רחוב בר-אילן
| מידע כללי | |
|---|---|
| על שם | הרב מאיר בר-אילן |
| מיקום | |
| מדינה | ישראל |
| ערים ראשיות | ירושלים |
| שכונה | שכונת הבוכרים, סנהדריה |
רחוב בר-אילן הוא רחוב החוצה שכונה חרדית בירושלים ומשמש עורק דרכים מרכזי בדרך לשכונות הצפוניות של ירושלים. הרחוב קרוי על שם מנהיג תנועת המזרחי הרב מאיר בר-אילן. החל משנת ה'תשמ"ח מהווה הכביש עילה למריבה מפורסמת ומתוקשרת מאוד בין תושבי השכונה החרדים הרוצים לסגור אותו לנסיעה בשבתות לבין חילוניים המבקשים לנסוע בו. המאבק שנגרר להפגנות ומעשי אלימות, עורר הדים רבים בציבור בישראל, והעסיק במשך 20 שנה מוסדות שלטוניים בישראל, בתוכם: עיריית ירושלים, הכנסת, משרד התחבורה ובית המשפט העליון.
אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, אמר בהתייחסו למאבק על כביש בר-אילן: "הנושא משקף מחלוקת פוליטית עמוקה בין חרדים לחילונים. אין זו אך מחלוקת על חופש התנועה ביום שישי ובשבת ברחוב בר-אילן. זו בעיקר מחלוקת קשה על יחסי דת ומדינה בישראל; זו מחלוקת נוקבת על אופייה של ישראל כמדינה יהודית או כמדינה דמוקרטית".
מיקום הרחוב
רחוב בר-אילן הוא באורך חצי קילומטר. תחילתו ברחוב ירמיהו בשכונת רוממה, וסיומו ברחוב חטיבת הראל בצומת בר-אילן, ובמהלכו הרחוב יורד בשיפוע ניכר. הרחוב מהווה ציר נסיעה מרכזי בדרך לשכונות הצפוניות של ירושלים ובהן: רמת אשכול, הגבעה הצרפתית, פסגת זאב ונווה יעקב.
רחוב זה הוא קטע מתוך כביש 417, והוא נמצא בתווך של ציר של 3.5 ק"מ, המוליך ממערב למזרח, החל משדרות שז"ר בכניסה לירושלים, עובר סמוך לתחנה המרכזית של ירושלים, ועד לשדרות בר-לב (כביש 60/כביש מספר 1). ציר זה מחולק לארבעה רחובות שונים (ירמיהו, בר-אילן, חטיבת הראל ושדרות לוי אשכול).
משני צידי הרחוב נמצאות שכונות חרדיות: כרם אברהם, שכונת הבוכרים, נווה צבי ושכונת שמואל הנביא מדרום, ומצפון תל ארזה, גבעת משה ומחניים. רחובות מרכזיים המסתעפים ממנו הם: רחוב עלי הכהן, רחוב צפניה ורחוב נחמיה (מ"צומת אפריון"), רחוב רבינו גרשום, רחוב אהלי יוסף, רחוב שמואל הנביא ושדרות גולדה מאיר (כביש רמות).
ברחוב בתי עסק וחנויות רבות, בעיקר בחלקו המזרחי (סמוך לרחוב חטיבת הראל). ברחוב נמצאים ישיבת נזר התורה ובית הכנסת לעלוב פיטרקוב.
תוואי הכביש נקבע בתוכנית הולידיי, תוכנית מתאר שהכין האדריכל ומתכנן הערים הבריטי קליפורד הולידיי עוד בתקופת המנדט הבריטי ואושרה בשנת 1930. הכביש היה חלק מכביש טבעת שתוכנן סביב העיר[1].
הסכסוך על סגירת הרחוב בשבת
רקע
לאחר מלחמת ששת הימים נבנו שכונות צפון העיר מעבר לרחוב שמואל הנביא, ואוכלסו בעשרות אלפי תושבים שעשו דרכם מהבית אל מרכז העיר ובחזרה, דרך רחוב בר-אילן שהפך לכביש מרכזי. במקביל, עברו השכונות הסמוכות לרחוב בר-אילן, תהליך של שינוי דמוגרפי, קיבלו צביון חרדי, והנסיעה ברחובות הפנימיים של שכונות אלה בשבת נאסרה על פי חוק עזר עירוני. עם זאת, רחוב בר-אילן, כציר תנועה ראשי לאזור שכונות צפון העיר והר הצופים, נותר פתוח לתנועה בכל ימות השבוע.
משנת ה'תשמ"ח החלו הפגנות שקטות של החרדים תושבי השכונה שקראו לסגור את הרחוב לתנועה בשבת, בנימוק שחילול השבת של התנועה הסואנת פוגע ברגשותיהם. מאידך טענו הנוסעים שהדרך העוקפת תאריך את משך הנסיעה[2].
בסיון-תמוז ה'תשנ"א, בהמלצת טדי קולק ראש העיר, נסגר הרחוב לראשונה, לרגל הגיעו של האדמו"ר מסאטמר לירושלים.
מהומות כביש בר-אילן
בשנת ה'תשנ"ד, עם מינויו של אהוד אולמרט לראשות העיר ירושלים, החל המאבק לשאת אופי קולני. דוברים דתיים וחרדים העלו את הנושא לדיונים במועצת העיר ודרשו לסגור את הרחוב בשל קדושת השבת, ומנגד, נציגים של ציבור חילוני, בראשות יו"ר "ירושלים עכשיו" ארנן יקותיאלי, ראו בכך כפייה דתית ופגיעה בחופש התנועה הנובע מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ודרשו להשאירו פתוח, בטענה כי הכביש הוא הדרך הקצרה והמהירה לנוע מביתם אל שכונות אחרות בעיר, כמו גם ליציאה ממנה.
ועדה בראשות אליעזר שטורם, שהוקמה על ידי מועצת העיר קבעה כי יש לסגור את הכביש בשעות התפילה ולהשאירו פתוח לתנועה בשאר היממה. אך משרד התחבורה שבראשו עמד השר החילוני ישראל קיסר, סרבה לאשר את המלצות הוועדה והחלטות העירייה לאמצן, והורה להשאיר את הכביש פתוח. לאחר בחירות 1996, ומינויו של שר תחבורה דתי, יצחק לוי, שוב[דרושה הבהרה] אומצה ההחלטה לסגור את הכביש לסירוגין.
במקביל לדיונים התפתחו מדי שבת הפגנות בעד ונגד, ובמשך שלוש שנים, התנהלו במקום הפגנות שבת סוערות, שכללו התגרות של חילונים שהגיעו למקום ברכבם לאות מחאה, ומאידך חסימת הכביש (ויש טוענים שאף יידוי אבנים על המכוניות הנוסעות), על ידי חרדים תושבי הסביבה. הפגנות אלו עמדו בראש מהדורות החדשות, והוציאו לרחובות אלפי אנשים משני המחנות.
באב-אלול ה'תשנ"ו הוציא בית המשפט העליון צו ביניים נגד סגירת כביש בר-אילן בירושלים בשבת, אך עם התגברות המהומות בכביש החליט בג"ץ ב-תשנ"ו, בצעד נדיר להמליץ על מינוי וועדה שתבדוק את הסוגיה לעומק ותסייע לו בגיבוש החלטה. וועדה זו המליצה בסופו של דבר להשאיר את המצב הקיים, היינו: סגירתו לסירוגין תוך התחשבות בגורמים שונים הקשורים לרגשות הדתיים ולחופש התנועה של החילוניים[3].
הסתעפויות הדיון הציבורי
למרות הצביון הדתי-חילוני של המאבק, התפתחו ממנו עניינים מעוררי מחלוקות אחרות.
הדיונים בבית המשפט העליון בנושא בר-אילן, בשנים ה'תשנ"ו ו-ה'תשנ"ז, חידדו בפעם הראשונה את מושג "האקטיביזם השיפוטי". פסיקות הביניים של בית המשפט עוררו ביקורת של גורמים חרדיים נגד השופטים ובראשם אהרן ברק הנשיא.
בשיאן של ההפגנות ב-ה'תשנ"ז, התפתח גם מאבק כח פנימי במשרד לביטחון פנים בין השר אביגדור קהלני לבין צמרת הפיקוד המשטרתית. קהלני דרש איפוק בהתנהגות המשטרה כלפי מפגינים והשתמש בביטויים שלא נעמו לאוזני פיקוד המשטרה ובראשם מפקד מחוז ירושלים אריה עמית.
הדי המאבק
עניינו של הכביש לא ירד מסדר היום.
המצב בשטח נכון ל-2006 כבר אינו כפי שהיה. ההחלטה לסגור את הכביש בשעות התפילה עדיין בתוקפה אך הנסיעה בה בשבתות דלילה, בין היתר עקב בנייה והרחבה של עורקי תחבורה נוספים (כמו כביש בגין) והתעייפות הצדדים הנאבקים, כמו גם מקרים של זריקת אבנים על מכוניות נוסעות בשבת ברחוב. מדי פעם מנסה מיעוט של חרדים לעורר מהומות, אך לרוב נתקל בשוטרים הממהרים לפזרם.
לעומת זאת, הדי המאבק לא שככו. הטיעונים בעד ונגד מוזכרים שוב ושוב על ידי נציגי הצדדים מעל במות שונות ובאמצעי התקשורת. הנושא מהווה פרק לימוד בשיעורי אזרחות, ובמוזיאון בתי המשפט בירושלים, מוצג הדיון בכביש בר-אילן כאחד מ-20 הדיונים החשובים של בית המשפט העליון מאז הקמתו.
הרחוב כבמה להפגנות
מלבד הסכסוך על סגירת הרחוב בשבת, מחמת מיקומו המרכזי של הרחוב ומחמת רוחבו, מתקיימות הפגנות ומהומות קשות גם בהקשרים אחרים והרחוב משמש פלטפורמה לציבור החרדי, לרוב כנגד הממשל. באייר ה'תשס"ו, תחת הפגנה רחבת היקף לאחר חטיפת גופת תינוק מבית העלמין באשדוד, כדי למנוע את נתיחתה, התקיימו ברחוב הפגנות סולידריות אלימות, אשר כללו, לדברי המשטרה, הצתת פחי אשפה, יידוי אבנים ואלימות נגד שוטרים. ביוני 2007 נערכה הפגנה רבת משתתפים נגד מצעד התועבה. לאורך השנים, הרחוב נחסם פעמים רבות בהפגנות דומות, ועקב הצתה חוזרת ונשנית של פחי אשפה, ניתן היה למצוא לתקופות מסוימות זבל רב בצידי הרחוב[4].
הרכבת הקלה
ברחוב מתוכנן לעבור הקו הירוק של הרכבת הקלה בירושלים. העבודות להקמת הקו החלו בשנת 2020. בדצמבר אותה שנה יצאו מכתבים מרבנים המתגוררים באיזור מכתבי מחאה נגד מעבר הרכבת, חרדים מפלגים מסויימים אף החלו להפגין נגד עבודות ההקמה והפריעו להן[5].
קישורים חיצוניים
- בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה - פסיקת בג"ץ בנושא רחוב בר-אילן
- קונפליקט רחוב בר-אילן מאת צבי צמרת
ראו גם
הערות שוליים
- ^ גדעון ביגר,ירושלים — בירת השלטון הבריטי בארץ ישראל, בתוך ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, עורך: יהושע בן-אריה, ירושלים, יד יצחק בן-צבי ומשכנות שאננים, 2003, עמוד: 70-72
- ^ אילן בכר ואריה בנדר, בגז מדמיע ומתזי מים פיזרה המשטרה מפגיני השבת, מעריב, 29 בנובמבר 1987
- ^ זאב סגל, מדיניות של ריסון בענייני דת ומדינה, באתר הארץ, 12 ביוני 2002
- ^ יאיר אטינגר, החרדים חלוקים: למחות או להתעלם, באתר הארץ, 19 ביוני 2007
- ^ שלומי הלר, הפגנת החרדים האלימה בבר אילן: זריעת הרס מוחלטת לתשתיות, באתר כל העיר, 8 בדצמבר 2020
שלומי הלר, ההתפרעויות הקשות בבר אילן: עשרות חרדים מהפלגים הקיצוניים מפגינים נגד עבודות הרכבת הקלה, באתר כל העיר, 21 בדצמבר 2020
