המפקיד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף פרק המפקיד)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המפקיד
מסכת בבא מציעא
סדר נזיקין
נושא עיקרי פיקדון, שמירה
מספר הפרק במסכת 3
מספר משניות 12
דפים בתלמוד בבלי דף ל"ג עמוד ב' - דף מ"ד עמוד א'
מספר דפים בתלמוד בבלי 10.5

המפקיד הוא הפרק השלישי במסכת בבא מציעא העוסק בעיקר בדיני פיקדון. בפרק 12 משניות, ובגמרא הוא כולל 10.5 דפים, וממוקם בין הדפים לג עמוד ב' - מד עמוד א'.

נושאי הפרק

שילם ולא רצה להשבע

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ארבעה שומרים

הסוגיה עוסקת בפקדון שנגנב והנפקד הביע נכונותו לשלם ולא להיפטר בשבועת השומרים. במקרה שאותרה הגניבה אצל הגנב המשלם כפל או ארבעה וחמשה, הדין הוא שהנפקד זוכה ברווח, מכיון שבעד התחייבותו לשלם מוכן בעל הפקדון להקנות לו את הקנס[1][2][3]. ההקנאה חלה על ידי הקנאת הפקדון במשיכה בעת ההפקדה ולמעט שבח הבא מגופו[4], או בקניין חצר סמוך לשעת הגניבה. להלכה די בהתחייבות בדיבור לשלם, מלבד שואל שזוכה בכפל רק אם שילם בפועל[5]. הגמרא דנה בסיטואציות שונות של התחייבות לתשלום אם זוכה הנפקד בכפל.

שבועה שאינו ברשותו

שיטת רב הונא ששומר המעונין לשלם ולהפטר משבועת השומרים, עליו להשבע שהפקדון אינו ברשותו, כיוון שיש לחשוש שמא חמד את החפץ לעצמו, ומוכן לשלם את שוויו. להלכה נפסק שרק על דבר שאינו מצוי בשוק נשבעים שבועה זו[6].

בקשר לכך נידונה תקנת חכמים במלוה הטוען שהמשכון שהיה בידו נגנב, ותובע את הלווה לשלם את יתרת החוב בעוד הלווה טוען שהמשכון היה שווה יותר ועליו לשלם פחות, על המלוה להשבע תחילה שאינה ברשותו, כדי שלא יווצר מצב שלאחר שיישבע הלווה על טענתו ישלוף המלווה את המשכון ויכחיש את שבועת הלווה.

שומר שמסר לשומר

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – שומר שמסר לשומר

האמוראים רב ורבי יוחנן נחלקו בשומר שמסר את הפיקדון לשומר אחר, אם פעולת המסירה לאדם אחר נחשבת כפשיעה ומטילה אחריות על השומר. לפי רב גם אם מסר לשומר בדרגה פחותה ממנו [7] הוא פטור, כיון שמסרו לבן דעת. לפי רבי יוחנן גם אם ימסור לשומר בדרגת שמירה גבוהה ממנו הוא יהיה חייב. האמוראים אביי ורבא נחלקו בטעם דין זה: לפי אביי הסיבה היא, כי בעל הפקדון יכול לטעון: אין רצוני שיהא פקדוני ביד איש אחר, ולפי רבא הסיבה כי הוא יכול לטעון: אתה נאמן עלי בשבועה במקרה שנזדקק לכך, ואילו השני אינו נאמן עלי.

במשנה סוברים חכמים, כי אדם ששכר פרה והשאילה לאחר, והפרה מתה בידי השואל במקרה הנחשב אונס שהשואל חייב עליו[8], משלם השואל לשוכר אך השוכר פטור באונס מלשלם לבעלים, וכך נוצר מצב אבסורדי שבו השוכר מקבל את דמי הפרה, בעוד הבעלים עצמם הפסידו אותם. רבי יוסי אומר על כך: "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו", ופוסק שעל השואל לשלם לבעלים.

שכח מי הפקיד אצלו

שנים שהפקידו אצל שומר פיקדונות בעלי ערך שונה, וכל אחד מהם טוען שהפקדון הגדול שייך לו, והשומר אינו זוכר פיקדונו של מי היה בעל ערך גדול יותר, הדין הוא שאם ההפקדה הייתה בנוכחות שניהם ולא נזהרו זה מזה, הם לא יוכלו לתבוע את השומר, וההפרש בין ערך פקדון זה לערכו של זה יהא מונח עד שיבוא אליהו. רבי יוסי טוען על דין זה: "אם כן מה הפסיד הרמאי"? אלא שני הפיקדונות יהיו מונחים עד שיבוא אליהו, כי כך מפסיד הרמאי את חלקו וסופו שיודה.

במקרה שכל אחד נזהר מחברו שלא יראה את ערך פקדונו, אומרים חכמים שעל השומר לשלם לשניהם כיון שהיה עליו לזכור ולהשמר מהמצב שהיה צפוי.

שכח את מי גזל

במקביל לדיון זה נקבע בסוגיה שמי שגזל ואינו יודע את מי גזל, יהא מונח עד שיבוא אליהו, אך אם רוצה לצאת ידי שמים ולא להענש, ישלם לכל אחד מהם. במקרה שכולם תובעים אותו בטענת ברי, סובר רבי עקיבא שעליו לשלם לכולם, וכך נפסק להלכה.

פקדון המתקלקל

אדם שהפקיד אצל שומר פירות או כל מוצר שיש בו פחת, יש בפרק שני דיונים בנושא; ראשית האם על השומר למכור את הפיקדון מתוקף אחריותו כדי למנוע הפסד לבעלים. ושנית, במקרה שהשומר ערבב את פירות הפיקדון עם פירותיו הפרטיים, כיצד לחשב את הפחת.

אחריות השומר

בענין מכירה נחלקו חכמי המשנה; לפי חכמים לא יעשה דבר, ולפי רבן שמעון בן גמליאל ימכור אותם בפיקוח בית דין משום חובת השבת אבידה. את דעת חכמים שאין למכור ביאר רב כהנא ש"רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו", כלומר אדם מעדיף את פירותיו שעמל עליהם יותר מפירות הקנויים מן השוק. רב נחמן בר יצחק מסביר שישנו חשש הלכתי שמא המפקיד הפריש פירות אלו תרומה או מעשר על פירות אחרים. בגמרא נאמר שהמדובר בפחת טבעי וסביר[9] אולם בפחת חריג לכל הדעות יש למכרו בבית דין[10].

חישוב הפחת

המשנה מונה את אחוז הפחת השנתי בשורה של מוצרי מזון; חיטה, אורז, שעורה, דוחן, יין ועוד. שיעור הפחת נע בין 2.5 אחוז (בחיטה ובאורז ללא קליפה) לבין 20 אחוז (ביין). הגמרא דנה בגורמי הפחת, כמו כרסום עכברים, ריקבון, ועוד, וכן בהבדלי המידה בין החורף לקיץ שנפח התבואה משתנה מחמת הלחות[11]. השיעור נאמר במידה של כור ונחלקו חכמים רבי יוחנן בן נורי ורבי יהודה כיצד למדוד את הפחת בכמות גדולה יותר[12].

טיפול בנכסי השבוי

אדם שנפל בשבי ומצבו אינו ידוע, נחלקו רב ושמואל האם על בית דין למנות קרוב משפחה שיטפל בנכסים ויקבל אחוזים מהיבול תמורת העבודה כאריס. לדעת שמואל יש למנות קרוב לטפל בנכסים כדי שלא יתקלקלו משום השבת אבידה, בדומה לחיוב הנפקד למכור פירות המתקלקלים. לטענת רב עלול קרוב המשפחה לנצל את הנכסים לתועלתו ולגרום נזק לשדה לטווח הארוך. במקרה שישנה עדות של עד אחד על מותו של השבוי, הכל מודים שיש למסור את הנכסים לידי הקרוב המעותד כנראה לרשת אותם.

במקרה שהיבול כבר מוכן ללקיטה יש למנות תחילה אפוטרופוס בהתנדבות לאסוף את היבול, ואחר כך ימנו קרוב משפחה להשקיע בקרקע וליטול אחוזים כאריס[13].

נכסים שקיבל יתום בירושה, אומר רב הונא שיש למנות עליהם אפוטרופוס מחוץ למשפחה מחשש שבן משפחה עלול לנכס אותם לעצמו שלא בידיעת היתום, בטענה שזהו חלקו בירושה.

שליחות יד בפיקדון

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – שליחות יד

שומר שמעל בפקדון נחשב כגזלן ומתחייב במקרי אונס. בתלמוד בבלי נחלקו האמוראים רב ולוי האם מתחייבים על שליחות יד כבר משעת ההגבהה במטרה לחסרו או שמתחייבים רק בשעת החיסרון בפועל. להלכה "שליחות יד צריכה חיסרון" והחיוב חל מזמן החיסרון בלבד.[14]

הלכות השבה

שומר שנטל את הפקדון כדי להשתמש בו ולאחר מכן נמלך והחזירו למקומו המיוחד לו, לפי רבי ישמעאל, חזר השומר לדינו ואינו מתחייב באונסים. לעומתו סובר רבי עקיבא סובר שמרגע שהשומר שלח יד בפקדון דינו כגזלן ולא כשומר, וכל עוד לא הודיע לבעל הפקדון על כך, הריהו חייב באחריותו[15] להלכה נפסק בשולחן ערוך שאינו יכול להיפטר אלא על ידי החזרה לידי הבעלים, או החזרה לרשות הבעלים אם מעדכן את הבעלים על ההשבה[16].

שליחות יד במחשבה

שומר שחשב לשלוח יד בפיקדון, כגון שאמר בפני עדים שישלח בו יד[17], נחלקו בית שמאי ובית הלל בדינו: לדעת בית שמאי, הריהו מתחייב באונסים כאילו כבר שלח בו יד. ולבית הלל, אינו מתחייב באונסים עד אשר ישלח בו יד בפועל. להלכה, פוסק השולחן ערוך[18] שאין מתחייבים במחשבה לשלוח יד אפילו אם יש עדים על כך.

שינוי ערך הפקדון

שומר ששלח יד בפיקדון ולאחר מכן איבדו, נחלקו התנאים אם משלם כפי שוויו בשעת הנטילה או כשעת האיבוד. הגמרא מבארת שחיוב שולח יד הוא לפי שעת הגזילה, ובמידה והוזק על ידו לאחר עליית מחירו מתחייב גם כשעת הנזק. אמנם דעת רבי עקיבא ששולח יד חיובו כשעת התביעה בבית דין ולא כשעת הגזילה.

שמירת כספים

מי שקיבל על עצמו שמירת כספים, עליו להטמינם באדמה בעומק טפח, או בין אבני הקיר בטפח הקרוב לרצפה או לתקרה, כדי שגנבים לא יוכלו לזהות את מיקומם על ידי דפיקה על הקיר. אם נוטלם עמו עליו לשמרם בצרור לפניו ולא לאחוריו מחשש כיוס. מותר לו למסרם לשמירת בני ביתו הגדולים אך לא לקטנים.

במקרה שהופקדו כספים אצל שולחני, מותר לו להשתמש בהם ונחשב כלווה או כשומר שכר עליהם, מלבד אם נמסרו לו בצרור קשור וחתום. התנאים דנו בחנווני אם דינו כשולחני.

סוגיות נוספות

  • כל לא ידענא פשיעותא היא - שומר שטוען שאינו יודע היכן הפיקדון נחשב כפושע וחייב לשלם.
  • שומא הדר - הגמרא דנה במקרה שבית דין גבה נכסים תמורת חוב, ובעל החוב רוצה לשלם ולקבל נכסיו בחזרה[19].
  • שבועת ביטוי - האם חייב חטאת על שבועתו, גם אם הושבע על ידי בית דין.
  • שתיקה כהודאה - אם חמשה תובעים ממון מאדם אחד והוא שותק, אם ניתן לפרש את השתיקה כהודאה באשמה.
  • תחילתו בפשיעה וסופו באונס - אם השומר עשה מעשה שנחשב כפשיעה, אך האונס שקרה אינו קשור לכך. הגמרא דנה גם איזה מקרים נחשבים כתחילתו בפשיעה וסופו באונס[20].
  • פחת - המוכר מידה מסוימת של יין או שמן, האם עליו לספקו ללקוח מזוקק משמרים ופסולת גרעינים ולספוג את הפסד הפחת של בליעת הכלים.
  • פשיעהאפוטרופוס של יתומים שקנה שור בלי שיניים ומת ברעב, או פועל שטעה ועשה שיכר מכשות שהופקד אצל מעסיקו האם נחשב פשיעה.
  • תפילת שוא – חז"ל תקנו תפילה למודד את גורנו. התפילה נאמרת לפני המדידה ולא לאחריה, מפני שאין הברכה שורה בדבר המדוד אלא בדבר הסמוי מן העין, ואין להתפלל תפילת שוא.

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ד עמוד א'
  2. ^ להלכה הדין נוהג אף אם הודה שפשע וחייב לשלם מן הדין אך היה יכול לטעון שנגנב באונס
  3. ^ לדעת חלק מהאמוראים חולק רבי יוסי על דין זה (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ז עמוד א')
  4. ^ כך נפסק בהלכות שאלה ופיקדון, פרק ח', הלכה א'
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שאלה ופיקדון, פרק ח', הלכה ב'
  6. ^ משנה תורה להרמב"ם שאלה ופקדון סימן ו הלכה א
  7. ^ כגון שומר שכר שמסר לשומר חינם
  8. ^ ראה ערך ארבעה שומרים
  9. ^ אך המדובר כשחל הפיחות במהירות יוצאת מהרגיל (תוספות, מסכת בבא מציעא, דף ל"ח עמוד א', ד"ה מחלוקת)
  10. ^ ורב כהנא שאמר שרוצה בקב שלו יותר מתשעה של חבירו, אמר זאת בלשון הגזמה
  11. ^ הדיון מה הם גורמי הפחת רלוונטי לשאלה האם בכמות גדולה אחוזי הפחת יורדים
  12. ^ לדוגמה, האם עכברים אוכלים את אותם האחוזים בכמות גדולה, וראה תוספות בשם ירושלמי
  13. ^ כי קשה לאתר מתנדב למשימה ממושכת של השקעה בקרקע
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מ"א עמוד א'
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מ' עמוד ב'.
  16. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רצ"ב.
  17. ^ ראהרש"י ותוספות
  18. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רצ"ב, סעיף ד'.
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ה עמוד א'
  20. ^ ראה ערך תחילתו בפשיעה וסופו באונס