שבת זכור

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף פרשת זכור)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פרשת זכור

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.

אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים.

וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.

ספר דברים, פרק כ"ה, פסוקים י"ז-י"ט

שבת זכור[1] היא שבת לפני פורים בה קוראים בתורה את פרשת זכור, אחת מ"ארבעת הפרשיות" . הפרשה עוסקת בזכירת מעשה עמלק, ולדעת רוב הפוסקים מתקיימת בקריאתה מצוות זכירת מעשה עמלק.

קריאת פרשת זכור

חכמים תיקנו לקרוא בשבת שלפני פורים את "פרשת זכור" העוסקת בחיוב לזכור ולמחות את עמלק, כהכנה לפורים בו נהרג המן האגגי שהיה מצאצאי עמלק. המשנה ברורה כתב על טעם קריאתה: ”וקורין אותה בשבת שלפני פורים לסמכה למעשה המן שהיה מזרע עמלק וכדי להקדים זכירת מחיית עמלק לעשייתה וכדכתיב: "והימים האלה נזכרים ונעשים"” ( סימן תרפ"ה, סעיף קטן א'). בשמיעת הקריאה יש לכוון לצאת ידי חובה[2].

לאחר הקריאה קוראים את ההפטרה "פקדתי את אשר עשה עמלק" (ספר שמואל א', פרק ט"ו), העוסקת במלחמת שאול בעמלק, בה הוא משאיר את אגג מלך עמלק והצאן בחיים למרות הציווי המפורש מהקב"ה, ובשל כך הוא מאבד את מלכותו.

בשל חשיבותה של הפרשה נהגו בקהילות שונות לקרוא את הפרשה מספר פעמים בהגיות שונות, כדי לצאת ידי חובת כל הדעות[3], עם זאת מספר פוסקים פקפקו במנהג וכתבו שיוצאים ידי חובה גם בקריאה אחת[4]. בחלק מקהילות אשכנז נהגו, לכפול בקריאה את תיבת "זכר", פעם אחת עם צֵירי ופעם אחת עם סֶגול, ישנם אף שנהגו לכפול כמה תיבות, ואף כל הפסוק[דרוש מקור].

אם שכחו לקרוא את הפרשה, אפשר לקרותה עד שבת פרשת החודש, אך לאחר מכן אין לקרותה בציבור.

אדם שהחמיץ את הקריאה יכול לצאת ידי חובה גם בקריאה מתוך חומש, ואף יכול לצאת ידי חובה בשמיעת פרשת כי תצא המובא בה את "פרשת זכור"[5].

חיובה

הרמב"ן כתב שישנו חיוב מהתורה לקרוא את "פרשת זכור"[6] כחלק מהמצווה בתורה למחות את עמלק[7], הרמב"ם עם זאת פסק שאין חיוב מיוחד לשמוע את הפרשה, והקריאה היא מדרבנן כמו שאר ארבע הפרשיות[8], השולחן ערוך פסק להלכה שהחיוב לשמוע את הפרשה הוא מהתורה וחייב את בני הישובים שאין להם מניין, לנדוד לישוב שיש בו מניין[9].

לדעת רוב הפוסקים נשים פטורות משמיעת פרשת זכור משום שהיא נתקנה לזכר מלחמת עמלק ונשים: "אין דרכם לכבוש"[10], על אף שהיא מצווה שאין הזמן גרמא מהתורה[11], המנחת חינוך[12] הקשה על כך וכתב שאנו לא יודעים את הטעם לקריאת פרשות זכור, וכן מלחמת עמלק היא מלחמת מצווה בה גם נשים חייבות להילחם. המנהג הרווח בארצות ליטא, פולין וגליציה, שנשים לא היו באות לשמוע את הקריאה בשבת, והחפץ חיים אף הקפיד על כך שלא תבואנה הנשים לבית הכנסת[13]. מאידך מנהג ירושלים כפי פסיקת המהרי"ל דיסקין[14] שנשים חייבות במצווה זו. רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק התבטא ש"עד שהגיע לירושלים לא שמע מעולם שנשים באות לשמוע פרשת זכור"[13]. גם בחלק מקהילות יוצאי המזרח נהוג להקפיד על כך והרב מרדכי אליהו אף פסק שנשים המשרתות בצבא חייבות בשמיעת פרשת זכור[15].

הדקדוק בקריאתה

כיוון שלהלכה נפסק שקריאת פרשה זו היא מצווה מהתורה, נהוג לדקדק בכל מילה ומילה של קריאתה.

בימינו נהגו נשים רבות לבוא לבית הכנסת לשמוע זכור, כדי לקיים המצוה מן התורה לפי דעת הסוברים שהיא מוטלת גם עליהם.

ר' ישראל איסרלין (בעל שו"ת "תרומת הדשן") כתב שחיוב מניין במצווה זו גדול יותר מבמקרא מגילה, ועל כן אם יש לו אפשרות למניין רק באחת משתיהן, על האדם להעדיף את קריאת "זכור". לעומתו כתב המגן אברהם שבמקרה כזה יוכל לצאת ידי חובה בקריאת פרשת "ויבא עמלק" (שבשמות) הנקראת בפורים, ויצא ידי חובה, אך במשנה ברורה[16] מפקפק על כך, כיון שלא נזכרו בה הדברים המעוררים לזכור רשעותו של עמלק כדי למחותו.

כן התפתח מנהג לקרוא בהגיות שונות את הפרשה, בהנחה שרק בקריאה בהגייה "אמיתית" יוצאים ידי חובת המצווה. עם זאת, היו פוסקים שיצאו נגד מנהג זה, וראו בו עשיית חוכא ואיטלולא מן המצווה[דרוש מקור].

הכפלת המילה "זכר" בקריאה

מנהג נוסף שהתפתח בדורות האחרונים בהקשר זה נוצר עקב ספק שעלה בניקוד המילה "זכר" בפרשה - האם ה-ז' נקודה בצירה או בסגול (זֵכֶר או זֶכֶר). הספק עלה מתוך דברי רד"ק ב"ספר השורשים" שלו, המביא מחלוקת בין הספרים בשאלה זו. על פי הערה שנוספה בדפוסים של ספר השורשים, שממנה עלה שהרד"ק הכריע כניקוד בסגול, הוגהו כמה סידורים וחומשים במאות ה-17, ה-18 ותחילת ה-19.

המנהג התפתח מתוך מחלוקת באשר לדעת הגר"א בשאלה זו. בספר מעשה רב, שבו מתוארים מנהגי הגר"א, נכתב "כשהוא קורא פרשת זכור, קורא 'זכר' בסגול תחת הזיין"; ואולם בהסכמה לספר כותב תלמיד הגר"א ר' חיים מוולוז'ין: "ואשר כתב לקרות בפרשת זכור זכר בשש נקודות [=שני סגולים], אני שמעתי מפה קדוש שקרא בחמש נקודות [צירה וסגול] ולא ידעתי אם השומעים שמעו וטעו לומר בשש נקודות, או אולי בזקנותו חזר בו". מתוך כך התפתח מנהג בקרב תלמידי הגר"א בירושלים, אשר לא היה ברור להם מנהגו של רבם, לקרוא פעמיים. וכן כתב המשנה ברורה[17]: "דע, דיש אומרים שצריך לקרות זכר עמלק בצירי, ויש אומרים שצריך לקרות זכר עמלק בסגול, ועל כן מהנכון שהקורא יקרא שניהם, לצאת י"ש [=ידי שניהם]". מנהג זה הלך והתפשט אצל רוב קהילות אשכנז (ולעיתים אפילו במקומות שאינם מבחינים כלל בין צירה לסגול - ודווקא בקריאה זו כופלים וקוראים בצירה "אשכנזי"), כאשר היו שנהגו לכפול את כל הפסוק, והיו שנהגו לכפול את המשפט 'תמחה את זכר עמלק', והיו שנהגו לכפול רק את המילים 'זכר עמלק'. אך מנהג זה אינו קיים בקהילות הספרדים ועדות המזרח.

אולם בשל מנהג זה אצל האשכנזים, התפתח במניינים מעורבים (אשכנזיים/ספרדיים/עדות המזרח/תימנים) מנהג נוסף חדש והוא לקרוא את הפרשה מספר פעמים כל פעם בהגייה אחרת (עברית מדוברת, אשכנזית ליטאית, אשכנזית חסידית, הברה תימנית, ובמנגינת הטעמים לפי נוסחי כל עדה ועדה מעדות המזרח השונות) דבר שעד היום טרם נמצא לו מקור בספרות ההלכה, אבל הוא הולך וכובש לו מקום יותר ויותר בבתי כנסת אשכנזיים.

עם זאת, ר' משולם ראטה, בעל שו"ת "קול מבשר", כתב להכריע כעדותו של ר' חיים מוולוז'ין, אשר "מי כמוהו מורה, אשר בכל בית הגר"א נאמן הוא", ועל פי רוב החומשים שבהם כתובה ה-ז' בצירה.

במאמר שהקדיש הרב מרדכי ברויאר לסוגיה ("מקראות שיש להם הכרע", מגדים י), יצא נגד התפשטות התופעה, ובסקירה מקיפה הראה כי הספק אינו ספק כלל לפי המסורה, וכי היחיד שבעקבותיו הספק עלה הוא הרד"ק, שלפי הרב ברויאר לא היה בעל מסורה אלא פרשן. כך, הניקוד בצירה מאומת על פי הדפוס הראשון של מקראות גדולות של יעקב בן חיים, ולא העירו נגדו מגיהיו הגדולים, אור תורה ומנחת שי, וכן ניקדו גם יהב"י הנקדן ורוו"ה; וגדולה מזו - כן הוא הניקוד בכל כתבי היד העתיקים המדויקים, כולל עדות מכתר ארם צובא (על אף שכמובן, חילופי צירה-סגול הם שכיחים בקרב סופרים ספרדים שלא הבחינו בין תנועות אלו, ואולם "אם נבוא לחשוש לכל כתב-יד משובש שייקרה לפנינו, הרי אין לדבר סוף"). וכך מסכם הרב ברויאר את דבריו, תוך שהוא עושה שימוש מפתיע במוטיבים חרדיים מקובלים:

וזה הוא אפוא יחס הכוחות בסוגיה זו: מצד אחד עדות מוכחשת של בעל מעשה רב על מנהג הגר"א - ומצד שני אור תורה ומנחת שי ויהב"י הנקדן ורוו"ה, הדפוסים וכתבי-היד החדשים והעתיקים - ובראש כולם כתר ארם צובה, שאהרן בן אשר ניקד אותו והרמב"ם סמך עליו. ואנן מה נענה אבתרייהו! [=ואנו מה נענה אחריהם]
כבר אמרנו לעיל, שבעל משנה ברורה לא רצה להכריע בין שתי העדויות הסותרות של בעל מעשה רב ושל ר' חיים מוולאז'ין; ואילו בעל קול מבשר העדיף את עדותו של ר' חיים מוולאז'ין, נאמן ביתו של הגר"א. אולם אין כל ספק, שבעל משנה ברורה לא היה עומד על דעתו, אילו זכה למה שזכינו אנחנו, ונוסח הכתר היה מתגלה לו. ודאי לא היה אומר, שאי אפשר לסמוך על כתב-יד, שאדונינו הרמב"ם סמך עליו!
כבר אמרנו לעיל, שכפילת תיבת "זכר" בפרשת זכור היא מנהג שלא שיערו אבותינו, והוא נתחדש רק בדור הזה. עליו ועל שכמותו כבר אמר בעל חתם סופר, שחדש אסור מן התורה.
נראה אפוא, שהגיעה השעה להחזיר עטרה ליושנה. נחזור אל מנהג אבותינו הקדושים, כפי שהיה מוחזק בידיהם מימות עולם. נקרא את פרשת זכור כפי שנקראה בידי כל גדולי אשכנז מאז ומתמיד. אל נטיל ספק בנוסח המקרא במקום שהספק לא שלט בו מעולם! נמחה את זכר עמלק - דרך ודאי ולא דרך ספק!


יוצרות ופיוטים

בחלק מקהילות אשכנז נהוג לומר בשבת זו יוצרות וקרובות מפיוטי רבי אלעזר הקליר, הסדר המופיע בסידורים הוא כדלהלן:

יוצר

  • זכור את אשר עשה
  • זכור דבר עתק בכל דרך
  • אופן - כבודו יתרומם בפי כל הנשמה
  • זולת - אתה מלא רחמים

קרובות

בשונה משבת שקלים ושבת החודש לשבת זכור אין פיוטי שבעתא בתפילת מוסף, בסידור אוצר התפילות מופיע פיוט גם למוסף של שבת זו.

במקומות אחרים (בעיקר מקרב יהדות ספרד) נוהגים לקרוא בשבת זו את הפיוט מי כמוך ואין כמוך שחיבר ר' יהודה הלוי, המכיל את תקציר סיפור מגילת אסתר. יש נוהגים לומר את הפיוט בתוך תפילת נשמת כל חי, ויש נוהגים לאומרו לאחר חזרת הש"ץ של תפילת שחרית סמוך לקריאת התורה או אחריה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בתקופת הגאונים כונתה שבת מחיית עמלק.
  2. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ס', סעיף ד'.
  3. ^ הרב עובדיה יוסף פסק כי ראוי שספרדי ישמע לפחות את הקריאה בהגייה שלו, על אף שאת שאר הקריאות הוא שומע בדרך כלל בהגייה אחרת - ילקוט יוסף, קמ"א, סימן ט"ז.
  4. ^ שו"ת שרידי אש, ב, ו, שו"ת אגרות משה, אורח חיים, ח"ג, ה.
  5. ^ אם כי עליו להודיע לשליח ציבור שיכוון להוציא אותו ידי חובה.
  6. ^ רמב"ן על ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק י"ז.
  7. ^ וכן פסקו כך התוספות בתלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ז עמוד ב' והרא"ש על מסכת ברכות, פרק ז', סימכן כ'.
  8. ^ שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:רמב"ם) אין הלכות תפילה וברכת הכהנים.משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה וברכת הכהנים, פרק י"ג, הלכות כ'–כ"ג.
  9. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרפ"ה, סעיף ז'.
  10. ^ ספר החינוך, מצווה תר"ג, שו"ת תורה לשמה, סימן קפ"ז., ידי חיים, עמ' קל"ד,
  11. ^ כף החיים, סימן תרפ"ה, ס"ק ל'.
  12. ^ על ספר החינוך, מצווה תר"ג.
  13. ^ 13.0 13.1 פרשת זכור לנשים, רבי אשר וייס, באתר מנחת אשר
  14. ^ קונטרס אחרון אות ק"ב
  15. ^ קול צופייך גיליון 304.
  16. ^ סימן תרפה סקט"ז
  17. ^ סימן תרפה ס"ק יח

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.