גזרה שווה
בדיון התלמודי ובהלכה, גזרה שווה היא אחת משלש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן לשם פרשנות התורה והסקת הלכות. השיטה משמשת ללימוד הלכה בעניין אחד מעניין אחר, על יסוד מילים זהות או מילים דומות מבחינה סמנטית, כגון בעלות שורש משותף, המצויות בתורה בשני העניינים.
בשונה מהמידות האחרות, בגזרה שווה אין התבססות רק על הסברה וההגיון אלא גם על דמיון מילולי לבדו. לא כל דמיון מילולי נידון כגזרה שווה אלא צריך מסורת כדי ללמוד מהדמיון.
בהשאלה, משמש כיום הביטוי להשוואה כללית בין שני תחומים תוך למידה מהאחד על האחר. יש הטוענים שזוהי גם המשמעות המקורית של הביטוי, ולא הדמיון המילולי.[1]
דוגמאות
לימוד בגזרה שווה, מופיע רבות בתלמודים ובמדרשי ההלכה. כך לדוגמה:
- "מגזרה שוה. כיצד? נאמר בשומר שכר – "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" ונאמר בשומר חנם "אם לא שלח ידו וגו'" מה בשומר שכר שנאמר בו, אם לא שלח ידו, פטר את היורשין, אף בשומר חנם שנאמר בו אם לא שלח ידו, יפטור את היורשין."
- רבי עקיבא בתלמוד לומד באמצעות מידה זו כי המקושש היה צלפחד. בפרשת המקושש כתוב: "וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר" ואצל בנות צלפחד כתוב: "אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר"[2].
רבי מרדכי אליהו רבינוביץ, בספר השו"ת שלו "נר למאור", ליקט רשימה אלפביתית של הגזירות השוות המופיעות במקורות השונים (למעט מקומות שלשון הלימוד שונה ולדעתו זו אינה גזירה שווה מוחלטת).[3] לפי תוספות ישנו מספר קבוע כלשהו של גזירות שוות, שאיננו ידוע לנו אך עבר במסורת בין החכמים.[4]
אופן הלימוד
מסורת
בגזירה שווה ישנו הגיון בסיסי של ניתוח טקסט, שכאשר יש מילה לא מובנת עלינו לחפש במקומות אחרים בטקסט מה ההקשר של המילה. עם זאת, בגזירה שווה יש יותר מכך, שכן הלימוד אינו בהכרח בא להסביר מילה לא מובנת, אלא מילה שמיותרת במשפט הכללי. כמו כן, הלימוד לא תמיד קשור למילה הספציפית ולמשמעותה, אלא יוצר קשר כוללני בין הדינים שמאפשר ללמוד פרטים שלמים (ראו בהמשך). לכן במבט ראשוני מידה זו נראית לימוד שרירותי, לא הגיוני, וחסר מגבלות, מפני שתמיד בשפה טבעית ישנו שימוש באותן מילים ולכן כמעט כל פסוק יכול ללמד למקומות אחרים ולשבש דינים רבים.[5][6] למעשה, ישנה מגבלה בסיסית מאוד המשפיעה באופן מהותי על כל הלימודים במידה זו – אסור לאדם ללמוד גזירה שווה מעצמו אלא רק על פי מה שקיבל במסורת מרבותיו.
מגבלה זו באה לידי ביטוי במושג התלמודי:
אין אדם דן (=לומד) גזירה שוה מעצמו
וכמו שמסביר רש"י שם: ”אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן לְמדהּ מרבו”. עקרון זה נשמר בעקביות בתלמוד, ומחלוקות רבות בדיני תורה מסתיימות באמירה ”לא שמיע ליה”, כלומר שחכם אחד קיבל את הלימוד מרבו במסורת, והחכם השני לא, ומכאן נוצרה מחלוקת מסועפת בדינים רבים.
לפי דברים אלו נראה שהסמכות לדרוש גזירה שווה לא נתונה לחכמים, ועל כן נובע שגזירות אלו ניתנו למשה בסיני, וכמו שממשיך רש"י שם: ”אלא אם כן נתקבלה ובאה מסיני”[7]. כבר הרמב"ן מעיר שיש קושי במסקנה זו, שכן מצינו מחלוקות רבות בתלמוד בלימודים עצמם של גזירות שוות, כגון מאיפה יש ללמוד, או אילו דינים יש ללמוד.[5] לכן מסביר הרמב"ן שהקבלה של הגזרות השוות היא לא קבלה מלאה כפשוטה, כלומר לימוד מילה ספציפית מפסוק ספציפי עם אותה מילה בפסוק ספציפי אחר, והגדרה מדויקת של משמעות הלימוד.[8] לדעת הרמב"ן הקבלה ממשה רבנו היא של מילה בפסוק מסוים, שמהשוואתה למילה כזו במקום אחר (שלא צוין היכן הוא) ניתן ללמוד דין מסוים. על פי תירוץ זה מיושבות הקושיות והמהלכים בכלל התלמוד על לימודי גזרה שווה, כפי שניתן לראות במקומות רבים[9]. בסיום דבריו מסייג הרמב"ן את הכלל שהביא, בכך שאומר "בשמא", כלומר כהשערה, שמלכתחילה היו כל הגזרות השוות למדות למשה מסיני באופן מלא ומפורט, ונשתכחו מעם ישראל בימי האבל על מות משה, כפי שמובא בתלמוד במסכת תמורה.[10]
בספר הליכות עולם מביא את דברי הרמב"ן, ומוסיף דרכים נוספות שבהן לפעמים נמסרו הגזירות השוות:
כל גזרות שוות נמסרו למשה מסיני סתם, ומסרן הכתוב לחכמים איזו גזירה שוה נדון. אלא שלא נמסרו בשוה, פעמים נמסרו המקומות לבד - כלומר פלוני ילמוד מפלוני, נשארו תיבות הגזירה שוה לחכמים לדון איזו הן [כגון ...]. ופעמים נאמרו התיבות סתם - מלה פלונית תלמוד ממלה פלונית, כגון טומאתו טומאתו לגזירה שוה פרק קמא דשבועות, ולא נמסרו המקומות, והחכמים מבקשים מנוח לתיבות אשר ייטב להם לדורשם בהם. זהו העיקר שעליו סובבת כל הגזירה שוה שבגמרא.
— הליכות עולם שער ד', פרק ב', אות ט"ז
כלומר לפעמים נמסר העניין הנדרש בגזירה שווה, אך לא ידועות המילים כלל. לפי הריטב"א אלה אף רוב הדרשות בתלמוד.[11] ישנו גם סוג שלישי, שנאמר שיש גזירה שווה במילים "טומאתו", ולא ברור מה הדינים הנלמדים.
אולם יש דעות באחרונים שגזירה שווה איננה באה במסורת מסיני. היעב"ץ כותב[12] שהאמירה שאין אדם דן גזירה שווה מעצמו נתונה במחלוקת, והדעה המקובלת בתלמוד היא דווקא הדעה שאינה סוברת כך. פירוש קנאת סופרים מסיק שלדעת הרמב"ם אין צורך במסורת מסיני לגזירה שווה, ומחדש שאכן אין אדם פרטי דן גזירה שווה מעצמו, אבל בית הדין הגדול רשאי לדרוש גזירה שווה מעצמו.[13] כראיות לשיטות אלה, ניתן להביא את הגמרא בנידה, שם רבי מאיר דורש גזרה שווה וחכמים חולקים עליו בטענה שאינו יכול לדון אותה מעצמו, משמע שלפי רבי מאיר יכל לדרוש. בנוסף ישנה אמירה מחזקת בירושלמי, שם נכתב: ”ר' יוסה בי רבי בון בשם רבי בא בר ממל אדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו ואין אדם דן גז"ש לבטל תלמודו” (תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים, פרק ו', הלכה א'), כלומר שאדם יכול לדרוש מעצמו כאשר זה סיוע לדברים מוסכמים ששמע, אך לא כדי לסתור דין ששמע או לחזק את דעתו כנגד החולק עליו.
גילוי מילתא
תוספות מסבירים שהסוג הבסיסי וההגיוני של גזירה שווה, כלומר מילה שאיננו מבינים את משמעותה ולכן מחפשים במקומות אחרים שהיא מופיעה כדי להבין, הוא אינו גזירה שווה, ולכן החוקים של הלימוד לא חלים עליו. סוג זה נקרא בפיהם "גזירה שווה של גילוי מילתא".[14] הגמרא בעצמה אומרת על לימוד בדיני קרן שאינו גזרה שווה, אלא "גילוי מילתא בעלמא" ולכן אין בעיה ללמוד מהנביאים.[15]
הריטב"א קרא לסוג זה של גזירה שווה בשם "ילמד סתום מן המפורש",[16] כלומר שבמקום אחד הדין מבורר ובשני לא, ולכן לומדים מהראשון לשני. לפי הליכות עולם, בכל מקום שכתוב "נאמר למעלה ונאמר למטה" אינו גזירה שוה גמורה אלא מסוג זה.[17] לדעתו גם גזירה שווה כפולה, כמו לימוד "פתח מפתח ושער משער"[18], היא מסוג זה ואינה גזירה שווה מוחלטת.
מקומם של הגיון וסברה בלימוד
בעקבות חוסר היכולת ללמוד גזירה שווה מעצמו אלא ממסורת, יש שהבינו שלימוד בגזירה שווה הוא נטול הגיון וסברה. מסיבה זו גם אין להקשות עליו. בניגוד מוחלט למידת קל וחומר שהיא הגיון לוגי בסיסי, ועל כן אדם יכול לדון אותו מעצמו ומצד שני אפשר להקשות עליו ולפרוך אותו, גזירה שווה חסינה מפני אלה, בגלל היותה נטולת סברה, ועל פי השמועה בלבד. לפי דעה זו, המידות שהתורה נדרשת בהן הם מין ספקטרום, כאשר קל וחומר בצד ההגיוני של הספקטרום, וגזירה שווה בצד ה'מסורת' של הספקטרום.[19] בהתאם לכך בניין אב שמהווה אינדוקציה לוגית יהיה עם נטייה כלפי קל וחומר, והיקש שמסתמך רק על סמיכות מקומית בפסוקים ינטה כלפי גזירה שווה.
אמנם לפי השיטה המרכזית לגבי המסורת שלא כל הפרטים הועברו, ברור שישנו צד שבו נמסר שיקול הדעת לחכמים כדי להשלים את הפרטים החסרים, ועל כן ישנה משמעות כלשהי להגיון במהלך הדרישה. יש שסברו ששיקול הדעת של חכמים גדול יותר גם בגזירה שווה, וישנו מקום רב לסברתם, גם מכיוון שיש מחלוקות בדבר שלא ניתן להסבירם אלא על פי סברה, וגם כגישה רעיונית לגבי מעורבתו של השכל האנושי בתורה שבעל-פה.[20]
הדמיון הסמנטי
לשם דרשת גזירה שווה, צריך למצוא צמד מילים דומות בין פרשה אחת לפרשה אחרת. לגבי רמת הדמיון בין המילים, ישנו מדרג מסוים באיכות ההשוואה. כאשר יש אפשרות לדרוש ממילה זהה, ואפשרות אחרת לדרוש ממילה פחות דומה, ישנה עדיפות למילה הזהה, וכך בכל אחת מהדרגות.
- כמה מילים רצופות זהות.[21] בדוגמה שהובאה יש אפילו משפט זהה "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו".
- מילים זהות לחלוטין.[22]
- המילים אינן זהות, אך בעלות אותו שורש.
- בשני מקרים ישנו לימוד בין מילים שאינן מאותו שורש אך בעלות משמעות זהה.[23] המקרה הראשון והמוסכם יותר הוא "זו היא שיבה זו היא ביאה"[24] כלומר ששיבה וביאה הם מונחים שקולים ולכן נלמד משם דין בצרעת. המקרה השני הוא לדעת רבי שמעון בלבד, שדורש משיוויון בין המילים טביחה לשחיטה, שכדי להתחייב בכיסוי הדם או באותו ואת בנו השחיטה צריכה להיות כשרה. רבי מאיר חולק עליו, כיוון שאפשר ללמוד ממקום אחר שבו המילה גם היא משורש ש.ח.ט.[25]
השוואה מלאה
בניגוד ללימודים אחרים, גזירה שווה מאפשרת ללמוד כמה דינים בבת אחת, והיא גם לימוד דו-כיווני, למעשה יוצרת השוואה מלאה בין שני הנלמדים. לימוד נוסף שבו זה מתקיים הוא היקש (שיש הטוענים שהוא סעיף של גזרה שווה). בכלליות דין זה נקרא "אין גזירה שווה למחצה".[26] כדי להותיר דינים שלא יילמדו מהגזירה שווה, נצטרך פסוק מפורש או לימוד אחר.[27]
ישנה מחלוקת בראשונים, האם גם בכיוון השני אין לימוד למחצה. כלומר באופן שבו יש לנו דין מלמד ודין נלמד, האם גם הנלמד מלמד למלמד את כל דיניו. לפי רש"י[28] לא לומדים מהנלמד למלמד, אך ייתכן שרש"י דיבר רק לגבי היקש, ולא לגבי גזירה שווה. לפי רשב"ם[29] ותוספות[30], שדיברו בבירור על גזירה שווה, גם בכיוון ההפוך כל הדינים נלמדים.
באגדה
בתלמוד ובמדרשים מצוי שדורשים גזרה שווה גם בענייני אגדה. המונח גזרה שווה לפעמים נזכר בפירוש. דוגמה: ”רבי ברכיה בשם רבי יוחנן אמר: שמענו בדור המבול שנדונו במים, והסדומים שנדונו באש. ומנין ליתן את האמור כאן להלן ואת האמור להלן כאן? ת"ל: רבה, רבה לגזרה שוה.” (בראשית רבה, פרשה כ"ז, פסקה ג')
ישנו דמיון בין הלכה לאגדה בהקשר של גזרה שווה, אך ישנם גם הבדלים[31].
לימוד מהנביאים
הכלל הבסיסי בתלמוד הוא שלא לומדים בין פסוקי התורה והנביאים או הכתובים, או בתוך הכתובים עצמם. כלל זה נקרא בתלמוד:
דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן (=לא לומדים)
עם זאת, כן מצויים חריגים בהם לומדים מהשוואה מילולית כזאת. בהרבה מקרים לשון הלימוד מוכיחה שאין זו גזירה שווה גמורה, אלא "גילוי מילתא".
דוגמאות ללשונות כאלה:
- "אף על פי שאין ראיה לדבר, זֶכֶר לדבר" – דוגמה: ”"עַל יָדְךָ", זֶה שְׂמֹאל. אַתָּה אוֹמֵר זֶה שְׂמֹאל, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא יָמִין? אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְשַׁעְיָה מח,יג) "אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ, וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו". וְאוֹמֵר: (שׁוֹפְטִים ה,כו) "יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה, וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים". הָא אֵינוֹ יָד בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא שְׂמֹאל.”[32]
- "ואין פלוני אלא אלמוני, שנאמר: ..." – דוגמה: ”"כי יגח", אין נגיחה אלא בקרן שנאמר: "ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם וגו'"”[15]
- "וכן הוא אומר"
- "הררים התלויין בשערה" – דוגמה: דין הקרבת שלמי חגיגה נלמד בגזרה שווה מפסוק בנביא, אולם המשנה מתייחסת לכך כהררים התלוים בשערה
, כלומר הלימוד הוא בדרך רמז בעלמא ולא לימוד גמור[33]
יש אפשרויות נוספות שבהם אפשר ללמוד: למשל כאשר הלימוד הוא באגדה, שבה הסטנדרט נמוך יותר. ישנם גם מקרים בהם מלשון הדרשה נראה שהיא גזירה שווה גמורה שעוסקת בענייני הלכה, למשל ”יליף פרזי פרזי, כתיב הכא (אסתר ט, יט) על כן היהודים הפרזים וכתיב התם (דברים ג, ה) לבד מערי הפרזי הרבה מאד, מה להלן (בדין בתי ערי חומה) מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אף כאן (קריאת מגילה) מוקפת חומה מימות יהושע בן נון” (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ב' עמוד ב'), אך הלכה זו עצמה היא לגבי מצווה מדברי קבלה.
תוקף הלכתי
אמר רבי ינאי לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך שהרי פיגול אחד מגופי תורה ולא לימדו הכתוב אלא מגזירה שוה ... אמר רבי סימאי לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא לימדו הכתוב אלא מג"ש ... אמר אביי לעולם אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהרי בתו מאנוסתו הן הן גופי תורה ולא לימדה הכתוב אלא מג"ש ... אמר רב אשי אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהרי נסקלים הן הן גופי תורה ולא לימדה הכתוב אלא מג"ש
מדברי הגמרא עולה שגופי תורה שלמים, ואף עונשי מוות וכרת, נלמדים בגזירה שווה, ומפה נובע שסמכותה מלאה כדין דאורייתא גמור.
ובכל זאת עלה קושי על כך בדברי הראשונים. הסוגיה המרכזית שבה נידונו הדברים עוסקת בקידושין באמצעות כסף. התלמוד למד דין קידושין בכסף מגזירה שווה: ”דתניא (דברים כד, א) "כי יקח איש אשה וגו'"-- אין קיחה אלא בכסף, וכן הוא אומר (בראשית כג, יג) "נתתי כסף השדה קח ממני".” (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ד' עמוד ב'), ולכן דין זה צריך להיות כדין דאורייתא. אך הגמרא בסוגיית הפקעת קידושין מניחה שפשוט להפקיע קידושי כסף, ולפי הסבר רבותיו של רש"י זה בגלל שקידושין אלו מדרבנן.[34] כך גם פשט דעת הרמב"ם: ”ובאחד משלשה דברים אלו האשה נקנית: בכסף, או בשטר, או בביאה. בביאה ובשטר מהתורה, ובכסף מדברי סופרים.” (משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק א', הלכה ב'). כל הראשונים האחרים חלקו על הסברים אלו.
רבים התחבטו בדברים אלו, כיצד ליישבם עם המקובל. יש שהסבירו שאכן גזירה שווה לדעתם היא מדרבנן, יש שהסבירו שרק הגזירה שווה הספציפית הזאת היא מדרבנן או גילוי מילתא, אך ככלל מדאורייתא.[35] בשיטת הרמב"ם נאמרו הסברים נוספים: שהדין מדאורייתא לגמרי בחומרתו ובדיניו, והמונח "דברי סופרים" מציין רק שמקור הדין הוא לימוד ולא פסוק מפורש[36], שדבריו נאמרו רק כלפי מניין המצוות אך דין זה מדאורייתא לגמרי,[37] או שהרמב"ם חזר בו[38]. הדיון מתרחב לכל המידות שהתורה נדרשת בהן בעקבות דבריו של הרמב"ם בשורש השני של ספר המצוות: "שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות, אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא, הנה ראוי למנותו אחר שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו, הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו... כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים." גם בדברים אלו רבו הדעות.
מופנה
ערך מורחב – מופנה
ישנו תנאי בלמידת גזרה שווה: על המילים שמהם נלמדת הגזרה להיות מיותרות לגמרי – פנויות מכל לימוד אחר וכן שאינן נצרכות לגופן (להבנת הפסוק שלהן כראוי), ואם אכן תנאי זה מתקיים ההלכה נלמדת כאילו כתובה בפסוקים במפורש. לעומת זאת, אם לומדים מאותן מילים לימוד נוסף או שהמילים אינן מיותרות, אמנם אפשר עדיין ללמוד את הלימוד, אבל אם יש קושיה עליו הוא נדחה כליל. בכמה מקומות בש"ס הגמרא מנסה לדחות את הלימוד בטענה שהמילים הדומות לכאורה אינן פנויות והרי ישנה קושיה.
לגבי מקרה שבו באחד מהפסוקים המילה פנויה ובשני אינה פנויה ישנה מחלוקת[39]: לדעת רבי ישמעאל לומדים את הלימוד ולא ניתן להקשות עליו (נחשב כאילו נכתב במפורש בפסוקים) גם כאשר אחת מן המילים איננה מיותרת, ואילו לדעת חכמים למרות שניתן עדיין ללמוד את הלימוד, אפשר להקשות עליו ולדחותו.
דון מינה ואוקי באתרה
- ערך מורחב – דון מינה ואוקי באתרה
דון מינה ואוקי באתרה הוא כלל תלמודי לפיו כאשר נלמד דין מסוים בגזירה שווה מדין אחר, גדרי הדין הנלמד נשארים כפי שהיו לולא הלימוד ולא נלמדים מהדין המלמד, כלומר הדין בכללותו נלמד, אך מתבצעות התאמות בפרטים. התרגום לעברית של המונח הוא "דון ממנה והעמד במקומה". יש שחולקים על כלל זה וסוברים שהכלל הנכון הוא הכלל המנוגד לכלל זה, "דון מינה ומינה", לפיו גם פרטי הדין נלמדים מהדין המלמד.
ראו גם
- אין דנין אפשר משאי אפשר
- דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן
- הערך "גזירה שווה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- אסופת מאמרים בנושא גזרה שווה, באתר אסיף
- אסופת מאמרים בנושא גזירה שווה, באתר אסיף
- גזרה שווה באתר אנציקלופדיה דעת.
- תבנית:המכלול
הערות שוליים
- ^ ירחמיאל ברגמן, גזירה-שווה מהי?, סיני, גיליון ע"א, 1972, באתר "דעת"
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ו עמוד ב'.
- ^ מרדכי אליהו רבינוביץ, שו"ת נר למאור, סימן ס"ו, באתר היברובוקס
- ^ תוספות, מסכת שבת, דף צ"ז עמוד א', ד"ה גזירה
- ^ 5.0 5.1 השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם, שורש ב'
- ^ מקור קושי זה כבר בירושלמי: ”רבי יוסי בר רבי בון אמר בשם ר' אבא בר ממל אם בא אדם לדון אחר גזירה שוה מעצמו עושה את השרץ מטמא באהל ואת המת מטמא בכעדשה” (תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים, פרק ו', הלכה א')
- ^ רש"י, מסכת פסחים, דף ס"ו עמוד א', ד"ה וכי מאחר
- ^ לא נאמר למשה מסיני "תלמדו מלה פלונית שבפסוק פלוני ממלה פלונית שבפסוק פלוני ותשוו דין שניהם לענין פלוני, אין הדבר כן..."
- ^ למשל בתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף פ"ה עמוד א', וכותב הרמב"ן שם: ”...לא היה מקום לשאלות הללו ולתשובות שאמרו בגמרא. וכן יש קושיות הרבה בתלמוד וכיוצא בהן שאומרים: ונילף גזרה שוה ממקום פלוני, ומתרץ מסברא... אלה הורגלו בתלמוד, אין צריך לכתוב מהן מפני רובן.”
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף ט"ז עמוד א'
- ^ חידושי הריטב"א על תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל"ח עמוד א', ד"ה ממאי
- ^ הגהות יעב"ץ, נידה כב
- ^ קנאת סופרים על ספר המצוות לרמב"ם, שורש שני
- ^ תוספות, מסכת קידושין, דף כ' עמוד ב', ד"ה גאולתו
- ^ 15.0 15.1 תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ב' עמוד ב'
- ^ חידושי הריטב"א, חידושי הריטב"א, מסכת ראש השנה, דף ב' עמוד ב', ד"ה הא
- ^ הליכות עולם שער ד', פרק ב', אות י"ח
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף מ"ה עמוד ב'
- ^ יעקב איתם, לענין הסברא במידות שהתורה נדרשת בהן, גלת, כרך ה', תשנ"ז, באתר אסיף
- ^ הרב שמואל אריאל, בעניין מעורבותו של האדם בדרשות, גלת, כרך ו', תשנ"ט, עמודים 45, 53-61, באתר אסיף; וראו גם את מאמר התגובה: יעקב איתם, מעורבותו של האדם בדרשות, גלת, כרך ח', תש"ס, החל מעמוד 145, באתר אסיף
- ^ "דנין שנה שיש עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים, ואין דנין שנה שיש עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים" (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ז' עמוד א'), כלומר עדיף ללמוד את הצירוף "חדשי השנה" מצירוף זהה, ולא מהמילה "שנה" לבדה.
- ^ "דנין צוה מצוה ואין דנין צותו מצוה", תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ב' עמוד ב'
- ^ גם כאן נראה שיש עדיפות לסוג הקודם על פני לימוד זה, "דנין יצירה מיצירה ואין דנין בריאה מיצירה" (תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף כ"ב עמוד ב'), אם כי הגמרא מקשה על זה ולא ברור מה המסקנה.
- ^ מופיע בכמה מקומות בתלמוד, למשל תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף כ"ב עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף פ"ה עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף מ"ח עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף י"ד עמוד ב'
- ^ רש"י, מסכת כריתות, דף כ"ב עמוד ב', ד"ה ורבי עקיבא
- ^ רשב"ם, מסכת בבא בתרא, דף ק"כ עמוד ב', ד"ה האי
- ^ תוספות, מסכת קידושין, דף ל"ו עמוד א', ד"ה תפילין
- ^ ראו: יונה פרנקל, דרכי האגדה והמדרש, עמודים 491-487,179.
- ^ מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא, פרשה י"ז
- ^ מסכת חגיגה, דף י' עמוד ב', ד"ה דברי תורה מקבלה לא ילפינן
- ^ בכמה מקומות רש"י מביא את דעתם, למשל: רש"י, מסכת גיטין, דף ל"ג עמוד א', ד"ה בעילת
- ^ הרב יעקב מדן, הפקעת קידושין, עלון שבות, גליון 172, עמודים 73-84, באתר אסיף
- ^ למשל כסף משנה: "דבר הנלמד בג"ש דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה ולא קרי להו דרבנן אלא לומר שאלמלא שהם קבלוהו כן מסיני לא היינו מפרשים אותו כך"
- ^ שו"ת הרשב"ץ, חלק א, א
- ^ הרמ"ך, ורבי אברהם בן הרמב"ם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף כ"ב עמוד ב'
