלה איזה תכנים תרבותיים ערבים ראוי להכניס לתוכנית הלימודים, נדמה כי מדובר היה באפקט תעמולתי גרידא אשר נועד להדגיש את שיתוף הפעולה הערבי בקביעת תוכני הלימוד במגזר. בניגוד לחינוך היהודי, תוכניות הלימודים בחינוך הערבי ביקשו לנטרל את הפן הלאומי מתוכן הלימודים. הם התמקדו בלימוד פרטים טכניים ובלימודי תרבות אירופה, תוך התעלמות מערכי היסוד התרבותיים הקשורים לחברה הערבית. למעשה, מטרתה המוצהרת של מערכת החינוך הערבית תחת שלטון ישראל לא הייתה לתרום לפיתוח כישוריהם האקדמיים של התלמידים הערביים, אלא לחנכם לערכי שלום וכן לערכים אשר היו מקובלים על ידי האוכלוסייה היהודית[11]. מאפיין נוסף ומשמעותי ביותר במערכת החינוך הערבית באותה התקופה היה הפיקוח ההדוק על תוכני הלימוד ועל העוסקים בהוראה. כאשר חשד כנגד מי מהם בדבר העברת תוכן לימודי "לא ראוי", היה מוביל להעברה מיידית מתפקידם ולסנקציות נוספות, בהתאם לכללי המשטר הצבאי[12].
ביטולו של המשטר הצבאי בשנת 1966 הוביל מבחינות מסוימות להקלה בקשיים מולה ניצבה מערכת החינוך הערבית. מחד, האוכלוסייה הערבית הישראלית נתפסה כפחות מאיימת על תושבי ישראל היהודים, ועל כן ניתן לה חופש פעולה מוגבר מבעבר, כאשר ביטוי לכך הוא ביטול הצורך באישור ביטחוני כתנאי להסמכת מורים במגזר. מאידך, מלחמת ששת הימים והקשר החדש של ערביי ישראל עם ערביי יהודה ושומרון ושאר מדינות ערב הוביל לראשונה להיווצרותו של מעמד משכילים רחב בחברה הערבית, אשר נוכח לדעת כי חרף השיפור במערכת החינוך הערבית, היא עודנה מפגרת בהרבה לאחר הישגי מערכת החינוך היהודית. כתוצאה מתחושה זו, אשר זכתה להד אף בקרב בכירים במערכת החינוך היהודית, פורסמו בשנת 1975 המלצות ועדת פלד, אשר בהן לראשונה התקיים (באופן הצהרתי) שוויון בהתייחסות לתלמידים הערבים ולתלמידים היהודים. כמו כן לראשונה הוכר הקשר בין ערביי הארץ לשפתם ולתרבותם. ניסיונות נוספים בשנים האחרונות, החל משנות ה-90 ואילך לצמצום הפערים בין המגזרים, כללו בתוכם החלה הדרגתית של חוק חינוך חובה חינם בקרב גילאי 3 ו-4, וכן את תוכנית החומש במערכת החינוך, אשר ביקשה לפעול לקידום ההישגים הלימודיים והחינוכיים של תלמידי מערכת החינוך הערבית והדרוזית, ואשר יישומה החל בשנת 1999.
עם זאת, נכון לאוקטובר 2003, חרף עלייה בשיעור של כ-4% בזכאים לתעודת בגרות בקרב תלמידי המגזר, עדיין קיימים בין מערכות החינוך[13]. בין הסיבות לפער זה ניתן למנות הן מימון נמוך לבתי הספר הערביים ביחס לבתי הספר היהודים, והן חוסר השקעה בתשתיות לשימוש מערכת החינוך. סיבה נוספת להבדל ברמת ההישגים של התלמידים הערבים לעומת זו של התלמידים היהודים נעוצה בתכני הלימוד, אשר רבים מהם עודם מועתקים מתוכניות הלימוד למגזר היהודי, ואינן מותאמות לתלמידים מהמגזר הערבי. כמו כן, עם עליית כוחו של המגזר המשכיל בקרב ערביי הארץ, החלה להתגבר הדרישה לאוטונומיה חינוכית, אשר הדוגלים בה מבקשים לאמצה כדי לחזק את הקשר של ערביי ישראל עם תרבותם וארצם. לטענת אלו, אחד הגורמים להישגים הנמוכים של התלמידים בקרב ערביי ישראל ביחס ליהודים נובע מחוסר האוטונומיה החינוכית ומהניסיון "להלביש" על התלמידים הערביים מערכת חינוכית ותרבותית אשר זרה להם במאפייניה ובתכניה. לטענת אלו, אימוץ אוטונומיה חינוכית, יחד עם מתן תקציבים הולמים, יעניק לתלמידים הערביים הזדמנות שווה לתלמידים היהודיים בישראל, ויקפיץ את הישגיהם בצורה דרסטית.
הרפורמה בירושלים (המאה ה-21)
בעשור השני של המאה ה-21 ביצע ראש עיריית ירושלים רפורמה במערכת החינוך הממלכתי, החינוך הממלכתי דתי והחינוך הערבי שבניהול עירוני בעיר[14].
במסגרת הרפורמה נפתחו אזורי הרישום בעיר, כך שהורים יכלו לשלוח את ילדם לבית הספר שנבחר על ידם. במקביל הוגברה השקיפות ובמטרה לאפשר להורים בחירה מושכלת פיתחה העירייה "עץ ערכים" שמודד כל אחד מבתי הספר לפי שלושה פרמטרים:
- חברתי-ערכי: האקלים החברתי, ערכיות והתנדבות, שיעור גיוס לצה"ל, אחוז השתתפות בפעולות מחויבות אישית ובתנועות הנוער.
- סביבה פדגוגית: יחסי מורים, הורים ותלמידים, האקלים הלימודי והתנאים הפיזיים, מידת שביעות הרצון של ההורים מבית הספר.
- הישגים: אחוז הזכאים לתעודת בגרות, אחוז המצטיינים, אחוז העומדים בדרישות הסף לאוניברסיטה ומדד המדעים. בנוסף הענקה למנהלים אוטונומיה ניהולית רחבה ליישם את גישותיהם הפדגוגיות, והמנהלים הכוונו לחתור למצוינות[14].
לאחר יישום הרפורמה חלה צמיחה של כ-12% אחוזים במספר התלמידים במערכות החינוך (בניגוד למגמה השלילית שהייתה קודם לכן), שיעור הזכאות לתעודת בגרות מקרב כיתות י"ב בבתי הספר היהודיים עלה מ-64% ל-72% ובחינוך הערבי חל זינוק מ-300 תלמידים במערכת החינוך העירונית לכ-5,000 תלמידים[14].
לפי ראש העיר, ניר ברקת, מתן האפשרות להורים לבחור את בתי הספר לילדיהם הובילה באופן ישיר לכך ש"חלק מבתי הספר הטובים פחות, ביניהם רבים שפעלו בשכונות חלשות יותר, חוו צניחה בביקוש להם, וכמה מהם פשוט נסגרו. את בתי הספר הטובים, שנהנו מביקוש מוגבר בזכות האיכות שהעניקו, אתגרה העירייה להרחיב את מרכולתם, והם אכן הגיבו בהרחבת ההיצע החינוכי שלהם, כלומר בפתיחת סניפים נוספים במקומות נוספים. באופן טבעי, הסניפים החדשים נפתחו במבני בתי הספר הטובים פחות שנסגרו, תוך שימור חלק ניכר מצוות המורים המקורי, אך בגישה ניהולית שונה ותחת הנהלה חדשה"[14]. מאידך, סמנכ"ל משרד החינוך, ד"ר איציק תומר, הביע התנגדות לרפורמה וגם מנהלים בעיר הביעו התנגדות בטענה שהרפורמה הכניסה את המערכת לסחרור ו"הפכה למעין שוק נאו-ליברלי שבמסגרתו בתי ספר מתחרים על לבם של התלמידים כאילו היו חברות סלולר ולא מוסדות לרכישת השכלה"[15].
ביקורת על מערכת החינוך בישראל
בחינוך הממלכתי בישראל אין למנהל כל סמכות לפטר מורה כושל או אפילו להפחית את היקף משרתו, והסמכות נתונה רק לשר החינוך או למי שהוסמך על ידו. כתוצאה מכך הליך הפיטורים של מורה בלתי ראוי אורך כשנתיים ולמעשה אין שנה בה מפוטרים יותר משישה מורים (בשל סיבות שאינם עבירה פלילית). לפי מבקרי המערכת, מורה בישראל מוגן מפני פיטורין יותר מאשר כל עובד אחר במשק, והדבר פוגע באיכות ההוראה[4].
בבדיקות שנעשו בעשור השני של המאה ה-21 עלו מספר נתונים שמצביעים על כשליים מערכתיים: 2/3 מההורים בישראל אינם מרוצים מבית הספר, 3/4 סבורים ש"המערכת לא מכינה את הילדים לחיים הבוגרים", מרבית המורים עוזבים את עבודתם בתוך עשר שנים, "כמחצית מילדי ישראל מקבלים חינוך ברמה של מדינת עולם שלישי" לפי פרופסור דן בן-דוד, 80% ממנהלי התיכוניים סבורים שמובילי משרד החינוך אינם "אנשי מקצוע טובים" ולפי מבחנים בינלאומיים ישראל נמצאת במקום נמוך בדירוג של מדינות ה-OECD מבחינת ההישגים במתמטיקה צפיפות בכיתה ושכר הורים[4].
ראו גם
 |
לשער לנושאים, אישים ומאמרים בחינוך, ראו פורטל החינוך. |
לקריאה נוספת
- גבתון ד', 2003, אוטונומיה, אנומיה, אינטגרציה ואנרכיה: חקיקה ופסיקה כמכשירים להפעלת רפורמות חינוכיות ויישום מדיניות החינוך בישראל, בתוך: דרור י', שפירא ר', נבו ד' (עורכים), מדיניות החינוך בישראל בשנות ה-2000 407 – 454. [מדיניות חינוך, תהליכים עכשוויים, מרכוז וביזור]
- ענבר ד' (עורך), (2006) לקראת מהפכה חינוכית?, ירושלים: מכון ואן-ליר והוצ' הקיבוץ המאוחד. [רפורמות בישראל]
- טלי תדמור-שמעוני, שיעור מולדת : חינוך לאומי וכינון מדינה 1966-1954, קריית שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות - אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תש"ע 2010.
- אלעד פלד (עורך), יובל למערכת החינוך בישראל, ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט, 1999
- צבי צמרת, עלי גשר צר : עיצוב מערכת החינוך בימי העלייה הגדולה, שדה בוקר: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1997
- רחל אלבוים דרור, החינוך העברי בארץ-ישראל, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1986.
- ערן אלדר, מערכת החינוך בתל אביב במעבר ממנדט לעצמאות - שינוי והתמדה, אופקים בגאוגרפיה 90, 2016, עמ' 27–47
קישורים חיצוניים
- רחל אליאור, מי היו המורים הראשונים? ממי למדו ומה לימדו?' בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
- פרקים בתולדות החינוך בישראל(הקישור אינו פעיל, 7.10.2019), באתר משרד החינוך
- רחל אלבוים-דרור, מוקדי-החלטה במערכת החינוך העברי בארץ-ישראל, קתדרה 23, אפריל 1982
- שמעון רשף, בן-גוריון והחינוך העברי והממלכתי, קתדרה 43, מרץ 1987
- יונתן ארליך, תקציב משרד החינוך: רקע כללי והצגת התקציב, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 14 בדצמבר 2006
- מה הם לומדים שם? סדרת כתבות בנושא החינוך בישראל, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2003
- אור קשתי, דו"ח OECD: השקעה נמוכה בתלמיד ובמורה, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2009
- יהלי מורן זליקוביץ', דו"ח: המדינה מעודדת חינוך לעשירים בלבד, באתר ynet, 16 בדצמבר 2009
- חנה דויד, מהומה רבה על כן דבר: על מערכת החינוך הישראלית, באתר פסיכולוגיה עברית, 4 ביולי 2010
- רחל אליאור, דמות הבוגר הרצוי - איזו דמות אדם צריכה לכוון את מערכת החינוך שלנו' בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
- ליאור דטל, OECD: צפוף בכיתות ובגנים, חסרים מורים איכותיים וישראל כבר לא מהמשכילות בעולם, באתר TheMarker, 9 בספטמבר 2014
ירדן סקופ, דירוג בתי הספר: משרד החינוך חושף את הציון של כל בית ספר בישראל, באתר הארץ, 25 ביוני 2017- אריה קיזל, מדוע מערכת החינוך הישראלית מפחדת מילדים ששואלים שאלות, באתר הארץ, 19 ביוני 2018
- עפר לבנת, "מפספסים את המטרה": כך מערכת החינוך לא התאימה עצמה למאה ה-21, באתר מעריב אונליין, 28 באוגוסט 2018
- שני ליטמן, בראשון הקרוב שוב תגזלו מילדיכם את הזכות לילדות מאושרת, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2018
- סיון קלינגבייל, ליאור דטל, "כמעט לא היו לי חיים, צריך להיות זמין 24/7": האנשים שוויתרו על שכר גבוה לטובת קריירה חדשה - וברחו, באתר TheMarker, 9 באוגוסט 2019
- חינוך ובתי ספר בישראל: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
- שגיא ברמק, "המדינה – לא בבית ספרנו", השילוח גיליון 2, דצמבר 2016
- מי קובע מה לומדים?, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ההוצאה הלאומית לחינוך בשנים 2011-2008
- ^ [1], חלוקת תקציב המדינה מאתר משרד האוצר(הקישור אינו פעיל, 7.10.2019)
- ^ בתי חינוך לילדי עובדים - תנועת העבודה הישראלית
- ^ 4.0 4.1 4.2 שגיא ברמק, "המדינה – לא בבית ספרנו", השילוח גיליון 2, דצמבר 2016
- ^ שנתון סטטיסטי לישראל 1998, לוח 22.4
- ^ שנתון סטטיסטי 2013, לוח 8.1
- ^ ההוצאה הלאומית לחינוך בשנת 2010 - השוואה בינלאומית, הלמ"ס, 1 באוגוסט 2013
- ^ ליאור דטל, 24 מיליארד שקל מההוצאה הלאומית לחינוך - מכיס ההורים, באתר TheMarker, 19 באוגוסט 2014
- ^ מאג'ד אלחאג, חינוך ותמורה חברתית בקרב הערבים בישראל (תל אביב: המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון, 1991), עמ' 26-22
- ^ אפרים יער וזאב שביט, מגמות בחברה הישראלית: כרך א (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003), עמ' 255
- ^ חיים יוסף אורמיאן, החינוך בישראל (ירושלים: משרד החינוך והתרבות, 1973), עמ' 326-325
- ^ מאג'ד אלחאג, חינוך ותמורה חברתית בקרב הערבים בישראל, עמ' 40-36
- ^ נעמי מי-עמי, הישגים לימודיים במגזר הערבי (הכנסת: מרכז המידע, 2003), עמ' 11-7
- ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 ניר ברקת, "תשעה קבין של יד מאפשרת", השילוח 4, מאי 2017
- ^ עירית ליבנה, ניר ברקת: המורים צריכים להתרגל לעבודה עם מחשב, באתר nrg, 2 בפברואר 2010
