דמוקרטיה לא ליברלית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פריד זקריה, ממציא המונח, 2007

דמוקרטיה לא ליברליתאנגלית: illiberal democracy) היא מערכת שלטונית, שבה אף על פי שהבחירות מתקיימות, האזרחים מנותקים מהידע על הפעילות של מפעילי הכוח (פוליטיקאים) ולכן בגלל היעדר חירויות אזרחיות; היא לא חברה פתוחה אלא סגורה. ישנן מדינות רבות ש"נחשבות לחופשית אך לא חופשיות, שנופלות איפשהו בין דמוקרטיה לבין אי-דמוקרטיה".

שליטי מדינות דמוקרטיה בלתי ליברלית עשויים להתעלם או לעקוף מגבולות חוקתיות בכוחם. הם גם נוטים להתעלם מרצון המיעוט, מה שהופך את הדמוקרטיה לבלתי ליברלית. בחירות בדמוקרטיה לא ליברלית מנוהלות לעיתים קרובות או מתבצעות, ומשמשות כדי להכשיר ולגבש את המכהן במקום לבחור את מנהיגי המדינה ומדיניות המדינה.

יש תאורטיקנים הטוענים כי דמוקרטיה לא ליברלית היא לא דמוקרטית מיסודה ולכן מעדיפים מונחים כגון "בחירות סמכותיות", תחרות סמכותית או סמכות רכה.[1][2]

מקור ותיאור

התיאור "דמוקרטיה לא ליברלית" שומש על ידי פריד זקריה באופן קבוע במאמריו ב-"פוריין אפיירס"[3]

לדברי זכריה, דמוקרטיות לא ליברליות הולכות וגוברות ברחבי העולם ומגבילות יותר ויותר את חירויות האנשים שהם מייצגים. זכריה מציין כי במערב, דמוקרטיה אלקטורלית וחירויות אזרחיות (של דיבור, דת וכו ) הולכות יד ביד. אך ברחבי העולם שני המושגים מתפרקים. לטענתו, דמוקרטיה ללא ליברליזם חוקתי מייצרת משטרים ריכוזיים, שחיקת חירות, תחרות אתנית, סכסוך ומלחמה. מלגה אחרונה התייחסה לכך שבחירות, מוסדות שקשורים בדרך כלל לליברליות וחופש, הובילו לתוצאות שליליות כאלה בדמוקרטיות לא ליברליות. משטרים כלאיים הם מערכות פוליטיות שבהן המנגנון לקביעת הגישה למשרד המדינה משלב פרקטיקות דמוקרטיות ואוטוקרטיות כאחד. במשטרים היברידיים קיימות חירויות והאופוזיציה מורשית להתמודד בבחירות, אך מערכת הבדיקות והאיזונים לא פועלות היטב.

סוג משטר חשוב לדמוקרטיות לא ליברליות. הסיבה לכך היא שדמוקרטיות לא ליברליות יכולות לעלות הן מדמוקרטיות ליברליות מאוחדות והן ממדינות סמכותיות. זקריה כתב בתחילה את מאמרו תוך שימוש במונח דמוקרטיה בלתי ליברלית בערבוביה עם פסאודו-אוטוקרטיות, אך כיום הם משמשים לתיאור מדינות בעלות יכולת נסיגה דמוקרטית.[4] להלן מוסבר כיצד דמוקרטיות לא ליברליות - במקרה זה משטרים אוטוקרטיים - עשויות לנסות להפגין נטיות ליברליות כוזבות על מנת לאחד את משטרן.

הסופרת ג'ניפר גנדי טוענת שאוטוקרטים רבים מאפשרים בחירות בממשל שלהם לייצב ולחזק את משטריהם. תחילה היא טוענת כי בחירות מסייעות למנהיגים לפתור איומים מצד אליטות ומן ההמונים בכך שהם מפייסים את מי שמסוגל לגזול את הכוח בכסף ולהבטיח את שיתוף הפעולה של הציבור הרחב בוויתורים פוליטיים. גנדי טוענת בנוסף לכך, כי בחירות לא ליברליות משרתות מטרות מועילות אחרות, כמו לספק לאוטוקרטים מידע על אזרחיהם ולקבוע לגיטימציה גם באופן מקומי וגם באופן לאומי, וכי יש לבאר פונקציות מגוונות אלה במחקר עתידי. דוגמה אחת לעמידות המשטר שמספקת הדמוקרטיה הלא ליברלית מתוארת במשטרו המצרי של מובארכ. ליסה בליידס מראה כי תחת שלטונו הארוך של מובארכ, הבחירות סיפקו מנגנון שבאמצעותו קנו אליטות קולות לתמיכה בממשלה (באמצעות הפצת סחורות ומשאבים נדרשים לציבור) לרכישת חסינות פרלמנטרית המופעלת על ידי המשטר. זה אפשר להם לצבור עושר (באופן לא חוקי) ולשאוב כסף ממשאבי המדינה ללא תוצאה משפטית. מחקר כזה מעלה כי לאור התפקיד המספק יציבות של בחירות לא ליברליות, למדינות בעלות שליטה דמוקרטית לא ליברלית, יש קשיים לחזור לדמוקרטיה ליברלית.[5]

על מנת להרתיע בעיה זו ולקדם את התפתחותן של דמוקרטיות ליברליות עם בחירות חופשיות והוגנות, זכריה מציע לקהילה הבינלאומית ולארצות הברית לקדם ליברליזציה הדרגתית של חברות. זקריה מקדם מוסדות כמו ארגון הסחר העולמי, מערכת הפדרל ריזרב, הרשות השופטת לקידום הדמוקרטיה ולהגבלת כוחם של אנשים העלולים להיות מסוכנים לדמוקרטיה. ממשלות דמוקרטיות לא-ליברליות עשויות להאמין שיש להן מנדט לפעול בכל דרך שתמצא לנכון כל עוד הן יקיימו בחירות סדירות. היעדר חירויות כמו חופש ביטוי וחופש כינוס מקשים מאוד על האופוזיציה. השליטים רשאים לרכז סמכויות בין שלוחות השלטון המרכזי והשלטון המקומי (לא מראים הפרדת רשויות). מדיה נשלטת לעיתים קרובות על ידי המדינה ותומכת בתוקף במשטר. ארגונים לא ממשלתיים עשויים להתמודד עם תקנות מכבידות או פשוט לאסור עליהם להתמודד. המשטר רשאי להשתמש בלחץ כלכלי, מאסר או אלימות כלפי מבקריו. זכריה מאמין כי הליברליזם החוקתי יכול להביא לדמוקרטיה, אך לא להפך.

סוגים

קיים ספקטרום של דמוקרטיות לא ליברליות: מאלה שהן כמעט דמוקרטיות ליברליות ועד אלה שהן דיקטטורות כמעט בגלוי. אחת השיטות המוצעות לקבוע אם משטר הוא דמוקרטיה לא ליברלית היא לקבוע אם "יש לו בחירות סדירות, חופשיות, הוגנות ותחרותיות למלא את עמדות הכוח העיקריות במדינה, אך היא אינה מתאימה לחופשית בבית השנתי של בית החירות, דירוגים של חירויות אזרחיות וזכויות פוליטיות". מאמר מאת רוצ'ה מנוקל משנת 2008, פריץ ורקנר מתאר את הופעתן של דמוקרטיות לא ליברליות ודן בכמה מהמאפיינים המשותפים שלהן. מנוקל, פריץ ורקנר מנסים למשוך את הדמיון בין דמוקרטיות לא ליברליות למשטרים כלאיים. המחברים טוענים כי "האופטימיות הדמוקרטית" בשנות התשעים - בעקבות קריסת ברית המועצות - הובילה להופעתם של משטרים כלאיים המחזיקים בערכים לא ליברליים. בתחילה, מעצמות המערב הניחו כי איחוד דמוקרטי יתרחש אוטומטית והתעלמו מההחלופות. במציאות, אי איחוד הדמוקרטיה הביא לעליית משטרים כלאיים המחזיקים ב"ערכים לא ליברליים".[6]

מקרים

רבים מגדירים את רוסיה בראשות ולדימיר פוטין כ"דמוקרטיה לא ליברלית"

בנאום שנערך בשנת 2014, לאחר הבחירות המחודשות, תיאר ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה את דעותיו לגבי עתידה של הונגריה כ-"מדינה לא ליברלית". בפרשנותו "המדינה הלא ליברלית" אינה דוחה את ערכי הדמוקרטיה הליברלית, אך אינה מאמצת אותה כאלמנט מרכזי בארגון המדינה[7] אורבן ציין את סינגפור, רוסיה, טורקיה וסין כדוגמאות למדינות "מצליחות", שאף אחת מהן אינה ליברלית וחלקן אפילו אינן דמוקרטיות.

הפדרציה הרוסית בפיקודו של ולדימיר פוטין תוארה גם כדמוקרטיה לא ליברלית. הבחירות מתקיימות באופן קבוע, אך משקיפים זרים רבים (למשל מ-OSCE) רואים בהם כ-שגויים. השיעור בו נרצחו עיתונאים ברוסיה מראה את גבולות חופש הביטוי; מרבית רשתות הטלוויזיה והעיתונים הגדולים הם בבעלות המדינה או מושפעים מהממשלה ותומכים בגלוי במפלגות התומכות בממשלה במהלך בחירות.[8][9] רוסיה עברה גם לקראת תקופה של דמוקרטיה בראשית שנות התשעים, אך בעוד שנותרו בחירות, שליטת המדינה בתקשורת גברה והאופוזיציה קשתה.

ניתן לומר כי דוגמה לדמוקרטיה לא ליברלית היא סינגפור, במיוחד במהלך הנהגתו של ראש הממשלה הראשון שלה לי קואן יו.[10]

בדיווח ב-CNN משנת 2015, זקריה אמר כי טורקיה בפיקודו של רג'פ טאיפ ארדואן הפכה למקרה בספרי לימוד של דמוקרטיה לא ליברלית. אריק מאיירסון מציין כי באמצעות מידת החירות של בית החירות, טורקיה תפסה את המקום האחרון כמדינה בעלת בחירות דמוקרטיות בשנת 2015, והשיגה מקום גרוע יותר במדינות בעלות החירות הגבוהה ביותר מאשר כמה מדינות שאף אינן נחשבות בעלות בחירות דמוקרטיות.[11]

בארצות הברית המפלגה הרפובליקנית מתמודדת בשנים האחרונות עם ביקורת על כך שהיא הופכת ללא ליברלית יותר ויותר בהנהגתו של הנשיא דונלד טראמפ.[12] על פי מחקר של מכון V-Dem, המפלגה הרפובליקנית הפכה ללא ליברלית ופופוליסטית יותר בשני העשורים האחרונים עם עלייה בהנהגתו של דונלד טראמפ.[13] סגנון הממשל הפופוליסטי של טראמפ יחד עם ערכים סמכותניים נחשבו לסיכון בלב הדמוקרטיה הליברלית, כמו גם אדישות כלפי בעלי ברית דמוקרטיים מסורתיים ובשבחים "שליטים חזקים" אחרים בעולם כמו פוטין.

קשריה עם פופוליזם

עם הסוגים השונים ודוגמאות שונות של איורים הנדונים, מרכיב מרכזי בעליית הדמוקרטיות הלא ליברליות כיום הוא הפופוליזם. למנהיגים הפופוליסטיים הנוכחיים - במיוחד במדינות המערב - יש נטייה לקדם ערכים לא ליברליים, דוגמה בולטת היא הדרת מהגרים והצהרות של שנאת זרים באופן גלוי. גל זה תויג כ "פופוליזם קסנופובי".

הסופרים קאס מודדה וכריסטובל רובירה קלטווסר דנים בתפקיד הפופוליזם בהידרדרות הדמוקרטיות הליברליות. במסגרת המאמר טוענים מודדה וקלטווסר כי פופוליזם - אף שהוא מוקף בקונוטציות שליליות - הוא דמוקרטי באופיו, מכיוון שהוא נותן קול לעם ועוקב בכבדות אחר רעיון השלטון הגדול. הבעיה מתעוררת בתוך דמוקרטיות ליברליות, שכן המחברים טוענים שערכים ליברליים ודמוקרטיה סותרים זה את זה באופן פנימי. דמוקרטיה מבטיחה שלטון רב-ממדי ואילו ערכים ליברליים מבטיחים הגנה על מיעוטים.[14] יתר על כן, נטען כי פופוליזם הוא תוצר של דמוקרטיה, אך באופן כללי מנהיגים פופוליסטים מנסים להשתמש בהיבט הדמוקרטי של דמוקרטיות ליברליות כדי לערער את הליברליזם. זה קשור בקשר הדוק לטיעון של זכריה. המחברים מנסים לבסס את הרעיון כי עליית הפופוליזם מערערת את הערכים הליברלים שכן פופוליזם בבסיסו דוחה ריבוי והגנה על מיעוטים - לרוב הערכים הליברליים הברורים.

יתר על כן, שרי ברמן תומכת ברעיון שדמוקרטיה שאינה נבדקת על ידי הליברליזם יכולה להוביל לשלטון פופוליסטי - ובמובן מסוים - אך טוענת עוד כי ערכים ליברליים שאינם מבוקרים על ידי דמוקרטיה יכולים להיות מסוכנים באותה מידה, כפי שהיא טוענת, באמצעות שימוש בדוגמאות היסטוריות, טוענת ברמן כי דבר זה יכול להוביל לשלטון אוליגרכי. ברמן מסתכל מנוקדת מבט אחרת על הפופוליזם וטוען כי דווקא היחלשות המוסדות הדמוקרטיים היא שהובילה לעליית הפופוליזם ולהידרדרות הדמוקרטיות הליברליות. כאשר דן בעניין זה, ברמן, בדוגמה של מדינות המערב - ארצות הברית ואירופה - ייחס את סיבת התגובה הפופוליסטית לממשל הלאומי תוך התעלמות מהאינטרסים של אזרחים ממוצעים לאליטות עסקיות. לסיכום, ברמן מנסה להוכיח כי פופוליזם הביא לעלייתן של דמוקרטיות לא ליברליות.[15]

ביקורת

סופרים כמו סטיבן לויצקי ולוקאן וואי דוחים את המושג "דמוקרטיה לא ליברלית", ואומרים שהיא רק "בוצעת את המים" על בסיס זה שאם אין למדינה מפלגות אופוזיציה ותקשורת עצמאית, היא אינה דמוקרטית.[16] לטענתם, מונחים כמו "דמוקרטיה לא ליברלית" אינם הולמים עבור חלק מהמדינות הללו מכיוון שהמונח מרמז כי משטרים אלה הם בלבם דמוקרטיות שגויות. לויצקי וואי טוענים כי מדינות כמו הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה בפיקודו של סלובודן מילושביץ, זימבבואה ורוסיה שלאחר ברית המועצות מעולם לא היו דמוקרטיות באמת ולא התפתחו לקראת הדמוקרטיה, אלא נטו להתנהג בצורה סמכותית למרות קיומן של בחירות, שלעיתים התמודדו עליהן בחריפות. לפיכך טבעו לויצקי וואי מונח חדש כדי להסיר את הקונוטציה החיובית של דמוקרטיה ממדינות אלה ולהבדיל ביניהן לבין דמוקרטיות פגומות או מתפתחות: "סמכותנות תחרותית."

לדברי וויצ'יץ 'סדורסקי, "דמוקרטיה לא-ליברלית היא בעיקר אוקסימורון" בפולין, מכיוון ש-"פירוק בדיקות ואיזונים שונים, והמוסדות הדמוקרטיים הרבים הקשורים לבחירות ולביקורת שיפוטית, מפלגת השלטון מחלישה מאוד את האופי הדמוקרטי של מדינה". סדורסקי מעדיף את המונח "סמכותנות פלביסיטרית".[17]

ראו גם

הערות שוליים

  1. Andreas Schedler, Electoral Authoritarianism, 2006
  2. Kenneth Christie, Illiberal Democracy, Modernisation and Southeast Asia, Berghahn Books, יוני 1998
  3. Fareed Zakaria, The rise of illiberal democracy, Fareed Zakaria, ‏נובמבר 1997
  4. Arch Puddington, Breaking Down Democracy : Goals, Strategies, and Methods of Modern Authoritarians, Washington, D.C.: Freedom House, 2017
  5. ג'ניפר גנדי ואלן לוסט-אוקר, Elections Under Authoritarianism, Annual Reviews, ‏2009
  6. Lise Rakner; Alina Rochal Menocal; Verena Fritz, Democratisation's third wave and the challenges of democratic deepening : assessing international democracy assistance and lessons learned, Ireland: Advisory Board for for Irish Aid, 2007
  7. Viktor Orbán, Prime Minister Viktor Orbán’s Speech at the 25th Bálványos Summer Free University and Student Camp, האתר הממשלתי של הונגריה, ‏30 ביולי 2014
  8. Illiberal Democracy and Vladimir Putin's Russia, AP Central
  9. Michelle Gagnon, Sultan or democrat? The many faces of Turkey's Recep Tayyip Erdogan, CBC, ‏5 ביוני 2013
  10. H. Mutualib, Illiberal democracy and the future of opposition in Singapore, Semantic Scholar, ‏2000
  11. Erik Mayersson, Which country has the most illiberal democracy in the world?, Erik Mayersson, ‏2015
  12. Jonathan Chait, The Only Problem in American Politics Is the Republican Party, nymag, ‏10 בספטמבר 2017
  13. Julian Borger, Republicans closely resemble autocratic parties in Hungary and Turkey – study, The Guardian, ‏26 באוקטובר 2020
  14. Cas Mudde, Cristóbal Rovira Kaltwasser, Populism in Europe and the Americas : threat or corrective for democracy?, WorldCat, ‏2012
  15. ס. ברמן, The Pipe Dream of Undemocratic Liberalism, Semantic Scholar, ‏2017
  16. Morton H. Halperin, Joseph T. Siegle, Michael M. Weinstein, The Democracy Advantage: How Democracies Promote Prosperity and Peace, Google Books, ‏2005
  17. Wojciech Sadurski, Poland's Constitutional Breakdown, Google Books, ‏2019
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0