לוטוטוב

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לוטוטוב
Lututów
סמל לוטוטוב
סמל לוטוטוב
מדינה פוליןפולין פולין
פרובינציה לודז' (פרובינציה)לודז' (פרובינציה) לודז'
תאריך ייסוד 1406
אוכלוסייה ‏
 ‑ בעיירה 1,432 (2008)
קואורדינטות 51°22′N 18°26′E / 51.367°N 18.433°E / 51.367; 18.433
אזור זמן UTC +1
כנסיית הקדושים פיטר ופול בלוטוטוב

לוטוטוב (בפולנית: Lututów) היא עיירה במחוז ויילון (Wielun) לודז', פולין. ב-1 בספטמבר 1939, ערב פלישת הצבא הגרמני, היא הייתה שטעטל וחיו בה 1,500-1,600 יהודים, שהיוו את רוב תושבי העיירה.

היישוב היהודי עד 1918

לוטוטוב הוכרה כעיר ב-1406 אך איבדה את המעמד הזה במחצית הראשונה של המאה ה-17. היא נבדלה מכפרי הסביבה בשווקיה, בירידיה ובמבקרים שפקדו אותה, בהם גם סוחרים ורוכלים יהודים רבים. במאות ה-17 וה-18 גרו בעיירה באופן לא קבוע מספר משפחות יהודיות, שהתפרנסו מחכירת הפונדק וממבשלות הבירה והיי"ש. בתקופה זו השתייכו יהודי לוטוטוב לקהילת דז'יאלושין (Działoszyn). במחצית הראשונה של המאה ה-19 התיישבו יהודים בלוטוטוב באופן קבוע. הפריצים בעלי העיר, סייעו למתיישבים ובזכות פעולתם הוחזר ללוטוטוב מעמד של עיר ב-1843. בשווקים שלה מכרו בעיקר תבואה, צמר ומוצרי מזון. היישוב היהודי גדל ובשנות ה-70 היו היהודים רוב באוכלוסייה המקומית. התפתחות העיירה נפסקה למרות שלילה חוזרת של מעמדה כעיר ב-1870. במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 קיימו סוחרי לוטוטוב היהודים מגע עם מרכזי מסחר רבים בפולין, בגליציה ובשלזיה.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 נוסדו מוסדות הקהילה היהודית: התמנה ועד קהילה, נבנה בית-כנסת, הוקם בית-עלמין ופעלה קופת גמילות חסדים. ר' יצחק זאב פרומן היה מרבניה הנודעים של לוטוטוב. הוא חתם על קול הקורא הנודע של ר' חיים אליעזר ואקס, ושל ר' יהושע מקוטנו, בדבר עדיפותם של אתרוגי ארץ-ישראל. אחריו שימש ברבנות בנו, ר' שלמה, שכיהן מאז 1885 כדיין בעיר, ולאחר מות אביו ב-1905 מונה לאב"ד. הרב שלמה פרומן נבחר לעיתים קרובות על ידי האוכלוסייה הפולנית כמתווך בסכסוכים (המסחריים, בעיקר) עם היהודים. הוא המשיך בכהונתו עד שנות ה-20. רבה האחרון של לוטוטוב היה ר' י. ל. שור.

פעילות תרבותית ופוליטית מודרנית התחילה בלוטוטוב היהודית בימי מלחמת העולם ה-1, בתקופת הכיבוש הגרמני. ב-1916 הוקם בלוטוטוב חוג ציונים ראשון. ב-1915 נוסד האיגוד להתעמלות ולספורט. ב-1917 נוסד בית-הספר "תרבות".

בין שתי מלחמות העולם

בתקופה זו היו היהודים ברובם בעלי-מלאכה, (בעיקר חייטים), סוחרים זעירים ובראש ובראשונה רוכלי כפר. לוטוטוב הייתה מרוחקת מקווי התחבורה ורק ב-1929 כשהתחילו לנסוע אוטובוסים בקו לוטוטוב-לודז' שופרו תנאי העבודה של הרוכלים והסוחרים. הקמת הבנק היהודי הקואופרטיבי לאשראי היה מאורע חשוב בחיי העוסקים במסחר. קרוב למחצית ממשפחות היהודים נהנו מהלוואות הבנק. ב-1936/37 קיבל הבנק מהג'וינט הלוואה של 5,000 זלוטי. כל אותה עת קופת גמילות החסדים המשיכה בפעולתה, וב-1938 נוסדה לידה מחלקה כפרית, וכמאה יהודים מתושבי הכפרים במחוז ויילון נרשמו כחברים בה. במקרים דחופים היה הציבור היהודי במקום יוזם פעולות של סיוע. לאחר הדליקה ב-1929, כשעלו באש כל הבתים באחד הרחובות, וכ-60 משפחות יהודיות ומספר משפחות פולניות נשארו ללא קורת גג, קם ועד עזרה בראשות הרב פרומן. לפעולה זו הצטרף גם הכומר המקומי, שמסר לנפגעים חלק מביתו למגורים ארעיים ונתן להם תפוחי אדמה ועצי-הסקה. בעקבותיו, עזר גם הפריץ של האחוזה שהייתה בסמוך לעיירה. בפעולות עזרה אחרות השתתפו גם בני לוטוטוב בחוץ לארץ. ב-1935 תרמו בני לוטוטוב בארץ-ישראל 140 זלוטי לקמחא דפסחא לעניים.

בלוטוטוב פעלו סניפים של הציונים הכלליים, תנועת המזרחי וכן של השומר הצעיר, השומר הלאומי (אחר כך בית"ר) והנוער הציוני. נוסד גם חוג ויצו. בתקופה ההיא הייתה גם פעילות רבה של אגודת ישראל וכן של הסניף המקומי של הבונד.

בהנהלת הקהילה שלטה אגודת ישראל לזמן מה, כי תמך בה הרב פרומן, שנמנה עם ההנהלה. ב-1931 זכתה אגודת ישראל ב-6 מנדטים, וב-2 מנדטים זכו חסידי אלכסנדר; רשימות הציונים נפסלו על ידי השלטונות.

מרכז חיי התרבות במקום היה בית הספר העברי של רשת תרבות. לידו פעל חוג דרמטי, פעולת תרבות ענפה הייתה גם בארגוני הנוער הציוני: בית"ר הפעילה תזמורת כלי נשיפה, והנוער הציוני - חוג לדרמה והחוג על שם ביאליק, שבו למדו עברית וספרות עברית.

הלכי הרוח האנטישמיים בקרב האוכלוסייה הפולנית הגיעו לשיאם בפוגרום שפרץ ביולי 1923. העילה לפוגרום הייתה מריבה בין כומר משנה לבין שני צעירים יהודים, אשר חרף התנגדותו רחצו בבריכת שחייה, בה הוא רחץ. למחרת, לאחר התפילה, נאם הכומר נאום הסתה, ובו הודיע כי היהודים רצו להטביעו בבריכה. מיד התאסף המון רב שהיה מוכן להתחיל בפוגרום. נוכח הסכנה שיגרו היהודים משלחת בראשות הרב שלמה פרומן, אל הכומר, במאמץ להרגיע את ההמון. אולם בעיירה נמשכה המתיחות. בשבת דרש הרב בבית-הכנסת וגינה את הבחורים היהודים שלא ויתרו לכומר. הרב הלך אל הכומר הזקן של לוטוטוב וביקש ממנו לפעול נגד חידוש ההתפרעויות. למרות זאת הגיעו ללוטוטוב ביום השוק, שחל ב-19 ביולי, כ-1,000 איכרים מהסביבה, חמושים בכלונסאות ובמוטות. היהודים הזעיקו את משטרת ויילון. מכיוון שעד הצהריים לא אירע דבר, יצאו השוטרים את העיירה. מיד לאחר צאתם התחילו התוקפים לשדוד את החנויות והדוכנים של היהודים ולהכותם. הם פרצו לדירות, הרסו וניפצו שמשות. עד שחזרו השוטרים שהוזעקו שוב, נפגעו כ-100 יהודים: בין הפצועים היו סוחרים רבים מזלוטשב הסמוכה, שבאו לשוק. האיכרים המשתוללים הכו גם את היהודים בכפרים הסמוכים, או יהודים שנקרו בדרכם. המשטרה אסרה 24 ממשתתפי הפרעות, אך רובם שוחררו לאחר חקירה קצרה.

לאחר הפוגרום בלוטוטוב הגישה סיעת הצירים היהודים בסיים (הפרלמנט הפולני) שאילתה מיוחדת. בתשובתו התחמק שר הפנים מגינוי הפרעות. האווירה הקשה בלוטוטוב נמשכה חודשים רבים. לשמועה על רצונם של היהודים להטביע את הכומר נוספה עלילה על שדה שהורעל כביכול בידיהם.

באפריל 1931 ריחפה על העיירה סכנת פוגרום חדש. הדבר התחיל בהכאת כמה סוחרים יהודים מוויירושוב (Wieruszów) שהיו בדרכם ללוטוטוב. המכים הובאו למשטרה בידי כמה בחורים יהודים שנחלצו לעזרת הסוחרים. על רקע זה נפוצה בעיירה השמועה, שהיהודים רצו לרצוח שני פולנים. מיד התחילו הפולנים לידות אבנים ביהודים ולנפץ שמשות בחנויותיהם ובבתיהם. המשטרה סירבה להתערב ונאלצה להשליט סדר רק לאחר השתדלות משלחת של יהודי לוטוטוב לפני השלטונות - בוויילון.

האווירה האנטישמית שררה אפילו בבית הספר היסודי. ב-1931 נבחר ליושב-ראש מועצת התלמידים, תלמיד יהודי. המורה הממונה על המועצה קבעה שאין יהודי רשאי לכהן בתפקיד זה ומורה אחר הכה כמה תלמידים יהודים בעת הפוגרום הנ"ל, וליווה את המכות בקריאה "לשחוט את כל היהודים!".

השואה

כומר מספיד את יהודי לוטוטוב-יוני 2010

הגרמנים נכנסו לעיירה ב-2 בספטמבר 1939 בחג הסוכות ת"ש. נערך מצוד וברחובות נחטפו צעירים יהודים. הם הוסעו לגרמניה ושבועות אחדים העבירו אותם הגרמנים ממקום למקום, התעללו בהם והציגום בפני האוכלוסייה הגרמנית כפושעים שירו על חיילים גרמנים. כעבור חודשיים הוחזרו יהודים אלה לקרקוב ושוחררו. לצורך התעמולה האנטישמית הגיע ללוטוטוב צוות של חברת הסרטים הגרמנית. הגרמנים ציוו על היהודים לתלוש איש את זקנו של רעהו ולשרוף בכיכר השוק ספרי-תורה. מחזות אלה הוסרטו.

בסוף 1939 (כפי הנראה - בנובמבר), כפי שעשו בערים אחרות, אסרו הגרמנים אישים רבים, פולנים ויהודים (שהוגדרו כ"אנשים מסוכנים"). בין השאר נאסר הסוחר העשיר והעסקן המקומי וולמן, שסירב להשתתף בהחרמת כסף, זהב וחפצי ערך של האוכלוסייה היהודית. האסורים, פולנים כיהודים, הוסעו לבית סוהר בוויילון, ומשם למחנה ריכוז ראדוגושץ' (Radogoszcz) על יד לודז'. לא ידוע כמה מהם שבו ללוטוטוב; ידוע כי וולמן חזר חולה ושיניו שבורות. מהנגישות והרדיפות האחרות שבתקופת הכיבוש הראשונה כדאי להזכיר את זו: ב-1940 (קרוב לוודאי — בראשית השנה) נהרג אופנוען גרמני, שעלה על מוקש ביער הסמוך. הנאצים אספו יהודים רבים מהרחובות ומהבתים, הוליכום ליער ושיסו בהם כלבים, כדי להריץ אותם בשטח הממוקש, שבו נהרג האופנוען, אך לא היו התפוצצויות נוספות.

ביודנראט, שהוקם בפקודת השלטונות, ישבו אנשים שלא החזיקו לפני המלחמה בתפקידים ציבוריים. יו"ר היודנראט, אייזיק ארליך, דאג כמידת יכולתו ליהודי לוטוטוב.

תאריך הקמתו של הגטו בלוטוטוב אינו ידוע. היה זה גטו פתוח, חצוי על ידי כביש שהותר לתנועה "ארית" ברכב וברגל. על היהודים נאסר לצאת את הגטו ללא רישיון מיוחד. בדצמבר 1941 נמצאו בגטו 1,375 יהודים, מהם 1,128 תושבי המקום ו-24 פליטים ועקורים ממקומות אחרים ומכפרי הסביבה. (נראה שחלק מיהודי המקום עזבו את העיירה בשנת הכיבוש הראשונה). ב-1942 היו בגטו כ-1,200 תושבים. הודות לגטו הפתוח ולאפשרות לקנות מזון, היה מצב האספקה של יהודי לוטוטוב לא רע יחסית.

על המגע עם הסביבה ועל סחר חליפין והברחת מזון — הקלו צוותי היהודים שעבדו מחוץ לגטו. עבודתם של צוותים אלה הייתה קשה: הגרמנים התעללו בהם, והשכר היומי העלוב היה — 50 פניג. תנאי עבודה טובים יותר ניתנו רק לכמה עשרות "מיוחסים", שזכו להיות מועסקים במפעלים של גרמנים, ובעיקר בבית הבורסקאי, שהיה שייך ליהודים, אך עבר לידי גרמנים. מזמן לזמן שילחו הגרמנים קבוצות יהודים מהבלתי-מועסקים אל מחנות העבודה בסביבת פוזנן. אחד הטרנספורטים האלה לא יצא לפועל הודות להתנגדותו האמיצה של יו"ר היודנראט. היה זה בינואר 1941 (או 1942) כאשר הגרמנים תבעו את מכסת הגברים המקובלת. בימים ההם כבר ידעו תושבי הגיטו על התנאים האיומים ששררו במחנות עבודה אלה, וכשנודע על שילוח נוסף, נמלטו והתחבאו כל הגברים, מלבד המועסקים רשמית. בכיכר השוק, לפני ראש מחלקת העבודה הגרמני התייצבו רק 50 היהודים העובדים במפעלי גרמנים, שכן היו בטוחים כי לא יגורשו. כשציווה הפקיד הגרמני הנ"ל על ראש היודנראט להביא לפניו את הבלתי-מועסקים הנדרשים, הלה ענה לו בפומבי, כי היהודים מוכנים לנסוע לעבוד אך לא למות. הוא הוסיף, שרק הוא עצמו עומד לרשות השלטונות ואין בדעתו לחטוף אנשים אחרים.

קבוצת צעירים יהודים, וביניהם גם נשים, הועסקו פרק זמן ממושך במחנה "איילנד" (אוסטרובק Ostrówek pow. Wieluń) שבסביבת לוטוטוב בסלילת כביש. המגע עם מחנה זה, על אף האיסור, היה קל: יהודי הגטו ביקרו שם אצל קרוביהם וגם שוכני המחנה באו לגיטו.

מלבד החטיפות לעבודה "גיוונו" את החיים בגיטו ביקורי יחידה הקרויה פריגל-קומאנדו, שהייתה מורכבת, כנראה, משוטרים גרמנים מוויילון. גרמנים אלה היו מכנסים בשוק את היהודים, מטף ועד זקן, ומכים אותם בצוותא.

ב-8 בינואר 1942 זעזעה את האוכלוסייה של לוטוטוב הוצאתו להורג של יוסף גלדסמן, שעבד בבית הבורסקאי. הנאצים האשימו את גלדסמן בחבלה (כנראה, גניבת עור). הוא נאסר ועמד להתלות בעיר הנפה ויילון. אולם בעל המיפעל דרש הוצאה להורג פומבית בלוטוטוב, למען יראו וייראו. ערב ההוצאה להורג הפריחו הגרמנים שמועה, כי ישחררו את הנדון למוות תמורת כופר. מתוך סולידאריות עם יהודי לוטוטוב הביאו פולנים אחדים את חפצי החן שלהם אל היודנראט, כדי לסייע באיסוף הכופר. פעיל במיוחד באיסוף חפצי החן היה הספר הפולני פאטיק. כשנשלם האיסוף יצאה משלחת של חברי היודנראט להביא את הכופר לנציגי הגסטפו, הנמצאים במסעדה. הכל ציפו לשחרורו של האסיר. אולם הגרמנים הביאו את הנדון אל עמוד התלייה בדרך צדדית וציוו על שני יהודים לתלותו.

ראוי לציין את יחסם הידידותי של כמה גרמנים מתושבי המקום הוותיקים לשכניהם, יהודי לוטוטוב. אחד מהם, לודוויג שרייטר, חבר מועצת העירייה לפני המלחמה, שנודע כאנטישמי, סייע הרבה ליהודים בתקופת הכיבוש. משקיבל רשמית לידיו את טחנת הקמח של פרייליך והרשליקוביץ, הוסיף לשלם להם בחשאי חלק ניכר מההכנסה. כן העסיק בטחנתו יהודים באופן פיקטיבי. הגרמני רוברט ויטיך, מורה, שסירב להירשם כפולקסדויטש, היה מבקר אצל בני הנוער היהודי בגטו ומעודד את רוחם. הגרמנים הגלו אותו למחנה-ריכוז ושם לקה בריאותיו; ממחלה זו נפטר לאחר המלחמה.

חיסול הגטו התחיל ב-25 ביוני 1942. השוטרים הגרמנים פרצו לרובע היהודי ביריות. כל תושבי הגטו נדחקו אל הכנסייה. קבוצה זקנים ותשושים הובאו לבניין היודנראט ושם נורו. כמה יהודים נצטוו לקבור אותם בבית העלמין. היהודים היו כלואים יומיים בכנסייה, עד שהגיע ביבוב, ראש המינהל הגרמני של גטו לודז', בלוויית כמה עובדים של משרד זה ואנשי גסטפו מלודז'. הם ערכו סלקציה בין היהודים הכלואים בכנסייה. 80 גברים בריאים נבחרו ונשלחו לוויילון. גם שם הייתה אז אקציה של חיסול. משם נשלחו 50 לגיטו לודז' יחד עם 900 יהודים הכשרים לעבודה מבני ויילון והנפה. שאר ה-30 נשלחו למחרת בואם לוויילון בחזרה ללוטוטוב לזמן קצר, לשם איסוף שרידי הרכוש היהודי למען השלטונות. לאחר שעשו את מלאכתם, נשלחו אף הם לגטו לודז'. שאר יהודי לוטוטוב הכלואים בכנסייה נשלחו אל מחנה ההשמדה בחלמנו. מקומץ יהודי לוטוטוב בגטו לודז' הגיעו 30 בלבד לשעת חיסול גטו זה באוגוסט 1944.

לאחר המלחמה שבו ללוטוטוב כ-28 ניצולים מתושביה היהודים שהתגוררו שם בפרוץ המלחמה. הם מצאו את בית-הכנסת הרוס בחלקו ומשמש כמחסן גרוטאות. גם בית-המדרש נהרס בחלקו. בית-העלמין נהרס כולו. קבוצת הניצולים העמידו בו מצבה לזכר האוכלוסייה היהודית שהושמדה. משהגיעו ידיעות על רציחות ההולכות ורבות של היהודים בסביבה, עזבו גם יהודים מעטים אלה את העיירה.

טקס הנחת המצבה בלוטוטוב

טקס הנחת מצבה בלוטוטוב-יוני 2010

ב-17 ביוני 2010 הונחה מצבה ברחוב הראשי של לוטוטוב בצמוד למצבה של האפיפיור יוחנן פאולוס השני. בני המשפחות בתמיכת המכון לשימור תולדות יהודי פולין מימנו וניסחו את הכתובת על המצבה בשלוש שפות: עברית, יידיש ופולנית. נקנו ספרי היסטוריה על תולדות יהודי פולין ותלמידי לוטוטוב ילמדו אותם וישמרו על המצבה. בטקס נכחו הרב הראשי של פולין, כומר, אנשי ממשל, בני המשפחות וסטודנטים מאוניברסיטת לודז' ומארצות הברית. כמו כן נכחו תלמידי בית הספר בלוטוטוב ובני העיירה. את הנחת המצבה יזמה אסתר ברקוביץ'-אנקלביץ' בת העיירה וראש העיר של לוטוטוב. את הסטודנטים שערכו סיור לימודי בפולין הנחתה פרופסור דורותי קלארק שהוריה הם בני העיירה.

לקריאה נוספת

  • יעקב גולדברג, דנוטה דומברובסקה, אברהם ויין, תרגם מפולנית: צבי ארד, פנקס הקהילות, אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, פולין, כרך ראשון: לודז' והגליל,עמ' 146–148
  • איו"ש (ארכיון יד ושם בירושלים): 03/683; 799/61 M-1/E,
  • אצ"מ (ארכיון ציוני מרכזי בירושלים): S.5-1773, S.5-1801
  • "היינט": 9.11.1922, 6.7.1923, 3.8.1923, 5.8.1923, 1.6.1924, 24.6.1924,26.4.1931, 22.4.1931, 27.4.1931, 19.8.1931, 29.4.1932, 16.10.1935, 9.8.1936, 15.3.1937, 28.4.1937, 14.7.1937, 12.4.1938, 23.7.1939;
  • "לאדזער טאגבלאט" 23.7.1923, 8.8.1923, 29.11.1923;
  • "נייע פאלקס-צייטונג" 12.3.1928;
  • "דע צייט" 25.10.1929, 21.3.1930, 28.3.1930, 16.5.1930
  • "Dziennik Praw" 1843 vol. 31, p. 332;
  • "Nasz Przegląd" 6.8.1923.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לוטוטוב בוויקישיתוף
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=לוטוטוב&oldid=1512961"