נטילת ידיים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "נטלה" מפנה לכאן. לערך העוסק בסוג של צעיף, ראו נטלה (לבוש).
כיור נטילת ידיים בישיבת בית אל בירושלים

נטילת ידיים היא מצוות טיהור הידיים באמצעות רחיצה במים. דיני נטילת ידיים נידונים במשנה במסכת ידיים. אין תלמוד בבלי על מסכת ידיים והעיסוק בה מפוזר במסכתות שונות. עם זאת, עיקר הדיון בנטילת ידיים מרוכז במסכת חולין מדף ק"ה עמוד א' ועד דף ק"ז עמוד ב'.

פירוש המונח

מקור הביטוי בנוהג הקדום של נתינת מים לידי הזולת: 'נותנים לידיים' מול 'נוטלים לידיים'. דהיינו, המשרתים נותנים את המים על ידיהם של אלו הנוטלים את המים. בנוסף, שמו המקובל של הכלי שבאמצעותו מבצעים את נטילת הידיים הוא נַטְלָה. מקור שם זה הוא בתלמוד[1]. במקום אחר נקרא גם אנטל[2], לדעת האבודרהם מקור הביטוי "נטילת ידיים" הוא על שמו של כלי זה המשמש לשטיפת הידיים[3]. בתשובת רב שרירא גאון לאנשי קירואן הוא מסביר בצורה דומה: "כלי היה במקדש ו"נטלא" שמו, ובו נוטלים ממימי הכיור ונוטלים לידיים, ועל שם אותו כלי אומרים נטילה."[4]

מקור

מקור הנטילה קודם התפילה

מקור המצוה של רחיצת ידי הכהנים לפני עבודת הקודש, שהתגלגלה לנטילת ידיים לפני העלייה לדוכן לברך את הקהל, הוא מהשימוש בכיור במשכן ובמקדש, שבו רחצו הכהנים את ידיהם לפני עבודת הקודש:

וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת-יְדֵיהֶם וְאֶת-רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִם--וְלֹא יָמֻתוּ; אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת, לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַ-ה'.

מקור הנטילה קודם האכילה

הגמרא בחולין[5] מייחסת את הצורך בנטילה קודם סעודת חול לדין "סרך תרומה" - כיוון שכהנים מחויבים בטהרת ידיים (שדינן כטמאות בדרגת שני לטומאה מגזירת חכמים על טומאת ידיים) לאכילת תרומה, יש לפני אכילת חולין ליטול ידיים גם כן, כדי לא ליצור חילוק מבלבל. כך כותב רש"י במקום:

נט"י לחולין מפני סרך תרומה - הוצרכה, שהידים שניות, ופוסלות את התרומה. אבל חולין - לא מהני בהו שני, ומפני סרך תרומה, שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנוהגת בחולין:

טעם נוסף לתקנת חכמים על נטילת ידיים לסעודה הנזכר בגמרא[6] הוא מפני שהידיים עסקניות ועלולות להתלכלך. התקנה נתקנה גם עבור מי שידיו נקיות, שצריך ליטול את ידיו לפני אכילת הלחם, כדי לטהרם ולקדשם לקראת הסעודה[7].

מקור בתוספתא[8] שיכול לתמוך בטענה זו, מתאר את סדר הסעודה בסגנון הכביכול-הלניסטי, ומתאר 'נתינה לידיים' (והיפוכה מן הצד המקבל, 'נטילה לידיים') לפני הברכה על היין ופעם נוספת לפני הסעודה.[דרוש מקור]

השתלשלות הלכתית

עמדה לנטילת ידיים ברחבת הכותל. על הברזים תלויות נטלות לשימוש המבקרים.

בדיני הטומאה והטהרה שנקבעו בתורה כל הגוף נחשב ליחידה אחת, כלומר, אם איבר אחד נטמא, כל הגוף טמא וכך גם הטהרה צריכה להיות על כל הגוף. כתוספת לדין זה, הוסיפו חכמים גזירת טומאת ידיים. לפיה גם כאשר אנו יודעים שגוף של אדם נחשב טהור מבחינה הלכתית, גזרו חכמים שידיו יחשבו תמיד שניות לטומאה, דהיינו כאילו נגעו בדבר טמא.

שלבי התקנה:

  1. בתקופת בית המקדש הראשון - תיקן שלמה המלך טומאה לידיים לעניין קורבנות, שכל הבא לנגוע בידיו בקרבן חייב ליטול את ידיו.
  2. בתקופת בית המקדש השני - תקנו בית שמאי ובית הלל טומאה גם לנגיעה בתרומה.
  3. סמוך למועד חורבן בית שני הרחיבו חכמים את המצווה וקבעו שאסור לאכול לחם ללא נטילת ידיים.

הנטילה עצמה היא משום "סרך תרומה"; כלומר, כדי להרגיל את הכהנים שאוכלים תרומה ליטול את ידיהם (כנזכר לעיל). הסיבה לגזירת הטומאה היא ש"ידיים עסקניות הן", מתעסקות ביום יום בכל ענייני החומר, והן מתלכלכות יותר משאר הגוף ועלולות בלא משים לגעת בדברים מלוכלכים. רבי אלעזר בן ערך אף מצא לכך אסמכתא מן התורה[9]. נטילה זו נוהגת רק לפני אכילת לחם.

על פי התורה, אמנם, טיהור כל הגוף מתבצע באמצעות טבילה, אך במקרה זה הידיים בלבד נחשבות טמאות והטהרה היא באמצעות שטיפתן או טבילתן.

נטילת ידיים קודם האכילה

בתחילת ימי התקבעות התקנה, הייתה נטילת הידיים לפני הסעודה אחד מהפולמוסים המרכזיים בין הנוצרים הראשונים לבין היהודים. המקום היחיד שבו אותו האיש מלעיג על דברי חכמים , הוא בנוגע לנטילת ידיים. חכמים כמו רבי עקיבא הקפידו מאוד על נטילת ידיים (עד כדי מסירות הנפש), ואלעזר בן חנוך, ש"פקפק בטהרת ידיים", אף נענש בעונש חמור ביותר, ונודה[10].

זמני הנטילה

נטלה מנחושת מן המאה ה-19

גם כיום, אף על פי שלא ממלאים את כל דיני הטומאה והטהרה, לפי ההלכה יש ליטול ידיים בכמה סיטואציות:

חלק מהמקרים הנ"ל תלויים במחלוקת הפוסקים אם אכן חייבים בנטילה ידיים באותן הסיטואציות, וברוב הקהילות נוהגים שלא לברך על נטילות אלו, חוץ מלפני אכילת פת וכשניעור בבוקר (ויש נוהגים לברך על הנטילה לפני תפילת שחרית במקום על הנטילה מיד כשקם בבוקר). כמו כן צורת הנטילה ודיניה שונים בין המקרים. (כמו מספר הפעמים, דין הכלי, ועד היכן יגיעו המים)

מקרים נוספים שבהם יש ליטול ידיים משום נקיות:[17][18]

  • לאחר נגיעה במקום מוצנע בגוף או נגיעה בנעליים[19].
  • לאחר תספורת או גילוח.
  • לאחר גזיזת ציפורנים.
  • לאחר כניסה לבית קברות, או לאחר השתתפות בלוויה.
  • לאחר עשיית צרכים.

דיני הנטילה קודם סעודה

נטילת הידיים מתבצעת באמצעות נטלה, כלי שממנו שופכים את המים על כל כף היד, על כל יד בנפרד או על שתי הידיים בבת אחת. על הנטילה להיות ממים נוזליים, ולא בצורה אחרת של מים כמו שלג ברד שהינם קפואים. בהלכה מוזכרים גם אפשרויות המשמשות למקרים נדירים בהם לאדם אין מים, וישנה דיעה שאז יכול ליטול את ידיו גם עם שאר משקים[20] ויש חולקים[21]. כמו כן מוסכם בהלכה שאדם יכול גם ליטול את ידיו בבוץ שאינו סמיך או ביצורים שנוצרים ממים, אם נכתשו והינם בצורה נוזלית.

הסדר המדויק שבו מתבצעת הנטילה נתון כיום במחלוקת, והוא שונה מסיטואציה לסיטואציה. מספר הפעמים נע בין שטיפה אחת לכל יד (מעיקר הדין) לבין שלוש שטיפות.

לאחר הנטילה, בעוד היד רטובה, כל נגיעה של יד אחרת שאינה נטהרה (ידו השנייה של האדם או יד אדם זר) מחזירה את היד לטומאתה ויהיה על הנוטל לנגב את ידו ולחזור על הפעולה בשנית. אך לאחר ייבושן, אין הידיים מקבלות טומאה מידיים אחרות.

נוסח הברכה שמברכים על נטילת הידיים הוא: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם". המנהג הרווח לברך את הברכה אחרי נטילת הידיים עצמה, מכיוון שאז הידיים נקיות, דבר המהווה חריגה ביחס לכל שאר המצוות עליהן מברכים קודם לעשייתן. על מנת בכל זאת לברך לפני ביצוע המצווה, נהוג לברך לפני ניגוב הידיים, ולראות בניגוב חלק מהפעולה עליה מברכים. ויש נוהגים לברך קודם הנטילה ככל המצוות שמברך עליהם עובר לעשייתן.[22]

נחלקו הפוסקים האם מותר לדבר בין סיום נטילת הידיים ועד לאכילת הלחם (או החלה בסעודת השבת). לדעת הרמב"ם כל זמן שאינו מסיח דעתו מכך שהוא עומד לאכול, מותר לדבר על כל נושא שבעולם ולדעת הרא"ש אין לדבר (מחשש להפסק) אלא לצורך הסעודה, למשל, לבקש מלח או סכין לצורך בציעת הפת. מחלוקת זו נעוצה בפרשנות שונה לדברי התלמוד "תכף לנטילה ברכה"[23] שלדעת הרמב"ם מדובר על נטילת מים אחרונים דווקא, ולכן בנטילת מים ראשונים אפשר להפסיק, ולדעת הרא"ש מדובר גם על מים ראשונים.

למעשה, רוב הפוסקים הורו שלא לדבר בזמן זה[24], אך, מנהג רבים מיהודי תימן לדבר כדעת הרמב"ם[25].

ההולך ממקום הסעודה לשעה או שהלך לישון יותר מחצי שעה צריך לחזור וליטול את ידיו.

נטילה לאחר עשיית צרכים

בנוגע לאדם הנוטל ידיו לאחר עשיית צרכים וברצונו ליטול ידיים גם לשם אכילת פת, נחלקו הדעות בקביעת סדר הנטילה. על אדם כזה לברך שתי ברכות במקביל: ברכת אשר יצר וברכת "על נטילת ידיים".

דעה ראשונה אומרת שעליו לשטוף את ידיו (שטיפה כשרה ל"אשר יצר" אך אינה כשרה לנטילת ידיים לסעודה) לברך "אשר יצר", ליטול ידיים שנית, לברך "על נטילת ידיים", לברך "המוציא" ולאכול מן הפת[26].

דעה שנייה אומרת שעליו ליטול ידיים פעם אחת, לברך לפני הניגוב "על נטילת ידיים", לאחר הניגוב יברך "אשר יצר", יברך "המוציא" ויאכל מהפת (ערוך השולחן, קסה, ב) - בדרך זו הורו פוסקים רבים לנהוג באדם שהתפנה ל"גדולים" באמצע הסעודה ורוצה לחזור ולאכול מעל כביצה לחם.

נטילת ידיים קודם התפילה

מידת החיוב לטרוח בהשגת המים

יש חיוב ליטול ידיים לפני תפילה.[27] לדעת הרי"ף והרמב"ם יש לטרוח ולהשיג מים כאשר המים נמצאים עד מרחק מיל לכיוון שאינו עתיד לצעוד אליו, ועד שיעור פרסה לכיוון שדעתו לצעוד אליו. לדעת הריא"ז יש לחזר אחרי המים גם במידה ועל ידי כך יתאחר ויפסיד את זמן התפילה.[28] במידה והמים רחוקים יותר ינקה ידיו בלא מים בכל דרך אפשרית.[29] לעומתם, התוספות והרא"ש סוברים שאין חובה לחזר אחרי מים דווקא לשם הנטילה שלפני התפילה, ואם המים אינם מצויים ינקה את ידיו בכל דבר שמנקה.[30] השולחן ערוך הכריע שיש לחזר אחרי המים, אך רק אין חשש שיפסיד את זמן התפילה.[31]

ברכה על נטילת ידיים לפני תפילה

לדעת הרמב"ם יש לברך "אשר קדשנו במצוותיו וציונו על נטילת ידיים" הן כשנוטל את ידיו לפני קריאת שמע והן כשנוטל לפני תפילת העמידה, והדבר נכון גם לגבי תפילת מנחה ותפילת ערבית.[32] לדעת הרא"ש יש לברך ברכה זו לפני שנוטל ידיו לתפילות שחרית מנחה וערבית. כאשר מנקה ידיו בכל מידי דמנקי עליו, לדעת הרא"ש, לברך: "אשר קדשנו במצוותיו וציונו על נקיות ידיים".[33] לעומת זאת, לדעת הרשב"א אין מברכים "על נטילת ידיים" אלא לפני אכילה ולפני תפילת שחרית בלבד, וזאת לא מהטעם של נקיות לפני התפילה, אלא משום ש"בשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב "חדשים לבקרים רבה אמונתך",[34] וכמו שבא להם ז"ל במדרש, וצריכין אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו. ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן ברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר. ולפיכך אנו צריכין להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו".[35] השולחן ערוך מכריע שיש ליטול בברכה רק לפני תפילת שחרית, ואילו לפני מנחה וערבית יטול ידיו במים ללא ברכה.[36] כשמנקה ידיו לפני תפילת שחרית בכל מידי דמנקה יברך "על נקיות ידיים", כדעת הרא"ש.[37] לפי האמור בספר מעשה רב[38] מנהג הגר"א היה לברך על הנטילה לפני כל תפילה.

דיני הנטלה

נטלה בשירותים ציבוריים בירושלים
נטלה מהודרת מכסף

ישנן הלכות מסוימות הנוגעות ל"נטלה" (=כלי לנטילת ידיים):

  1. צורה: אסור שיהיה בו סדק או נקב, עליו לעמוד יציב בכוחות עצמו[39]
  2. קיבולת: על הכלי להכיל לפחות שיעור של רביעית הלוג.

וכן ישנן הלכות הנוגעות למים שבכלי:

  1. על המים להיות שקופים כמראם הטבעי.
  2. אין ליטול במים שנעשתה בהם מלאכה (כגון מים ששטפו בהם כלים או שהניחו בהם בקבוק חם לצננו וכדומה).

לרוב, הנטלה היא מעין כוס גדולה בעלת שתי ידיות. עם השנים התפתחה והפכה הנטלה לאחד מתשמישי מצווה בכל בית יהודי-דתי, עשויה בצורה דקורטיבית מחומרים וקישוטים שונים ואף מכסף וזהב.

בבית הכנסת האיטלקי בירושלים, המשמש גם מוזיאון ליהדות איטליה, יש נטלת כסף מהמאה ה-14 המשמשת לנטילת ידי הכוהנים כיום. ככל הידוע, זוהי הנטלה (כלי נטילת הידיים) היהודית הידועה העתיקה ביותר בעולם.

נטלה כסמל על קברי לויים

נהוג לציין את קברותיהם של לויים בסמל של נטלה, בגלל זכותו של הלוי ליטול לידיים של הכהנים לפני ברכת כהנים.

נטילת ידיים והמגפה השחורה

היינריך גרץ שיער בעקבות מאמרים היסטוריים שונים, שהסיבה למיעוט היחסי של פגיעת המגפה השחורה באוכלוסייה היהודית, הייתה בעקבות המנהג היהודי של נטילת ידיים לפני ואחרי ארוחה, לאחר היציאה לשירותים ולאחר נגיעה במתים או סביבתם, יציאה מבתי קברות, או נגיעה בבעלי חיים[40]. עם זאת, כיום מקובל במחקר כי אחוז היהודים שמתו במגפה לא היה נמוך מאחוז הגויים (ביחס לגודל הקהילה) והטענות בדבר מיעוט המתים היהודים היו חלק מעלילת שווא אנטישמית שהאשימה את היהודים בהפצת המגפה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • חובת נטילת ידיים; נטילת ידיים; בתוך: אוצר עיונים, ש"ס מתיבתא, חולין, כרך ו, מערכות ס-סא, עמ' צח-קכה.
  • יאיר פורסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה: מסורות ההלכה בין יהדות בית שני למשנה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2016, פרק 2 "נטילת ידיים ושורשי ההקפדה על אכילה בטהרה".
ספרות הלכתית עדכנית
  • אברהם יהושע העשיל טברסקי, לרעות בגנים על הלכות נטילת ידיים לסעודה, ברוקלין 2016
  • משה מרדכי קארפ, הלכות יום ביום: הלכות ברכות; דיני נטילת ידיים וסעודה, ירושלים 2016
  • מיכאל פרץ, אוצר פסק נטילת ידיים: אוצר פסקים, בירורים וחקירות בהלכות נטילת ידיים, ירושלים תשס"ו

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קז עמוד א "אתקין רב יעקב מנהר פקוד נטלא בת רביעתא". רש"י פירש בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף מח עמוד א נטלא -כלי ששואבין בו יין מן הכובא (קנקנן).
  2. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נח עמוד ב
  3. ספר אבודרהם, ברכות השחר. וראה שם טעם נוסף
  4. אוצר הגאונים ברכות, עמוד 95.
  5. תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קו עמוד א
  6. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נג עמוד ב.
  7. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנח, סעיף א .
  8. ברכות פרק ד', ח' (מהדורת ליברמן)
  9. תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קו עמוד א
  10. משנה, מסכת עדיות, פרק ה', משנה ו'.
  11. משנה תורה לרמב"ם, הלכות ברכות, פרק ו', הלכה א'
  12. משנה תורה לרמב"ם, הלכות ברכות, פרק ו', הלכה ג'
  13. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ד, סעיף א , הרמב"ם סבור שאין צורך ליטול ידיים ביקיצה אלא רק לפני קריאת שמע ותפילה. ראה ערך רוח רעה.
  14. משנה תורה לרמב"ם, הלכות ברכות, פרק ו', הלכה ב'
  15. משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ט"ו, הלכה ה'
  16. משנה תורה לרמב"ם, הלכות ברכות, פרק ו', הלכה א'
  17. שו"ת הרשב"א חלק ז' סימן תקל"ה
  18. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ד, סעיף יח
  19. לגבי נטילה אחר נגיעה בגרביים, ראה בשו"ת יביע אומר חלק ה' סימן א' אות ד'
  20. מגן אברהם סימן קעא ס"ק א'
  21. ביאור הלכה סימן קע"ה ד"ה לא
  22. ראה ערך עובר לעשייתן.
  23. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מב עמוד א
  24. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קסו, סעיף א
  25. הרב יצחק רצאבי, שולחן ערוך המקוצר חלק א' סימן כ"ח אות ב'
  26. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קסה, סעיף א
  27. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף טו עמוד א.
  28. מובא בשלטי הגיבורים לברכות פרק שני דף ח עמוד ב בדפי הרי"ף אות ב.
  29. ראו משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ד', הלכה ב', ושם בהלכה ג.
  30. תוספות לתלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף טו עמוד א דיבור המתחיל אמאן. רא"ש ברכות פרק שני סימן י"א.
  31. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן צב, סעיף ד .
  32. משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ברכות, פרק ו', הלכה ב'.
  33. רא"ש למסכת ברכות פרק תשיעי סימן כ"ג.
  34. מגילת איכה, פרק ג', פסוק כ"ג.
  35. שו"ת הרשב"א חלק א סימן קצא.
  36. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רלג, סעיף ב .
  37. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ד, סעיף כב , וראו שם במגן אברהם סעיף קטן כה שהקשה על כך, שאם ההלכה כרשב"א אין לברך כשמנקה ידיו.
  38. הלכות ברכות השחר ג.
  39. אלא אם כן נועד להיות בלתי יציב מלכתחילה
  40. הוא הסתמך על עדותם הרשומה של מעוני ז'נבה 1348 על פי ספרו של היסטוריון התקופה יעקב פון קניגסהופן, אשר הדגישו את עניין המים, אך דבריהם פורשו כהודאה בהרעלת מי השתיה

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0