ניל"י

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף נילי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ניל"י (ראשי התיבות: נצח ישראל לא ישקר, ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק כ"ט) הוא ארגון מחתרתי שהוקם בשנת 1915 ופעל ביישוב העברי בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה. בשיאו מנה הארגון פחות מ-30 חברים פעילים. התמקד במתן שירותי מודיעין לחיל המשלוח המצרי - הכוח הבריטי שנלחם מול האימפריה העות'מאנית במערכה על סיני וארץ ישראל במטרה למנף קשר מודיעיני לכדי נכס מדיני[1] על מנת לקדם את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בנוסף לפעילות הריגול, עסקו אנשי ניל"י גם בהברחת כספים מחו"ל לכלכלת היישוב. לאחר כשנתיים של פעילות חשפו העות'מאנים את המחתרת. חלק מראשיה נתפסו והוצאו להורג וכמה מאנשיו נשפטו לעונשי מאסר. לאחר חשיפת ארגון ניל"י הענישו העות'מאנים וכלאו גם אנשים רבים שכלל לא היו קשורים לפעילותה.

רקע

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מנה היישוב היהודי בארץ ישראל כשמונים וחמישה אלף נפש, מתוכן כשישים אחוזים שהשתייכו ליישוב הישן וכארבעים אחוזים שהשתייכו ליישוב החדש. פרנסת יהודי הארץ, רובם ככולם, נשענה על הקשר עם חו"ל: רבים מאנשי היישוב הישן התפרנסו מתרומות שזרמו מרוסיה, מארצות אירופה ומארצות הברית, ואנשי היישוב החדש נשענו, פרט להלוואות ותרומות מחו"ל של הברון רוטשילד, יק"א וגופים דומים, על ייצוא תוצרת חקלאית. מלחמת העולם הראשונה שיתקה את העברת הכספים מחלק מארצות אירופה, וגרמה ליהודי הארץ לחשוש לגורלם הכלכלי והפיזי.

היחס העות'מאני ליהודי הארץ

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה

היהודים סבלו מיחס בלתי אוהד של השלטון הטורקי בארץ ישראל, עוד טרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בעקבות כניסתה של טורקיה למלחמה, נותק הקשר הפיזי בין ארץ ישראל ומדינות ההסכמה וממקורות אספקה של הון וסחורות. הירידה התלולה בייבוא והגיוסים הרחבים גרמו להאטה בכלכלה, ונוצר מחסור חמור במזון ותרופות. מסים כבדים, כמו מס מלחמה, והחרמות של בהמות עבודה, כלים ומזון, אסונות טבע, כמו ארבה ומעל לכל גירוש תל אביב הוסיפו לפגיעה ביישוב היהודי. אנשי היישוב שהיו תלויים בתרומות מחוץ לארץ, במיוחד אנשי היישוב הישן, רעבו ללחם.

החשש מטבח

ידיעות על רצח העם הארמני הסתננו לארץ ישראל, והיחס העות'מאני כלפי יהודי הארץ העלה בקרבם חששות כי הם צפויים לגורל דומה. החרמת הנשק העצימה את החששות במיוחד, כיוון שכך נהגו העות'מאנים בארמנים טרם הטבח. גם גורלם של הנוצרים בלבנון לא נעלם מעיני היישוב: כ-200 אלף מהם נספו מרעב, לאחר שהעות'מאנים מנעו מהם מזון. לתוצאות הטבח היו עדים באופן אישי שנים מראשי ניל"י בני משפחת אהרנסון, תחילה שרה ולאחר מכן אהרן, וגם אחד מחברי ניל"י הבולטים, איתן בלקינד.

הדים לעדויות וחששות אלו ניכרים היטב בכתביהם של אנשי ניל"י. במכתבו להנרייטה סאלד כתב אבשלום פיינברג: ”מכיוון שאין מעיזים לשחוט את כולנו בבת אחת יוציאונו להורג לשיעורין, עד אשר נוציא את נשמתנו בדומיה בתוך הבוץ... את המעשים הללו ייתכן למנוע רק אם נאחז מראש, מעכשיו, באמצעים בלתי רגילים שיאפשרו פעולה מהירה ובמועד הנכון”. אלכסנדר אהרנסון כתב ב-1938: ”משנודע לנו הטבח בארמנים... החליט אהרון לסייע באורח אקטיבי ל'בעלות הברית' ולא רק לאחל להם בדרך פסיבית את ניצחונם”. אהרן אהרנסון עצמו הכין עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה מסמך ארוך ומפורט על טבח הארמנים בשם Pro Armenia, והעביר אותו לבריטים על-מנת שיפיצו אותו בעולם החופשי.

פעילות ניל"י

לאחר ההתעמרויות הבלתי פוסקות של העות'מאנים, החליטו אהרן אהרנסון, אגרונום ומדען, יזם ואיש ציבור מזכרון יעקב, אבשלום פיינברג, עוזרו של אהרנסון בעבודתו המדעית וידיד משפחת אהרנסון, ואלכסנדר אהרנסון, אחד מאחיו של אהרון, להתחיל ולפעול באופן מעשי למען סיום השלטון הטורקי על ארץ ישראל. בתחילה הציע פיינברג לעורר מרד צבאי של היישוב בסיוע הבריטים. מתרחיש כזה דווקא חששו מפקדי הצבא העות'מאני מאוד, ואחמד ג'מאל פאשה כתב על כך בספרו: "אילו השיגו האנגלים והצרפתים עזרה מבני המקום והורידו שתי חטיבות בנקודה כלשהי בחוף הסורי (ביירות או חיפה, למשל), היינו נמצאים במצב נואש לגמרי". ברם, הצעה זו של פיינברג נדחתה על ידי אהרן אהרנסון, מחשש לתוצאות המרות אם תיכשל. במקום זאת הוחלט להקים ארגון שיספק מודיעין צבאי לבריטים, מתוך הנחה שלכך הם נזקקו. אהרנסון ידע גם, שהבריטים לא עשו דבר כדי לקדם את המתקפה העות'מאנית על חצי האי סיני ותעלת סואץ, מה שהוכיח שהיה להם מחסור בידיעות מהימנות על הנעשה מעבר לקווי החזית.

יצירת הקשר עם הבריטים

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ניל"י - יצירת הקשר עם הבריטים

החל מיולי 1915 נעשו ניסיונות כושלים רבים ליצור קשר עם הבריטים. לעיתים נוצר קשר שלא החזיק מעמד, ולעיתים לא התקבלו הניסיונות במאור פנים בריטי. פעם אחת אף גורשו אנשי ניל"י בבושת פנים ממצרים. באחד הניסיונות להגיע למצרים הותקפו על ידי בדואים שניים מאנשי ניל"י שהיו בדרכם למצרים. בהתקפה נהרג אבשלום פיינברג ונפצע יוסף לישנסקי, שומר מן המושבה רוחמה שהצטרף עם הזמן לניל"י (עצמותיו של פיינברג נתגלו באופן ודאי רק בשנת 1967).

במשך תקופה זו חזרה שרה אהרנסון מאיסטנבול לארץ, והשתלבה בעבודת הריגול. הארגון גדל והתפתח, ונוספו אליו אנשים רבים. הבולטים מביניהם היו יוסף לישנסקי, ונעמן בלקינד. ראשי ניל"י נעזרו גם בכמה ערבים פלסטינים, שעבדו בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית אותה הקים וניהל אהרו אהרנסון, אשר שמשה כבסיס לפעולות ניל"י.

הקשר עם הבריטים נוצר לבסוף כאשר אהרן אהרנסון הגיע ללונדון דרך גרמניה ודנמרק, במסווה של פעילות מדעית. מאנגליה הפליג אהרנסון למצרים, שם פעל כיועץ למודיעין הצבאי הבריטי ומשם החל לארגן הפלגות קבועות של אוניות לחופי הארץ.

שגרת הפעילות

החל מפברואר 1916 ועד לתפיסת הרשת, קיימה האוניה הבריטית מנגם (Managem) את הקשר בין רשת הריגול בעתלית לבין הבריטים במצרים. היא הייתה מבקרת בחוף עתלית מדי כמה שבועות, בעיקר בלילות ללא ירח. רוב נסיעותיה הסתימו בלא כלום בגלל הקושי לנחות על החוף. אנשי רשת הריגול כינו אותה בינם לבין עצמם "מנחם".

באחת מהפלגותיה, ב-19 בפברואר 1917, ניתן השם ניל"י לקבוצת הריגול: ליובה שניאורסון, אחד מחברי הרשת, ישב על הסיפון ועלעל בתנ"ך, כשאהרן אהרנסון שוחח עם קצין בריטי, אשר הציע כי כדאי שבמפגש אנשי הרשת בארץ עם היורדים מהאונייה יזדהו הדדית, על מנת למנוע טעויות. אהרנסון שאל את שניאורסון מהי הסיסמה שאותה הוא מציע, ושניאורסון הציע את ראשי התיבות של הפסוק שהזדקר לנגד עיניו: "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א' טו כט)[2]. הסיסמה מצאה חן בעיני אהרנסון, והיא נקבעה להיות 'ניל"י'. מאוחר יותר הפך שם זה למזהה את הרשת כולה, אך באותו הרגע לא היה לפרט זה משמעות רבה בעיני אהרן אהרנסון - הוא לא רשם זאת ביומנו, על אף שרשם תיאור מפורט למדי של ההפלגה.

"זה הלילה החמישי שאנשינו יוצאים ערב ערב ומחכים עד שעה שתיים בלי תוצאות. אנשינו שבים נרגזים ובלי כל תקווה, כי להסתכן חינם קשה כפליים... זה גם מרגיז אותם, מפני שהם התעייפו לשכב ולצפות חמש שעות רצופות מבלי להניע ביד או ברגל"

(אחד ממכתביה של שרה אהרנסון לאהרן אהרנסון)

בשלב זה החלה שגרת עבודתם המעשית של אנשי ניל"י. לשם יצירת קשר עם המנגם הם היו יוצאים לחכות על החוף בערב, בימים שנקבעו מראש. בימים אלו, הייתה המנגם חולפת תחילה בשעות היום מול החוף, בדרכה לפגישה עם מרגלים ערבים בסוריה ולבנון. כשהייתה מול זכרון יעקב, היו אנשיה מביטים במשקפת לראות אם חלון הצריף בכרם משפחת אהרנסון פתוח. זה היה הסימן לכך שהדרך פנויה. המנגם הייתה מגבירה את הוצאת העשן מארובתה, לסמן שהמסר נתקבל. בשעות הערב או הלילה הייתה שבה, וממנה היו יורדים אנשים ונפגשים עם אנשי ניל"י שחיכו להם על החוף, או בתחנה בעתלית. מפגש כזה היה מסוכן לשני הצדדים: אפשר היה להיתקל ברועים ערבים או בחיילים עות'מאנים.

היה חשש גם הטבעה (שלא התממש) על ידי צוללות גרמניות, ובשל תוואי קרקעית הים באזור המפגש הקבוע, היה קיים גם סיכוי שהאונייה תתקע על החוף ולא תצליח להפליג.

האנשים היו נפגשים, ולמניעת טעויות בזיהוי בחשכה היו קוראים זה לעומת זה: "ניל"י!" - "טוביה!" (הסיסמה שנקבעה כתשובה, על שם בנו של יוסף לישנסקי; על פי גרסה אחרת: 'טוביון'), ואז היו מעבירים זה לזה את המידע או החפצים שהיו צריכים להעביר.

מהותה של ניל"י ויתרונה על פני כל גוף אחר ביישוב היהודי בארץ באותה עת היה הקשר הרציף והלא מצונזר עם גורמים מחוץ לאימפריה העות'מאנית. כך העבירה ניל"י לבריטים פרטי מידע צבאיים וכלליים על הנעשה בארץ לשם שימוש צבאי ופוליטי, וכן העבירה סכומי כסף גדולים ממצרים לשם סיוע ליישוב הרעב בתקופת המלחמה וההתעמרות העות'מאנית. היו גם תוכניות אחרות לשימוש בקשר זה, אשר לא יצאו לפועל.

מבנה הארגון ויחסים פנימיים

ניל"י התפתחה, למעשה, מגרעין מצומצם שהלך והתרחב בשיטת "חבר מביא חבר". בתחילה, הוקמה ניל"י על ידי אהרן אהרנסון, אחיו אלכסנדר אהרנסון ועוזרו וידיד המשפחה אבשלום פיינברג. לאחר מכן גויסו לפעולה בני משפחה נוספים (כצבי אהרנסון וראובן שוורץ) קרובים ורחוקים, ידידים רבים ופועלים בתחנת הניסיונות. יוסף לישנסקי היה לכאורה יוצא דופן בכך, אולם למעשה הוא בא מרקע חברתי ותרבותי דומה, הן כבן העלייה הראשונה, יליד המושבה גדרה ותושב חדרה, הן כעובד בכיר בתחנת הניסיונות.

קשה להעריך את גודלו של ארגון ניל"י. במשך הזמן ננקבו מספרים שונים (גם על ידי חברי ניל"י עצמם), החל משלושים וכלה ב-200. הבדלי האומדנים נובעים מכך, שלא היה רישום כללי ומסודר של חברים, והיו אנשים רבים שלא השקיעו בה את כל מרצם, אך סייעו בדברים מסוימים. על פי אחת הספירות, מספר החברים בגרעין הפעילים המצומצם, שאנשיו השקיעו את עיקר מרצם בפעילות הארגון, עמד, בשיא כוחה של ניל"י, על כ-26 חברים[3].

בנוסף על חוסר הבהירות לגבי מספר החברים, חסרה גם היררכיה ברורה. כשאהרן אהרנסון העביר הוראות ממצרים, מילאו אותן. בארץ לא היה דירוג או היררכיה בין החברים. כל אחד מילא את תפקידו. שרה אהרנסון ויוסף לישנסקי ריכזו את הפעילות ותיאמו את הגעת האונייה, אך למעשה לא הייתה בידם מרות כלשהי, והם הסתמכו על מילוי הוראותם מכוח הרצון המשותף לסילוק העות'מאנים וקידום היישוב העברי. לא ידוע על בעיות משמעת מיוחדות שהתעוררו במשך קיומה של ניל"י, או על התקוממות או תלונות של חברים כלפי שרה אהרנסון ויוסף לישנסקי - פרט לזו שתתואר להלן.

העובדה שניל"י הורכבה מאנשים הקרובים לגרעין החברים שהקים אותה, גרמה לכך שהיעלמותו של אבשלום פיינברג בשלב מוקדם בפעילות הארגון העלתה חשד בעיני חלק מהחברים. אהרן ושרה אהרנסון, יוסף לישנסקי וליובה שניאורסון היו בין היחידים שידעו על מותו של פיינברג. הם הפיצו בין חברי ניל"י האחרים ידיעות על כך שנסע לאנגליה לקבל הכשרה כטייס בצבא הבריטי, אך החשדות לא נעלמו: הסיפור לא היה אמין. פיינברג היה נוהג לכתוב מכתבים רבים (ראו אחד לדוגמה) אך לא הגיע אף מכתב ממנו, ודבר זה עורר תמיהה גדולה. החלו שמועות, על פיהן רצח יוסף לישנסקי את אבשלום פיינברג כשהיו בדרכם למצרים בינואר 1917. חשדות אלו הביאו לבסוף ליציאתו של נעמן בלקינד לדרום (ראו כאן), דבר שהמיט על ניל"י את קיצה.

ריגול

מטרתה של ניל"י במקורה הייתה להעביר מידע לצבא הבריטי, דו"ח ראשון כתב בתחילת 1915 אבשלום פיינברג לאיש המודיעין בריטי לנרד וולי, אך זה מעולם לא הגיע אליו. כשהגיע אהרן אהרנסון ללונדון בקיץ אותה שנה,הוא הכין לבריטים מסמכים, חוברות וסיכומים אודות המצב בארץ ישראל מהיבטים שונים. כשעבר למצרים ויצר ערוץ קשר עם חברי ניל"י בארץ דרך המנגם, התקיימה רשת בת עשרות אנשים, אשר פעלה בנקודות מפתח שונות בצבא העות'מאני ובמקומות רבים בארץ ישראל וסוריה. סוכניה היו פסיפס של החברה היהודית בארץ באותה תקופה. היו בה חקלאים ורופאים, אנשי העלייה הראשונה וגם השנייה (אם כי ראשי הארגון היו כולם בני העלייה הראשונה); יוצאי דופן היו כאמור ערבים מקומיים, בהם שני אחים מארוניטים (כלומר ערבים נוצרים-קתולים).

חברי ניל"י העבירו מידע לבריטים על הנעשה בארץ ישראל במגוון של היבטים צבאיים וכלכליים, החל מתנועת כוחות עות'מאניים ומיקום כלי רכב, עד מחירי מצרכים. יוסף לישנסקי נהג לערוך מסעות בכל הארץ, לאסוף את המידע מהרכזים והמודיעים במקומות השונים:

  • בראשון לציון היה מרכז משני של ניל"י, ואותו ניהל נעמן בלקינד. הוא ריכז וערך את הידיעות מאזור הדרום, ובמיוחד - מחזית הדרום. הוא ניצל את היכרותו עם אנשי מפתח בצבא העות'מאני, ביניהם קצינים.
הרי דוגמה לדיווח שהועבר על ידו: "ראשון לציון, 19 מארס, לילה. מאחד-עשר תותחי-ההרים נשלחו שמונה לחזית, דרומה, ושלושה לשרונה, שכונת תל אביב. אני מצרף ציור המראה את עמדות הסוללות של התותחים האלה... רושן ביי, מפקד המחנה בירושלים, הוגלה לאנטוליה, מפני שמצאו אצלו שישים אלף לירות בזהב. המפקד הגרמני טילר וכל המטה שלו נהרגו בעזה על ידי פצצה מאוירון אנגלי".
באזור הדרום פעל סוכן נוסף חשוב של ניל"י. היה זה האגרונום אליהו רנא מזי"א (בנו של הרופא והבלשן ד"ר אהרן מאיר מזי"א). הוא צורף למטהו של המפקד העות'מאני הבכיר בהג'ת ביי לצורך חקלאי, ומונה בנוסף להיות הצנזור הראשי של מכתבי החיילים העות'מאנים מן החזית. הוא היה אוסף פרטי מידע בעלי חשיבות, והיה מעבירם לנעמן בלקינד בראשון לציון.
  • בדמשק פעלו סוכנים רבים של ניל"י, בעיקר קצינים יהודיים בצבא העות'מאני. מרכז הפעילות בסוריה, איתן בלקינד, קצין בצבא העות'מאני ואחיו של נעמן, בלט במיוחד באזור זה. הוא הצליח להשיג, בין השאר, את מחברת הצופן של תחנת האלחוט הגרמנית באזור. הוא גם נהג לציין מקומות הראויים להפצצה, לדעתו. כן הושגו תצלומים של מקומות בעלי חשיבות צבאית באזור, ומפה צבאית מעודכנת ומפורטת של סביבות דמשק.
דו"ח מודיעין מאזור עפולה שכתב דוד סוקולוביץ: "כדי שתוכלו לדעת כיום מצב האיקונומי רע הנני (?) נותן לכם מקחי הדברים היותר נחוצים". משמאל מידע על תנועת הרכבות ומטעניהן.
  • עפולה היוותה מוקד פעילות מרכזי של הצבא העות'מאני וצומת מסילות רכבת חשוב. כוחות רבים עברו בה מסוריה לדרום הארץ, והתקיימה בה פעילות צבאית רבה. העיר משכה את תשומת לבם של אנשי ניל"י, והם הפעילו בה סוכנים. החשוב ביניהם היה ד"ר משה ניימן, רופא בצבא העות'מאני ובעל קשרים עם בכירים בו. הידיעות שהביא היו רבות-ערך באופן מיוחד. הוא דיבר שפות רבות, ובהן גרמנית, טורקית וערבית, והיה מתרועע עם קצינים מן הצבא העות'מאני והגרמני, ואף שימש כמתורגמן ביניהם. ד"ר ניימן גם טיפל בבכירים עות'מאנים כאחמד ג'מאל פאשה, אנואר פאשה ועוד. הוא שאב מהם סודות, והעביר אותם למרכז בזכרון יעקב. כן נפגש עם שבויי מלחמה בריטים, אותם תחקר על מצבם.
  • בירושלים פעל, בין השאר, המהנדס נחום וילבושביץ', שהיה גיסו של אבשלום פיינברג. כמהנדס עירוני הייתה לו גישה למידע רב אודות העיר. הוא העביר לעתלית את מפת ירושלים ודוחות מפורטים על הנעשה באזור העיר. בהמשך הועבר לדמשק, להיות האחראי על אספקת מים לצבא העות'מאני. מירושלים גם שלחו סוכני ניל"י לבריטים מידע על מיקומו של אחמד ג'מאל פאשה; כתוצאה מכך הפציץ ממטוס בריטי את המקום, אך ג'מאל פאשה לא נפגע.

- זאת, בנוסף למרכז הפעולה של ארגון המחתרת, שהיה כאמור בתחנת הניסיונות בעתלית, אליו נאסף כל החומר המודיעי וממנו הועבר באמצעות אוניות הקשר לבריטים במצרים.

עבור הבריטים הייתה ניל"י מקור מידע יוצא דופן באמינותו. אנשי המודיעין הבריטיים לא סמכו על אמינותם של הסוכנים הערבים שהפעילו באזור ארץ ישראל וסוריה, והמודיעין שסופק על ידי ניל"י נחשב לאמין ותפס מקום בין המקורות החשובים בעיני הבריטים. ייתרון גדול נוסף היה היידע המעמיק והמקיף שהעמיד אהרן אהרנסון לרשות המודיעין הבריטי בנוגע לתנאיה הטבעיים והאנושיים של ארץ ישראל וסביבותיה. החסרון הגדול היה בכך, שהמידע שסיפק הארגון היה מגיע לעיתים קרובות באיחור גדול. מפגשים עם אוניית הקשר התרחשו בתדירות נמוכה, וכך אירע, שהמידע שהשיגה ניל"י - פעמים אף מידע שסוכני ניל"י היו הראשונים (בין המקורות הבריטיים) להניח עליו את ידם - התיישן פעמים רבות, או שהבריטים הצליחו להשיגו בינתיים בדרכים אחרות. לשם כך נבחנו דרכי התקשרות אחרות (כאלחוט), אך פרט למשלוח יוני-דואר (במקרים מסוימים), ששיפר אך במעט את המצב, לא נעשה דבר.

העברת כספים

מצבו הכלכלי של היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה היה בכי רע. בתחילתה הגיעו משלוחי כסף שנאספו על ידי יהודים במדינות אחרות, אך גם אלו לא הגיעו ליעדם בשלמות: העות'מאנים החרימו חלקים גדולים מתוכם. הם התנו בנוסף, שהכסף יגיע בשטרות ולא במטבעות. השלטונות העות'מאניים ניסו לשמור על ערכה של הלירה בנייר, אך ערכה הלך והדרדר, ובאוגוסט 1916 שולמו עבורה במגזר הפרטי רק 20 בישליקים מתוך 100. בהמשך הדרדר המחיר עוד יותר, והגיע לפחות מחמישה עשר בישליקים. נוצר מחסור במצרכים חיוניים. במהלך המלחמה גוועו ומתו ברעב אלפי יהודים.

המצב החריף בצורה משמעותית עם גירוש תל אביב, בתחילת אפריל 1917 שיצר מצוקה נוראית בקרב אלפי המגורשים, ומיד לאחריו הכרזת המלחמה של ארצות הברית על גרמניה, שגרמה להפסקה מידית של כל הסיוע הכספי משם לארץ ישראל.

"ילדים לעשרות מתים מדי יום ברחובות... מצב יהודינו כביום שצר טיטוס על ירושלים. חוששני שבקרוב אודיעך, כי אמוֹת שחטו את ילדיהן לאכילה. זה הוא המצב, יקירי, קרע שמים וארץ בצעקותיך ועזרה תן לנו. עזרה!!! יורדים יהודיך לטמיון וכל עינינו נשואות אליך, זכור את זה"

(מכתב מיוסף לישנסקי לאהרן אהרנסון מה-18 באוגוסט 1917)

כדי להקל על המגורשים ביצעה ניל"י שתי פעולות:

  • כשהתפרסם דבר הגירוש בעיתונות שמחוץ לאימפריה העות'מאנית, קרא אליו אחמד ג'מאל פאשה את עסקני היישוב היהודים וציווה לשלוח מברקים המכחישים את דבר הגירוש (בתמורה להקלות מסוימות במצב הגולים). אנשי ניל"י העבירו במהרה את העובדות, ללא צנזורה, לפיקוד הבריטי במצרים. הידיעות פורסמו בעיתונות חו"ל והביאו לשיפור מיידי במצב המגורשים. ייתכן מאוד, כי הן מנעו גירושים נוספים משאר המקומות בארץ ישראל.
  • אהרן אהרנסון פעל לגייס סכומי כסף גדולים במצרים לשם משלוחים לארץ. לשם מטרה זו החל לפעול במצרים באביב 1917 ועד מיוחד, בו היו חברים עסקנים ארצישראלים ששהו במצרים בשנות המלחמה. אהרנסון לא שותף באורח רשמי בוועד, כיוון ששהותו במצרים הייתה סודית, אך הוא דאג לאיסוף הכסף ולהעברתו. ב-15 באפריל הגיע משלוח הזהב הראשון לעתלית, ולאחר מכן הגיעו משלוחי זהב בקביעות עם המנגם. בחישוב משוער, עד לכיבוש הארץ בידי הבריטים הועברו בין 20,000 ל-25,000 לירות טורקיות בזהב, שנאספו מיהודים מכל רחבי העולם.
הוקפד על שליחת הכסף במטבעות, שערכם היה יציב וגבוה הרבה יותר משל שטרות. על מנת לא לעורר חשד, הוקפד שמטבעות אלו יהיו מן השנים שלפני המלחמה. הכסף הועבר לידי ועד ההגירה בראשות מאיר דיזנגוף, וזה דאג לחלק את הכספים לנצרכים. בתחילה היה הכסף מיועד לצורך המגורשים בלבד, אחר כך הוחלט שהוא יחולק גם לעניים שלא גלו. פרט לחלוקה ציבורית, נשלחו בעזרת המנגם כספים לאנשים פרטיים בארץ ישראל. גם כספים אלו עברו דרך ועד ההגירה.

פעולות אחרות

במשך קיומו של הקו עתלית - מצרים, עלו כמה מחשבות להעביר דברים אחרים במסלול זה. כך, אומן יוסף לישנסקי בהיותו במצרים בחבלה, והיו תוכניות בריטיות לפוצץ גשרים בארץ. בסופו של דבר הוחלט לא להשתמש בניל"י למטרה זו. תוכננה גם העברת נשק, אך לבסוף הרעיון נגנז. נוסף על כך, עלתה המחשבה להעביר במנגם שני צירים ארצישראלים לקונגרס שהתקיים באמריקה. בסופו של דבר זה לא יצא לפועל.

פעמים אחדות הועבר מזון מיוחד (דוגמת יין ושוקולד, שבהם היה מחסור בארץ בתקופה זו) וכן סבון בקו זה עבור משפחת אהרנסון ומקורביה. שרה ויוסף ביקשו מאהרן שלא ימשיך עם זה, כיוון שאין טעם להסתכן עבור סחיבת מזון מיותר, וכיוון שכך או כך אין טעם במשלוח: "סוכר, שמגיע אלינו מלוח ממש, גפרורים רטובים, שוקולד כתוש, יחד עם בורית זונלאיט (סבון sunlight)... בונבונים מעובים בזכוכית... צריך להשליך" (ממכתב של יוסף לאהרן).

נפילתה של ניל"י

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – נפילתה של ניל"י

בתחילת ספטמבר 1917 תפסו העות'מאנים יונת דואר שנשלחה על ידי שרה אהרנסון. ליונה הייתה מצורפת הודעה מוצפנת, שהעות'מאנים לא הצליחו לפענח. תפיסת היונה לא חשפה את הרשת, אך לאחר תפיסתה ידעו העות'מאנים בוודאות שקיימת רשת ריגול הפועלת בארץ. תפיסת שני מרגלים ערבים, שפעלו ללא קשר לניל"י, לא הניחה את דעתם.

חשד נוסף התעורר בעקבות מציאת מטבעות ליש"ט בריטיים, בידי קצין מודיעין גרמני בשוק רמלה. אלה מטבעות שהגיעו למשפחת לישנסקי במסגרת התמיכה הכספית, ועוזרת הבית השתמשה בהן, כאמצעי תשלום בשוק, בלי ידיעת המשפחה.

בגלל שהעות'מאנים היו במצב מלחמה עם בריטניה - השימוש במטבע שלה היה אסור. השנה שהייתה מוטבעת עליהן הייתה 1915 כך שזה היה סימן מובהק להבאתן לארץ בזמן המלחמה. מציאתן בידי המשטרה, אף שלא ידעה מי שילם בהן, חזקה את חשד הריגול לטובת בריטניה.

כמה ימים לאחר מכן, יצא נעמן בלקינד על דעת עצמו למצרים, לפתור את תעלומת היעלמותו של אבשלום פיינברג, שדבר מותו נשמר בסוד. הוא נתפס בדרך, נחשד כמרגל, נחקר וחשף את שאר הרשת. הצבא העות'מאני כיתר את זכרון יעקב בתחילת אוקטובר 1917, ועצר רבים מאנשי הרשת. ראשי הרשת וחברים בה עונו עינויים קשים. בסופם של העינויים ביקשו העות'מאנים להעביר את המעונים לחקירה ממושכת יותר בנצרת. שרה אהרנסון חששה מהמשך החקירות והעינויים, והתאבדה ביריית אקדח בפיה. היא מתה שלושה ימים לאחר מכן. לפני הירי הספיקה לכתוב מכתב המפרט מה לעשות לאחר מותה. במהלך החקירות בנצרת נמצא ראובן שוורץ, אחד מאנשי ניל"י שנתפסו, תלוי בחדר המעצר. לא ידוע אם התאבד או מת במהלך החקירות והתאבדותו בוימה.

יוסף לישנסקי הספיק להימלט, ונערך אחריו מרדף. לאחר שברח במשך כ-20 ימים, נתפס ונשלח לכלא בדמשק. ב-16 בדצמבר 1917 נתלו נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי.

אהרן אהרנסון נהרג

אהרן אהרנסון, ששהה במשך כל אותו הזמן בחו"ל, המשיך לפעול באופן דיפלומטי מול הבריטים במטרה להשיג הישגים מדיניים. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא הצטרף לחיים ויצמן ולחברי המשלחת הציונית לשיחות השלום בפאריס.

ב-1919 התרסק המטוס שבו טס מצרפת לבריטניה בתעלת למאנש. לאחר התאונה נפוצו שמועות כאילו מדובר בפעולת חיסול מכוונת, אך דבר זה אינו סביר: בהתרסקות נהרג גם טייס בריטי; כמו כן, תאונות במטוסים מסוג זה היו נפוצות.

במבט היסטורי

תועלת

המטרה העיקרית, שחרור הארץ מעול העות'מאנים, הושגה לבסוף. קרוב לוודאי כי הבריטים היו מנצחים במערכה על ארץ ישראל גם ללא עזרתה של ניל"י. עם זאת, חייהם של אלפי אנשים ניצלו בעקבות המודיעין שספקה ניל"י - על פי הערכה בריטית לאחר המלחמה, נחסכו חיים של כשלושים אלף חיילים בריטיים. פעולותיו של אהרן אהרנסון בקרב הקצונה והדיפלומטיה הבריטית (אשר חלק מאנשיהן הפכו מאוחר יותר לבעלי עמדות רבות השפעה) גרמו, ללא ספק, לשיפור היחס כלפי היהודים בתחילתו של המנדט הבריטי.

תועלת נוספת, מהותית, הייתה הצלת רבים מאנשי היישוב ממוות ברעב, זאת על ידי הברחת כסף רב לארץ על סיפון המנגם. קשה לומר במדויק כמה אנשים ניצלו כך, אך אפשר לאמוד שמדובר במאות או אלפים (באותה תקופה מתו אלפים רבים ברעב; על פי ההערכות הקיצוניות מדובר בכ-25,000 איש).

הצלחה שלישית של ניל"י, הייתה בכך שעוררה את דעת הקהל בעולם החופשי לנעשה בארץ ובעיקר לגירוש תל אביב, ובכך ייתכן מאד שמנעה גירושים נוספים (ואפשר שאף טבח מאורגן דוגמת רצח העם הארמני).

פוליטית

ממסמכי המודיעין הבריטי, שנחשפו לאחרונה, עולה כי לאהרן אהרנסון כמנהיג ניל"י היה חלק בהצהרת בלפור ב-1917, שכידוע העניקה ליהודים בית לאומי בארץ ישראל; עוד מסתבר כי הוא ואחיו שמואל אהרנסון, קיבלו לעיונם את טיוטת נוסח ההצהרה.

יש הרואים בניל"י ניסיון להקמת גוף פוליטי שיאגד את בני עולי העלייה הראשונה אל מול עולי העלייה השנייה, אשר נכשל כשנתפסו ונהרגו רוב אנשיו, ונעלם כליל בנפול אהרן אהרנסון.

הנצחה

לאחר תפיסת ניל"י נחשפה הרשת לכלל הציבור, ודבר קיומה עורר זעם. העונשים שהטילו העות'מאנים - אף שלא היו נוראיים כפי שאפשר היה לצפות - היו טריים בזיכרון הלאומי, ואף שהשלטון הבריטי התקבל בברכה ובשמחה, האנשים שהיו פעילים בניל"י בתקופת המלחמה וזוהו אתה נודו והוחרמו. מצבתו של יוסף לישנסקי אף חוללה מספר פעמים בשנים שלאחר תום מלחמת העולם הראשונה.

תרמה להסתייגות מניל"י גם הדחייה מפעולות ריגול, שנתפס בתקופה זו כבגידה וכדבר לא ראוי. כאשר הושיט אהרן אהרנסון את ידו למנחם אוסישקין אמר הלה: "כאשר יש הכרח משתמשים גם במרגלים, אך יד אין נותנים להם".

בשנים שלאחר מכן ניסו תומכי ניל"י לשקם את תדמיתה בעזרת פרסום ספרים וכתבים שהאדירו את מעשיה. בראשית שנות ה-30 החל הסופר יעקב יערי פולסקין לפרסם ספרים על ניל"י שבהם צוירה באור חיובי. שמו של הראשון מביניהם, שיצא בשנת 1930, שאל "מרגלים או גיבורי המולדת?". גם אורי קיסרי ואב"א אחימאיר השתדלו לפאר את שמה של ניל"י, על ידי פרסום מאמרים בעיתונות הימנית. בשנים שלאחר מכן הלך ונחלש הכעס כלפי מעשי המחתרת, וגם הריגול החל אט אט להתפס כמכשיר הכרחי במלחמה. יחד עם זאת, ניל"י נותרה עדיין דחויה בעיני רוב הציבור. הימין הרוויזיונסטי אימץ את הנצחתה של המחתרת, וראה בה מופת ומודל לחיקוי. גם אלכסנדר אהרנסון החל, בשנות הארבעים, לפרסם ספרים שפיארו את ניל"י וגבורת אנשיה.

בעשורים הבאים הוסיפה תדמיתה של ניל"י להשתפר. ב-1956 הפך בית משפחת אהרנסון למוזיאון לתולדות ניל"י. ספרים הוסיפו להיכתב על ניל"י, חלקם מתוך מטרות שימור ותיעוד (כמו "ניל"י - תולדותיה של העזה מדינית", שיצא לראשונה ב-1961) וחלקם עלילתיים, שרק השתמשו בניל"י כרקע. ספר הילדים שרה, גיבורת ניל"י, שכתבה דבורה עומר ויצא בשנת 1967, סייע גם הוא בהפיכת תדמית אנשי ניל"י לכזו של גיבורים.

אות ניל"י

באותה שנה, לאחר מלחמת ששת הימים, התעורר דיון ציבורי נוסף על מעשי ניל"י, בעקבות מציאת עצמותיו של אבשלום פיינברג. קבורתו בהר הרצל והנאומים שנשאו נציגים רשמיים של מדינת ישראל, וכן גל של כתבות בעיתונות על ניל"י ואנשיה, מעידים שגם מדינת ישראל אימצה את זכר ניל"י. בהמשך הוענק עיטור לוחמי המדינה לאנשי ניל"י וכן אות ניל"י (ב-1981).

כיום, זיכרון ניל"י ואנשיה נשמרים בדרכים רבות: ביתם של בני משפחת אהרנסון הפך למוזיאון של תולדות ניל"י. קרן אהרנסון ובית אהרנסון, שהפך למוזיאון לתולדות ניל"י, עוסקים היום באופן שוטף בהנצחה של ניל"י ואנשיה. בזכרון יעקב קיימים כמה מוסדות וגופים הנושאים את שם ניל"י או משפחת אהרנסון, בין השאר: בית הספר "ניל"י", בית הספר "החיטה" (לזכר אהרן אהרנסון), ערוגות רבקה (לזכר רבקה אהרנסון), קריית חינוך ע"ש אפרים ומלכה אהרנסון, מתחם בית התותחן בו ניצב גם מבנה (המבנה המקורי ממנו היו מאותתים לאוניה מנגם אם יכולה היא לבוא, על ידי מצב החלון - סגור או פתוח), שבו תצוגה לזכרו של אלכסנדר אהרנסון. כמו כן, מקדם מוזיאון ניל"י הוצאת ספרים שונים העוסקים בניל"י ובאנשיה. ארכיון בית אהרנסון עומד לרשות הציבור הרחב ובמהלך השנים נכתבו ונכתבות עבודות אקדמיות ואחרות שונות תוך הסתייעות בו. הארכיון עבר בשנת 2006 מהלך של מחשוב הכולל סריקת כל החומרים בצורה מסודרת, כאשר המוזיאון מתעתד להעלות את החומר לרשת האינטרנט.

הצומת מדרום מערב לרפיח, שהיה צומת מרכזי בדרך ליישובי חבל ימית, נקרא עד מסירת סיני צומת אבשלום, על שם אבשלום פיינברג, שגופתו נמצאה בסמוך. לאחר 1982 הועתק השם מזרחה, לצומת כביש 10 (כביש הגבול עם מצרים) וכביש 232. אנדרטה לזכר אבשלום פיינברג הייתה מוצבת ליד צומת כפר הרא"ה. בשנת 2010 בגלל צורך בהרחבת הכביש הסמוך, הועבר האתר בשלמותו לפארק נחל חדרה. המושב גבעת ניל"י ליד זכרון יעקב קרוי על שם ארגון ניל"י. כפר אהרן על-שם אהרן אהרנסון, מרכז אבשלום על שמו של אבשלום פיינברג, ורחובות רבים בערי הארץ השונות - על שם הארגון ומנהיגיו. כמו כן, שירים נכתבו אודות המחתרת[4].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0