קרן (אב נזיקין)

שור בעל קרניים

קֶרֶן בדיני נזיקין בהלכה, היא אחד מאבות הנזיקין, השייך לקטגוריות נזקי ממון ונזקי בהמה. נזקי קרן הם נזקים שנעשו על ידי בעל חיים בעודו נוהג בתוקפנות לא אופיינית, והאב-טיפוס לנזקים אלו הוא המקרה של שור שהרג שור אחר בנגיחה. זאת לעומת נזקי בהמה אחרים הנגרמים על ידי התנהגות שגרתית של בעלי חיים, כגון נזק על ידי אכילה או נזק אגב הליכה, ונכללים באבות הנזיקין שן ורגל.

על פי ההלכה, המתבססת על החוק המקראי בפרשת משפטים, נקבע גובה הפיצוי שחייב בעליו של החיה המזיקה לשלם, כערך הנמוך מבין שני תעריפים: א. חצי משווי הנזק שנעשה; ב. השווי הכולל של החיה שנגחה. התעריף הייחודי הזה נאמר רק לגבי נזקי קרן של 'שור תם', כלומר שור שאינו מוכר וידוע כנגחן. לעומת זאת, שור המועד, אשר נגח כבר שלוש פעמים קודם לכן, כאשר הוא נוגח פעם נוספת – בעליו מתחייבים לשלם פיצוי מלא על הנזק שהוא גרם.

כיום, בתי הדין אינם נחשבים כמוסמכים לחייב בנזקי קרן, כיון שבטלה הסמיכה, אך בכל זאת הם יכולים לפי ההלכה לנדות את החייב עד שיפצה את הניזק. ככל נזקי בהמה, נזקי הקרן שכיחים בחברה חקלאית המגדלת בעלי חיים, אך אינם שכיחים כמעט בחברה עירונית־מודרנית.

הדין ומקורו

דין נזקי קרן מפורש במקרא בפרשת משפטים (שמות כא, לה-לו):

וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת – וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ, וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן.

אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו – שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר, וְהַמֵּת יִהְיֶה לּו.

פשט הכתובים מתייחס למקרה שבו שני השוורים היו שווים זה לזה בערכם, ולכן בשור תם חוצים שני הבעלים ביניהם את השוורים, ונמצא שבעל השור המת קיבל פיצוי של חצי משווי הנזק. מכיוון שהכתוב נקט בדרך ייחודית זו של תשלום הנזק על ידי חציית שני השוורים, לא ברור מתוכו כיצד יש ליישם זאת במקרים אחרים שבהם השור המזיק לא שווה בערכו לשור שניזוק.

פירוש חז"ל

הפירוש של חז"ל להלכה זו היא שאין ליישם את הדין באופן מילולי ולחלק את השוורים בין הבעלים, אלא יש ללמוד ממנו את שני העקרונות שבבסיס החישוב של גובה תשלומי הפיצויים:

1. הפיצוי יהיה תשלום של 'חצי נזק'.
2. התשלום יהיה 'מגופו' של השור שנגח – כלומר, הפיצוי לא יעלה על שווי השור שהזיק.

בלשון חז"ל נקראים תשלומי שור תם: "משלם חצי נזק מגופו", ואילו תשלומי שור מועד שהם פיצוי מלא נקראים "משלם נזק שלם מן העלייה".

חז"ל התמודדו עם הבעייתיות שבהוצאת הכתוב ממובנו הפשוט, והביאו ראיה לכך שלא ייתכן שכוונת התורה הייתה לחצות את השוורים גם כאשר הם אינם שווים זה לזה. הראיה היא מכך שאם יצטרכו ליישם את דברי הכתוב באופן מילולי, אז יכול לצאת מקרה שבו הפער בשווי בין השוורים יביא לכך שהניזק יפוצה ביותר משווי הנזק. יתירה מזאת, יכול להיווצר מצב אבסורדי לחלוטין, במקרה שהשור המזיק שווה פחות מנבלת השור שנהרג, שבעלי השור המזיק ירוויח מחלוקת השוורים.

שור המועד

בתורה נאמר ש'שור המועד', כלומר שור המוכר כנגחן, שנגח – בעליו צריך לשלם 'נזק שלם', אך לא מפורט במקרא איזה שור נידון כנגחן. חז"ל דרשו מן הביטוי "אם שור נגח הוא מתמול שלשום" שהשור מקבל סטטוס של מועד אחרי שנוגח שלוש פעמים על פני שלושה ימים. בנוסף, כדי שהשור יהפוך למועד, ההלכה מצריכה שיבואו עדים ויעידו בבית דין על כל אחת משלוש הנגיחות.

הגדרות עקרוניות

קנס או ממון

הייחודיות של תשלומי 'חצי נזק' גררה מחלוקת בין האמוראים במהות הדין. לדעת רב פפא זהו פיצוי ממוני רגיל, ואילו לדעת רב הונא בריה דרב יהושע זה נחשב לתשלומי קנס. על תשלומי קנסות במשפט העברי חלים סייגים משמעותיים, ובהם: צורך בבית דין סמוך כדי לחייב בקנס וחסינות מהרשעה עצמית. התלמוד מבאר שביסוד המחלוקת הזו עומדת מחלוקת בסיסית יותר בנוגע לאחריותו של אדם להשגיח על שור שלא ידוע עדיין כנגחן. לדעת רב פפא זהו פיצוי ממוני רגיל, היות שעל פי שורת הדין היה ראוי שיתחייב בתשלום נזק מלא מכיוון שלא השגיח על השור, אלא שחסה התורה עליו והפחיתה את גובה הפיצוי. לעומת זאת, לדעת רב הונא בריה דרב יהושע שורת הדין היא שיהיה פטור לחלוטין, ובכל זאת קנסה אותו התורה, כדי להביא לכך שאנשים ישגיחו על השוורים שלהם.

להלכה נפסק כפי הדעה שתשלומי חצי נזק הם קנס, ולכן בפועל בזמן הזה שפסקה מסורת הסמיכה, בתי הדין אינם יכולים לחייב את התשלום. מאידך, אם הלך הניזק וחטף בעצמו את הפיצוי המגיע לו מיד בעל השור, בית הדין לא יתערב בעניין. עם זאת, הגאונים הנהיגו באופן כללי שבדינים כאלו בהם אין לבתי הדין סמכות לחייב, במקום זאת בית הדין מנדה את החייב עד שיפייס את בעל דינו.

האב ותולדותיו

התורה מתייחסת למקרה ספציפי של שור שנגח, אך חז"ל הרחיבו את הדין לכל בעל חיים שפעל באופן תוקפני. בלשון חז"ל קרן נקרא 'אב נזיקין', וסוגי התקיפות האחרות נקראות 'תולדות': דחיפה, נשיכה, רביצה, ובעיטה. לעומת זאת, נזק שבעל חיים גורם בהתנהלות טבעית שגרתית – לא נחשב לתולדה של קרן, אלא לתולדה של האבות שן ורגל, ובעליו מתחייב בנזק שלם.

לא רק התנהגות תוקפנית נכללת בקרן, אלא כל התנהגות שנחשבת כ'משונה' ולא אופיינית לבעל החיים. דוגמאות שהובאו לכך בתלמוד הם: בהמה שאכלה בגדים או כלים, כלב שאכל כבש גדול או חתול שאכל תרנגול גדול, וכן בהמה שהטילה גללים בתוך עיסת בצק. בדוגמאות אחרות התלמוד נשאר בספק האם להגדירם כקרן: בהמה שהזיקה על ידי כשכוש חריג בזנבה, או על ידי נענוע איבריה המוצנעים.

לעומת זאת, תקיפה שנעשית על ידי בעלי חיים טורפים, כגון זאב, אריה, דוב, נמר, ברדלס ונחש, אינה נחשבת לתולדה של קרן, מכיוון שזו היא התנהגותם הטבעית, ובעליהם יתחייבו בנזק שלם. כאשר מדובר בטורפים מאולפים, דעת רבי אליעזר היא שדינם כבעלי חיים שאינם טורפים, אך דעה זו לא התקבלה להלכה.

פרטי הדין

מקום הנזק

בהלכות נזקי ממון נודעת משמעות למקום שבו נעשה הנזק - אם הנזק נעשה בשטחו הפרטי של הניזק, או ברשות הרבים. בנזקי שן ורגל, ההלכה אינה מחייבת בפיצויים עבור נזק שנעשה ברשות הרבים. לעומת זאת, בנזקי קרן, שבהם הבהמה נחשבת כמי שהזיקה באופן מכוון, ההלכה מחייבת גם על נזקים שנעשו ברשות הרבים. נמצא על פי זה, שמתקבל חוסר סימטריה מסוים בהשוואה בין דיני קרן לבין דיני שן ורגל, כך שלא ברור האם קרן חמורה יותר משן ורגל או קלה יותר:

	שן ורגל	קרן תמה
רשות הרבים	פטור	חצי נזק
שטח פרטי	נזק שלם	חצי נזק

על נקודה זו עמד התנא רבי טרפון, והוא נקט בעמדה אחרת, לפיה נזקי קרן שנעשו בשטח פרטי מחייבים בנזק שלם כמו שן ורגל. המחלוקת בעניין זה מוצגת במשנה ובתלמוד כדיאלוג בין רבי טרפון לחכמים בעניין העקרון הדרשתי-הלוגי קל וחומר. טענתו של רבי טרפון לא התקבלה להלכה, משום שבמקרה זה הקל וחומר מוגבל על ידי הכלל המסייג דיו לבא מן הדין להיות כנידון.

כל המשנה ובא אחר ושינה

היות שחיוב קרן נובע מההתנהגות המשונה של בעל החיים, נידונו בתלמוד מקרים שבהם הנזק נגרם באשמה של התנהגויות משונות נוספות של המעורבים השונים. הכלל שנוסח בתלמוד בנושא זה הוא: "כל המשנה ובא אחר ושינה בו – פטור", כלומר, אם הנזק נגרם באשמת התנהגות משונה מצד הניזק, בעל הבהמה המזיקה פטור אפילו אם התנהגות בהמתו גם היא הייתה משונה. הובאו לכך כמה דוגמאות בתלמוד, אך בפרטי הדוגמאות ישנן מחלוקות בין האמוראים:

• בהמה שרבצה באמצע רשות הרבים, ובאה בהמה אחרת ודרכה עליה או בעטה בה – לדעת האמורא ריש לקיש פטור בעל הבהמה הבועטת מלשלם. אך לדעת האמורא רבא, רביצה ברשות הרבים היא הצדקה רק לדריכה ולא לבעיטה.
• שור שהתגרו בו עד שנגח, או כלב ששיסו אותו לנשוך – לדעת רבי זירא פטור בעליו מלשלם. אמנם לדעת רבא, זאת רק במקרה שהאדם המתגרה או המשסה הוא אותו שניזוק, ואילו במקרה שהניזוק הוא גורם שלישי – לא ברור האם גם אז מתקיים הכלל "כל המשנה ובא אחר ושינה פטור".
• אדם שהניח כלים או בגדים ברשות הרבים, ובאה בהמה ואכלה אותם – לדעת האמוראים ריש לקיש ורב, פטור בעל הבהמה מלשלם אף על פי שבהמה האוכלת כלים ובגדים זה דבר משונה, מכיוון שגם הנחת כלים או בגדים ברשות הרבים זה דבר משונה. אך לדעת האמוראים רבי יוחנן ושמואל, חייב בעל הבהמה לשלם, והתלמוד מבאר שזאת משום שלפעמים אנשים מניחים משא של כלים או בגדים ברשות הרבים כדי לנוח, והדבר אינו משונה כל כך.

לקריאה נוספת

• משנה, מסכת בבא קמא, פרק א ופרק ב
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות נזקי ממון, פרק א, פרק ב ופרק ג
• רבי יוסף קארו, שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שפט

קישורים חיצוניים

• פרופ' אדמיאל קוסמן, שור מועד ושור תם, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• הרב יאיר קאהן, הגדרת קרן, באתר בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון
• הרב משה טרגין, חצי נזק וגביית קנס, באתר בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון

הערות שוליים

תרי"ג מצוות (ע"פ ספר החינוך)

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.