יהדות וורמייזא
יהדות וורמס (ורמייזא) היא קהילה יהודית בעיר וורמס שבמדינת ריינלנד-פפאלץ בגרמניה, שלה היסטוריה מפוארת בעולם היהודי. הקהילה הייתה החשובה בין קהילות שו"ם, שלוש הקהילות האשכנזיות הגדולות שעל גדות נהר ריין: שפיירא, ורמייזא ומגנצא (כיום: שפייר, וורמס ומיינץ).
היסטוריה
יישוב ראשוני
ממצאים ארכאולוגיים מעידים על יישוב יהודי בוורמס כבר בימי הרומאים. סביב יישוב זה נפוצו אגדות על כך שמייסדיו הובאו אליו מירושלים בידי מפקד רומי, או לחלופין התיישבו בה כבר לאחר חורבן בית המקדש הראשון (ג'של"ח), וכאשר דחק בהם הכהן הגדול לשוב לירושלים, הם השיבו שוורמס היא "ירושלים הקטנה" עבורם ובית הכנסת הוא בית מקדשם. לפי אגדה נוספת, יהודי וורמס נרדפו על ידי הנוצרים פחות משאר הקהילות, בזכות היותה הקהילה היחידה שהסתייגה מצליבת אותו האיש.
בימי הביניים
תעודה משנת ד'תש"ך מזכירה לראשונה עסקי כספים שניהלו יהודי וורמס ומיינץ ביריד בקלן. בסוף שנות ה-ד'ת"ש התרחב מאד היישוב היהודי הן במספר והן בהשפעה ובחיי המסחר, ובשנת ד'תתל"ד מוזכר פטור מתשלומי מיסים שונים שהעניק קיסר וורמס היינריך הרביעי "ליהודים ולשאר בני וורמס", ככל הנראה כהבעת תודה על העזרה שהעניקו לו בתפיסת השלטון.
משנות הד'ת"ת עד שנות הד'תת"ק פעלו בעיר גדולי חכמי אשכנז, הקהילה הייתה אז במלוא זוהרה, וידעה שגשוג רוחני חסר תקדים שמשך אליה מלומדים נודעים, שבזכותם הייתה למרכז רוחני לכלל יהדות אירופה. הפסיקה והיצירה הספרותית הסתמכה באותה תקופה פחות על המקרא, והתמקדה בפירושים וניתוח סוגיות תלמודיות בשיטת התוספות, וכן בספרות שו"ת, ופייטנות. כמעט ולא חוברו אז ספרי הלכה, או תאולוגיה. התיעוד של גודל האוכלוסייה באמצע שנות ה-ד'ת"ת אינו מבוסס דיו. לפי הערכות שונות מנתה הקהילה כ-1,300 איש, מתוך סך של 7,000 תושבי העיר. לדעת ההיסטוריון שמעון שוורצפוקס, מספרם היה נמוך יותר, בין 400 ל-600.[1]
בתחילת שנות ה-ד'ת"ת חיבר וחידש ר' מאיר בן יצחק ש"ץ, שליח ציבור בוורמס, פיוטי תפילה וקינות שהתקבלו כחלק בלתי נפרד מהתפילה עד ימינו. יעקב בן יקר ממיינץ, שהיה מפוסקי ההלכה הגדולים, כיהן בסוף ימיו כראש ישיבת וורמס; רש"י, שהיה תלמידו, כינהו "מורי הקדוש" והרבה להזכיר אותו בפירושיו. עם ראשי הישיבה בימי רש"י נמנים ר' אלעזר הלוי, פרשן תלמודי ופוסק; ר' קלונימוס בן שבתאי מרומי, פייטן ופוסק; ור' יצחק בן אלעזר הלוי, שהיה ממחברי נוסח התפילה של קהילות חבל הריין. בנו, ר' יעקב הלוי, אשר נמנה עם תלמידי ישיבת וורמס, הומת עם כל משפחתו בגזירות תתנ"ו (ד'תתנ"ו), ובאותה עת נרצח גם הפרנס, הפייטן והפרשן ר' שלמה בן שמשון. מבין ראשי הישיבה הנוספים ניתן למנות את ר' שמואל בן יצחק (נרצח על ידי הצלבנים בשנת ד'תתק"ו), ואילו מבין הפייטנים - את מנחם מוורמס. בעל "הרוקח", ר' אלעזר בן יהודה (ד'תתק"ך לערך), היה מגדולי הפוסקים והמקובלים באותה תקופה. היה נצר למשפחת קלונימוס המיוחסת, ותלמידו וקרובו של ר' יהודה חסיד. הוא פתח ישיבה בביתו בוורמס, שמוריה וגם תלמידיה התגוררו בבית משפחתו. ר' אלעזר היה מורו של ר' אברהם בן עזריאל, בעל הספר "ערוגת הבושם", שהיגר מאוחר יותר לבוהמיה.
בשנת ד'תתנ"ו התחוללו בעיר מאורעות הדמים שכונו "גזירות תתנ"ו". למרות הידיעות על כנופיות חמושות של צלבנים, אשר נעות מזרחה וטובחות בקהילות יהודיות, מקצת מיהודי העיר נשארו בבתיהם, בסומכם על הבטחותיהם של שכניהם הנוצרים להגן עליהם. ב-י"ז באייר פשטו על העיר הצלבנים המתפרעים שטבחו ושדדו את יהודי העיר. שרידי הקהילה התאספו בארמון ההגמון, אך גם הם נלכדו ואולצו להתנצר או למות. רבים בחרו להמית את עצמם (כ-800 לפי הראב"ן ו-350 לפי ספר הזכרונות של נירנברג), יהודי צעיר בשם שמחה כוהן, שאביו ושבעת אחיו נטבחו, העמיד פנים כמסכים לטבילה, אך כשהגיע לכנסייה שלף פגיון והרג את אחיינו של ההגמון (ככל הנראה כיוון אל ההגמון עצמו).[2] מרבית חוקרי התקופה, כולל גרץ ודובנוב, סוברים כי הפגיעה בשלוש הקהילות הייתה אנושה והיוותה נקודת מפנה בתולדות העם היהודי באירופה של ימי הביניים. ישנה דעה חלוקה ולפיה הרדיפות, למרות חומרתן, לא הכו גלים והיו בעלות אופי מקומי בלבד.[1][3] כך מתאר רבי שלמה ברבי שמשון את המאורעות:
והנשים הצדקניות החסידות, אשה אל אחותה פשטה צווארה להעקד על ייחוד השם. ואיש בבנו ובאחיו ואח באחותו ואישה בבנה ובביתה ושכן בשכנו זה עוקד ונעקד וזה עוקד ונעקד, עד שנתערבבו דמים בדמים ונתערבבו דמי אנשים בנשותיהם ודמי אבות בבניהם ודמי אחים באחיותיהם ודמי רבנים בתלמידיהם ודמי חתנים בכלותיהם ונהרגו ונטבחו על ייחוד השם הנכבד והנורא. וגם הנשים הטהורות בנות מלכים היו זורקות את המעות ואת הכסף בעד החלונות אל האויבים כדי שיהיו טרודים ללקט הממון ולעכבם מעט עד שיגמרו שחיטת בניהם ובנותיהם.
במהלך המצור על העיר בשנת ד'תתקס"א השתתפו היהודים בהגנתה, ומאוחר יותר הוחלפה חובת גיוסם לצבא בתשלום שנועד לביצור העיר. בשנת מ"ו יצא מהר"ם מרוטנבורג, יליד וורמס, עם קבוצה גדולה של יהודים מהאזור על מנת לעלות לארץ-ישראל. הוא נשבה בדרך ונכלא במבצר אנזיסהיים עד סוף ימיו, לאחר שסירב שיפדוהו. עצמותיו נפדו רק לאחר כשבע שנים נוספות, בשנת ס', על ידי אלכסנדר זיסקינד (בן שלמה) וימפפן מפרנקפורט תמורת כל רכושו, והובאו לקבורה בוורמס. בשנת מ"א נפטר בוורמס ר' ברוך, אביו של המהר"ם ותלמיד-חכם נודע בזכות עצמו.
החל משנות ה-ה'ס' ואילך החלה דעיכה רוחנית בקהילה, והשפעתה פחתה, אך עד לאמצע שנות ה-ה'ת' עדיין נודעה לה חשיבות מסוימת. בשנת ק"ט נהרס הרובע היהודי בידי תושבים נוצרים שהאשימו את היהודים בהרעלת בארות שגרמו למגיפות המוות השחור. בשנת שע"ה התעורר בוורמס מרד מצד מעמד הפועלים בעיר, אירוע שגרם ליהודים להימלט מהעיר, ולשוב אליה לאחר דיכוי המרד שנה לאחר מכן. אחד מפרנסי הקהילה המתחדשת היה אברהם שמשון וולף אופנהיים, אביו של הרב דוד אופנהיים. כרב העיר וראש הישיבה שפעלה אז בעיר כיהן הרב אליהו לואנץ.
כמו כן חיו בתקופה זו בקהילה שמשון ורטהיימר שהתפרסם בווינה, ושמש הקהילה ר' יוזפא שמש, שתיעד אגדות רבות על העיר בספר "מעשה נסים" (אמסטרדם תנ"ו). על האגדה המספרת על אמו ההרה של רש"י, שכמעט ונדרסה בידי גדוד חיילים שעבר בסמטה בוורמס עד שחמל עליה אחד מקירות הבתים ונבקע, כתב המשורר שאול טשרניחובסקי את הבלדה "קיר הפלא אשר בוורמייזה". את השקע המכונה 'כוך רש"י' ניתן לראות בפינה הצפונית-מזרחית לבית הכנסת.
בעת החדשה
באמצע שנות ה-ה'ת' הציתו חיילי לואי ה-14 שריפה בוורמס, שכילתה גם את הרובע היהודי ובית הכנסת. בשנת תמ"ט גורשו יהודי העיר, עם חזרתם כעשור מאוחר יותר התמנה לכהן כרב הקהילה, הרב יאיר חיים בכרך.
לאחר המהפכה הצרפתית בשנות ה-ה'תק"ן הוענקו בהדרגה ל-800 יהודי העיר זכויות ואופשר להם להתגורר מחוץ לגטו היהודי. הקהילה החלה לשאת צביון ליברלי והשתלבה במהירות שיא בשכבות החברתיות הגבוהות בעיר, ביחס בלתי פרופורציונלי לשיעורה באוכלוסיית העיר. בשנת תר"ח נבחר בוורמס ראש עיר יהודי, פרדיננד אברשטאט, שכיהן בתפקיד שלש שנים.
ערב מלחמת העולם השנייה בשנת תרצ"ג, חיו בוורמס כ-1,144 יהודים. כאשר הנאצים עלו לשלטון היגרו מהעיר מרבית היהודים, ועד חודש אייר תרצ"ט נותרו רק 363 יהודים מתושבי העיר, יחד עם עשרות יהודים שנמלטו אליה מכפרי האזור. היהודים שנותרו נשלחו למחנות השמדה, ו-485 מהם נרצחו בשואה. בתקופת מלחמת העולם השנייה נהרסו חלקית הרובע היהודי ובית העלמין העתיק בעיר, ובית הכנסת נהרס לחלוטין.
בית הכנסת בעיר
בית הכנסת בוורמס הוא אחד מהעתיקים בגרמניה. הוקם לראשונה בשנת ד'תשצ"ד, במימונו של יעקב בן דוד ואשתו רחל. ליד בית הכנסת עמדה ישיבה מפורסמת שהעמידה תלמידי-חכמים ממדרגה ראשונה, ביניהם רש"י. לפי מידותיו (132.48 מ"ר[4]) משוער שהיו בו 230-160 מקומות ישיבה. במהלך מסע הצלב השני וגזירות תתנ"ו נהרס בית הכנסת.
בשנת ד'תתקל"ה נבנה בית הכנסת מחדש בסגנון רומנסקי, ב-ד'תתקמ"ה נוסף מקווה במרתף שעל ידו, ובשנת ד'תתקע"ב נוסף מצידו הצפוני אגף נפרד לנשים. חמישה חלונות קטנים ודלת נעולה חיברו בין שני האגפים, ושליחת ציבור שעמדה צמוד לחלונות, הובילה את התפילה בנפרד.[5]
הפרנס דוד יהושוע אופנהיים הוסיף בו בשנת שפ"ד את האגף האחרון, שנועד לשמש כבית מדרש, ושזכה לכינוי 'בית המדרש של רש"י' (אף על פי שנבנה כ-500 שנים לאחר פטירתו). ניתן למצוא בו כיום את כיסא האבן בו, לפי המסורת, למד ולימד רש"י, אך מסורת זו אינה מדויקת היסטורית. בתחילת שנות ה-ה'ת"ר עבר בית הכנסת שיפוץ נרחב במהלכו אוחדו אגפי הגברים והנשים ובית הכנסת צויד בעוגב עליו ניגנו נכרים בשבתות וחגים. ממול למבנה הוקם בית כנסת אורתודוקסי, שנהרס ולא שוקם לאחר המלחמה.
בית הכנסת ובית המדרש הצמוד אליו הוצת וניזוק במהלך ליל הבדולח,[6] ובהפצצות בסוף המלחמה הוא נהרס לחלוטין. בשנת תש"ט יזם ארכיבאי העיר ד"ר אילרט, את הקמתו מחדש של שער הכניסה לבית-הכנסת העתיק, וב-תשי"ח הוחל בשחזור בית-הכנסת במתכונתו העתיקה, בעלות של כחצי מיליון מארק גרמני במימונה של ממשלת גרמניה.[7] בכסלו תשכ"ב הוא נחנך בטקס מרשים, בהשתתפותו של ראש הממשלה אדנאואר ואישים מרכזיים בקהילה לשעבר. דגם מוקטן של בית הכנסת, בנוסף לדגם מדויק של בית המדרש, נמצא בבית התפוצות.[8]
המקווה במרתף הבניין שרד את ההרס ונותר על תילו. כיום משמש בית הכנסת לתפילה לקומץ יהודי וורמס בעיקר בחגים. בשנת תש"ע הוצת בית הכנסת על ידי אלמונים שפיזרו במקום עלונים עם הכיתוב "אם לא תעזבו את פלסטין בשקט, אנחנו לא נעזוב אתכם בשקט". הלהבות כובו במהירות על ידי תחנת הכיבוי המקומית.
בית העלמין העתיק
בית העלמין בוורמס (מכונה בגרמנית "החולות הקדושים" - Heiliger Sand)[9] שהוקם באמצע שנות ה-ד'ת"ת בקירוב, הוא ככל הנראה העתיק ביותר באירופה שעדיין עומד על תילו, ומהווה עדות אילמת לקהילה היהודית המפוארת. טמונים בו לפחות אלפיים יהודים, כשהמצבה העתיקה ביותר ששרדה, זו של יעקב הבחור, היא משנת ד'תתל"ו, והאחרונה היא מ-תר"ץ. (בית עלמין חדש הוקם בשנת תרע"א). חלק מהקברים והמצבות נהרסו בתקופת שלטון הנאצים כדי לסלול "דרך קיצור" בתוך בית העלמין, אך ד"ר פרידריך אילרט מארכיון העיר הזהיר מהריסה מוחלטת בתואנה שהימלר התרשם מהערך ההיסטורי בעת ביקורו במקום. לאחר תום המלחמה, ובמהלך שיקום המקום, הוצמדו שרידים של מצבות שבורות לחומת בית העלמין.
בשנת תש"ע החלו חוקרים מאוניברסיטת היידלברג לפענח את הכתובת העתיקות והקשות לקריאה שעל המצבות, בעזרת טכנלוגיית סריקה חדשנית בתלת-ממד,[10] אך רבות מהכתובות מופיעות עדיין בבירור ובעברית מדוברת:
עיני עיני יורדה מים על פטירת אמי מורתי מרת קרינסובה השכימה והעריבה לבית התפילה בכל יום ולא בעצלתיים עשתה חסד וצדקה לכל פורשי ידיים נפטרה ביום ד' כ"ה אדר הראשון הל'ך-לפ'ך תנצבה
מסיבה לא ידועה, המצבות אינן פונות כנהוג לכיוון ירושלים, אלא לכיוון דרום. במקום ניצבים קברים של רבנים, ביניהם המהר"ם מרוטנבורג (נ"ג) ופודה עצמותיו אלכסנדר וימפפן (ס"ז), יעקב בן משה מולין המכונה מהרי"ל (קפ"ז), שלפי צוואתו המפורשת מצבתו היא היחידה שפונה לירושלים, אליהו לואנץ, המכונה בעל שם (שצ"ו), רבי יאיר חיים בכרך, המכונה על שם ספרו חוות יאיר ועוד קברים רבים אליהם נוהגים להגיע מתפללים מכל העולם על מנת להניח אבנים ופתקים עם משאלות ובקשות. מצבה נוספת במקום היא זו שהוקמה לכבוד שנים עשר הזקנים שלפי האגדה ביקשו במהלך מסע הצלב של ד'תתנ"ו הגנה ממועצת העיר, ולאחר שסורבו, רצחו את חברי המועצה, ואז התאבדו יחד בבית הקברות.
מרטין בובר תיאר בשנת תרצ"ג את הליכתו בבית הקברות היהודי העזוב והדומם, תוך מבט על ההרמוניה החזותית של צריחי קתדרלת וורמס המשקיפה מעל:[11]
אני מסתובב להביט בקתדרלה, מלא שמחה. ואז אני עובר לבית קברות היהודי ממול. הוא מורכב מאבנים עקומות, סדוקות, חסרות צורה, ללא כיוון. אני נעמד שם מביט מתחום בית הקברות אל ההרמוניה הנהדרת ובשבילי היה זה כאילו הרמתי את עיני מארץ ישראל לקתדרלה ...עמדתי כאן מחובר אל העפר ובאמצעותו אל אבותיי. זהו הזיכרון מן האירוע עם האלקים המקנן בלבו של כל יהודי. אין בידי שלימות החלל של בית היראה הנוצרי להטותני ממנו. כל מקרי המוות, האפר, השברים, היבבה נטולת הקול צפים ועולים לעיני.
— Theologische Blaetter 12 (1933) 272
מחזור ורמייזא
מחזור ורמייזא הוא מחזור תפילות ופיוטים בן 750 שנה, ששימש את הקהילה היהודית עד מלחמת העולם השנייה. המחזור מכיל שני כרכים, שנכתבו בשנות ל"ב - ם' בידי שני סופרים נפרדים. היקפו המרשים, עושר תכניו, והצורה האמנותית המרהיבה שלו, מעמידים אותו כמסמך בעל ערך רב שמאיר היבטים רבים בחיי הקהילות היהודיות באותם ימים.
המחזור הוסתר מפני הנאצים בתוך הקתדרלה של וורמס על ידי ארכיבאי העיר ד"ר אילרט, והועבר לאחר דיון משפטי שנערך בגרמניה לאחר המלחמה לבית הספרים הלאומי, שם שני הכרכים שמורים וזמינים לעיון גם באתר.[12]
במחזור וורמס מופיע המשפט המתוארך הראשון ביידיש:
גוּט טַק
אִים בְּטַגְֿא
שְ וַיר
דִּיש מַחֲזֹור
אִין בֵּיתֿ הַכְּנֶסֶתֿ
טְרַגְֿא
בעברית: הוא יום טוב יזומן (או יואר) למי שיישא מחזור זה לבית הכנסת.[13]
הקהילה כיום
הקהילה היהודית בוורמס מונה כיום (תש"ע) 140 איש, רובם מהגרים מרוסיה. ניתן לראות את שרידי העבר המפואר ברובע היהודי המשוחזר. בפתחי בניינים עתיקים רבים ברובע היהודי ניתן לראות משקופי אבן, ובהם שקעים למזוזות, עדות לחיים היהודיים שנקטעו באיבם. בסמוך לבית הכנסת נמצאת הכיכר בה נאספו יהודי הקהילה בדרך לשליחתם למחנות ההשמדה.
ברובע היהודי נמצא מוזיאון "בית רש"י", בשטח בו ככל הנראה עמדה בימי קדם הישיבה של רבו של רש"י, יצחק סג"ל, ומוצגות בו תמונות עתיקות המתארות את חיי היהודים במקום.
רחוב היהודים בפפדרסהיים, וורמס. על השלט כתוב אגב משחק מילים בין המילים "סימטה" ו"אורחים": "סימטת היהודים מקדמת בברכה את כל האורחים"
פנים בית הכנסת בוורמס
ראו גם
לקריאה נוספת
- משה הרשלר, מנהגי וורמייזא ומגנצא, דבי רש"י ורבותיו ומנהגי אשכנז של הרוקח : קובץ פסקי דיגים, תשובות וסדר מנהגים ותפלות לכל השנה, יוצא לאור בראשונה מתוך כתב יד עתיק - כ"י הסמינר לרבנים בניו-יורק 560, גנוזות, ב, תשמ"ה, עמ' יא-כח.
- צבי פרידהבר, מקומו של בית המחולות בחייה של קהילת יהודי וורמייזא על-פי ספר המנהגים של יוזפא שמש, מחקרי חג, 10, תשנ"ט, עמ' 115-122.
- הנרי ר' הוטנבך, הגירת יהודי וורמס (וורמאיזה) (חשוון תרצ"ט - תשרי תש"ב) צפיות ותוכניות, ניסיונות ופעולות הצלה בתקופת השואה; הרצאות ודיונים בכינוס הבינלאומי השני של חוקרי השואה, ירושלים, ניסן תשל"ד, (בעריכת ישראל גוטמן), ירושלים: הוצאת יד ושם, תשל"ו, עמ' 218–237.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 שמעון שוורצפוקס, מקומם של מסעי הצלב בדברי ימי ישראל, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- ^ מרווין לוונתאל, תולדות היהודים בגרמניה, הוצאת מסדה.
- ^ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, פרק עשירי: "גזירות תתנ"ו - משבר ומיפנה?", ירושלים: הוצאת מאגנס, תשס"א (סיכום המאמר באתר פקולטה)
- ^ ראה: O. Bocher, Die alte Synagoge zu Worms, Festschrift zur Wiedereinweihung der alten Synagoge zu Worms, Frankfurt 1961, p. 27
- ^ חנה זמר, אלו-הים כבר לא גר שם יותר, הוצאת כנרת, 1995
- ^ עם שריפת בית הכנסת של רש"י, דבר, 28 בדצמבר 1938
- ^ התביעות היהודיות בועידת ברלין, דבר, 31 בינואר 1954
- ^ בית המדרש של רש"י, וורמס, גרמניה, דגם בית התפוצות, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- ^ לפי הפרשנות היהודית מקור השם הוא במנהג להניח עפר ארץ ישראל למראשות הנפטרים. המקומיים גורסים כי השם נובע ממכרה החול שהיה במקום לפני בניית בית העלמין
- ^ ידיעה במגזין שפיגל, 30 ביולי 2010
- ^ הציטוט המלא בגרמנית, באתר alemannia-judaica
- ^ מחזור וורמס, במאגר הספרים הסרוקים של בית הספרים הלאומי
- ^ ח. שמרוק, הברכה המחורזת ביידיש עתיקה במחזור וורמס
