דמוגרפיה של ממלכת ירושלים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ממלכת ירושלים הייתה מדינת הצלבנים שהוקמה בארץ ישראל בשנת 1099 כתוצאה מהכיבוש הצלבני של ארץ ישראל במסע הצלב הראשון, ונכבשה בשנת 1187. אוכלוסיית הממלכה מנתה כ-300,000-350,000 נפש והתחלקה לשני חלקים עיקריים: פרנקים והלא פרנקים. הפרנקים הם הכובשים הצלבנים, והם נהנו משורה של זכויות יתר. הלא פרנקים סבלו מאפליה וניידותם החברתית הייתה מוגבלת אפילו בסטנדרטים של ימי הביניים. בפרט, משרות המנהל היו סגורות בפניהם.

פרנקים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרנקים (מסעות הצלב)

פרנקים מלשון "פרנג' " ("צרפתי" בערבית) הם הכינוי בפי המוסלמים לתיאור הכובשים הצלבנים. ראשיתה של האוכלוסייה הפרנקית בארץ ישראל הוא במסע הצלב הראשון, אך מתוך עשרות אלפי משתתפיו רק קומץ צלבנים נותרו בארץ ישראל. המקורות מוסרים שהצבא הצלבני המגויס שנותר בארץ ישראל כלל כמה מאות אבירים וכמה אלפי רגלים בלבד. מטרת הצלבנים הייתה גירוש המוסלמים מארץ הקודש ו"שחרור" כנסיית הקבר. משהסתיימה המלחמה, רוב הצלבנים חזרו לאירופה. עם הזמן, גדלה האוכלוסייה הפרנקית והגיעה ל-100–120 אלף כשהיא מהווה כשליש מתושבי הארץ.

החברה הצלבנית הייתה בנויה על פי הדגם הפאודלי של אירופה. בראש הפירמידה עמד המלך והאצולה, מתחתיה האבירים הזוטרים ובתחתיתה פשוטי העם.

על אף שככלל אוכלוסייה זאת שמרה על תרבות אירופאית, במשך הדורות בארץ היא גם ניכסה לעצמה מנהגים מהתרבות המקומית ויחסה כלפי יתר תושבי הארץ, לרבות המוסלמים, היה הרבה פחות עוין מאשר זה של המהגרים החדשים ילידי אירופה, ואף לא נדיר היה למצוא קישרי ידידות בינם לאוכלוסיות הילידות, דבר שלא פעם עורר עליהם ביקורת מקרב ילידי אירופה שבזו והתנשאו מעליהם.

יהודים

האוכלוסייה היהודית של הממלכה

מסכת הכיבושים ותהליך התבססות שלטונם של הצלבנים אנשי אירופה בארץ, פגעו אנושות ברצף החיים והמסורות של הקהילות המקומיות, במיוחד בעשור הראשון. מרקמי היישוב היהודי והשומרוני בתרבות, בכלכלה ובממשל העצמי, נהרסו על ידי הכובשים. רוב תושבי הערים נרצחו ומיעוטם נתפסו לעבדות, שהייתה אמצעי מקובל למימון מסעי מלחמה. גם לאחר הכיבוש נאסרה ישיבת יהודים ומוסלמים בירושלים. והעיר כולה, בין החומות, הפכה לאזור נוצרי בלבד. ובשכונת היהודים בצפון-מזרח העיר יושבו תושבי עבר הירדן סורים-נוצרים. אולם אחר העשור הראשון, הורשו להתגורר בה מספר אמנים יהודים, שמלאכתם הייתה צביעת בדים, אשר הוענקה להם רשות מגורים ומונופולין מאת המלך הצלבני המקומי. קהילות יהודיות גדולות נותרו במרחב הגליל; בכפרים: ביריה, גוש חלב, דלתון, נברתא, עמוקה, ברעם, מירון, עין זיתים, אלעלויה ועלמה. וכן, בערים: צור, עכו, צפת, טבריה, שבה התגוררה משפחת רבי נהוראי שהתייחסה אל רבי יהודה הנשיא, ואשקלון, שרובן נכנעו לצלבנים בתקופת מסעות הכיבוש, הגם שחלקן נהרסו ונשדדו.[1]

החברה היהודית התדלדלה מאוד בעקבות הכיבוש הצלבני; ובשל כך הסתיימה תקפותו בחיי היומיום של התלמוד הירושלמי; המתיישבים היהודים שבאו אחר כך, הביאו עמהם את התלמוד הבבלי.[2] ההיסטוריון בנימין זאב קדר תיאר את יציאתה האחרונה של ההנהגה התורנית מהארץ: "הישיבה הארצישראלית", והגאון אביתר שעמד בראשה, נמצאו בשעת בואם של הצלבנים ארצה בעיר צור. אביתר נפטר בשנת 1109, ואז עברה הישיבה לחדרך שליד דמשק, ואחר כך לדמשק עצמה, ושוב לא חזרה לארץ-ישראל ... ושוב לא יכולה הייתה לשמש מוסד עליון" ליהודי הארץ.[3] בנוסף, גרמו מסעי הצלב בקהילות באירופה ובארץ ישראל, והנסיבות הקשות בעקבותיהם, שכללו את הרס המרקם החברתי, התפוררות המשפחה והיעדרותם התכופה והיעלמותם של רבים, לשינויים בהלכה; ועיקרם, התקנת סדרת תקנות חדשות ומגבילות בענייני היחסים בתוך המשפחה היהודית: למשל, צמצום זכויות הירושה של הבעל, איסור עיגון האישה הנשואה, ואיסור ערעור על תוקף גט לאחר נתינתו; וכן תקנות מחמירות נוספות בענייני היחסים בין יהודים לגויים: למשל, איסור התדיינות "לפני ערכאות של נכרים", שנחשבה למלשינות.[4]

מאידך גיסא, במקביל להרס ולחורבן שהטילה בארץ, תרמה הנוכחות האירופית לשיפור והגברת התחבורה אליה, ובכלל זה, לתגבור קווי האוניות לנמלי הארץ, מצפון עד דרום, ובמיוחד נמל יפו. עקב כך, התגברה תנועת עלייה לרגל וחקירת הארץ על ידי אירופאים, ובכלל זה של יהודים, במאה ה-12. מפורסמת עלייתו של המשורר והפילוסוף רבי יהודה הלוי שיצא לדרכו מספרד בשנת 1140 אל ארץ ישראל, אם כי יש הסוברים שנפטר כבר במצרים; בפיוטיו תיאר את געגועיו בהיותו בספרד בשלטון הערבים, אל ארץ ישראל הנתונה בשלטון "הפרנקים"; הידועים בהם "צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי" ו"מִכֶּבֶל עֲרָב" שהוכנסו לסדר הקינות הנאמר בתשעה באב:[5]

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.

מגרמניה הגיע במחצית השנייה של המאה ה-12, הנוסע יעקב בן נתנאל הכהן;[6] רבי משה בן מימון, הרמב"ם, סייר בארץ בשנת 1165; ככל הידוע, בערים עכו, ירושלים וחברון, ומשם חזר למצרים מקום מושבו.

בשנת 1170, בא לסייר בארץ הנוסע בנימין מטודלה, מספרד. הוא תיאר את נופי הארץ, את אוכלוסייתה וכלכלתה, ומסר סקירות על חיי הקהילות היהודיות, ובמיוחד בירושלים: "היא עיר קטנה ובצורה תחת שלש חומות ואנשים בה הרבה. וקוראים להם הישמעאלים:[7] יעקוביין[8] וארמים,[9] ויוונים וגורגים,[10] ופרנקוש,[11] ומכל לשונות הגויים, ויש שם בית הצביעות (צבעים) שקונין אותו (בזיכיון מהשלטונות) היהודים בכל שנה מן המלך, שלא יעשה שום אדם צביעה בירושלים כי אם היהודים לבדם, והם כמו מאתיים,[12] יהודים דרים תחת מגדל דוד בפאת המדינה (העיר). ... ויש בירושלים ארבעה שערים: שער אברם,[13] ושער דוד,[14] ושער ציון,[15] ושער ג'ושפט,[16] הוא שער יהושפט לפני בית המקדש, שהיה בימי קדם".[17]

הנוסע פתחיה מרגנסבורג שהיה תלמידו של רבינו תם, סייר בארץ בשנת 1180; הוא תיאר יישוב יהודי מועט ומדוכדך, שבו כשלוש מאות משפחות.[18] הנוסעים הזכירו בכתביהם "חסידים" או "פרושים" בין העולים והתושבים היהודים בארץ באותן שנים; כנראה, מתנועת חסידות אשכנז אשר פרחה באותה תקופה והעלתה על נס אמונה דתית עמוקה, סגפנות ולמדנות; מנהיגה היה רבי יהודה החסיד מחבר ספר חסידים.[19]

יהודים, שומרונים וקראים בארץ ישראל,1170[20]
יישוב אומדן
עכו 200 משפחות יהודים
טבריה 50
עלמה 50
קיסריה 200 יהודים ו-200 שומרונים
שכם 1,000 שומרונים
יפו 1
לוד 1
רמלה 300
ירושלים 4[21]
בית לחם 2
בית-גוברין 3
בית נובה 2
זרעין 1
אשקלון 200 יהודים, 40 קראים, 300 שומרונים

ירושלים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירושלים בתקופה הצלבנית

משנת 1187, בעקבות צלאח א-דין והשלטון האיובי המצרי בארץ ישראל, התאפשר למוסלמים וליהודים לחזור ולהתגורר בירושלים. לצידם של יהודי הארץ עמדה השפעתה של הקהילה היהודית בקהיר, שבראשה עמד הנגיד "ראש היהודים". המתיישבים היהודים החדשים בעיר באו מקהילות ישראל בתפוצות מערב אירופה, צפון אפריקה ומתימן. קהילה מתגבשת זו הוכחדה כאשר האיובים הרסו את העיר בשנת 1219. הצלבנים חזרו וכבשו את ירושלים בשנת 1229 ובהתאמה נאסרו בה מגורי יהודים; וכאשר נלקחה העיר על ידי המוסלמים בשנת 1244 האיסור בוטל. אך חילופי השלטון התכופים וכניסת הצבאות, וההרס הרב לאדם ולרכוש בעקבותיהם, דלדלו את העיר ירושלים, שנותרה ללא מרקם תושבים או קהילות, וללא חיי תרבות וכלכלה שנים רבות.

בערך משנת 1210, החלה תנועת עליה לרגל לארץ של נוסעים ותלמידי חכמים. רוב העולים נסעו דרך מצרים, ומיעוטם נסעו הישר לנמל עכו. חבורות העולים באו ממגוון תפוצות ישראל: מארצות אסיה, ספרד, צפון אפריקה ואשכנז. ראש הגולה רבי דוד בן זכאי ממוסול ביקר בארץ בשנים 1210-1209.[22] חבורת עולים שכללה ראשי ישיבות מבתי המדרש של בעלי התוספות בצרפת, עלתה לארץ עם בני משפחותיהם ותלמידיהם. כנראה, הראשון בהם, היה רבי שמשון משאנץ, ועד רבי יהונתן הכהן מלוניל. הנוסע רבי שמואל ב"ר שמשון, תיאר באגרת מפורטת את סדר מסעותיו בארץ בשנת 1211:[23]

"באנו אל ירושלים ממערבה של עיר וראינוה וקרענו בגדינו כראוי לנו. ונתגוללו רחמינו עלינו ובכינו בכייה גדולה ... ונכנסנו בשער עד לפני מגדל דוד ונבא להשתטח עד לפני העזרה ... והלכנו משם להר הזיתים, ... ומשם הלכנו לחברון, וקודם בואנו לחברון הגענו לקבר רחל אמנו."

חבורת העולים לרגל אשר רבי שמואל נמנה עליה, המשיכה וסיירה ממערב לירושלים, ואחר כך, הצפינה אל בקעת הירדן, בקרה בבית שאן וטבריה; ומשם אל הגליל, אל היישובים: צפת, ברעם, גוש חלב, מירון ועלמה, והגיעה עד לדן ודמשק. שנים ספורות אחריהם, ביקר בארץ ובירושלים המשורר יהודה אלחריזי, ותיאר את פתיחת העיר ליהודים על ידי השליטים המוסלמים:[24] "מיום לכדוה ישמעאלים שכנוה ישראלים"

גל עליה מצרפת, כלל את רבי יחיאל מפריז, מייסד "האקדמיה התלמודית" בעיר, אשר עלה עם משפחתו וקבוצה גדולה של תלמידיו בשנת 1258, לאחר שריפת התלמוד ובעקבות משפט פריז, רבי יחיאל ייסד אף ישיבה בעכו שנקראה "מדרש הגדול דפאריש", אשר מומנה על ידי נדיבים באירופה. הוא ראה בתקופתו ימות המשיח והאמין שיזכה לראות את בית המקדש נבנה בימיו; הנוסע אשתורי הפרחי הביא בספרו כפתור ופרח שראה אור בראשית המאה ה-14, שמועה לפיה "רבינו חננאל דפרי"ש ז"ל אמר לבוא לירושלים והוא בשנת שבע-עשרה לאלף השישי ושיקריב קרבנות בזמן הזה".[25]

רבי משה בן-נחמן, הרמב"ן, פייטן, פרשן המקרא ופוסק הלכה, ממנהגם של יהודי ספרד; יצא לארץ ישראל לאחר ויכוח דתי בברצלונה. רמב"ן החשיב את מצוות יישוב ארץ ישראל, כמצוות עשה, ובכלל זה כיבוש הארץ, לדבריו: "נצטווינו לרשת הארץ, אשר נתן לנו ה', ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה".[26] תחילה התגורר בעכו, ואחר בירושלים אליה נכנס ביום ט' באלול ה'כ"ז 1267; בארץ ישראל השלים את פירושו על התורה ובה נקבר (1270).[27] מהארץ כתב רמב"ן את אגרותיו בסגנון שירי אל משפחתו שנותרה בספרד; הן הופצו לימים בקהילות היהודים והשפיעו על גלי הגירה נוספים לארץ. באגרות הוא תיאר רגשות התפעמות ואבלות בהגיעו אל העיר:[28]

"ביום תשיעי לירח אלול שנת חמשת אלפים ועשרים ושבע (1267) / באתי בעיר החרבה / ושוממה מבלי בניה, והיא יושבת וראשה חפוי, / וקראתי עליה כראוי: / ציון מדבר היתה ירושלים שממה. ואצל העיר כנגד הפתח / קרעתי עליה טפח.[29] / ובבואי כנגד הבית הגדול והקדוש, קראתי בבכיה רבה: / בית קדשנו ותפארתנו, / אשר הללוך אבותינו, / היה לשרפת אש, וכל מחמדנו / היה לחרבה. וקרעתי קריעה שנייה."

הוא סקר בצער עמוק את מצבה של ירושלים, כפי שנשקף לנגד עיניו:

"ומה אגיד לכם בעניין הארץ כי רבה העזובה וגדל השממון, וכללו של דבר כל המקודש מחברו חרב יותר מחבירו,[30] ירושלים יותר חרבה מן הכל וארץ יהודה יותר מן הגליל, ועם כל חרבנה היא טובה מאוד, ויושביה קרוב לאלפים ונוצרים בתוכם כשלוש מאות, פליטים מחרב השולטן, ואין (הרבה) ישראל (יהודים) בתוכה, כי מעת באו התתרים (המונגולים) ברחו משם, ומהם שנהרגו בחרבם, רק שני אחים צבעים קונים הצביעה (זיכיון לעיסוק בצביעה) מן המושל, ואליהם יאספו עד מנין מתפללים בביתם בשבתות.[31] רמב"ן לא נח על שמריו, ועודד את הקהילה הזעירה להקים בית כנסת:[32]

"והנה זרזנו אותם ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה ולקחנו אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחרבות זוכה, והתנדבנו לתיקון הבית, וכבר התחילו ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו מירושלים והבריחום שם ... והנה יציבו בית הכנסת ושם יתפללו."

בית הכנסת הוקם בחורבה נטושה בסמוך אל הרובע היהודי.[33]

האוכלוסייה היהודית של עכו

דף מן הגניזה ובו כתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם, מן המאה ה-13

בעיר עכו, בירת ממלכת הצלבנים בתקופה השנייה, נבנתה קהילה יהודית גדולה שמנתה בשיאה כארבעים אלף נפש. השפעתה של קהילת עכו הייתה רבה על העולם היהודי; כך למשל, כתב רבי שלמה בן אדרת (הרשב"א), איש המאה ה-13, בספר התשובות: "מנהג מכל חכמי ארץ ישראל וכל חכמי בבל, השואלים שאלה, לא יחתום בה שום אדם, וכך אומרים: יורונו חכמי עכו משאלת כך וכך".[34] בקהילת עכו חברו יחדו נציגים משלושה מרכזי תרבות יהודית באותה תקופה: היהדות הארצישראלית וסביבתה באזור המזרח התיכון, יהדות חצי האי האיברי ויהדות אשכנז במרכז אירופה; היסטוריונים סוברים, כי המפגש ביניהם הניב תוצאות ברוכות רבות בספרות העברית בימי הביניים. ההיסטוריון אלחנן ריינר כתב על כך: "בעכו התוודעו חכמי אשכנז וספרד לראשונה אל יהודי המזרח ולמדו להכיר את תרבותם וספרותם ואת הדמויות הרוחניות המדריכות אותם. חשיבות רבה במיוחד הייתה לפגישתם עם אברהם הנגיד, בנו של הרמב"ם".[35] אשר התמנה לתפקידו כנגיד הקהילה היהודית במצרים בשנת 1205.

אולם בשנת 1286 התלקח בקהילה היהודית בארץ ישראל ובמצרים פולמוס עז על משנת הרמב"ם; רבי דוד נכדו התגורר אז בעכו, והתפלמס עם המבקשים להחרימם ומניעת הפצתם, ובראשם רבי שמואל קטן, חכם שבא מצרפת; לאחר דין ודברים, הודיעו מנהיגי הקהילות במרחב הארצישראלי, הנשיאים ממשפחת ראשי הגולה, והנגידים במצרים, על תמיכתם במשנת הרמב"ם, ובכך הטביעו את חותמם על מקומה ביהדות בהמשך הדורות. שנים ספורות לאחר מכן, נחרבה הקהילה היהודית התוססת, כאשר העיר עכו נהרסה ותושביה הומתו או נשבו ונמכרו לעבדות על ידי הכובשים הממלוכים; הממלוכים הטילו על העיר מצור ב-5 באפריל 1291, והעיר נפלה בידיהם ב-28 במאי 1291.

נוצרים לא קתולים

מלבד הכובשים הקתולים, ישבו בארץ הרבה נוצרים שרובם השתייכו לכנסייה האורתודוקסית. נוצרים אלה היו תושבים ותיקים בארץ ישראל ושורשיהם נעוצים בתקופה הביזנטית. הנוצרים האלה נהנו מכמה זכויות יתר יחסית לאוכלוסייה המוסלמית והיהודית של הממלכה, אך נמנעה מהם הגישה לרובד העליון של החברה, והם נחשבו לנחותים יחסית לפרנקים.

הפרנקים לא הצליחו לשלב בצורה טובה אוכלוסייה זאת, בשונה ממדינות צלבניות אחרות כגון אדסה וטריפולי שם התקיים שיתוף פעולה אדוק עם הארמנים והמארונים (בהתאמה) שמונו על ידי השליטים הפרנקים למשרות בכירות בשלטון ובמקרה של הראשונים אף לחמו בצבאותיהם. לעומתן שיתוף הפעולה בין הפרנקים לנוצרים המקומיים בארץ הקודש התבסס על אינטרסים קרים, והסתכם בעיקר בהגנה של הראשונים על אדמותיהם החקלאיות של האחרונים מפשיטות, ובתמורה האחרונים סיפקו לראשונים מזון; וכן בעידוד התיישבותם של הנוצרים המזרחיים בערים הגדולות, ברבעים נטושים של מוסלמים ויהודים כפי שהיה בירושלים על מנת לאכלס אותן ולקדם את המסחר.

חוסר הנכונות לשלב את האוכלוסייה הנוצרית הפריע לממלכה לקיים קשרים אמיצים עם שתי הממלכות הנוצריות השכנות —- האימפריה הביזנטית והממלכה הקיליקית של ארמניה. כך נמנע שיתוף פעולה הדוק שיכול היה ליצור חזית אחידה וחזקה נגד המוסלמים במזרח התיכון.

היחס של אוכלוסייה זאת כלפי הממלכה היה אמביוולנטי. מחד הם מעולם לא מרדו בה וקיבלו את הסדר החדש (זאת בשונה למשל מהסלג'וקים בסוף המאה ה-11 שנגדם התקוממו תושבי ירושלים שהיו נוצרים ברובם), ובנוסף קיימו אף הסדרי הגנה עימם ולקחו חלק מרכזי בכלכלת הממלכה. מאידך הם גילו אדישות כלפי גורל הממלכה ואף חשו הקלה מסוימת כשצלאח א-דין החזיר את הדומיננטיות האורתודוקסית לכנסיית הקבר כשמינה פטריארך מזרם זה כשכבש חזרה את העיר.

על אף שתחילה רבים מהם ראו בצלבנים כמשחררים, ובירכו על היציבות השלטונית שהם הביאו לאזור, זאת לאחר כשלושה עשורים של אנרכיה בארץ (לאור המאבקים בין הסלג'וקים לפאטימים על השליטה בה); במשך מרבית הזמן היו הנוצרים המזרחיים נייטרלים בין הצדדים, ולרוב בכל פעם שנכבשה עיר על ידי אחד מהצדדים נשארו הנוצרים המזרחיים במקומם והמשיכו בשגרת חייהם. עם זאת מדיניות הרס הערים הבצורות (לרבות במישור החוף) שנקטו בהמשך הממלוכים במאה ה-13 נגד הצלבנים על מנת למנוע את חזרתם, פגעה בעקיפין גם בנוצרים המזרחים, והפך אוכלוסייה זאת לחסרת הגנה מפשיטות הנוודים והוביל לדילול מספרה בארץ באופן משמעותי.

מוסלמים

בעת מסע הצלב הראשון טבחו הצלבנים ללא רחמים באוכלוסייה האזרחית של ארץ ישראל בכל מקום שבו הצליחו לגבור על המוסלמים. הטבח נפסק רק בשנת 1110 כשהבינו הפרנקים שאם ימשיכו כך תתרוקן הארץ מיושביה ולא יהיו להם מקורות פרנסה, כי במספרם הדל לא היה בכוחם לעבד את הקרקע ולספק את צורכי המזון של עצמם. בהמשך עם צמיחתה של אליטה מקומית ילידת הארץ השתנה היחס כלפי האוכלוסייה המוסלמית ואליטה זאת נהגה בהם באופן יחסי בסבלנות גדולה יותר, והם נהנו מחופש דת מסוים וכן נרקמו אף קשרי ידידות בינם לבין פרנקים מקומיים. דבר אשר פעמים רבות אף גרר ביקורת נגדם מאנשי הכמורה והאצולה ילידי אירופה שביקרו באזור.

המוסלמים ישבו לרוב בכפרים והיו נתונים לאוטונומיה פנימית. המס בתוצרת חקלאית הועלה לפאודל הפרנקי אדון הכפר, וראש הכפר היה אחראי על העברת המס. נטל המס לא היה כבד במיוחד, ולמעט התקופה הראשונה של שנים אחדות, האוכלוסייה המוסלמית חיה ברווחה יחסית ולא מרדה במשעבדיה.

מיעוטים קטנים

מלבד האוכלוסיות שצוינו לעיל התגוררו בארץ ישראל בתקופה הזאת גם מספר מיעוטים נוספים: דרוזים, בדואים ושבטים טורקמנים.

הבדואים והטורקמנים היו אוכלוסייה של נוודים ונוודים למחצה. הם נעו בקשת רחבה ממצרים עד נהר הפרת בחיפוש מתמיד אחר מרעה חדש לעדריהם. הצלבנים הכירו בצרכיהם המיוחדים ואפשרו להם לעבור בשטחם ללא הפרעה תמורת תשלום עבור השימוש בשדות.

אוכלוסייה אחרת היא העדה הדרוזית שנוצרה רק דור אחד לפני בוא הצלבנים לארץ ישראל. קיים מחסור במקורות שיתארו את תולדות העדה בתקופה זו. קשה לקבוע בוודאות את מקום מושבם של הדרוזים, אך נראה שמרכז כוחם היה בלבנון.

לקריאה נוספת

ספרים

  • אברהם יערי (עורך), מסעות ארץ ישראל, גבעתיים: הוצאת מסדה, 1976.
  • אברהם יערי (עורך), אגרות ארץ ישראל, רמת גן, הוצאת מסדה, 1971.
  • שלמה לוטן, טבטונים בממלכת ירושלים הצלבנית, התפתחות המסדר הצבאי הטבטוני 1309-1190, יחסי גומלין בין המזרח הפרנקי ואירופה, תל אביב, 2012
  • דן בהט, בנימין זאב קדר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשל"ד.
  • בנימין זאב קדר (עורך), הצלבנים בממלכתם : מחקרים בתולדות ארץ-ישראל 1291-1099,‫ ירושלים : הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ז.
  • בנימין זאב קדר, צבי ברס (עורכים), פרקים בתולדות ירושלים בימי הביניים, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ט-1979.
  • רוברט לופז, לידתה של אירופה, (הקדמה: בנימין זאב קדר, עורך מדעי: צבי רזי, עריכה: אמיתי שפיצר, תרגום: מיה מבורך), תל אביב : הוצאת דביר, תש"ן-1990.
  • בן-ציון דינור, במאבק הדורות של עם ישראל על ארצו, מחורבן ביתר עד תקומת ישראל, ירושלים : הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ה-1975.
  • יהושע פראוור, הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית, ירושלים : הוצאת מוסד ביאליק, 1976.
  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, ירושלים : הוצאת מוסד ביאליק, 1963.
  • ענת פלד, סוכר בממלכת ירושלים : טכנולוגיה צלבנית בין מזרח למערב, ירושלים : יד יצחק בן-צבי, תשס"ט 2009.
  • סילביה רוזנברג (עורכת), אבירי ארץ הקודש : ממלכת ירושלים הצלבנית, ירושלים : הוצאת מוזיאון ישראל, 1999.

עבודות דוקטור

  • שלמה לוטן, התפתחות המסדר הצבאי הטבטוני 1309-1190: יחסי גומלין בין ארץ ישראל ואירופה - עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, 2009
  • פנינה ארד, כסבורים היו כי בשערי גן-עדן הם : כיבוש ירושלים באמנות הצלבנית, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשס"ה 2005.
  • קרן‫ ריספלד-כספי, נשים לוחמות בצבא מסעי הצלב וממלכת ירושלים הצלבנית, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תש"ס 2010.
  • ורד עצמון, אתרים ומסורות בכתבי צלייני ארץ הקודש בתקופה הביזנטית ובתקופה הצלבנית, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשנ"ז 1997.
  • מיכאל ארליך, ארץ ישראל בסוף התקופה הצלבנית : על פי תיאורו של בורכהרד מהר ציון, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, תשנ"ד 1994.
  • רוני אלנבלום, הישוב הכפרי הפרנקי בארץ-ישראל בתקופה הצלבנית, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשנ"א 1991.
מאמרים
  • מרים פרנקל, "יתד התקועה במקום נאמן" : פוליטיקה וכוח בעלייה לרגל היהודית לירושלים בתקופה הפאטמית, בתוך: לראות ולגעת - עלייה לרגל ומקומות קדושים ביהדות, בנצרות ובאסלאם, מחקרים לכבוד אורה לימור, (עורכים: יצחק חן, איריס שגריר), רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, תשע"א-2011, עמ' 135-156.
  • אלחנן ריינר, השקר הגלוי והאמת הנסתרת : נוצרים, יהודים ומקומות קדושים בארץ ישראל במאה הי"ב, ציון, סג, ב, תשנ"ח, עמ' 188-157. (נדפס גם כדפוס-צילום בתוך עלייה לרגל, תשס"ה-2005).
  • אלחנן ריינר, יהודי ארץ ישראל בתקופת הצלבנים, בתוך: אלי בר-נביא (עורך), תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993.
  • ישראל משה תא-שמע, כרוניקה חדשה לתקופת בעלי התוספות מחוגו של ר"י הזקן - לעליית שלוש מאות הרבנים, ר’ יחיאל מפאריס וענייני ארץ-ישראל, שלם, ג, תשמ"א, עמ' 324-319.
  • ישראל יעקב יובל, בין משיחיות פוליטית למשיחיות אוטופית בימי הביניים, בתוך: שמואל נח אייזנשטדט, משה ליסק [עורכים),הציונות והחזרה להיסטוריה – הערכה מחדש, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"ט, עמ' 99-82.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ראו: יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, א, עמ' 429-427.
  2. ראו למשל: מנחם אלון, המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, ב, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשל"ח-1978, עמ' 932.
  3. בנימין זאב קדר, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, עמ' 57.
  4. מנחם אלון,המשפט העברי, תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, א, ירושלים:הוצאת מאגנס, תשל"ח-1978, עמ' 635–636.
  5. יהודה הלוי,מִכֶּבֶל עֲרָב, באתר פרויקט בן יהודה.
  6. מסעות יעקב בן נתנאל הכהן, בתוך: אברהם יערי (עורך),מסעות ארץ ישראל, גבעתיים: הוצאת מסדה, 1976, עמ' 62-55.
  7. הערבים המוסלמים.
  8. נוצרים סורים.
  9. כנראה ארמניים.
  10. גורג'יים, אנשי קאווקז.
  11. הצלבנים, ואנשי אירופה בכלל.
  12. אברהם יערי העיר כי בכתב יד קדום מצוינת המילה "ארבעה", ונראה לו כי נוסח זה הוא הנכון.
  13. ייתכן שהכוונה לשער אפרים, שמו אז של שער שכם.
  14. שמו אז של שער יפו.
  15. כשמו אז גם היום.
  16. שמו אז של שער האריות.
  17. מסעות ר' בנימין מטודילה בארץ-ישראל ובסוריה, בתוך: אברהם יערי,מסעות ארץ ישראל, עמ' 39.
  18. מסעות ר' פתחיה מרגנסבורג בסוריה ובארץ-ישראל, בתוך: אברהם יערי (עורך), מסעות ארץ ישראל, רמת גן: הוצאת מסדה, 1976, עמ' 51.
  19. ראו: מוריס קריגל, זרמים רוחניים ביהדות אשכנז, בתוך: אלי בר-נביא (עורך), תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993, עמ' 99-98.
  20. על פי מסעות ר' בנימין מטודילה בארץ-ישראל ובסוריה, בתוך:אברהם יערי (עורך), מסעות ארץ ישראל, רמת גן, הוצאת מסדה, 1976, עמ' 33.
  21. על פי אברהם יערי הנוסח 200 הוא טעות בהעתקה.
  22. .חיים ביינארט, אטלס כרטא לתולדות עם ישראל בימי הביניים, ירושלים: הוצאת כרטא, 1981, עמ' 36.
  23. אגרת שמואל בן רבי שמשון, בתוך: אברהם יערי (עורך), אגרות ארץ ישראל, רמת גן, הוצאת מסדה, עמ' 83-75.
  24. אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל,, עמ' 76.
  25. ראו: אשתורי הפרחי, ‏כפתור ופרח, ברלין תרי"א, עמ' טו, באתר HebrewBooks
  26. פירוש רמב"ן לספר במדבר לג נג.
  27. ראו: אלחנן ריינר, יהודי ארץ ישראל בתקופת הצלבנים, בתוך: אלי בר-נביא (עורך), תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993, עמ' 109-108.
  28. כניסתו של ר' משה בן נחמן לירושלים, בתוך: אברהם יערי (עורך), מסעות ארץ ישראל, עמ' 77.
  29. קריעה בבגד כמנהג האבלות ביהדות.
  30. מילים אלו צוטטו על ידי רבים במשך הדורות בהקשר הארצישראלי; ראו למשל: אגרת ר' זאב יעבץ מיהוד, בתוך: אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, עמ' 482; ובנוסף, משמעותם הורחבה, אף להיותה כלל מעציב בהתנהלות העולם.
  31. אגרת הרמב"ן לבנו מירושלים, אגרות ארץ ישראל, רמת גן: הוצאת מסדה, 1971, עמ' 85.
  32. אגרת הרמב"ן לבנו מירושלים, אגרות ארץ ישראל, עמ' 85.
  33. החוקר מאיר בן דב זיהה את החורבה שבה ייסד הרמב"ן בית כנסת עם קפלת תפילהביזנטית שהתגלתה בהר ציון ליד חומת העיר העתיקה, הנמצאת במרחק כ-150 מטרים מהמבנה הידוע כיום בשם בית כנסת הרמב"ן".
  34. שלמה בן אדרת, ‏שו"ת הרשב"א, חלק ו', תשובה ס"ט, באתר HebrewBooks
  35. ראו: אלחנן ריינר, תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, עמ' 109-108.


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0