רג'פ טאיפ ארדואן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רֵגֵ'פּ טָאִיפּ אֶרְדוֹאָן
Recep Tayyip Erdoğan
רג'פ טאיפ ארדואן
רג'פ טאיפ ארדואן, נובמבר 2019
לידה 26 בפברואר 1954 (גיל: 68)
איסטנבול, טורקיה טורקיהטורקיה
מדינה טורקיהטורקיה טורקיה
מפלגה מפלגת הצדק והפיתוח
נשיא טורקיה ה־12
28 באוגוסט 2014 – מכהן
(8 שנים ו־13 שבועות)
סגן נשיא טורקיה פואט אוקטאי
נוכחי ←
ראש ממשלת טורקיה ה־26
14 במרץ 200328 באוגוסט 2014
(11 שנים)

רֵגֵ'פּ טָאִיפּ אֶרְדוֹאָן[1]טורקית: Recep Tayyip Erdoğan‏, [ɾeˈd͡ʒep tajˈjip ˈæɾdo.an] להאזנה (מידעעזרה); נולד ב-26 בפברואר 1954), הוא נשיא טורקיה ה-12 מאז 28 באוגוסט 2014. קודם לכן כיהן כראש ממשלת טורקיה ה-26 במניין, החל מ-14 במרץ 2003 ועד מינויו לנשיא.

ארדואן הנהיג בתחילת כהונתו כראש ממשלה מדיניות ליברלית במידה מסוימת, שהגיעה לכדי הסדר זמני של המאבק בכורדיסטן הטורקית וקידמה מגעים לנרמול יחסי ארמניה–טורקיה, כמו גם ניסיון כניסה טורקי לשורות האיחוד האירופי. החל מכהונתו השנייה כראש ממשלה ב-2007, השתנתה מדיניותו, והוא החל לנקוט עמדה אסלאמיסטית קיצונית יותר, החריף את המתיחות מול הכורדים, יוון וארמניה, וניסה להשפיע על תנועות מרדניות שונות בארצות ערב, שהתפרצו במסגרת האביב הערבי ב-2011. גל מחאות רחב נגדו ונגד שלטונו הסמכותני פרץ ב-2013, ובעקבות מדיניותו בוצע ניסיון הפיכה צבאית כושל נגדו ב-2016. ארדואן ניצל את הסערה הציבורית בעקבות ניסיון ההפיכה וקיים משאל עם ששינה את המשטר בטורקיה ממשטר פרלמנטרי למשטר נשיאותי, בעודו מכהן כנשיא.

טורקיה בהנהגת ארדואן נוקטת מדיניות חוץ אקטיבית ושאפתנית, הכוללת מאבקים ויריבויות מול רוסיה במסגרת מלחמת האזרחים בסוריה ומלחמת האזרחים השנייה בלוב. מדיניותו הובילה אותו למאבק ישיר מול ארצות הברית כאשר ב-2018 ממשל טראמפ הטיל סנקציות כבדות על טורקיה, שהובילו, ביחד עם התפרצות מגפת הקורונה והתערבותו האישית של ארדואן בפעילות בנקאית, למשבר כלכלי כבד בטורקיה. נגד ארדואן הועלו חשדות שונות לשחיתות שלטונית וממשלו פועל נגד האופוזיציה ונגד גופי תקשורת המתנגדים לו באופן שמעלה בשאלה את מעמד זכויות האדם בטורקיה.

בהנהגתו של ארדואן, יחסי טורקיה–ישראל ספגו מפלה, במיוחד לנוכח המשט לעזה ב-2010. מדיניותו האנטי-ישראלית והפרו-פלסטינית של ארדואן הובילה לנתק ביחסים בין המדינות. החל מ-2021 חל שינוי מגמתי בהתנהלות וביחס של ארדואן כלפי ישראל, והוא החל לקדם מגעים בניסיון לנרמול היחסים[2][3].

ביוגרפיה

תחילת דרכו

ארדואן נולד באיסטנבול למשפחה גאורגית (צ'בנבורי), שמוצאה בבתומי. המשפחה נמלטה מגאורגיה לריזֶה לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878). סבו של ארדואן נהרג בגאורגיה בשנת 1916 במהלך המערכה בקווקז במלחמת העולם הראשונה. את סיפור מוצאה של משפחתו סיפר ארדואן עצמו במהלך ביקורו בבתומי ב-12 באוגוסט 2004[4]. ילדותו של ארדואן עברה עליו בריזה, ושם גדל. המשפחה חזרה לעיר מאיסטנבול כשארדואן היה עדיין פעוט. האב היה חבר במשמר החופים הטורקי, זרוע של צבא טורקיה. בקיץ נהגה המשפחה לבלות בעיירה גונאיסו (אנ') הקרובה.

עם השנים הואץ תהליך התיעוש של כלי החקלאות, במיוחד במהלך שנות החמישים כאשר קודמו בידי ממשלת מנדרס. התהליך תרם להגדלת הפער בין החקלאים העשירים והעניים והוביל למצב שמיעוט של חקלאית עשירים סיפקו את עיקר הייצור החקלאי של המדינה. בעקבות כך, מאות אלפי משפחות של חקלאים עניים וקשיי יום עברו לערים בציפייה להשיג תעסוקה חדשה, ורבים מהם יישבו שכונות עוני גדולות. הפער בין הערים הליברליות ואזור הספר החקלאי שרוב תושביו היו מוסלמים מסורתיים, הוביל למהפך דמוגרפי בתוך המדינה. כתוצאה ישירה של תהליך זה, כשהיה ארדואן בן 13 חזרה המשפחה לאיסטנבול, שם עבד בנעוריו לפרנסתו ולפרנסת משפחתו כמוכר לימונדה וסימיט[5]. בנוסף היה גם מוכר בקבוקי מים עבור נהגים שהיו בנהיגה על הכביש. בילדות לא הביע עניין בפוליטיקה, ורצה בבגרותו לעסוק בכדורגל. לאחר הזמנה להתקבל למועדון הכדורגל המקצועי פנרבאצ'ה ס. ק. (אנ'), אביו מנע ממנו להצטרף למועדון עקב הצורך בו לפרנסת המשפחה. לימים נקרא על שמו מגרש הכדורגל המקומי של המועדון שבו הוא נהג לשחק בילדות.

חינוך ולימודים

לארדואן ניתן חינוך דתי מסורתי מילדות, והא חבר בקהילת איסקנדרפאשה (İskenderpaşa), קהילה בזרם נקשבנדיה באסלאם הסופי. ב-1965 סיים לימודיו בבית ספר יסודי והמשיך לבית ספר דתי באיסטנבול שאת לימודיו בו השלים ב-1973. רבע מכל השיעורים בבית הספר שלו הוקדשו ללימוד הקוראן, קורות חייו של מוחמד והשפה הערבית. עוד באותן השנים הצטרף לאגודות לאומיות שמרניות שקמו בריאקציה בתגובה לתנועות סוציאליסטיות וקומוניסטיות שהובילו לתסיסה אזרחית נרחבת באותן השנים וגרמו להפיכה צבאית שנייה מסוגה נגד הממשלה האזרחית ב-1971. במסגרת חוגים פוליטיים אלו, שארדואן המשיך לקחת חלק בהם גם בלימודיו האקדמיים, הוא פיתח את יכולתו הרטורית וגישתו הציבורית לאנשים מן השורה, ששימשה אותו בהמשך בדרכו הפוליטית.

בשנת 1981 סיים לימודים אקדמיים בתחום מנהל עסקים באוניברסיטת מרמרה[6]. היה פעיל פוליטית הן כסטודנט והן בתקופה שלאחר מכן. בימיו באוניברסיטה נפגש לראשונה עם המנהיג האסלאמיסטי נג'מטין ארבקאן, והפך לבן לווייתו. ההתמקחות הראשונה של ארדואן עם רשויות החוק הגיעה לאחר ההפיכה הצבאית השלישית ב-1980 (ראו ליל הגנרלים בטורקיה 1980), בזמן שעבד עבור רשות התחבורה של איסטנבול שהייתה עבודה זמנית שלו לצד לימודיו האקדמיים. האחראי על ארדואן, קולונל בדימוס, הורה לו לגלח את שפמו כסמל ליישור קו עם החילוניות הלאומית שהצבא פעל לשמר נגד סיעות מוסלמיות שמרניות ואחרות. ארדואן סירב ונאלץ לעזוב את העבודה.

תחילת הקריירה הפוליטית

ב-1976 נבחר לראש הסניף הצעיר של מפלגת הישועה הלאומית. שם היה עוזרו של נג'מטין ארבקאן ולימים היה ליד ימינו. ארבקאן הנהיג תנועה אסלאמיסטית שמרנית שבשונה מתנועות אסלאמיסטיות ברחבי ארצות ערב, ניסתה להשתלב בתוך המערכת הפוליטית הדמוקרטית ולא להפיל את המערכת. בשנת 1978 נשא את אמינה, שהיא ממוצא ערבי. לימים יתייחס לנישואיו כדוגמה לשילוב בין-עדתי בטורקיה. לזוג נולדו שני בנים ושתי בנות[7]. מפלגת הישועה הלאומית נשאה סממנים של פופוליזם, כאשר מנהיגה ארבקאן הנהיג מצע קיצוני וקרא לקדם השבה של השריעה לקוד החוקים, הוקיע נשים שסירבו ללבוש חג'אב, הוקיע נוצרים ויהודים וקרא להוציא להורג סוטים. ארבקאן גם תקף את הממשלה, על שערוריות כספים שהתרחשו בתוכה במשך שנים, והוסתרו דרך הפריחה הכלכלית של טורקיה שנמשכה לתוך שנות התשעים המוקדמות.

לבסוף, העלייה החדה בחוב הלאומי של טורקיה במקביל לעליית ערך הלירה הטורקית ועליית השימוש בשערי חליפין, הובילו לכך שמשקיעים רבים איבדו את אמונם בכלכלת טורקיה ופרץ משבר פיננסי חריף ב-1994. הבנק הלאומי מיהר להתערב ואיבד מחצית מכספי שילום החובות שלו למשבר, בניסיון כושל לבלום את נפילת הערך החדשה של הלירה. לנוכח המשבר התפרסמו לבסוף שערוריות השחיתות השלטונית הרבות בממשלתה של טנסו צ'ילר ממפלגת הדרך הנכונה, מפלגת מרכז שמרנית וחילונית. המשבר הכלכלי תרם לעלייה חדה בתמיכה הציבורית בתנועה האסלאמיסטית של ארבקאן, וזה קידם את יד ימינו, ארדואן, כמועמד המפלגה בבחירות לראשות עיריית איסטנבול.

ראש עיריית איסטנבול

הודות לתמיכת מגזר מהגרי העבודה מאזורי הספר, נבחר ארדואן במפתיע, נגד ציפיות רוב הסקרים וגורמי התקשורת, לראש עיר. ארדואן קידם רפורמה נגד השחיתות הרבה ששררה ברשת הבירוקרטיה של העיר, קידם תשתיות כגון בניית מערכת ביוב חדשה מתחת לשכונות העני הגדולות של העיר, מימון בתי ספר ציבוריים ומימון תשתיות התחבורה ובעיקר שרתי התחבורה הציבורית שכללו רכבות ואוטובוסים. כל אלו הובילו לכך שתומכיו ויריביו העריכו את יכולתו הניהולית וההערכה כמו גם ההכרה הציבורית אליו ברחבי המדינה גברה. ארדואן ביסס את הקריירה הפוליטית שלו ואת תדמיתו הציבורית על פעילותו בשעת כהונתו כראש עיריית איסטנבול[8].

עם עליית התמיכה במפלגת הישועה הלאומית של ארבקאן וארדואן, הוקמו סדרת קואליציות וממשלות שנועדו למנוע את עלייתם לשלטון בכל מחיר. קואליציות אלו כללו אף שיתוף פעולה בין חילוניים, שמרנים וקיצוניים מכל קצוות המפה הפוליטית. ב-1995 השיגה מפלגת הישועה הלאומית 158 מתוך 550 מושבים באספה הלאומית הגדולה של טורקיה וארבקאן התמנה לראש ממשלת טורקיה. המדיניות האסלאמיסטית הקיצונית שבה דגלה הממשלה החדשה הובילה למפלתה המהירה. ב-1997 התערב הצבא והזהיר כי אם הממשלה לא תפזר את עצמה, תבוצע הפיכה צבאית נוספת. הפיכה מלאה לא יצאה לפועל, מכיוון שהאיום הספיק להביא לפיזור הממשלה. הצבא קידם את מינויו של מסוט ילמאז ממפלגת המולדת השמרנית לראש הממשלה. ב-1998, בעקבות ההפיכה המלאכותית שביצע הצבא, נגזרו על ארדואן 10 חודשי מאסר לאחר שהקריא בפומבי שיר קיצוני הנוגד את עקרונות החילוניות של טורקיה לנוכח המשבר שהוביל לפיזור ממשלתו של ארבקאן. במילות השיר היה, בין השאר, המשפט "המסגדים הם בסיסינו, כיפותיהם קסדותינו, צריחיהם חרבותינו והמאמינים חיילינו"[9]. בפועל ריצה ארדואן ארבעה חודשים בכלא ואז שוחרר.

עלייה לשלטון

לאחר שחרורו שב ארדואן למערך הפוליטי האסלאמיסטי, שהתארגן מחדש במסגרת "מפלגת העקרונות". המפלגה קידמה פרובוקציה פופוליסטית שהציגה את איסור לבישת החג'אב בציבור כחוק שפועל נגד נשים ומונע מהן להגיע לשוויון במעמדן לזה של גברים. הארגון המחודש של התנועה בדמות מפלגת העקרונות כלל גם קידום מצע ליברלי ופרוגרסיבי יותר, שנועד להפשיט את הגוש החילוני מייחוד המצע הליברלי שלו. מפלגת העקרונות קראה לקידום מגעים להסדר במאבק בכורדיסטן הטורקית, נרמול היחסים עם ארמניה ועוד[10]. לאחר שבית המשפט קבע כי המפלגה נוגדת את עקרונות החילוניות ומכאן נוגדת את חוקת טורקיה, התנועה התארגנה מחדש בראשות ארדואן בדמות מפלגת הצדק והפיתוח.

המפלגות החילוניות פעלו להציג, בקמפיין פוליטי, את ארדואן בהיותו יליד אנטוליה חסר חינוך וערכים השקוע בעבר ובן לשכונת עוני. בפועל, מוצאו הצנוע תרם לו להשיג תמיכה אזרחית רבה עוד יותר. מכאן שב-2002, בבחירות לאספה הלאומית הגדולה, מפלגת הצדק והפיתוח השיגה רוב מוחץ של מעל לשני שלישים מכלל המושבים. המפלגה עלתה לשלטון תחת הנהגתו לכאורה של עבדוללה גול, מאחר שמנהיג המפלגה ארדואן לא היה כשיר לכהן בפרלמנט או כראש ממשלה לאחר הרשעתו ב-1998; תיקון חוקתי בסוף 2002 הסיר את אי הכשירות הזו. ארדואן ניצח במושב פרלמנטרי בתחילת 2003 והחליף את גול כראש ממשלה[10].

קדנציה ראשונה כראש ממשלה (2003–2007)

המדינות בהן ביקר ארדואן כראש ממשלה.

האיחוד האירופי

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יחסי החוץ של טורקיה

ב-3 בנובמבר 2002 ניצחה בבחירות "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמיסטית (AKP) בראשות ארדואן. הניצחון היה על רקע המשבר החברתי, קריסת הכלכלה במדינה ופיטורי מיליוני עובדים במשק הטורקי. ניצחון מפלגתו האסלאמית של ארדואן בבחירות נחשב למהפך דרמטי, לאחר עשרות שנים של שליטת המפלגות החילוניות במדינה. ארדואן, הדוגל במדיניות פרו-אסלאמית, חש תחילה בצורך להפיג את חששות הגנרלים בצבא, שבאופן מסורתי נמנו עם המחנה החילוני במדינה. הוא הבטיח עם מינויו למצוא קו פייסני המאחד בין האסלאם למודרניזציה, ואף הביע את רצונו בצירוף טורקיה לאיחוד האירופי. ערב מלחמת עיראק נקט עמדה מרוככת כלפי ארצות הברית (לעומת רוב המדינות במזרח התיכון, שהתנגדו נחרצות למלחמה) ונטה להיענות לבקשת האמריקנים להשתמש בשטחה של טורקיה לצורך המתקפה בעיראק[11]. יוזמה זו שלו סוכלה על ידי הפרלמנט הטורקי. בסופו של דבר התנגד להצעה אמריקאית להשתתף במלחמה בעיראק משתי מטרות עיקריות, ראשית החשיבות של עיראק מבחינה כלכלית עבור טורקיה והעובדה שמשבר כלכלי כבר נגרם קודם לכן עקב מלחמת המפרץ, ושנית במטרה להתקרב לאיחוד האירופי. האיחוד, בהנהגתם של גרהרד שרדר בגרמניה וז'אק שיראק בצרפת, נטו לתמוך בכניסה טורקית לאיחוד האירופי[12].

רצונו להצטרף לאיחוד האירופי עורר חילוקי דעות בינו לבין האירופים, שטענו שטורקיה מפרה זכויות אדם ועקרונות שוויון. נטען שהיא אינה בשלה להצטרף לאיחוד האירופי, בין היתר בעטיה של חקיקה שהוביל ארדואן, שהגדירה את בגידת האישה כעבירה פלילית, וכן התנגדות ארדואן לביטול חוק המגביל את חופש הביטוי במדינה ואוסר לפרסם תכנים הפוגעים בלאומיות הטורקית. בשנת 2006 התהפכו היוצרות ביחסים בין טורקיה לאיחוד האירופי כאשר ההנהגה האירופית התחלפה: בבחירת אנגלה מרקל בגרמניה וניקולא סרקוזי בצרפת, שני המנהיגים הביעו קו אחיד של התנגדות להצטרפות טורקית לשורות האיחוד. ההנהגה של האיחוד האירופי הציגה עמדה לפיה ללא הסדר של המאבק בקפריסין טורקיה לא תתקבל לשורות האיחוד[13].

העולם המוסלמי

ארדואן פעל החל מכהונתו הראשונה כראש ממשלה לחזק את יחסיה של טורקיה עם מדינות העולם המוסלמי בכלל ומדינות עולם שלישי בקצוות העולם המוסלמי, כגון סומליה וסנגל, בפרט. המטרה היא להרחיב את תחום ההשפעה הכלכלי של טורקיה דרך השקעות והאצה של שיתוף הפעולה ותוך כדי כך לחזק את מעמדה הגאופוליטי של המדינה. טורקיה בהנהגת ארדואן גם פועלת, החל מהפלת שלטון סדאם חוסיין, לקידום שיתוף פעולה כלכלי עם עיראק, ואף הכרה בכורדיסטן העיראקית כספקית לייבוא אנרגיה[14].

בשנת 2004, לאחר שנים רבות של קיפאון ביחסי טורקיה–סוריה, במיוחד לאור התמיכה של חאפז אל-אסד בבדלנים הכורדים בטורקיה, ארדואן הזמין ואירח את נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, באנקרה[15]. באותה העת הייתה סוריה מבודדת מבחינה בינלאומית והצעד של ארדואן לקידום היחסים עמה היה יוצא דופן. בשנת 2006 בוצע צעד יוצא דופן נוסף לעבר גישור ביחסיה של טורקיה עם ארצות ערב, כאשר עבדאללה, מלך ערב הסעודית, קיים ביקור ממלכתי בטורקיה.

ארדואן גם המשיך בקידום המדיניות של קודמיו בתחום חיזוק קשריה הכלכליים והדיפלומטיים של טורקיה עם הארצות הטורקיות במרכז אסיה, מטרה שבמסגרתה טורקיה מתחרה על השפעה באזור מול הודו, שגם כן מחפשת לקדם אינטרסים במרכז אסיה[16].

מדיניות פנים והסדרים

ארדואן פעל לקדם הסדר מדיני במשבר בן עשרות השנים בין טורקיה לבדלנים הכורדים. התקוממות עממית של כורדים שדורשים את עצמאותם בחבל כורדיסטן הטורקית הובילו להקמת מיליציות בעלות מאפיינים של ארגוני טרור כגון מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK). ממשלת ארדואן הראשונה הצליחה להגיע להסדר מדיני חלקי עם המיליציות לפיו הממשלה התירה חינוך בשפה הכורדית בבתי ספר, ורשת השידור הלאומית החלה לשדר ערוץ כורדי ממלכתי: KurdTV.

ארדואן וממשלתו גם קידמו מגעים להסדר היחסים עם ארמניה, ולתקופה מסוימת נדמה היה כי טורקיה פועלת לקראת הכרה ברצח העם הארמני. בסופו של יום, הצבא, שעדיין אחז בסמכות של מעורבות חלקית בתוך הפוליטיקה, מנע מהלך שכזה. הממשלה הטורקית ביטלה את דרישות הוויזה לאזרחים ארמנים המעוניינים לנסוע לטורקיה. מהלך זה פתח את הדרך לאזרחים ארמנים להיכנס לשוק העבודה הבלתי פורמלי בטורקיה, במיוחד במשק העבודות הביתיות. ממשלת טורקיה הבליגה מספר שנים על ההסדר הזה ובשנת 2014 אימצה חקיקה המאפשרת לעובדים חסרי תעודות להסדיר את מעמדם בתוך טורקיה[17]. המגעים והפעולות להסדר בתחום הארמני ובתחום הכורדי היו חלק מקידום מצע של קבלת התרבויות השונות שבתוך טורקיה, מצע שארדואן קידם בשנים הראשונות להנהגתו. ארדואן אף השתמש בדמותו האישית לקידום המצע, מתוקף היותו בן לאם ממוצא קווקזי שברחה לטורקיה בעקבות מלחמות בקווקז ומתוקף היותו נשוי לאישה ממוצא ערבי.

בבחינת מדיניות הפנים, ארדואן קידם חקיקות שונות שהיו ליברליות בהרבה מאלו שביצעו קודמיו בממשלות החילוניות והליברליות.

בתחילת 2007 נרצח העיתונאי הטורקי-ארמני הנודע הראנט דינק, שתמך בשיתוף הפעולה בין טורקיה לארמניה וקרא להכרה תרבותית וגישור מעל פשעי רצח העם הארמני. בהלווייתו יצאו 200,000 אבלים לצעדה במחאה על ההתנקשות בקריאות "כולנו ארמנים" ו"כולנו הראנט דינק" בכורדית, טורקית וארמנית[18]. הביקורת על סעיף 301 (בו נאסרת השמצת המדינה, מוסדותיה ואנשיה; חקיקה שהועתקה מילה במילה מאיטליה הפשיסטית) גברה לאחר הירצחו, דבר שהוביל להצעה פרלמנטרית שדרשה את ביטול הסעיף.

קדנציה שנייה כראש ממשלה (2007–2011)

פער כלכלי ושחיקה

בבחירות 2007 ניצחה מפלגתו של ארדואן את האופוזיציה המפולגת עם 16,327,291 קולות (46.58%). מפלגות האופוזיציה הגדולות שהתמודדו מול מפלגת הצדק והפיתוח היו מפלגת העם הרפובליקאית הסוציאל-דמוקרטית ומפלגת התנועה הלאומית - מפלגה לאומנית קיצונית גזענית וחילונית בעלת מאפיינים פשיסטים. בבחירות ירדה מפלגת הצדק והפיתוח ב-22 מושבים באספה הלאומית הגדולה אך נשארה בעלת רוב מוחלט עם 341 מושבים וארדואן התמנה לקדנציה שנייה בראשות הממשלה[19]. באותה השנה קידמה מפלגת הצד והפיתוח של עבדוללה גול בתור המועמד מטעמה לתפקיד הייצוגי והסמלי בעיקרו של נשיא טורקיה. לאחר התמודדות מול מועמד מפלגת התנועה הלאומית, גול נבחר לנשיא בהצבעה של האספה הלאומית הגדולה.

לאורך שנות שלטונו בטורקיה, ארדואן הוביל להחמרה של האי-שוויון הכלכלי. ב-2002 העשירון העליון במדינה החזיק ב-67% מכל האוצר הלאומי, בעוד לשם השוואה ב-2020 עלה אחוז זה ל-81%. במקביל, שאר 90% מתושבי המדינה מחזיקים ב-19% מכלל האוצר הלאומי[20]. בעשור הראשון להנהגתו של ארדואן על טורקיה, בין 2002 ל-2012, ידעה המדינה פריחה כלכלית יוצאת דופן, אך בפועל עיקר העלייה באוצר הלאומי הגיעה לידיים מועטות, בעוד עשירון עליון של מקורבים לממשל הפך לעשיר יותר ויותר. ארדואן קידם תשתיות לאומיות רבות, ממרכזי קניות ועד לגשרים רחבי היקף מעל הבוספורוס[21]. את המענק לבניית אותן תשתיות הממשלה הטורקית בראשותו לרוב נתנה לחברות שבראשם עמדו מקורבים לשורות מפלגת הצדק והפיתוח. כך קרה, שמתוך העשירון העליון, היו אלו בנקאים ומנהלי חברות בנייה ונדל"ן שזכו בפלך ההכנסות הגבוהה ביותר. עוד ב-2007 נערכו סדרת חקירות משפטיות רחבות מטעם הממשלה של קצינים בשורות הצבא ועיתונאים. בעוד קצינים רבים שהיו מעורבים בהפיכות הורשעו בפגיעה בדמוקרטיה, הורשעו לצידם גם מספר רב של עיתונאים באשמת תאוריות קשר או קנוניות, עיקרם עיתונאים שבאופן סדרתי הפיצו תוכן נגד התנהלותו של ארדואן ונגד ממשלו.

עוד ב-2007 חלה עלייה בהתנהלות הסמכותנית של ממשלת ארדואן, עם ניצול סמכויות להשתקת פעילי אופוזיציה, הטלת צנזורה על התקשורת ועוד. בנוסף, החלה פנייה לעבר עמדה אסלאמיסטית קיצונית יותר מצידו. לדוגמה הוטל מס 300% על צריכת משקאות חריפים, בנאומים פומביים שלו הוסדרה הפרדה מגדרית ועלו הצעות לחדש את ההוצאה להורג בקוד העונשין המשפטי, כפי שהחוק קיים בחוקי השריעה.

מדיניות חוץ

ב-2010, נפגש עם נשיא ברזיל לואיז אינסיו דה סילבה המכונה "לולה" פעמיים, אחת בביקור שלו בברזיל ושנית בביקור של לולה בטורקיה. שתי המדינות פעלו לקדם את היחסים ביניהן ודרך כך ארדואן ניסה לשתף פעולה עם לולה בכדי שזה יעזור לו לקדם את יחסי ארצו עם איראן. על אף היחסים הרעועים, ארדואן פעל בניסיון לקדם את יחסי איראן–טורקיה. במאי 2010, ארדואן ערך ביקור לא מתוכנן בטהראן, בתיאום עם לולה, כדי להסכים למיקור חוץ של העשרת האורניום האיראני לארצו כדי למנוע סנקציות נוספות על איראן[22]. אחרי לחץ גובר של בריטניה וארצות הברית לתמוך בסנקציות נגד איראן, אמר ארדואן: "למעשה, אין כיום נשק גרעיני באיראן, אבל לישראל, שגם היא ממוקמת באזורנו, יש נשק גרעיני. טורקיה היא אותו מרחק משתיהן. מה אמרה הקהילה הבינלאומית נגד ישראל עד כה? זה עליונות החוק או חוק הממונים?". ארדואן הוביל קו מדיניות אנטי-ישראלי שהחריף לאורך כהונתו והוביל אף לקיפאון ביחסי טורקיה–ישראל לאחר שהגיע לשיאו ב-2010 במשט לעזה (ראו בפרק יחסו לישראל).

עם בחירתו של ברק אובמה לנשיא ארצות הברית, הוא קיים ביקור ממלכתי בטורקיה שהיה למסעו הראשון מעבר לאוקיינוס האטלנטי מאז בחירתו לנשיא. ארדואן גם פעל לחזק את יחסי ארצו עם פקיסטן ועם קטר, כאשר דרך השפעה על השנייה טורקיה יכולה להשיג ראש חץ למפרץ הפרסי.

קדנציה שלישית כראש ממשלה (2011–2014)

ביוני 2011 זכתה מפלגתו בכ-50% מהמושבים באספה הלאומית הגדולה וארדואן התמנה לכהונה שלישית בראשות הממשלה.

האביב הערבי

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – האביב הערבי

המדיניות הטורקית של התערבות בממשלות וגופים פוליטיים שונים בעולם הערבי השפיעה על התנהלות הפוליטיקה של המזרח התיכון. מדינאים טורקים הצהירו בהזדמנויות שונות ששינוי בעולם הערבי הוא בלתי נמנע וחייב לשקף את הדרישות הלגיטימיות של אנשים לצדק, חופש ושגשוג. יתרה מכך, השינוי חייב להתרחש ללא אלימות, ויש להבטיח מעבר שליו לדמוקרטיה פלורליסטית. בפועל, ממשלות ארדואן פעלו לחזק את ההשפעה הטורקית על מדינות העולם הערבי דרך הבטחה לכך ששיתוף פעולה עם טורקיה יאפשר לתושבים שגשוג וצדק. ההתנגדות של אזרחים ברחבי העולם הערבי למשטרים הרודניים והעריצים שנכפו עליהם הובילה ב-2011 להתפרצות של האביב הערבי, שהחל עם המהפכה בתוניסיה.

ארדואן נואם במסיבת עיתונאים ב-2012 בעוד מסמל בידיו מחווה גופנית אותה כינה "משלוש הכוח", היא העתק של אחיזת היהלום של אנגלה מרקל.

ארדואן שאף להשיג דריסת רגל טורקית בתוך לוב עוד טרם פרצה ההתקוממות נגד משטר מועמר קדאפי. הדיפלומטיה השקטה של ​​ארדואן מאחורי הקלעים פעלה לקדם הפיכה שקטה נגד קדאפי. במהלך העשור שקדם לפרוץ האביב הערבי, טורקיה פיתחה סוגים שונים של קשרים עם מדינות המזרח התיכון, במטרה לשפר את היחסים עם הממשלות ועם הציבור. מדיניות ההתקשרות הזו השתלמה בכמה דרכים, תוך כדי העלאת הפרופיל של טורקיה באזור. אינטלקטואלים ערבים, פעילים ומנהיגי נוער בעלי נטיות פוליטיות שונות גילו עניין רב במה שיש המתארים כ"מודל הטורקי". תדמית הדמוקרטיה היציבה של טורקיה, הכלכלה הפורחת מאותה העת ומדיניות החוץ הפעלתנית והעצמאית יצרו הערכה גוברת להישגי המדינה, מה שהגדיל את הכוח הרך שלה באזור[23].

בעוד האביב הערבי הוביל להתקוממויות ממדינה למדינה, טורקיה המשיכה להאיץ בממשלות ערב לבצע רפורמה בממשל שלהם ולחזק את שיתוף הפעולה עמה. בפרוץ ההתקוממויות, ארדואן פנה לתמוך במורדים בכדי לפתוח דף חדש עם הממשלות החדשות שנועדו להקים לאחר המהפכות שקידמו: האחים המוסלמים במצרים, תנועת נהדה בתוניסיה וחמאס ברשות הפלסטינית, הפועלת ללא הצלחה בניסיון למוטט את שלטון פת"ח לא רק ברצועת עזה אלא בכל רחבי הרשות[24]. מתוך כך, ארדואן זעם על ההפיכה במצרים ב-2013, במהלכה הצבא, בהנהגתו של עבד אל-פתאח א-סיסי, הפיל את משטר מורסי הפרו-טורקי. ארדואן סירב תקופה להכיר בלגיטימציה של ממשל א-סיסי וגינה את ההפיכה, בטענה כי ישראל עמדה מאחוריה[25]. בנוסף, מכיוון שהאביב הערבי הוביל בסוריה לפרוץ מלחמת אזרחים, ארדואן החל לקדם באופן הדרגתי מעורבות טורקית במלחמה בסוריה בין היתר מטרה להעמיק את ההשפעה הטורקית בעולם הערבי.

שערוריית השחיתות והמחאות

במהלך קדנציה זו יזם חוק אשר אוסר הפלה מלאכותית בשטחי טורקיה מה שהוביל למחאה בת אלפי אזרחים באיסטנבול[26]. ב-2012 קידם בדיקה שלאחר המוות של גופתו של הנשיא המנוח טורגוט אזאל, שמת באמצע כהונתו במפתיע ב-1993. חקירה גילתה כי רמת הדי-די-טי בגופו של אזאל הייתה גבוהה פי עשרה מהמצב התקני בריאותית וכי ההסבר לכך הוא שמת בעקבות הרעלה, ובכך אוששו חשדות לכך שלמעשה הוא נרצח[27]. בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה קלטה טורקיה מאות אלפי פליטים, שנמלטו מסוריה לטורקיה.

בדצמבר 2013 התגלו פרשיות שחיתות בממשל ומספר רב של מקורבים לארדואן, כולל שרים בממשלתו, נעצרו והועמדו למשפט. ארדואן הגיב בזעם רב על התנהלות רשויות האכיפה: הוא פיטר את מפקד משטרת איסטנבול כמו גם את כמעט כל הקצינים במשטרה שהיו מעורבים בפיצוח הפרשה. בהמשך אלפי שוטרים שופטים ותובעים שעסקו בחקירת הפרשיות הועברו מתפקידיהם בתואנה שהם משרתים גורמים בינלאומיים הרוצים בכישלונה של טורקיה. ארדואן הוסיף לטעון כי המשטרה מתנכלת לו ולבן בריתו פטהוללה גולן. בשנת 2014, נחשפו שיחות טלפון ומסמכים המעידים שקיבל ארדואן שתי וילות גדולות מפוארות שנבנו בשמורת טבע בניגוד לחוק. על פי השיחות והמסמכים קיבל ארדואן את הווילות בתמורה להקלות באישורי בניה[28].

התובע שוחרר בהמשך אך הנזק לתדמיתו הציבורית של ארדואן נותר. בהמשך הממשלה הורתה בצו חירום על סגירת עיתון שהטיל עליה ביקורת. בהמשך, כאשר קבוצת אזרחים קטנה יצאה בהפגנה לא-אלימה נגד התוכנית להמרת פארק גאזי באיסטנבול למרכז קניות, הממשלה השתמשה באלימות בכוחות האכיפה בשביל לפזר את ההפגנה. בעקבות כך, פרצו מחאות בכל רחבי טורקיה נגד ממשלתו של ארדואן ונגד התנהלותו הסמכותנית. הוא נאלץ להתמודד עם גל המחאות שבמהלכו כינו אותו המפגינים "דיקטטור"[29]. המחאות סימלו מעין תחייה פוליטית עבור הסיעות החילוניות, הליברליות והסוציאל-דמוקרטיות בשורות הפוליטיקה, סיעות שהיו רדומות עד לפני כן. בעקבות האירועים חל מהפך בהתנהלותו של ארדואן לקיצוניות ולסמכותנות: הוא נקט במדיניות קרה ומאיימת כלפי ארמניה; חידש את המאבק בכורדים בדרום-מזרח המדינה; השתמש באלימות של רשויות האכיפה לפיזור ולפירוק גופי אופוזיציה נגדו ועוד על בסיס הטענה כי הם מאיימים על עקרונות מוסלמים[30].

קדנציה ראשונה כנשיא (2014–2018)

מדינות בהן ביקר ארדואן כנשיא.

בבחירות לנשיאות שנערכו ב-10 באוגוסט 2014 נבחר ארדואן לנשיא טורקיה, והוא הנשיא הראשון בטורקיה שנבחר לתפקיד בבחירות ישירות על ידי העם (בעקבות תיקון לחוקה שהוביל הוא עצמו בשנת 2007). הוא החל לכהן בתפקיד זה ב-28 באוגוסט 2014[31]. לתפקיד ראש הממשלה נבחר במקומו יועץ החוץ שלו ושר החוץ בממשלותיו השנייה והשלישית, אהמט דבוטאולו. ארדואן נותר מנהיג מפלגת הצדק והפיתוח ומתפקידו הייצוגי בעיקרו כנשיא טורקיה המשיך לקדם את מדיניותו דרך עושי דברו בממשלה ובאספה הלאומית.

ניסיון ההפיכה ותיקון לחוקה

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – ניסיון ההפיכה הצבאית בטורקיה (2016), משאל העם בטורקיה (2017)
בניין הפרלמנט באנקרה לאחר שהופצץ בניסיון ההפיכה הכושל שביצע הצבא נגד ארדואן ב-2016.

ב-15 ביולי 2016 התרחש ניסיון הפיכה צבאית בשלטונו של ארדואן בטורקיה, ארדואן הפציר בעם לצאת לרחובות ולהתנגד לצבא, והניסיון נכשל. לאחר הניסיון בוצעו מעצרים גדולים של עשרות אלפי אזרחים, שופטים וקצינים. המניעים שעומדים מאחורי האירוע אינם ברורים. מועצת השלום הטורקית טענה שסיבות ההפיכה היו שחיקת המעמד החילוני, חיסול המשטר הדמוקרטי, זלזול בזכויות האדם ואובדן מהימנותה של טורקיה בזירה הבינלאומית[32]. ממשלת טורקיה האשימה את המורדים בקשרים לתנועת גולן – קבוצה המוגדרת כארגון טרור על ידי השלטון בטורקיה, ובראשה עומד פטהוללה גולן, שהוגלה מן המדינה לאחר קרע בינו לבין ארדואן. למרות זאת, גולן גינה את ניסיון ההפיכה והכחיש את מעורבותו[33]. הוא האשים את טורקיה בבימוי האירוע כמבצע דגל כוזב שמטרתו להגביל את חירויות האזרח וטיהור הצבא והרשות השופטת, והגברת הכוח של מוסד הנשיאות בטורקיה[34].

במהלך ניסיון ההפיכה נהרגו לפחות 300 בני אדם ויותר מ־2,100 נפצעו. נזק נגרם למבני ממשל רבים, כולל בניין הפרלמנט הטורקי והארמון הנשיאותי. ניסיון ההפיכה גרר אחריו גל מעצרים המוניים שמנה לפחות 40,000 עצורים[35], בהם 10,000 חיילים, וכן, מסיבות בלתי ברורות, 2,745 שופטים. 15,000 אנשי חינוך הושעו והרישיונות של 21,000 מורים שעובדים במוסדות פרטיים בוטלו גם הם על ידי הממשלה מכיוון שהמורים היו, לכאורה, נאמנים לגולן[36]. התגובות לאירוע היו שליליות הן בטורקיה עצמה והן ברחבי העולם[37]. מפלגות האופוזיציה הגדולות גינו את הניסיון, ומנהיגים מרחבי העולם, בהם מנהיגי האיחוד האירופי, נאט"ו וארצות הברית, קראו לכבד את המוסדות בטורקיה ואת אלו שנבחרו בה באופן רשמי. ארגונים בינלאומיים התבטאו נגד ההפיכה גם כן. מועצת הביטחון של האו"ם, לעומת זאת, לא גינתה את ההפיכה לאחר שמצרים, חברה זמנית במועצה, הביעה התנגדות לנוסח ההודעה[38].

ארדואן ניצל את התסיסה האזרחית והסערה הציבורית שחולל ניסיון ההפיכה במטרה להעביר שינוי חוקתי. ב-16 באפריל 2017 נערך משאל עם על הפיכת טורקיה למשטר נשיאותי, בדומה למשטר הנשיאותי הקיים בצרפת, בהם זכה ארדואן ברוב דחוק של 51.4%. במשאל העם הוצג לעם הטורקי ההצעה לעשות 18 שינויים בחוקת טורקיה, בכלל זה מעבר ממשטר פרלמנטרי למשטר נשיאותי. התיקונים העיקריים נועדו לבטל את תפקיד ראש ממשלת טורקיה, להחליף את המשטר הפרלמנטרי במשטר נשיאותי ולהגדיל את מספר חברי הפרלמנט הטורקי מ-550 ל-600. ניצחון של מחנה ה"כן" בו תמך ארדואן פירושו שפורק משרד ראש הממשלה של טורקיה וסמכויותיו הועברו לנשיא. התיקונים בחוקה יאפשרו לארדואן לשלוט בארצו עד שנת 2029[39].

כשבועיים לאחר משאל העם חסם ארדואן את הגישה לוויקיפדיה, בהסבר כי "מדובר בצעד מנהלי"[40], כמו כן שיבש את הגישה לטוויטר ופייסבוק לפרקי זמן קצרים.

רוסיה, סוריה ולוב

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – יחסי טורקיה–רוסיה, הפלת ה-SU-24 הרוסי על ידי טורקיה (2015), המעורבות הטורקית במלחמת האזרחים בסוריה, המעורבות הטורקית במלחמת האזרחים השנייה בלוב

ארדואן פעל לקדם חיזוק יחסים מול רוסיה בשנותיו כראש ממשלה, על אף היות שתי הארצות יריבות אזוריות. ב-2004 ביקורו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בטורקיה היה הביקור הראשון של ראש מדינה רוסי בטורקיה מאז ביקורו של ניקולאי פודגורני מברית המועצות ב-1975. שתי המדינות יזמו תשתית צינור הגז בלו סטרים המוביל גזים טבעיים מסטברופול אשר בצפון הקווקז ברוסיה, דרך הים השחור ודרומה לאנקרה ומעבר לה בטורקיה. היחסים פרחו בתקופת נשיאותו של דמיטרי מדבדב ברוסיה, ונחתמו סדרת הסכמים לשיתוף פעולה אנרגטי רחב היקף בין שתי המדינות.

יחסי שתי המדינות התהפכו בעקבות מדיניות ההתפשטות השאפתנית של טורקיה שהחל ארדואן לקדם ביתר שאת מאז בחירתו לנשיא. שתי המדינות מנהלות מלחמות פרוקסי במסגרת מלחמת האזרחים בסוריה ומלחמת האזרחים השנייה בלוב. בסוריה טורקיה תומכת באופוזיציה הסורית למשטר אסד במטרה להעלות לשלטון ממשל פרו-טורקי שיחזק את המעורבות הטורקית במדינה ויכפיף אותה לתחום השפעה טורקי. כנ"ל בלוב, איפה שטורקיה תומכת במועצת הנשיאות בראשות פאיז א-סראג' נגד בית הנבחרים הלובי בהנהגתו של ח'ליפה חפתר. בתגובה לכך, קיימת מעורבות רוסית במלחמת האזרחים בסוריה לצד משטר אסד וקבוצת וגנר, צבא פרטי הפועל בחסות ההנהגה האוליגרכית ברוסיה, פועל בלוב נגד ממשלת טריפולי של א-סראג'[41].

היחסים בין רוסיה לטורקיה התדרדרו באופן דרסטי לאחר שמטוס F-16 של חיל האוויר הטורקי הפיל מטוס SU-24 רוסי במרחב האווירי של סוריה ב-24 בנובמבר 2015. כתוצאה מכך, נחקק איסור מוחלט על כניסת תיירים רוסים לטורקיה. כתוצאה מכך, ממשלת רוסיה החליטה כי היא אינה מאפשרת לחדש תחבורה אווירית עם טורקיה. שבעה חודשים לאחר המקרה, הקשרים בין שתי המדינות "קפאו". ביוני 2016 ארדואן החל לקדם נורמליזציה והתנצל בפני נשיא רוסיה פוטין בקשר למות הטייס הרוסי. ארדואן גם הדגיש כי הוא מוכן לעשות כל דבר על מנת להחזיר את היחסים באופן ידידותי. בסוף 2016 שוטר טורקי לאומני רצח במכוון את שגריר רוסיה בטורקיה, אנדריי קרלוב, ושתי המדינות ניסו להימנע מפגיעה ביחסים ביניהן בעקבות הרצח. ב-2019, לנוכח המשבר הנשיאותי בוונצואלה, שתי המדינות נקטו עמדה של תמיכה במשטר ניקולאס מדורו[42].

נושאים נוספים

טורקיה בהנהגת ארדואן עומדת כיוצאת דופן בעולם המוסלמי במסגרת ההוקעה של דיכוי העם האויגורי המבוצע בידי הרפובליקה העממית של סין[43]. לעומתה, רוב מדינו העולם המוסלמי נמנעות מלתקוף בפומבי את המדיניות הסינית במטרה שלא לפגוע בקשרים הכלכליים עם סין.

ארדואן גם הוקיע את רדיפת הרוהינגיה במיאנמר, וכינה אותה רצח עם. דרך כך, טורקיה בהנהגת ארדואן טיפחה לעצמה מוניטין בקרב מיעוטים מוסלמים נרדפים ברחבי העולם כמדינה הפועלת להגנתם ללא קשר לזרם האסלאמי שאליו הם שייכים.

במהלך המשבר הדיפלומטי הקטרי, שבמסגרתו רוב העולם הערבי ניתק את קשריו עם קטר, ארדואן ניצל את ההזדמנות לחזק את ההסתמכות הקטרית על טורקיה ואת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות[44]. דרך מדיניות זאת, טורקיה חיזקה את מעורבותה והשפעתה בתחום המרחב של המפרץ הפרסי.

במטרה להשפיע על מהלך קבלת ההחלטות של האיחוד האירופי ביחס לטורקיה, ארדואן איים לאפשר למיליוני פליטים מרחבי המזרח התיכון ומסוריה בפרט לעבור את גבולות ארצו לעבר יבשת אירופה, מהלך שעלול להחריף פי כמה וכמה את משבר הפליטים באירופה[45].

קדנציה שנייה כנשיא (2018–מכהן)

מימין לשמאל: ארדואן, נשיא רוסיה פוטין ונשיא איראן חסן רוחאני.

עם בחירתו מחדש ביוני 2018 והשבעתו ב-9 ביולי הוא אשרר למעשה את כהונתו לקדנציה נוספת בת חמש שנים, שבמסגרתה יורחבו סמכויותיו והוא יחזיק בסמכויות חסרות תקדים שאף מנהיג טורקי לא החזיק בהן במאה השנים האחרונות[46], זאת במקביל להשתלטות הדרגתית שביצע על מנגנוני האיזונים והבלמים במערכת הפוליטית הטורקית[47], וביצוע פעולות שנועדו למנוע ביקורת עליו, כמו מינוי נאמנים בין ראשי הצבא, ומאסר לעיתונאים ופעילי זכויות אדם שביקרו את השלטון[48]. במשך שלוש השנים שחלפו מאז ניסיון המהפכה ארדואן עצר, כלא, העלים, הגלה או הדיח כ-500 אלף טורקים, מרביתם עובדי מדינה, אבל גם אנשי עסקים, אנשי אקדמיה, מורים, פוליטיקאים ואחרים. המדינה גם תפסה את נכסיהן של יותר מ-1,000 חברות גדולות, שנחשדו כי לקחו חלק בניסיון ההפיכה[49].

הפלישה לכורדיסטן הסורית

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – המתקפה הטורקית על כורדיסטן הסורית

פעולה טורקית צבאית נרחבת בסוריה החלה באוגוסט 2016, עם מבצע מגן הפרת במסגרתו מנעו כוחות טורקים את התפשטותה של המדינה האסלאמית לעבר הגבול וכמו כן גם מנעו את ההשתלטות של כורדיסטן הסורית על כל רחבי הגבול הטורקי-סורי. השטחים הכבושים במסגרת המבצע הפכו לשטח בטוח עבור כוחות האופוזיציה הסורית. לאחר הפגזות, פשיטות אוויריות ופעולות מינוריות על אורכו של הגבול עם סוריה יצאה טורקיה בשנת 2017 בפלישה מרכזית נוספת על צפון טורקיה, הפעם לתוך מחוזות אידליב וחלב. כמו כן הפעולה התמשכה גם אל לטקיה לחופי הים התיכון. בשנת 2018 יצאה טורקיה במבצע נוסף, הפעם נגד הכוחות הכורדים של היחידות להגנת העם, הכוחות הסוריים הדמוקרטיים ומפלגת הפועלים של כורדיסטן במסגרת מבצע ענף זית[50]. במקביל העבירה טורקיה כמויות נשק גדולות למורדים באידליב[51].

הפעולה הטורקית בצפון-מערב סוריה משנת 2017 נענתה במתקפת נגד סורית רק ב-2019, ומתקפת הנגד שהחלה במרץ אותה השנה צלחה בהשבת שטחים מועטים לידיה. נוסף על כך, הפעולה הטורקית הביאה את צבא טורקיה לשערי העיר חלב. בדצמבר יצאה סוריה במתקפת נגד שנייה ונרחבת בהרבה במסגרתה פירקה את מערך החזית המזרחית של הכיבוש הטורקי. לאחר נסיגת הכוחות של ארצות הברית מתמיכתם בכורדיסטן ומשהותם בסוריה, החלה באוקטובר 2019 המתקפה הטורקית על כורדיסטן הסורית - המבצע הרחב ביותר אשר טורקיה הוציאה לפועל במסגרת המלחמה. על פי דוברו של ארדואן, הפעולה מטרתה "לתקן את הדמוגרפיה", טיהור אתני למעשה של הכורדים[52]. פעולה זאת הביאה את הטורקים לפנים סוריה והביאה ליצירת קו אש סורי-כורדי מאוחד נגד הכיבוש הטורקי[53]. ב-22 באוקטובר נשיא רוסיה פוטין וארדואן חתמו על הסכם חדש ליצירת אזור חיץ בצפון סוריה ולהפסקת אש.

עיצומים, אינפלציה ומגפת הקורונה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מגפת הקורונה בטורקיה

לאחר שבתחילת שלטונו טורקיה ידעה פריחה כלכלית[54][55], המדינה נכנסה למיתון[56][57], ובמקרים מסוימים פורסם שארדואן התערב בפעילות הבנק המרכזי[58][59], והיו מקרים בהם מי שבקרו את מדיניות הממשלה נחקרו על ידי רשויות האכיפה[60]. החל מ-2018, ממשל טראמפ בארצות הברית הטיל סנקציות כבדות על טורקיה שעם הזמן נתנו את אותותיהם על הכלכלה הטורקית. ב-2020, הסנקציות הוחמרו לאחר שטורקיה קנתה מערכת הגנה אווירית מידי רוסיה[61]. הסנקציות הן הגורם העיקרי לפרוץ משבר החוב והמטבע של טורקיה. המשבר מאופיין בצניחת ערכה של הלירה הטורקית, אינפלציה גבוהה, עליית עלויות האשראי, ועלייה בפירעונות הלוואות בהתאם. המשבר נגרם בשל הגירעון חריף בחשבון השוטף של הכלכלה הטורקית וכמות נכבדת של חובות פרטיים במטבע החוץ, בשילוב עם הסמכותיות ההולכת וגוברת משטר ארדואן התערבותו הלא שגרתית בתחום מדיניות הריבית[62]. הסנקציות המשיכו לתוך כהונת ממשל ביידן האמריקאי, ועם הזמן גברה ההשפעה שלהן על הכלכלה הטורקית.

במקביל, מגפת הקורונה, בה חלו המונים במחלת נגיף הקורונה בטורקיה, התפשטה אל המדינה באמצע מרץ 2020. טורקיה מהווה אחד מאזורי התפרצות נגיף הקורונה החמורים ביותר בעולם. נכון למרץ 2022, נרשמו במדינה 14,488,373 נדבקים וכמעט 100,000 מתים מהמחלה. הממשלה הטילה הגבלות על תנועה ופעילות אזרחית וציבורית ואף הטילה עוצר במספר אזורים במדינה בהתחשב במוקדי הדבקה. ב-18 במרץ 2020 האיץ ארדואן את הציבור להישאר בבית ולא לבקר בבתי חולים מלבד במקרי חירום. ארדואן הצהיר עוד כי הבנקים הציבוריים יעבירו פנסיה לגמלאים מעל גיל 76 לבתיהם, כאשר הסכום המינימלי לתשלום לגמלאים הוא 15 אלף לירות טורקיות[63]. ברחבי העולם, המגפה גררה עמה מיתון כלכלי, ובטורקיה גם כן נגרם מיתון, שהחריף את המצב הכלכלי נוכח הסנקציות.

ב-2016 דולר אמריקאי היה שווה ערך ל-3.020 לירות טורקיות, ב-2018 הוא היה שווה 4.828 לירות, וב-2021, נוכח הזינוק באינפלציה, דולר אמריקאי אחד היה שווה ערך ל-13.490 לירות טורקיות[64]. בשנת 2022 הגיעה האינפילציה לשיא של 20 שנה[65][66].

גם בזמן הפריחה הכלכלית בעשור הראשון להנהגתו של ארדואן היו תקופות של נסיגה מהירה בערך המטבע[דרושה הבהרה][67].

יחסו לישראל

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יחסי טורקיה–ישראל בתקופת ארדואן
סמל טורקיה
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של טורקיה
בחירות

ארדואן נקט קו אנטי-ישראלי חריף בנושאי חוץ וביטחון, ובפרט ביחס לסוגיה הפלסטינית. עקב כך נוצרה מתיחות בין טורקיה לישראל. במאי 2004, בעקבות הריגתם של פלסטינים ברפיח במהלך פעולת צה"ל, טען שמדובר בטרור מדינתי וכי אינו רואה הבדל בין ישראל לארגוני הטרור, כיון ש"הם הורגים אזרחים ואתם הורגים אזרחים"[68].

במהלך שנת 2008 תרם לשיחות העקיפות בין ישראל לבין סוריה שנערכו בטורקיה.

הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, 29 בינואר 2009 - ארדואן קם ועזב את המקום, בצעד הפגנתי כנגד נשיא מדינת ישראל שמעון פרס, בעקבות מבצע עופרת יצוקה.

במבצע עופרת יצוקה הוא תקף בחריפות את ישראל. בתחילת המבצע כינה אותו "פשע נגד האנושות"[69], וכעבור ימים אחדים הוסיף: "ישראל עושה מעשים לא אנושיים ברצועת עזה, שיגרמו לה להשמיד עצמה"[70]. ימים אחדים לאחר החלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש קרא להרחיק את ישראל מהאו"ם, כל עוד אינה נשמעת להחלטה[71]. בוועידת הפורום הכלכלי העולמי, שנערכה בדאבוס ב-29 בינואר 2009, קם ארדואן ועזב את המקום, במחאה נגד נשיא מדינת ישראל, שמעון פרס בעקבות מבצע עופרת יצוקה.

ארדואן עם נשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה, 2009.

עקב המשט לעזה במאי 2010, שהוביל ארגון הטרור הטורקי IHH, ואשר במהלך עצירתו נהרגו 9 אזרחים טורקים מפעילי הארגון שתקפו את חיילי צה"ל, התחולל המשבר הדיפלומטי החמור ביותר מאז כינון היחסים בין ישראל לבין טורקיה. ארדואן החזיר את שגריר טורקיה מתל אביב והתבטא בחריפות רבה מאוד נגד ישראל[72]. בסמוך לפרסום דו"ח פאלמר על אירועי המשט, תבעה טורקיה מישראל שתבצע שלוש פעולות: שתתנצל על הרג אזרחיה במשט, שתשלם פיצויים כספיים למשפחות ההרוגים והפצועים ושתסיר את הסגר מעזה ותאפשר כניסה חופשית של כלי שיט לרצועה. לאחר שפורסם דו"ח פאלמר, שקבע שהסגר שהטילה ישראל על עזה חוקי וכי זכותה לעצור כלי שיט שמתכוונים להפר אותו גם בעודם במים בינלאומיים (אך שפעלה בחוסר מידתיות ועליה להביע צער ולשלם פיצויים), וכאשר דרישות טורקיה לא מולאו - היא הודיעה על הורדת רמת היחסים הדיפלומטיים עם ישראל לדרג של מזכיר שני (שמשמעותם גירוש השגריר הישראלי) ועל כך שכלי שיט צבאיים שלה יפטרלו במזרח הים התיכון[73]. טורקיה הודיעה גם על הקפאת קשרי הצבא ותעשיות הביטחון עם ישראל (אשר כבר הושעו ממילא בעבר)[74].

בנאום שנשא בפברואר 2013 אמר ארדואן: "בדיוק כמו הציונות, האנטישמיות והפשיזם, נחוץ שנתייחס לאיסלמופוביה כפשע נגד האנושות"[75]. מספר שבועות לאחר מכן חזר בו מדבריו.

ב-22 במרץ 2013 שוחח ארדואן בטלפון עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהתקשר אליו בתיווכו של ברק אובמה. נתניהו התנצל על תקרית המרמרה, והם החליטו על נורמליזציה של היחסים בין שתי המדינות[76].

באוגוסט 2013 טען ארדואן שישראל עומדת מאחורי ההפיכה במצרים. ארצות הברית גינתה בחריפות טענה זו[77], ואביגדור ליברמן, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת אמר שארדואן הוא "ממשיך דרכו של גבלס"[78].

ביולי 2014 במהלך מבצע צוק איתן תקף ארדואן את חברת הכנסת איילת שקד בטענה שהיא מזכירה את היטלר. מאוחר יותר גינה את ישראל בחריפות, הסית נגדה והאשים אותה ב"רצח עם נגד הפלסטינים" ואמר שמעשיה גרועים מהנאצים[79]. בעקבות דבריו אלפי מפגינים אלימים תקפו את נציגויות ישראל בטורקיה, דבר שהוביל את משרד החוץ להורות על פינוי משפחות נציגי ישראל בטורקיה מחשש לשלומן[80], ולפרסום אזהרת מסע לטורקיה[81]. נתניהו גינה את דבריו של ארדואן ואמר ש"דברי ארדואן הם אנטישמיים ומחללים את זכר השואה"[82][83].

לאחר צעדת השיבה הגדולה ארדואן קרא לישראל "טובחת באנשים" ו"רוצחת" וכן קרא לפלסטינים להתקומם והותקף על ידי ראש הממשלה נתניהו[84].

האשמות באנטישמיות

בשנת 1974 כתב, ביים ושיחק במחזה Mas-kom-ya (ראשי תיבות של "בונים חופשיים-קומוניסטים-יהודים") אשר הציג את הבונים החופשיים, הקומוניזם והיהדות כבסיס הרוע בעולם. בנוסף, כינה את פעולות ישראל בעזה כ"ברבריות הגרועה יותר ממעשי היטלר".

במהלך השנים יוחסו לארדואן מספר התבטאויות אנטישמיות. בשנת 2008 טען כי בשנת 2013 דורג ארדואן במקום השני ברשימת האנטישמים שפרסם מרכז שמעון ויזנטל, בגין אמירתו על "הלובי של הריבית" שעומד לטענתו מאחורי ההפגנות נגדו[85]. עוד טען כי ישראל עומדת מאחורי ההפיכה במצרים, זאת לאחר שצפה בפנל טלוויזיוני שנערך בצרפת ב-2011 עם "אינטלקטואל צרפתי יהודי" (שזוהה מאוחר יותר כברנאר אנרי לוי) שסבר כי גם אם האחים המוסלמים ניצחו בקלפי, הוא אישית סבור שזו לא דמוקרטיה.

ב-2009 פרסם משרד החוץ הישראלי דו"ח לפיו ארדואן מעודד אנטישמיות בארצו, בין היתר על ידי מתן גיבוי להוצאה לאור של עיתונות אנטישמית, כדוגמת העיתון "VAKIT" שיצא לאור גם בגרמניה, שם נסגר על ידי השלטונות בשל תכניו האנטישמיים[86].

ארדואן הגדיר את המשורר האנטישמי נג'יפ פאזיל קיסקורק כמורה רוחני[דרוש מקור].

ב-25 ביולי 2017, לאחר פיגוע הטרור בהר הבית ורצח משפחת סלומון בחלמיש ובתגובה לצעדי הביטחון שנקטה ישראל בהר הבית אמר ארדואן "הציונים המטונפים מזהמים את הר הבית"[87].

בעקבות הצהרת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ב-6 בדצמבר 2017 על הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת מדינת ישראל, התבטא ארדואן באופן אנטישמי כשאמר ש"אלה החושבים את עצמם כבעלי הבית בירושלים לא ימצאו עץ להסתתר מאחוריו", טקסט הלקוח מחדית' העץ והאבנים, הקורא להשמדת היהודים[88].

בזמן קידום חוק הלאום ארדואן קרא לממשלת ישראל שוב "ממשיכת דרכו של היטלר"[89], דבר שגרר גינויים מכל העולם. למרות כל זאת ההסכם שנחתם איתו לא הופר.

אותות הוקרה

ארדואן זכה באות האומץ מטעם הוועד היהודי-אמריקני ובפרס הבינלאומי לזכויות האדם על שם מועמר קדאפי.

ב-12 בדצמבר 2011 נבחר על ידי גולשי "טיים מגזין" לאיש השנה, בקולותיהם של 122,928 תומכים. במקביל ציינו למעלה מ-180 אלף גולשים שהוא אינו ראוי לתואר. בנימוקים לבחירתו שיבח המגזין את ארדואן על היותו שופר לקידום הדמוקרטיה האסלאמית, על שסייע לטורקיה לקדם את כלכלתה, תוך שהיא הופכת לכלכלה בעלת שיעור הצמיחה השני בגובהו בעולם, הפך אותה למעצמה אזורית, ואף כי הוא איננו ערבי, הוא הפך למנהיג הנערץ ביותר בקרב עמי ערב, ארדואן זכה בתואר בעיקר הודות לקמפיין ויראלי באמצעות דואר אלקטרוני שהתקיים לטובתו באתרי אינטרנט טורקיים[90].

ארדואן קיבל אזרחות כבוד של העיר סיאול בפברואר 2004, ושל העיר טהראן בפברואר 2009.

לאחר שנבחר לנשיא, הוחלט כי נמל התעופה החדש של איסטנבול ייקרא על שמו של ארדואן[91].

בשנת 2017 נבחר על ידי ה"טיים מגזין" כאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רג'פ טאיפ ארדואן בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ יש להגות אֶרְדוֹאָן, לא אָרְדוּאָן
  2. ^ אלמס, דין שמואל (2022-01-20). "לא רק האינפלציה: למה ארדואן רוצה לחמם יחסים עם ישראל?". Globes. נבדק ב-2022-03-11.
  3. ^ לטנגו צריך שניים: הרצוג וארדואן משקמים את יחסי טורקיה וישראל | ישראל היום, www.israelhayom.co.il
  4. ^ The Forebears of Erdoğan and the Armenian Genocide, ‏13 בדצמבר 2006
  5. ^ Profile: Recep Tayyip Erdogan, www.aljazeera.com (באנגלית)
  6. ^ "Profile: Recep Tayyip Erdogan" (באנגלית בריטית). 2007-07-18. נבדק ב-2022-03-10.
  7. ^ Pitel, Laura (2020-11-18). "Erdogan's family drama and the future of Turkey". Financial Times. נבדק ב-2022-03-10.
  8. ^ Recep Tayyip Erdogan | World Leaders Forum, worldleaders.columbia.edu
  9. ^ BBC Europe 04.11.2002
  10. ^ 10.0 10.1 Turkey - Rise of the AKP in the 21st century | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  11. ^ Turkey weighs role in an Iraq war - Iraq, ReliefWeb (באנגלית)
  12. ^ Turkey after the Iraq War: Still a U.S. Ally?, The Washington Institute (באנגלית)
  13. ^ Turkey, ec.europa.eu (באנגלית)
  14. ^ Turkey pushes for greater investment in northern Iraq, France 24, ‏2013-02-04 (באנגלית)
  15. ^ Syrian president makes first visit to Turkey, NBC News (באנגלית)
  16. ^ The Central Asian Perspective on Turkey: Does Family Come First?, אוניברסיטת תל-אביב - מרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה
  17. ^ Fiona Hill, Kemal Kirişci, and Andrew Moffatt, Armenia and Turkey: From normalization to reconciliation, Brookings, ‏-001-11-30T00:00:00+00:00 (בAmerican English)
  18. ^ Deutsche Welle (www.dw.com), Hrant Dink murder: Turkish court sentences several people to life in prison | DW | 26.03.2021, DW.COM (בBritish English)
  19. ^ General Elections in Turkey, 22nd July 2007, www.robert-schuman.eu
  20. ^ Fazıl Kayıkçı, Course of Income Inequality in Turkey, Department of Economics, Yildiz Technical University, Istanbul, Turkey, ‏6 באוגוסט 2019
  21. ^ Selcan Hacaoglu, Erdogan Vows to Begin Construction on Canal Istanbul in June, BloombergQuint (באנגלית)
  22. ^ News Al Jazeera 17 May 2010
  23. ^ Turkey’s Role in the Arab Spring and the Syrian Conflict, Turkish Policy Quarterly (באנגלית)
  24. ^ Turkey and the Arab Spring, Middle East Institute (באנגלית)
  25. ^ Turkey's Erdogan claims Israel behind Morsi ouster, France 24, ‏2013-08-20 (באנגלית)
  26. ^ רויטרס, אלפי נשים הפגינו נגד כוונתו של ארדואן לאסור הפלות, באתר הארץ
  27. ^ "Body of Turkish ex-leader shows signs of poisoning: paper". Reuters (באנגלית). 2012-11-26. נבדק ב-2022-03-10.
  28. ^ וילות מפוארות בחוף הים: שחיתותו האישית של ארדואן נחשפת, www.regthink.org
  29. ^ Deutsche Welle (www.dw.com), Remembering the Gezi Park protests and the dream of a different Turkey | DW | 28.05.2018, DW.COM (בBritish English)
  30. ^ Turkey protests spread after violence in Istanbul over park demolition, the Guardian, ‏2013-05-31 (באנגלית)
  31. ^ רויטרס, ארדואן הושבע לנשיאות: "נשבע בכבודי ובמוניטין שלי בפני האומה הטורקית", באתר של "רשת 13", 28 באוגוסט 2014 (במקור, מאתר "nana10")
  32. ^ ניסיון הפיכה בטורקיה, הצבא טוען כי מנסה "לשמור על הדמוקרטיה וזכויות האדם", באתר מעריב אונליין, 15 ביולי 2016
  33. ^ ערן זינגר, נשיא טורקיה מטיל אחריות על ההפיכה על איש האופוזיציה הטורקי גולן, ‏16 ביולי 2016
  34. ^ ארדואן דרש מאובמה בנאום ניצחון באיסטנבול: הסגר את יריבי הטרוריסט, באתר וואלה!‏, 17 ביולי 2016
  35. ^ Tim Arango and Ceylan Yeginsu, ‏Turkey to Release Tens of Thousands of Prisoners to Make Room for Coup Suspects, ניו יורק טיימס, 17 באוגוסט 2016
  36. ^ ארדואן חתם על צו סגירה לאלפי ארגונים בחשד לקשר עם פתהוללה גולן, באתר מעריב אונליין, 23 ביולי 2016
  37. ^ אילאיל שחר ושירה נאות, לאחר ניסיון ההפיכה הכושל תגובות מנהיגי העולם היו פושרות, ‏17 ביולי 2016
  38. ^ Egypt blocks U.N. Security Council condemnation of Turkey violence, ‏16 ביולי 2016
  39. ^ ארדואן לאופוזיציה ולמערב: בלי ויכוחים - העם אמר "כן" 17 באפריל 2017 אתר ynet
  40. ^ "ארדואן סגר את ויקיפדיה". ynet. נבדק ב-2017-05-04.
  41. ^ Amy Mackinnon, Russia and Turkey’s Proxy War in Libya Heats Up, Foreign Policy (בAmerican English)
  42. ^ Regional Competition and the Future of Russia-Turkey Relations, www.csis.org (באנגלית)
  43. ^ "Turkish leader calls Xinjiang killings "genocide"". Reuters (באנגלית). 2009-07-10. נבדק ב-2022-03-11.
  44. ^ "Turkey's Erdogan decries Qatar's 'inhumane' isolation". BBC News (באנגלית בריטית). 2017-06-13. נבדק ב-2022-03-11.
  45. ^ "Turkey's Erdogan threatened to flood Europe with migrants: Greek website". Reuters (באנגלית). 2016-02-08. נבדק ב-2022-03-11.
  46. ^ "הסולטן ארדואן": סמכויותיו החדשות של נשיא טורקיה
  47. ^ המערכת האזורית ומזרח הים התיכון, מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון
  48. ^ גיא אלסטר‏, המהפכה הושלמה: ארדואן מחק את סמל החילוניות של טורקיה, באתר וואלה!‏, 12 ביולי 2020
  49. ^ פרק 111: כלכלה של איש אחד – מתוך ההסכת (פודקאסט) "חיות כיס" | כאן, נבדק ב-2021-05-29
  50. ^ מבצע "ענף זית": טורקיה פתחה במתקפה נגד הכורדים בצפון סוריה, באתר וואלה!
  51. ^ טורקיה מעבירה כמויות נשק גדולות למורדים באידליב, ynet, ‏2018-09-12
  52. ^ אוריאל לוי, ‏החלה המתקפה הטורקית, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 9 באוקטובר 2019
  53. ^ Displacement and Despair: The Turkish Invasion of Northeast Syria - Syrian Arab Republic, ReliefWeb (באנגלית)
  54. ^ סקר בטורקיה: ארדואן צפוי להיבחר בפעם השלישית - וואלה! חדשות, וואלה!, ‏2011-04-30
  55. ^ "פרק 3 | כלכלת טורקיה תחת ארדואן - בין משברים לדהירה". TheMarker. נבדק ב-2021-05-29.
  56. ^ גלובס, שירות (2019-03-11). "לראשונה זה עשור: כלכלת טורקיה נכנסה למיתון". Globes. נבדק ב-2021-05-29.
  57. ^ "כלכלת טורקיה ממשיכה להידרדר תחת ארדואן; הלירה בשפל היסטורי". TheMarker. נבדק ב-2021-05-29.
  58. ^ "ארדואן שוב בחש בבנק המרכזי, והלירה נופלת לשפל היסטורי". TheMarker. נבדק ב-2021-10-14.
  59. ^ שארדואן יהיה מרוצה: הורדת ריבית מפתיעה מפילה את הלירה ב-0.9% | כלכליסט, m.calcalist.co.il
  60. ^ קרני, יואב (2021-12-29). "מה רוצים שליטי טורקיה, רוסיה וסין? להישאר בשלטון בכל מחיר". Globes. נבדק ב-2021-12-30.
  61. ^ US imposes sanctions on Turkey over purchase of Russian air defence system, France 24, ‏2020-12-14 (באנגלית)
  62. ^ ‘There’s jobs but no money’: Turkey’s economic crisis begins to bite, the Guardian, ‏2021-12-19 (באנגלית)
  63. ^ Daily Sabah with AA, ‘Stay home,’ Erdoğan says as Turkey ramps up measures against COVID-19, Daily Sabah, ‏2020-03-18 (בAmerican English)
  64. ^ 1 TRY to USD - Turkish Lire to US Dollars Exchange Rate, www.xe.com
  65. ^ האינפלציה בטורקיה לא עוצרת: עמדה על 70% באפריל | כלכליסט, calcalist, ‏2022-05-06
  66. ^ "האינפלציה בטורקיה המריאה ל-61% - שיא של 20 שנה". TheMarker. נבדק ב-2022-05-06.
  67. ^ "ארדואן מקריב את הלירה הטורקית, וזה עלול לעלות לו בכיסאו". TheMarker. נבדק ב-2021-11-25.
  68. ^ דיאנה בחור-ניר, ר"מ טורקיה: "איני רואה הבדל בין ישראל לארגון טרור", באתר ynet
  69. ^ משה ריינפלד, טורקיה: הפצצות ישראל פשע נגד האנושות, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 28 בדצמבר 2008.
  70. ^ ראש ממשלת טורקיה: ישראל עושה מעשים לא אנושיים, באתר הארץ, 5 בינואר 2009.
  71. ^ ר"מ טורקיה: להרחיק את ישראל מהאו"ם, באתר ynet, 16 בינואר 2009.
  72. ^ המשט לעזה: ראש ממשלת טורקיה ארדואן: פעולת ישראל הינה טרור מטעם מדינה, באתר הארץ, 31 במאי 2010.
  73. ^ ברק רביד, טורקיה: נגביר פעילותנו בים התיכון ונפעל נגד הבריונות הישראלית, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2011.
  74. ^ ארדואן: נקפיא קשרי הסחר והצבא עם ישראל, באתר כלכליסט, 6 בספטמבר 2011.
  75. ^ ארדואן משתלח: הציונות היא פשע נגד האנושות, באתר וואלה!‏, 28 בפברואר 2013
  76. ^ אתר למנויים בלבד ברק רביד, נתניהו התקשר לארדואן והתנצל על הרג האזרחים הטורקים במשט לעזה, באתר הארץ, 22 במרץ 2013.
  77. ^ ארצות הברית מגנה בתוקף את דברי ארדואן, באתר nrg‏, 20 באוגוסט 2013
  78. ^ אתר למנויים בלבד יהונתן ליס, ליברמן: ארדואן הוא ממשיך דרכו של גבלס, באתר הארץ, 21 באוגוסט 2013
  79. ^ ארדואן: ישראל מבצעת רצח עם מיום היווסדה, באתר ynet, 17 ביולי 2014
  80. ^ לאחר ההפגנות האלימות: ליברמן מחזיר את משפחות הדיפלומטים הישראלים מטורקיה, נענע10, 18 ביולי 2014.
  81. ^ אטילה שומפלבי, אזהרה: הימנעו מנסיעות לא חיוניות לטורקיה, באתר ynet, 18 ביולי 2014
  82. ^ הידיעה, הארץ, 20 ביולי 2014.
  83. ^ ח"כ זהבה גלאון: ארדואן איבד העשתונות, אסור לוותר לו, גלובס, 20 ביולי 2014.
  84. ^ נועה לנדאו, ארדואן: "נתניהו טרוריסט"; נתניהו: "מי שטובח אזרחים - שלא יטיף מוסר", הארץ, 1 באפריל 2018
  85. ^ ynet, האנטישמים של השנה: חמינאי ורוג'ר ווטרס, באתר ynet, 31 בדצמבר 2013
  86. ^ המשבר בין ישראל לטורקיה | דו"ח של משרד החוץ: השפלת השגריר הטורקי עבדה, באנקרה הבינו הרמז - מדיני-ביטחוני - הארץ
  87. ^ ערד ניר, ארדואן: לעלות ולהגן על ירושלים, חברת החדשות, 25 ביולי 2017
  88. ^ עדי דניאל, ארדואן: "היהודים לא יוכלו למצוא עץ להסתתר מאחוריו", באתר ערוץ 20, 11 בדצמבר 2017.
  89. ^ איתמר אייכנר ומורן אזולאי, ארדואן: רוחו של היטלר קמה לתחייה בישראל, באתר ynet, 24 ביולי 2018
  90. ^ אביאל מגנזי, "טיים": ארדואן - איש השנה והדמות השנואה, באתר כלכליסט, 13 בדצמבר 2011
  91. ^ איתי בלומנטל, שדה התעופה החדש של טורקיה - ע"ש ארדואן, באתר ynet, 15 באוגוסט 2014


Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0