רבי שלום משאש
 | |
| הרב שלום משאש | |
| לידה |
13 בפברואר 1909 כ"ב בשבט ה'תרס"ט |
|---|---|
| פטירה |
12 באפריל 2003 (בגיל 94) י' בניסן ה'תשס"ג |
| השתייכות | רבני ארץ ישראל וירושלים, רבני מרוקו, אחרונים |
| תחומי עיסוק | הלכה, מנהג, אגדה |
| רבותיו | אביו הרב מימון משאש, הרב יוסף אלקובי, הרב יצחק אסבאג |
| תלמידיו | הרב אליהו אברג'ל, הרב משה אלחרר, הרב אריאל אדרי, הרב משה ארבל, הרב זכריה זרמתי, הרב אליהו אלחרר, הרב משה אבוטבול והרב שלמה משה עמאר. |
| חיבוריו | מזרח שמ"ש, תבואות שמ"ש, שו"ת שמ"ש ומגן, בית שמ"ש, ילקוט שמ"ש, וחם השמ"ש |
רבי שלום משׂאשׂ (כ"ב בשבט ה'תרס"ט - י' בניסן ה'תשס"ג) היה רבה הראשי של העיר קזבלנקה שבמרוקו, אחר כך רבה הראשי של מרוקו, ולימים הרב הראשי הספרדי של ירושלים, במשך עשרים וחמש שנה. חיבר ספרים רבים בהלכה ובאגדה, ונחשב לפוסק הלכה החשוב ביותר שהוציאה מקרבה יהדות מרוקו במאה השביעית לאלף השישי.
ביוגרפיה
נולד בשנת ה'תרס"ט במקנס שבמרוקו, לרחל לבית סודרי ולרב מימון משאש, מחבר ספר 'אוצרות שמים'. נקרא על שם סבו, הרב שלום משאש, שהיה רב ודיין בעיר מקנס וחיבר שו"ת 'דברי שלום'. מצד אם אביו הוא מצאצאי רבי רפאל בירדוגו. זיקתו של הרב משאש אליו התבטאה בהוצאת כתבי היד של ספרו "שרביט הזהב". בן דודו של אביו היה הרב יוסף משאש, רבה הראשי הספרדי של העיר חיפה. רחל, אמו של הרב היא גיסת הרב יהושע ברדוגו רבה של יהדות מרוקו.
החל ללמוד תורה מגיל צעיר, רבו המובהק היה הרב יצחק אסבאג. בגיל צעיר נהיה פוסק. ספרו 'מזרח שמ"ש' נכתב בהיותו בגיל 17 ונדפס בהיותו בן 25. בהקדמה לספר זה הוא מעיד על עצמו 'כל ימי נעורי לא ידעתי צורתא דזוזא (=לא ידעתי כיצד נראה מטבע כסף) וכל כסף תועפות נחשב בעיני לאַיִן נגד חשק תאוות לימוד תורה הקדושה'. הוא ניהל את קריית החינוך 'תלמוד תורה' שבעיר מקנס. בשיאו למדו במוסד זה כ-2,000 תלמידים.
בשנת תש"ד, לאחר שנרפא ממחלת טיפוס, הקים את ישיבת 'כתר תורה' במקנס. בעת ששימש בראשות הישיבה, ניסה הרב משה חי אליקים, ראב"ד קזבלנקה, לשכנע את הרב משאש לשמש כדיין בבית הדין שבראשותו, אך הוא סירב. רק בשנת ה'תש"ט, לאחר פטירת הרב אליקים, נענה הרב משאש לבקשת הדיינים והקהילה בקזבלנקה ליטול על עצמו את עול הדיינות, והחל לכהן בדיינות בעיר הגדולה קזבלנקה, בגיל 39. בהיותו בן 52 נבחר לכהן כרב ראשי וראש אבות בתי הדין בקזבלנקה, ובהמשך כיהן כרב הראשי של מרוקו כולה.
רבה של ירושלים
בשנת ה'תשל"ח עלה הרב משאש לישראל לכהן כרבה של ירושלים, ביוזמתם של הרבנים הראשיים, הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן. בתפקיד זה כיהן הרב משאש כעשרים ושש שנה עד לפטירתו, בי בניסן ה'תשס"ג, בגיל 94. עשרות אלפי אנשים מכל קצות הארץ ומחוצה לה השתתפו בהלווייתו, ומקום קבורתו הפך למקום תפילה.
משפחתו
נישא לג'אמילה בתו של הרב משה אלכרייף ונולדו להם ארבע עשרה ילדים, מבניו:
הרב דוד משאש (תרצ"ד - תשע"א) רבה הראשי של ז'נבה (בין השנים תשנ"א -תשנ"ה) ורבה הראשי של פריז (בין השנים תשנ"ה - תשע"א).
הרב אברהם משאש רבה של עיר לה וורן ליד פריז.
נכדו בן בתו רובי הוא הרב משה חי טפיירו ר"מ בישיבת דעת חיים בירושלים .
הגותו ודרכיו
בשנות כהונתו במרוקו, עמד הרב משאש בקשרים הדוקים עם המלך חסן השני, והמשיך לברך אותו ואת ממלכתו גם כשהתיישב בירושלים. הערבים במרוקו התייחסו לדמותו המלכותית בהדרת כבוד. במשך הזמן המלך הפך לידידו האישי, ולפחות פעמיים בשנה היה הרב משאש מוזמן לבא לברך את המלך בטקס מלכותי ומפואר, כשהמלך מאזין לכל מילה ביראת כבוד, תוך שהוא עומד כפוף כל זמן הברכה. המלך העניק לו תליון ותעודה, המעניקים לו מעמד של שופט במערכת המשפט של מרוקו, לא רק ליהודים אלא גם לגויים, והעניק לו סמכויות נרחבות נוספות, בכל הנוגע לביסוס מערכת הכשרות ועוד.
הוא היה רגיל לומר שאדם שאינו מסכים עם הדברים שלו מוזמן לכתוב לו באופן מנומק, ואם ימצא שנפלה אצלו טעות יחזור הוא מהפסק ללא חשש. הוא לא התעייף מלענות אפילו חמש ושש פעמים בחילופי מכתבים על אותו עניין ועם אותו אדם, גם כשהשואל היה צעיר לימים.
הרב דוד יוסף, רבה של הר נוף ובנו של הרב עובדיה יוסף סיפר[דרוש מקור], שבאחת מן הפעמים ששוחח עם אביו אמר לו שהוא כותב תשובה הלכתית החולקת על אחד מפסקי הרב משאש. אמר לו אביו: "אם הינך רוצה להשיב על דברי הרב משאש, חזור על הדברים עשר פעמים".
מודעותו לכתבי יד וזיקתו ליהדות מרוקו הובילה להקמת חברת 'דובב שפתי ישנים', עוד במרוקו. ייעודה היה הוצאת והדפסת ספרים מכתבי יד של רבני מרוקו, מהדורות הקודמים.
יחסו למנהגים
למרות היות הרב משאש בקיא וחריף בכל השאלות החדשות פסק על פי הנראה מעיונו, במה שכבר נהגו רבני מרוקו הוא נטה שלא לשנות, והיה מחזק ומברר את מנהגיהם. אף לאחר שעלה לארץ והתמנה לרבה של ירושלים לא שינה ממנהגי אבותיו. לדעתו של הרב משאש, על אף שבני עדות המזרח וצפון אפריקה נוהגים ככלל על פי פסקי רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך, בנושאים בהם יש מנהג קדום שאינו כדעת השולחן ערוך, אין לשנות מהמנהג.
הרב משאש החשיב בעיקר את הדבר הנהוג, ולא את המנהג הכתוב. כך ביחס למנהגי האר"י, לדעתו חלים רק על אלו העוסקים בקבלת האר"י (כגון ילקוט שמ"ש סימנים כא, לד). כך לדוגמה הוא פסק שהמאחר לבוא לבית הכנסת ידלג בפסוקי דזמרה כדי להתפלל עמידה יחד עם הציבור, כדברי השולחן ערוך (נב, א), ושלא כדברי המקובלים שסברו שאין לדלג כלל (ילקוט שמ"ש כא).
בתפילת לחש הורה שהמתפלל צריך להשמיע את המילים לאוזניו בלא שהמתפלל לידו ישמעם, כדברי השולחן ערוך (קא, ב), ולא כמנהג המקובלים הסוברים שאין להשמיע את המילים לאוזניו אלא רק לחתכם בשפתיו (ילקוט שמ"ש לד). היה מסמיך תלמידים בסמיכת חכמים "איסור והיתר".
יחסיו עם הפלגים השונים ביהדות החרדית
הרב משאש היה עמד בקשר עם רבנים מכל החוגים החרדים. עם הרבי מנחם מנדל שניאורסון מחב"ד היו לו קשרים ענפים. למעשה הרב משאש הוא שאיפשר לחב"ד להתפתח בקזבלנקה. בראשית דרכם של אנשי חב"ד בקזבלנקה אנשים נמנעו מלהתפלל עימם עד כדי כך שלא היה להם מספיק אנשים למניין. עמידתו של הרב משאש לצידם של אנשי חב"ד ותמיכתו בפעולותיהם העניקו לגיטימציה לחב"ד לפעול בעיר. הרב משאש היה מגיע לכל אותם האירועים שנערכו על ידי חב"ד ולעיתים אף היה דורש בהם. גם ברמה האישית נוצרו קשרי ידידות בין הרב משאש לרב שלמה מטוסוב, שליח חב"ד למרוקו, והרב משאש התבטא עליו "אהבת עולם אהבתיו, אהבה שאינה תלויה בדבר"[דרוש מקור]. בשעה שהרב משאש שהה בניו-יורק אף נערכה פגישה בינו לבין הרבי מחב"ד. לבקשתו, אף יצא "בקול קורא" בשם הרבי מחב"ד בבקשה שגם בנות לא נשואות תדלקנה נר שבת.
לרב משאש היה קשר עם פוסקים ליטאיים, כמו הרבנים רבי אליעזר וולדינברג ורבי יוסף שלום אלישיב. גם עם הרב יוסף קאפח היו לו חילופי מכתבים בעניינים הלכתיים,[דרוש מקור] והוא העריכו מאוד.[1]
דרכו בהלכה
הרב משאש היה פוסק מקורי שעסק רבות בשאלות מתחדשות התלויות במצבים משתנים וכן בהתפתחויות חדשות כגון התייחסות לטכנולוגיה וחשמל. כך לדוגמה הוא פסק שכל שכונות ירושלים המשלמות ארנונה ומסים לעייריה חוגגות את פורים בט"ו באדר (ילקוט שמ"ש סימן קצג).
בנושאים שונים הרב משאש פסק בייחודיות יחסית לפסיקה המקובלת; כשאף ייחודיות זו לעיתים נעוצה בנוהג המקובל במרוקו. בין פסיקותיו בהקשר זה ניתן לציין את דעתו שבמקרים מסוימים מותר לומר לגוי להדליק את האור בשבת, אף שלרוב יש רק לסמוך על 'שבות דשבות' (ילקוט שמ"ש סימן קה, קו). כמו כן לפי דבריו במקום שאין הקהל מקשיב לדברי השליח ציבור בעת חזרת הש"ץ, אלא הקהל מדבר, יש לנהוג שלא לומר את חזרת הש"ץ, ובעיקר ניתן להקל כך בתפילת מוסף ובתפילת מנחה (שמ"ש ומגן ח"א או"ח סימן ל"ז; ילקוט שמ"ש סימן לט).
בר הפלוגתא הגדול ביותר של הרב משאש, היה הרב עובדיה יוסף. למרות עשרות ההלכות שבהן נחלקו שררה ביניהם הערכה. הרב יוסף מוזכר רבות בספריו של הרב משאש, וכן להיפך.
אחד הנושאים הבולטים במשנתו של הרב שלום משאש היא סוגיית "עין הרע". שיטתו בסוגיא התלמודית (בבא מציעא, דף ק"ז עמוד א'), שעין הרע המוזכר אינו כפשוטו, ומדובר בהן על האדם עצמו שיתקן את העין הטובה שלו: ”והפירוש האמיתי והנכון בדברי חכמינו זכרונם לברכה: 'תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד מיתת אדם'. אין זה כפשוטו שמתים מחמת שהטילו בהם עין הרע, אלא נהפוך הוא. שמתו בשביל שהם הטילו עין הרע באחרים."” ("שמש ומגן", חלק ב' עמוד שכ"ו, ודרשת הרב שנדפסה מכתב – יד בחוברת: "אחרית לאיש שלום", עמוד 15 ועמוד 17).
מפסיקותיו הבולטות
- נטילת ידיים לאחר בית הכסא: היוצא מבית הכיסא אינו צריך להקפיד ליטול ידיו מכלי, וכן אינו צריך להקפיד ליטול ידיו שלוש פעמים. ואמנם לפי הקבלה יש שמחמירים ליטול מתוך כלי שלוש פעמים, אבל להלכה אין צריך לעשות כן, אלא די שישפוך על ידיו מים מן הברז פעם אחת (ילקוט שמ"ש ד).
- אחיזת הציצית בקריאת שמע: בזמן קריאת שמע יאחז וינשק את שתי הציציות שלפניו בלבד, ולא את שתי הציציות שלאחריו, כדברי השולחן ערוך (או"ח כד, ה), וכך היה המנהג במרוקו (ילקוט שמ"ש ח).
- הנחת תפילין של יד בעמידה: מנהג צפון אפריקה, שאת התפילין של ראש מניחים מעומד וחולצים מעומד. אך תפילין של יד אפשר להניחם ולחולצם בעמידה או בישיבה. וחכמים ואנשי מעשה מניחים וחולצים של יד מיושב, אך מנהג רוב העם אינו כן, ואין להוכיחם לשנות מנהגם (ילקוט שמ"ש י).
- תפילין של ר"ת: גדולי החכמים במרוקו לא נהגו להניח תפילין של רבנו תם, אלא הניחו של רש"י בלבד (ילקוט שמ"ש יב). וסיפר הרב משאש על עצמו שכשהיה צעיר רצה להחמיר ולהניח גם תפילין של ר"ת, ולאחר מכן במשך כמה חודשים חלה במחלה קשה ומדבקת מאוד, שמפאת חומרתה ההוראה הרפואית היא שכל בגדי וחפצי החולה צריכים שריפה, כדי שהמחלה לא תעבור לאנשים אחרים. והוא נהג כדעת הפוסקים שבמצב כזה אין להניח תפילין, כדי שלא לגרום אחר כך לשריפתן. והסכים בדעתו שחלה באותה מחלה מפני שסטה ממנהג אבותיו והניח תפילין של ר"ת, ועל כן נענש שבמשך כמה חודשים לא יכול להניח תפילין כלל.
- פאה נכרית: בהלכה השנויה במחלוקת של "פאה נכרית", הייתה דעת הרב משאש להתיר, ונלחם על כך בכמה וכמה תשובות המופיעות בשו"ת "שמש ומגן" ושו"ת "תבואות שמש", שם התווכח ארוכות עם פוסקים כמו הרב עובדיה יוסף והרב משה לוי, שאסרו את הפאה. רבים מנשות יוצאי מרוקו, ומכלל הציבור הספרדי החרדי, חובשות פאה נכרית לראשן כתוצאה מפסיקה זו[2].
- מהלכות תפילה: מנהג מרוקו שבעת שמיעת קדיש וברכו אין הקהל צריך לעמוד (ילקוט שמ"ש כד-כו). במקום שהקהל מדברים בעת חזרת הש"ץ, יש לנהוג שלא לומר את חזרת הש"ץ. ובפרט יש להקל בכך בתפילות מוסף ומנחה (ילקוט שמ"ש לט). אסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבוע בליבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא (רמ"א צח, א). ויוצאי צפון אפריקה נוהגים שאחר שאדם עלה לתורה הוא מתנשק עם קרוביו וידידיו, ואין בזה שום פגיעה בכבוד שמים, שכן כל מה שמנשקים אותו הוא לכבוד התורה, שאחר שעלה לתורה ראוי לחבבו ולייקרו. ועוד שדווקא בנשיקת הקטנים יש חשש ולא בנשיקת גדולים.
- בדין הדלקת נרות שבת: נהגו הנשים במרוקו (ובעוד מקומות בארצות המזרח) להדליק תחילה את הנרות ואחר כך לברך. ואף שהרב עובדיה יוסף פסק לברך לפני ההדלקה, בתחילה הורה הרב משאש שלא לשנות המנהג, ולברך אחר ההדלקה וכפסיקת הבן איש חי, משום שלאחר הברכה האשה קיבלה שבת, אולם בסוף ימיו חזר בו וכתב שעדיף לברך קודם ההדלקה וכדעת מרן השו"ע (שם צג).
- כאשר משפחה מתארחת אצל חברתה, אם גם האורחת תרצה להדליק נרות בברכה, מותר לה אפילו אם היא מדליקתם ליד נרות בעלת הבית. אבל יותר טוב שאם תרצה לברך - שתדליק את נרותיה בחדר שייחדו לאורחים (שם צד).
- תפילת ליל שבת: פיוט 'לכה דודי' אומרים בישיבה, ורק בעת אמירת 'בואי בשלום' וכו' כל הקהל עומדים על רגליהם (שם ק).
- מהלכות שבת: התיר לקפל את הטלית בשבת כפי סדר קיפולה הראשון (שם קטז). החמיר על פי דעת השולחן ערוך, שכל רחוב שרוחבו ט"ז אמה נחשב לרשות הרבים מהתורה, והעירוב שעושים בערים על ידי צורת הפתח אינו מועיל. ועל כן אסור לטלטל לדעתו בכל המקומות שאינן מוקפים בגדר ממש (שם קכז).
- הלל בראש חודש: מברכים על אמירת הלל בציבור בראש חודש, אבל יחיד שאומר הלל בראש חודש אינו מברך, שכך היא דעת כמה ראשונים. והרוצה לצאת בברכת החזן רשאי, והמברך לעצמו תבוא עליו ברכה (שם קכט-קל).
- ברכת הלבנה: המנהג לברך ברכת הלבנה במוצאי שבת, גם אם עברו שלושה ימים בלבד ממולד הלבנה. אבל אם מברכים ביום חול יש להמתין עד שיעברו שבעה ימים (שם קלא).
- פורים בירושלים: כידוע התעוררה שאלה לגבי אותן שכונות חדשות בירושלים שיש בינן לבין עיקר העיר הפסק של שטחים פתוחים בלא בתים, האם דינן כדין ירושלים ויעשו פורים ביום ט"ו, או שדינן כשאר הארץ ויעשו פורים בי"ד. הרב עובדיה יוסף פסק בספרו יביע אומר שהן נחשבות מחוץ לירושלים, אולם הרב משאש, בתור רבה של ירושלים, יחד עם עמיתו הרב יצחק קוליץ, פסק שכל השכונות שנחשבות כחלק מהעיר ירושלים לעניין מסים וארנונות נחשבות כירושלים (שם קצג) גם לעניין פורים. ולדעתם הסכימו גם הרבנים הראשיים, הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והראשון לציון הרב מרדכי אליהו.
- כללים בהלכה: אין חוששים לדעת ר"ת לעניין זמן צאת הכוכבים, ואפילו במקום ספק ספיקא (ילקוט שמ"ש צ).
בשיעורי כזית וביצה וכיוצא בהם משערים לפי נפח ולא לפי משקל. והולכים לפי שיטת הרב חיים נאה (שם קלז-קלח).
- שלמות הארץ והיחס למדינה: כשנשאל אם מותר לסגת מחלקים מארץ ישראל כדי להגיע להסכמים עם הערבים, השיב, כי אסור לתת לשלטון גויים אף שעל מאדמת ארץ ישראל. כמו כן, פסק לחגוג את יום העצמאות באמירת הלל. בתחילה סבר לומר את ההלל עם ברכה, אולם לאחר שראה את פסיקתו של הרב עובדיה יוסף בנידון, פסק כי הנוהגים לאומרו עם ברכה ימשיכו במנהגם, ואילו אחרים לא יברכו. (שו"ת "שמש ומגן" חלק ג', ס"ג, ס"ו).
ממשיכי דרכו
הספר "דברי שלום ואמת" של הרב שלמה טולידנו, מאחד בתוכו את כל ההלכות החלוקות בין הרב משאש לרב עובדיה יוסף. בכך יש ביטוי למגמה של החזרה למנהגי מרוקו, ההפוכה לזו של הרב עובדיה יוסף, שביטל מנהגים מסוימים על מנת לערוך איחוד בין כל הפלגים הספרדיים.
כך לדוגמה ברוב בתי הכנסת המרוקאים ברחבי הארץ, מברך הציבור על ההלל בראש חודש, בהתאם לפסיקתו של הרב משאש, ואומר את כל הפיוטים שהוכנסו בתוך התפילה, במקומם, ולא לאחר התפילה כפי שהנהיג הרב יוסף. בקבלת שבת הדבר בולט יותר, כשכל סדר התפילה משתנה, בהתאם למנהג המרוקאי העתיק.
ספריו
- מזרח שמ"ש' - הלכות איסור והיתר, ספר זה הוא ספרו הראשון של הרב משאש, נדפס בהיותו בגיל 25. (תרצ"ג – 1933).
- תבואות שמ"ש - ארבעה חלקים, על דיני השו"ע. אורח חיים, יורה דעה, חושן משפט, אבן העזר, באתר היברובוקס.
- שו"ת שמ"ש ומגן - שו"ת ארבעה חלקים. חלק א חלק ב חלק ג החלק הרביעי יצא לאור ב י' בניסן תשס"ז . לספר מצורפות הסכמותיהם של הרב עובדיה יוסף והרב אברהם אלקנה שפירא.
- בית שמ"ש - על היד החזקה לרמב"ם
- ילקוט שמ"ש - קיצור לפסיקותיו על חלק או"ח, נערך על ידי הרב אריאל אדרי (הוצאת ארז, ירושלים).
- וחם השמ"ש - דרשות על התורה.
בנוסף עסק הרב משאש בהוצאה לאור של ספרים רבים, דרך חברת דובב שפתי ישנים (כ-12 ספרים), וכן הוציא כ-4 כתבי יד של הרב יעקב בירדוגו והרב רפאל בירדוגו.
הספר 'ילקוט שמש'
הרב משאש ידע כי תשובותיו הארוכות חתומות בפני מי שאינו תלמיד חכם, ולכן ביקש לכתוב ספר קיצור לפסקיו, כעין ספר 'ילקוט יוסף' המסכם את פסקי הרב עובדיה יוסף. הרב אריאל אדרי ערך את פסקיו בתמצות והוציא אותם לאור בשם 'ילקוט שמ"ש'. עם זאת, בשונה מספר ילקוט יוסף שם ההערות תופסות מקום ניכר, ב'ילקוט שמ"ש' כתב הרב אדרי הערות קצרות ובהן תמצית נימוקי ההלכה בלבד. הספר יצא עד כה באלפי עותקים.
ב-ה'תשע"א הוציא לאור מכון "מורשת אבות" על שמו של רבי שלום משאש, סדרה הכוללת שלושה חלקים על פי פסיקותיו ודרכו של הרב משאש, אשר נלקטו בה למעלה מאלפיים מנהגי מרוקו בפירוט. חיבור זה הוא החיבור המקיף ביותר שיצא עד כה על מנהגי יהדות מרוקו וזכה לפרסום רחב.
מתלמידיו
- הרב דוד משאש, בנו של הרב שלום, רבה הראשי של פריז.
- הרב שלמה משה עמאר הראשון לציון ורבה של ירושלים, לשעבר הרב הראשי לישראל.
- הרב אליהו אברז'ל, ראש אבות בתי הדין בירושלים, ורב שכונת בקעה בעיר.
- הרב אריאל אדרי, דיין בבית הדין באשקלון, ר"מ בישיבת הר המור ורב בשכונת חומת שמואל בירושלים.
- הרב פרופ' שלמה טולידאנו, מחבר סדרת הספרים "דברי שלום ואמת".
- הרב אליהו אלחרר, רב העיר מודיעין.
- הרב משה אלחרר, רב המועצה המקומית שלומי.
- הרב זכריה זרמתי, אב בית הדין לממונות בשכונת הר חומה וראש מכון תורת אמ"ת.
- הרב משה אבוטבול, ראש מוסדות "תבואות שמש" בעכו.
הנצחת זכרו
בטבת ה'תשס"ח הנפיקה חברת דואר ישראל בול מיוחד עם תמונתו של הרב משאש, כמחווה ליהודי מרוקו המוקירים את זכרו וכהוקרה לפועלו של הרב משאש. את הבול עיצב מיכאל רוזנטוב.
מלך מרוקו, מוחמד השישי, הגיב להנפקת הבול, במכתב מיוחד[3], שנכתב לבנו של הרב משאש, בשפה הצרפתית: ”הבול ששלחת אלי באדיבותך הרבה הינו מרגש ומלא תקוה. דמותו ההיסטורית והסמלית של אביך המנוח, הרב הראשי שלום משאש, אכן הטביעה את חותמה על כל מרוקו בחיי הרוח בכל הרבדים. אנו רואים אותו כשותף לצבעים הלאומיים, וכממשיך ומחזק את המסר שאיתו ארצנו, מרוקו, לא חדלה מלהזדהות. המסר של עושר רבגוניותו ונאמנותו לזיכרון ולמורשת. אני מברך אותך ואת בני משפחתך על יוזמתכם הראויה לשבח”.
קישורים חיצוניים
- סיכום מנהגי מרוקו ופסיקותיו של הרב שלום משאש באתר "תורת אמ"ת" של הרב זכריה זרמתי.
- רבי שלום משאש באתר "MyTzadik"
- הרב אליעזר מלמד הרב משאש ומנהגי מרוקו
- הרב שלום משאש באתר "תורת אמת"
- הרב שלום משאש - הלך לעולמו, באתר ערוץ 7, 13 באפריל 2003
- הנפקת בול לזכרו של הרב משאש
- חכם שלום משאש באתר החכם היומי
הערות שוליים
| הרבנים הראשיים לירושלים | ||
|---|---|---|
| הרב הראשי האשכנזי | רבי שמואל סלנט • רבי חיים ברלין • רבי אברהם יצחק הכהן קוק • רבי צבי פסח פראנק • רבי בצלאל ז'ולטי • רבי יצחק קוליץ • הרב אריה שטרן | |
| הרב הראשי הספרדי | רבי אליהו פרדס • רבי שלום משאש • הרב שלמה משה עמאר | |
- ירושלים: רבנים ראשיים
- רבנים מרוקאים
- רבנים ספרדיים ישראלים
- יהודים הקבורים בהר המנוחות
- משפחת משאש
- מחברי ספרי שו"ת
- מחברי ספרי דרוש
- אישים שהונצחו על בולי ישראל
- רבנים מרוקאים ישראלים
- מרוקו: אבות בתי דין
- מקנס: רבנים
- קזבלנקה: רבנים
- מרוקו: רבנים ראשיים
- ראשי ישיבה מרוקאים
- רבנים אורתודוקסים משנות ה'ת"ר - ה'ת"ש
- מועצת רבני מרוקו
- רבני ערים בארצות האסלאם