פתיחת התפריט הראשי

המכלול β

העיטור

שער ספר העיטור, ויניציאה שס"ח, 1608

העיטור (בשמו המלא: עיטור סופרים), הוא ספר הלכה שחובר במאה ה-12 על ידי רבי יצחק בן אבא מרי ממרסילייא שבחבל פרובנס שבצרפת (ד'תתפ"ב-ד'תתקנ"ג, 1122-1193 בערך). המחבר ידוע בעיקר על שם ספרו, בכינוי "בעל העיטור", ויש גם המכנים אותו "בעל הדברות", על שם חיבורו "עשרת הדברות" הנספח לספר העיטור (ראו להלן).[1]

הספר מקיף את יסודות ההלכה בתחום דיני אישות וממונות, הלכות המועדים, חלק מהלכות כשרות ועוד. הוא מבוסס במידה רבה על תורתם של גאוני בבל, ותרומתו רבה להכרת שיטותיהם בנושאים הנדונים בו.

ספר העיטור מצוטט פעמים רבות בספרות ההלכה בדורות הבאים, וסעיפים רבים בשולחן ערוך נקבעו תוך התחשבות בשיטתו. למרות חשיבותו, נדפס הספר פעמים מעטות ובשיבושים קשים.

תוכן עניינים

המחבר

רבי יצחק נולד למשפחה מיוחסת מחכמי פרובנס. אביו היה גדול בתורה, וכמה מפסקיו ופירושיו כלולים בספר העיטור. כפי הנראה ייצג האב את יהודי עירו בפני השלטונות. רבי בנימין מטודילה כתב על העיר של-גיל (אנ') הסמוכה ללוניל שמצא בה (בשנת 1160 בערך) "קהל יהודים כמו מאה חכמים... ושם הנשיא רבי אבא מארי בר רבי יצחק, והוא פקיד השלטון", ולדעת גרץ זהו אבי בעל העיטור.[2] אולם יש משערים ששם אביו של רבי יצחק כלל לא היה "אבא מארי", אלא זהו כינוי של בן לאביו ("אבא מארי" = אבי מורי).[3] גם קרובים אחרים של בעל העיטור מצוטטים בספרו: כמה פעמים הזכיר את "חביבי" (דודי, בלשון התלמוד), וכן את "הרב החסיד קרובנו", ולא התברר מי הם.

מגיל צעיר מאד נחשב רבי יצחק לגדול בתורה. בהקדמתו לספר ציין שאת הלכות שחיטה וטרפות כתב לבקשת אביו בהיותו בן שבע עשרה בלבד. לאחר מכן הוסיף לכתוב את ספרו במשך עשרות שנים: במהלך הספר פזורים תאריכים שונים (ד'תתקל"ט, ד'תתקמ"ט), בהקדמתו ציין שהוא "במעלה השישית", כלומר, בעשור השישי לחייו,[4] ובמקום אחר ציין שסוגיה מסוימת נתבררה לו ארבעים שנה קודם לכן.

רבי יצחק קיים קשרים עם חכמי דורו. הוא התכתב עם רבינו תם, ועם "חכם דורנו" רבי אברהם רבי יצחק, בעל "ספר האשכול", המכונה "ראב"י אב"ד". את הלכות ציצית כתב רבי יצחק על פי בקשה מיוחדת של "הנשיא רב ששת", הידוע ממקורות אחרים כרופא מנכבדי ברצלונה.[5]

זיקתו לתורת הנסתר משתקפת מההקדמה לספרו, ששלובה בציטוטים מספר יצירה. עם זאת, המשא ומתן ופסקי ההלכה בספר יונקים מסוגיות התלמוד בלבד.

המחבר התמחה בצעירותו גם בכתיבת פיוטים. בסוף הדיון בנושא מודעא צירף שיר שקול המתמצת את הסוגיה, וציין שחיבר אותו ארבעים שנה קודם לכן.[6]

חיבור נוסף של בעל העיטור הוא מאה שערים - מאה הערות (ממוספרות באותיות) על ספר ההלכות של הרי"ף בסדר נשים ובסדר נזיקין. ההערות הודפסו בש"ס וילנא בסוף כל כרך בסדרים אלו, אחרי ספר ההלכות והמרדכי.

בנו של רבי יצחק, רבי אברהם, מוזכר בספר "המנהיג". ידוע גם על אחיינו, רבי משה בן רבי שמואל, שחיבר את הספר "מנהג מרשלייאה", המסכם את מנהגי התפילה במרסיי.

שם הספר

כאמור, שמו המלא של הספר הוא "עיטור סופרים", והוא מכונה בקצרה "העיטור". "סופרים" הוא כינוי קדום לחכמים, ו"עיטור סופרים" פירושו: קישוט לתלמידי חכמים, כלומר, הידע הנדרש להם בתפקידם.

שם זה מבוסס על דברי התלמוד:[7] "תלמיד חכם צריך שילמוד שלושה דברים: כתב, שחיטה, ומילה", ועל פי דעה נוספת שם: "אף קשר של תפילין, ברכת חתנים וציצית".

כוונת התלמוד שתלמיד חכם צריך להוסיף על לימודו התמחות מעשית בתחומים אלו: כתיבה, שחיטה, וכו'. ברם, המחבר (בהקדמתו לספר ובסיומו) העניק למאמר זה על כל חלקיו משמעות רחבה: "כתב" פירושו: ידיעה מקיפה בהלכות שטרות, "ברכת חתנים" היא ידיעת הלכות אישות, וכן הלאה.

מבנה הספר

מבנה הספר סבוך ומורכב, וההתמצאות בו איננה קלה. הספר אינו מסודר באופן שיטתי על פי תוכן הנושאים, אלא המחבר נצמד לסימנים מסוימים בסידור הספר, על פי ראשי תיבות של שמות הפרקים או על פי סדר א-ב, באופן שאיננו עקבי לגמרי. לפיכך נדרשת היכרות טובה עם הספר על מנת לאתר נושא מבוקש כלשהו. על קושי זה מעידים דברי רבי מאיר יונה, מהדיר הספר במהדורתו האחרונה, בסוף המפתח המפורט שהקדים לספר (עמ' 9): "המפתחות הללו כתבתי באורך קצת... יען מדרך רבינו הגדול לגולל על שפתיו דבר אשר לא יעלה על לב אדם לחפשו שם, לכן ביקשו ממני לחרוט בחרט אנוש כל דין, איה מקום מוצאו ברבינו, למען יהי נקל על המחפש דבר למצוא".

לספר שני חלקים עיקריים: הראשון עוסק בדיני אישות וממונות (הנושאים הכלולים בחלקי השולחן ערוך: "אבן העזר" ו"חושן משפט"), והשני עוסק בדיני כשרות והלכות יום יום ומועדים (במקביל לשני החלקים הנוספים: "אורח חיים" ו"יורה דעה"). ההפרדה בין שני החלקים איננה תואמת את תוכנית הספר מלכתחילה: חציו של החלק השני הוא המשך לחלק הראשון, ואילו החצי השני, העוסק בהלכות המועדים, הוא ספר נפרד, שהמחבר העניק לו שם אחר: "עשרת הדברות".

חלק ראשון - דיני אישות וממונות

א. בתחילת חלק זה מופיעים עשרה פרקים על דיני ממונות, הנקראים "עשרה מאמרות", ולכל אחד שם המבטא בתמצית את תוכנו העיקרי: זמן - כתיבת התאריך בשטרות. קניין - הלכות קניינים. אגב - קניין בקרקע. אחריות - גביית בעל חוב מנכסי הלווה. נאמנות - מהימנות בעל חוב ואשה הגובה כתובתה. שמות בעלים - כתיבת שמות האיש והאשה בגט. כתיבת גיטין, כתיבת השטרות (פרק אחד המחולק לשניים) - הלכות כתיבת גט ושאר סוגי השטרות. קיום טופסין וחותמין - הלכות חתימת העדים על השטר. מצרנין - כשיש ספק על היקף השטח הכלול בקרקע שנמכרה. שטרות היוצאין - סתירה בין שני שטרות, ועוד.

ב. כחמישים פרקים בדיני אישות, בדגש על יחסי הממון בין בני הזוג, ודיני ממונות בכלל. הפרקים סדורים לפי סימן שקבע המחבר: תשקף בגזע חכמה,[8] כלומר, נושאים המתחילים באות ת', לאחריהם האות ש', וכן הלאה.[9]

ת - שני נושאים (כמו תנאי).

ש - ששה נושאים (שיתוף, שכירות, ועוד).

ק - ארבעה נושאים (כגון קבלנות). הנושא הרביעי, קידושין, נכתב משום מה לאחר כל פרקי הסימן, כלו

פ - שבעה (ביניהם: פיקדון, פשרה).

ב - שניים (מתוכם: "בירורין" - נוהל בחירת בורר).

ג - שלושה (כמו גט).

ז - נושא אחד (זיכוי - הקנאה לאדם שלא בנוכחותו).

ע - נושא אחד (ערב)

ח - שלושה נושאים (חוב, המתחלק לשלושה: מלווה בשטר, מלווה בעל פה, ומלווה על משכון; "חלוקת קרקעות", על שותפים בחצר, ועוד).

כ - ארבעה נושאים (העיקרי שבהם - כתובה)

מ - תשעה נושאים (מודעא, מחאה על חזקת קרקעות, מחילה, מורד ומורדת, ועוד).

ה - ארבעה נושאים (ביניהם: הודאה, הרשאה).

חלק שני - דיני כשרות והלכות יום יום

בתחילת חלק זה מופיעים כמה "שערים", שהם חלק אוריגינלי מספר העיטור. לאחר מכן נכלל בחלק זה ספר אחר מאת המחבר, שנקרא "עשרת הדברות", הכולל עשרה נושאים בהלכות המועדים. כאמור, יש שכינו את המחבר "בעל הדברות" על שם ספרו השני.

פרקי ספר העיטור: א. "שער הכשר הבשר", הכולל הלכות איסור אכילת דם, חלב, גיד הנשה ובשר בחלב. ב. הלכות שחיטה וטרפות. ג. הלכות ברית מילה. ד. הלכות תפילין. ה. "ברכת חתנים" - דיני ברכת אירוסין, סדר הנישואין ושבע ברכות. ו. הלכות ציצית.

את המושגים בהלכות טרפות סידר המחבר על פי סדר א-ב, כאשר בנושאים מרובי פרטים (ריסוק איברים, ריאה) קיימת חלוקה פנימית של פרטי ההלכה לפי א-ב.

"עשרת הדברות": הלכות סוכה, לולב, הלל, שופר, ביעור חמץ, מצה ומרור, יום הכיפורים, מגילה, חנוכה, ויום טוב.

מקורותיו

כמקובל בפסיקת ההלכה, התלמוד הבבלי הוא המקור המרכזי שבו דן וממנו הסיק בעל העיטור את פסקיו. עם זאת, העיטור מתייחד מראשונים אחרים בשימוש מרובה מאד גם בתלמוד הירושלמי, המוזכר בספר מאות פעמים. מבחינה זו, יש חשיבות רבה לגרסאותיו ופירושיו בתלמוד זה.

המחבר השתמש רבות גם בכתבי הגאונים, וספרו מהווה מקור חשוב למידע אודותם. כך, למשל, ספר העיטור הוא הספר הקדום ביותר המצוי בידינו שמזכיר את ספר מתיבות, מתורתם של הגאונים.[10]

מקור חשוב נוסף עליו מתבסס הספר הוא רבי יהודה בן ברזילי אלברצלוני, מחבר "ספר העתים". חכם זה מכונה בעיטור באופן סתמי "הרב" או "הרב המחבר". עוד מרבה המחבר לצטט את רבינו אפרים, תלמיד הרי"ף. כאמור, רבי יצחק אף התכתב עם חכמי דורו, הראב"י אב"ד ורבינו תם, ותשובותיהם אליו משוקעות בספר.

רבי יצחק בן רבי אבא מארי חי בדורו של הרמב"ם, ורבי יצחק התוודע בהדרגה לכתבי הרמב"ם במהלך כתיבת חיבוריו שלו. הוא מזכיר את הרמב"ם בעיקר בספרו המאוחר יותר, "עשרת הדברות" (9 מתוך 16 פעמים), ולרוב תוך הסתייגות מחידושיו. מיוחד הוא כינויו של הרמב"ם בפי העיטור: "הבבלי" או "הרב הבבלי". מהדיר ספר העיטור משער שהכינוי נובע מהתנגדותו של המחבר לישיבת הרמב"ם בארץ מצרים.[11]

פסקים בולטים

כמה וכמה מפסקי ההלכה בספר העיטור הם ייחודיים לו, והם נדונו בהרחבה בספרות ההלכה אחריו, כ"שיטת העיטור". דוגמאות:

  • אמירה לגוי לצורך מצווה - מותר בשבת לבקש מגוי לעשות מלאכה האסורה ליהודי מדאורייתא, כאשר הדבר נעשה לצורך מצווה.[12] דעה זו אינה מקובלת, והדעה הרווחת בפוסקים היא שלצורך מצווה מותר לבקש לעשות דבר האסור רק מדרבנן; אם כי, מקובל לסמוך על שיטת ספר העיטור כאשר המצווה נוגעת לציבור, כגון הדלקת תאורה שכבתה בבית כנסת.[13]
  • ניגון התרועה בתקיעת שופר - בתקיעת שופר, התרועה היא קול רצוף עולה ויורד כעין יללה, ללא רווח בין חלקיה.[14]
  • שמיטת כספים בחוץ לארץ בזמן הגלות - שמיטת כספים נוהגת אף בחוץ לארץ ואף בזמן הגלות. נושא זה היה סלע מחלוקת בין בעל העיטור לבין הרז"ה.[15]
  • גיל חינוך להנחת תפילין - הנחת תפילין נוהגת רק מגיל שלוש עשרה ומעלה.[16] זאת, בניגוד לשיטת רוב הראשונים, על פיה יש חובה מדרבנן להקדים את הנחת התפילין תקופה מסוימת לפני כן. בעניין זה קיבלו רוב העדות את דעת היחיד של העיטור, "וכן נהגו ואין לשנות".[17]
  • אכילת חמץ של גוי לאחר פסח - חמץ של גוי שעבר עליו הפסח אסור באכילה ומותר רק בהנאה, דבר המבטל חלק מהתועלת ממכירת חמץ.[18] חידוש זה נדון בארבעה טורים, אורח חיים, סימן תמ"ח ונדחה על ידו.
  • ברכת שהחיינו על הלל ועל בדיקת חמץ - ש לברך ברכת שהחיינו על קריאת ההלל ועל בדיקת חמץ.[19]
  • הדלקת נרות חנוכה בתוך הבית - הדלקת נרות חנוכה יכולה להעשות בתוך הבית, אף על פי שחלפה הסכנה שבגללה קבעו חכמים להדליק בתוך הבית ולא בפתח הבית.[20]
  • קידושין בדבר המחובר לקרקע - אסור לקדש אשה בדבר המחובר לקרקע דומיא דגט דאיתקוש הויה ליציאה. ראשונים אחרים (רשב"א ור"ן) חולקים עליו וסוברים כי אכן ניתן לקדש במחובר וכן נפסק להלכה[21].

מהדורותיו

למרות משקלו הרב של ספר העיטור בפסיקת ההלכה בטור ובשולחן ערוך - לא זכה הספר להדפסה נאותה. הוא הודפס פעמים מעטות בלבד, בשיבושים קשים, וחלק ניכר ממנו היה ספון בכתבי יד במשך מאות שנים עד שיצא לאור בדפוס.

חלקו הראשון של הספר, העוסק בדיני אישות וממונות, נדפס בוונציה שס"ח (1608), (קושטא תקט"ז (1756), וורשה תקס"א (1801). במהדורת קושטא נוסף פירוש מאת הרב יעקב אברהם גירון, רבה של אדריאנופול, בשם "תיקון סופרים" ו"מקרא סופרים".[22]

חלקו השני של הספר, העוסק בדיני כשרות והלכות יום יום, יצא לאור לראשונה מאוחר הרבה יותר, בלבוב תר"ך (1860) על ידי הרב שמואל שינבלום, בתוספת הגהות ותיקונים בשם "נתיבות שמואל". כתוצאה מכך, גדולי האחרונים לא הכירו את הספר, וחידושיו של בעל ספר העיטור הגיעו אליהם מכלי שני, מה שגרם לעיתים לחוסר הבנה.[23] יש שאף לא ידעו שהספר "עשרת הדברות" התחבר על ידי מחבר "העיטור",[24] ועם הדפסת הספר התברר באופן סופי הקשר בין החיבורים.

החיד"א מספר על ניסיונות שונים לכתוב פירוש על הספר, ומביא מסורת בקרב זקני ירושלים שלפיה -

ספר העיטור וספר רבינו ירוחם הם מבחינת סוד עלמא דאתכסיא, וכל מי שעושה ביאור עליהם - או נאבד הביאור, או חס ושלום ייפטר במבחר ימיו. וספר העיטור, כבר כתבנו דכמה רבנים עשו פירוש ונאבדו, והרב 'בני יעקב' נח נפשיה (=נפטר) בן ל"ב... ומכאן תראה קדושת הרב מהר"א גירון, שעשה ביאור לאיזה חלק מהעיטור ויצא לאור והאריך ימים ושנים.

שם הגדולים, מערכת ספרים, בערכו

מהדורה מתוקנת יותר נערכה על ידי הרב מאיר יונה ברנצקי, רבה של סוויסלוץ' שליד הורודנה ומחבר הספר "הר המוריה" על הרמב"ם.[25] הוא הדפיס את הערות המהדיר שקדם לו, "נתיבות שמואל", בתוספת פירוש נרחב בשם "שער החדש". בפירושו הוא מתקן את שיבושי נוסח העיטור, מציין את מקורותיו ומסביר את דבריו ודרכו בפירוש הסוגיה, תוך השוואה לשיטות ראשונים אחרות. בחלק "עשרת הדברות" נקרא הפירוש "פתח הדביר".[26] תחילה הדפיס את חלק ב (וילנה תרל"ד, 1874) ולאחריו את חלק א (חציו בורשה תרמ"ג, 1883, וחציו השני כעבור שנתיים, ורשה תרמ"ה, 1885).

המהדורה הראשונה של הספר נדפסה על פי כתב יד לקוי מאד שזרועים בו אלפי שיבושים, ואף חסרו בו כמה פסקאות שלמות. במהדורות הבאות עמלו המהדירים, כאמור, לתקן ולהגיה את הנוסח, ועדיין הספר נחשב למשובש מאד. כמה קטעים חסרים פורסמו לראשונה בשנת תרצ"ז.[27]

כיום נפוצה מהדורת צילום של מהדורת ורשה-וילנה, כרוכה בכרך אחד,[28] ובסופה הקטעים החסרים הנ"ל, בשם "תשלום העיטור". כתבי יד של הספר מצויים בספריית הוותיקן ובספריית בית המדרש לרבנים באמריקה בניו יורק. גם בימינו, כאשר רבים מספרי הראשונים יוצאים לאור בהידור רב ובביקורת הנוסח על פי כתבי יד, טרם יצאה לאור (נכון ל-2011) מהדורה משופרת של ספר העיטור.

לקריאה נוספת

  • מרדכי גלצר, עטור סופרים (ספר העיטור) לרב יצחק בן רב אבא מארי - פרקי מבוא, עבודת דוקטור, שני כרכים, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"ד

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. שיבולי הלקט, וממנו גם לספר האגור והבית יוסף.
  2. דברי ימי ישראל ד עמ' רסו
  3. הרב מאיר יונה ש"ץ, מהדיר ספר העיטור, בהקדמתו לחלק ראשון. הוא אף מציין שקיימת הקבלה בין דברים המובאים בעיטור בשם "אבא מארי" לבין המופיע בתוספות (מסכת בבא בתרא דף ה עמוד א ד"ה ארבעה) בשם "רבי אברהם". אם כי, כפי שציין בעצמו, השם "יצחק בן אבא מארי" מופיע גם בכתבים קדומים המצטטים את הספר, לרבות ספר "המנהיג", שמזכיר את "קרובי רבי יצחק בן הרב אבא מרי".
  4. על פי פירוש "שער החדש", ושם הסבר נוסף לביטוי.
  5. ראו אודותיו במבוא לראבי"ה מאת אביגדור אפטוביצר עמ' 421 וב"אוצר הגדולים" חלק ט עמ' פג-פד.
  6. העיטור, מהדורת רבי מאיר יונה, חלק א עמ' 108
  7. מסכת חולין, דף ט', עמוד א'
  8. אין זה ציטוט מהמקורות, אלא סימן לזיכרון שיצר המחבר.
  9. לצורך שיבוץ הנושאים בהתאם לאותיות הכתיר המחבר את מקצת הנושאים בכותרת שאיננה שמם המקובל, כמו "תמורה" ככינוי להחלפת נכסי דלא ניידי זה בזה (כאשר תמורה משמש לרוב בחז"ל להלכה בדיני קורבנות.
  10. על שימושו של העיטור בספר המתיבות ראו גנזי קויפמן, בודפשט תש"ט, עמ' 59-61
  11. כמליצה על פי מסכת יומא, דף ס"ו, עמוד ב': "לא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו, ומתוך ששונאים את הבבליים - היו קורין אותן על שמן".
  12. עיטור, מהדורת הרב מאיר יונה, חלק ב, דף מט עמודה א
  13. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רע"ו, סעיף ב'
  14. עיטור חלק ב דף ק עמודה ד. שיטה זו נדונה בארבעה טורים, אורח חיים, סימן תק"צ.
  15. עיטור דף עו עמוד ב. ספר התרומות שער מה חלק א אות ד. וראו ישראל תא שמע, רבי זרחיה הלוי בעל המאור ובני חוגו עמ' 81 הערה 67, על הרקע למחלוקת זו.
  16. עיטור חלק ב דף סא עמודה ג
  17. רמ"א בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן ל"ז, סעיף ג'
  18. עיטור חלק ב דף קכו עמודה ב
  19. עיטור חלק ב דף צה עמודה א ודף קכ עמודה ב, ובהקדמתו לספר "עשרות הדברות".
  20. עיטור חלק ב דף קיד עמודה ב
  21. ראו שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ל"ב, סעיף ד' ברמ"א, ובדרכי משה שם.
  22. ב"תיקון" הסביר את דברי העיטור, וב"מקרא" הרחיב בהשוואה לשיטות ראשונים נוספות. אודות הרב גירון ראו במאמרו של ד"ר שמעון מרכוס, ראשוני הרבנים למשפחת גירון מאדריאנופולי, סיני לה עמ' קפז-קצח.
  23. דוגמה בביאור הלכה סימן לז סעיף ג ד"ה ויש אומרים: "והאמת יורה דרכו שלא ראה הפמ"ג את ספר העיטור חלק ב, שבימיו עדיין לא נדפס...".
  24. כך משתמע בבית יוסף (אורח חיים סימן תרעא), כפי שכתב החיד"א בשם הגדולים, מערכת ספרים, ערך עיטור.
  25. תקופה מסוימת היה גם אב בית דין בבריסק
  26. המהדיר מציין בהקדמתו שבחר לקרוא לכל חיבוריו בשמות הקשורים לבית המקדש.
  27. על ידי הרב א.ח. פריימן, "תשלום העיטור והמנהיג", בתוך אמת ליעקב", ספר היובל לרבי יעקב פריימן, ברלין תרצ"ז, עמ' 106-111.
  28. מאחר שהספר נדפס בשלושה חלקים, מיספור העמודים מתחלף שוב ושוב באמצע הספר.

שגיאת לואה ביחידה יחידה:בקרת_זהויות בשורה 352: attempt to index field 'wikibase' (a nil value).