שוכר
ערך זה עוסק במושג הלכתי, אחד מארבעה שומרים. אם התכוונתם למי שנקשר בהסכם שכירות במשפט אזרחי, ראו בהלכה, שוכר הוא אחד מארבעה שומרים, והוא מוזכר בתורה במספר מילים בודדות בלבד:
וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ
וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת
בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם
אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם
אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ
משמעות הפסוק הוא, ששוכר חיובו פחות משואל, היות שהוא משלם שכר על השימוש שלו בחפץ, בשונה משואל שאינו משלם.
דין השוכר
לא כתוב בתורה מהו דינו של השוכר, ונחלקו בכך התנאים: רבי מאיר סובר שדינו כשומר חינם, מאחר שהשוכר משלם על השימוש בחפץ, ובדרך כלל המרוויח העיקרי מפעולת ההשכרה הוא המשכיר, ולכן שוכר דומה לשומר חינם, שהמרוויח מהשמירה הוא המפקיד ולא השומר שאינו מקבל שכר. אך רבי יהודה סובר שדינו כשומר שכר, היות שבשוכר יש לשומר רווח כלשהו מההפקדה, אינו כשומר חינם שאין לו רווח כלל.
בגמרא מופיעה גרסת רבה בר אבוה שגורסת במחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר הפוך, שרבי מאיר אומר ששוכר כשומר שכר ורבי יהודה אומר שוכר כשומר חנם[1]. למחלוקת גרסאות זו ישנה נפקא מינה, לאור הכלל שבכל מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה[2]. מה שאומר שלפי הגרסה הראשונה עלינו לנקוט ששוכר כשומר שכר, ואילו לפי גרסה זו עלינו לנקוט להלכה ששוכר כשומר חינם.
להלכה פסק השולחן ערוך כגרסה הראשונה, שדינו של שוכר כשומר שכר, אבל בשונה משומר שכר שאם משתמש בחפץ נעשה שולח יד, השוכר אינו נעשה שולח יד בעת השימוש בחפץ, היות שמותר לו השימוש בו[3].
מתי חל חיוב השמירה בשוכר
ישנה מחלוקת לגבי ארבעת השומרים, האם הם מתחייבים בשמירה רק משעה שעשו קניין, או שמתחייבים בשמירה כבר משלב שהסתלק הבעלים משמירה על החפץ. בספר "נתיבות המשפט" נכתב כי גם לדעת הסוברים שכל שומר אינו מתחייב אלא בקניין, אם התחיל השוכר להשתמש בחפץ ואפילו לא עשה קניין מתחייב בשמירה ככל דיני שוכר היות שמשעה שנשתמש אין יכול המשכיר לחזור בו, הנאה זו שווה כסף והשוכר קונה בה את החפץ[4][5].
אופנים בהם נחשב להלואה בריבית
הגמרא בפרק איזהו נשך[6] דנה בחילוק שיש בין שכירות להלואה בריבית, שכן בדומה להלוואה בריבית בה הלווה משלם ריבית תמורת הזכות להשתמש בכסף, בשכירות השוכר משלם תמורת הזכות להשתמש בחפץ. להלכה[7] כדי שהשכירות תחשב כהלוואה בריבית צריך שיתקיימו שני תנאים:
- לא הדרי בעינייהו, כלומר שאין השוכר חייב להחזיר את החפץ עצמו דוקא ויכול להחזיר אחר במקומו, וכן אם מתחייב לשלם במקרה של אונסים.
- ידיע פחתיה, כלומר שיהיה לחפץ בלאי, ושיהיה על חשבון המשכיר.
ולכן במקרה בו התנו שאם ירצה השוכר יוכל להחזיר חפץ אחר זהה, (ומתחייב באונסים), ובנוסף חייב להחזיר את השווי של החפץ כפי שקיבלו מהבעלים, כולל שווי הבלאי, נחשבת השכירות להלואה בריבית, ואסור לו לשלם שכירות, או לחילופין לא ישלם על הבלאי.
וכן הדין בהשכרת כלים שאין בהם בלאי, כגון כלי כסף וזהב, והתנו ביניהם שיוכל למכרם ולהחזיר חפץ אחר זהה[8].
מקרה אחר, הוא צאן ברזל, בו מתחייב השוכר לשלם גם במקרה של אונסים, ובנוסף מתחייב להשלים את שווי החפץ אם יוזל המחיר[9].
ראו גם
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ' עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף מ"ו עמוד ב'
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ש"ז, סעיף א'
- ^ נתיבות המשפט ביאורים, סימן ש"ו ס"ק א
- ^ בנתיבות המשפט ביאורים סימן שמ ס"ק ח כותב גם לגבי שואל שמתחייב בשמירה משעה שהשתמש בחפץ אף אם לא עשה קניין בחפץ, מאותו הטעם
- ^ דף ס"ט ע"ב
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קע"ו, סעיפים א'–ד', ובש"ך ס"ק ד'
- ^ שו"ע יו"ד סי' קע"ו ובט"ז ס"ק א'
- ^ שו"ע יו"ד סימן קע"ז סעי' א', ובש"ך ס"ק א', על פי שיטת התוספות ב"מ דף ע'.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
