יחסי סין–עיראק
| יחסי סין–עיראק | |
|---|---|
|
|
| |
| סין | עיראק |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 9,596,967.75 | 438,317 |
| אוכלוסייה | |
| 1,425,300,174 | 46,263,924 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 17,963,171 | 264,182 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 12,603 | 5,710 |
| משטר | |
| דמוקרטיה עממית | רפובליקה |
יחסי סין–עיראק הם היחסים הבילטרליים בין סין לבין עיראק. היחסים בין שתי המדינות הם קרובים וידידותיים מאוד.
היסטוריה
היחסים בעבר
מוסלמים סינים לחמו נגד יפן במלחמת העולם השנייה. על מנת לזכות בתמיכה בסין במדינות מוסלמיות, ביקרו במצרים, בסוריה ובטורקיה החווי המוסלמי[1] מה פוליאנג והאויגורי המוסלמי איסה יוסף אלפטקין בשנת 1939.[2] המנהיגים ההינדים טאגור וגנדי וג'ינה המוסלמי דנו שניהם במלחמה עם המשלחת הסינית המוסלמית בהנהגת מה פוליאנג, בעוד בטורקיה נפגש איסמט אינני עם המשלחת המוסלמית הסינית.[3] עיתונים בסין דיווחו על הביקור.[4] מה פוליאנג ואיסה פעלו אצל ג'ו ג'יהואה.[5]
העיתונים בסוריה דיווחו על הפצצתם של מוסלמים סיניים על ידי מטוסי הקרב של היפנים. המשלחת סיירה באפגניסטן, איראן, עיראק, סוריה ולבנון. שר החוץ, ראש הממשלה ונשיא טורקיה נפגשו עם המשלחת המוסלמית הסינית לאחר שהגיעו דרך מצרים במאי 1939. גנדי וג'ינה נפגשו עם מא פוליאנג ואיסה אלפטקין כשהם גינו את יפן.[6]
מא פוקסליאנג, איסה אלפטקין, וואנג זנגשאן, שו וונבו ולין ז'ונגמינג נסעו כולם למצרים כדי להוקיע את יפן מול המילים הערביות והאסלאמיות.[7]
היחסים בין עיראק לסין כוננו לאחר המהפכה של 1958 שהפילה את המלוכה והקימה רפובליקה. היחסים בין שתי המדינות כוננו רשמית ב-25 באוגוסט 1958. במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 התחזקו היחסים בין שתי המדינות כאשר עיראק רכשה נשק סובייטי וסיני במהלך מלחמת מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים עם ישראל. אך גם בתקופה זו היה כאוס מכיוון שממשלת עיראק עברה כמה הפיכות צבאיות וניסיונות הפיכה. בשנת 1971 עיראק תמכה בהצעתה של סין למושב קבוע באו"ם והיא הצביעה בעד קבלתה של בייג'ינג והחלפתה של טייפה.[8] במהלך מלחמת איראן–עיראק בין השנים 1980–1988 הייתה סין אחת הספקיות העיקריות לכל הצדדים במלחמה. למעשה, סין שיחקה בשני הצדדים במהלך המלחמה ושלחה נשק גם לאיראן וגם לעיראק.[9]
במהלך מלחמת המפרץ בשנת 1991 גינתה סין את פלישת עיראק לכווית ותמכה בתוקף בפעולה הצבאית של הקואליציה. אולם לאחר מלחמת המפרץ התגלה כי סין הפרה את החלטות האו"ם על מלחמת המפרץ וכי סין החלה לחמש מחדש את עיראק[10]
יחסים עכשוויים
סין התנגדה בתוקף למלחמת עיראק בשנת 2003 ויחד עם צרפת, גרמניה ורוסיה גינו בתוקף את הפלישה והכיבוש וקראו לנסיגת כל הכוחות מהמדינה. כל ארבע המדינות התאחדו נגד ארצות הברית ובריטניה וסירבו לתרום כוחות כלשהם לעיראק אלא אם כן היה קיים מנדט של האו"ם.[11] למרות ההתנגדות לפלישה סין התגלתה כאחת הזוכות הגדולות ביותר בחוזי הנפט בעיראק, שבהם זכו בעיקר חברות רוסיות וסיניות. חברות סיניות היו מוכנות לפעול על חוזים מבוססי עמלה ל-20 שנה, שהציעו שולי רווח נמוכים מכפי שרצו חברות מערביות.[12]
בשנת 2008 הפכה CNPC הסינית לחברה הזרה הראשונה שחתמה על הסכם ייצור נפט עם ממשלת עיראק מאז הפלישה בשנת 2003. העסקה קובעת תנאים חדשים להסכם שהושג בין סין לעיראק תחת סדאם חוסיין בשנת 1997.[13] בשנת 2009, CNPC שיתפה פעולה עם BP וזכתה בחוזה שירות לפיתוח שדה הנפט ברומילה, שדה הנפט הגדול ביותר בעיראק.[14]
בשנת 2013 סין קנתה כמעט מחצית מייצור הנפט העיראקי, כמעט 1.5 מיליון חביות ביום.[15]
בשנת 2015, עיראק ייבאה טכנולוגיית מזל"ט חמוש מסין, שהובילה למהפך בשדה הקרב במוסול וברמאדי כנגד ISIL.
ביולי 2019, שגרירים באו"ם מ-50 מדינות, כולל עיראק, חתמו על מכתב משותף ל-UNHRC לגבי ההגנה של סין בטיפול אויגורים וקבוצות מיעוט מוסלמיות אחרות באזור שינג'יאנג.[16]
ביוני 2020 עיראק הייתה אחת מ-53 מדינות שתמכו בחוק הביטחון הלאומי בהונג קונג באו"ם.[17]
הערות שוליים
- ^ Hsiao-ting Lin (13 בספטמבר 2010). Modern China's Ethnic Frontiers: A Journey to the West. Routledge. pp. 126–. ISBN 978-1-136-92393-7.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Hsiao-ting Lin (4 באוגוסט 2010). Modern China's Ethnic Frontiers: A Journey to the West. Taylor & Francis. pp. 90–. ISBN 978-0-203-84497-7.
{{cite book}}: (עזרה)Hsiao-ting Lin (13 בספטמבר 2010). Modern China's Ethnic Frontiers: A Journey to the West. Routledge. pp. 90–. ISBN 978-1-136-92392-0.{{cite book}}: (עזרה)Hsiao-ting Lin (13 בספטמבר 2010). Modern China's Ethnic Frontiers: A Journey to the West. Routledge. pp. 90–. ISBN 978-1-136-92393-7.{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2016-09-19. נבדק ב-2016-08-24.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "歡迎艾沙馬賦良 暨近東各國新疆歸國學生 葉朱二氏昨舉行茶會 :: 民國38年前重要剪報資料庫". contentdm.lib.nccu.edu.tw. נבדק ב-22 באפריל 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2016-05-13. נבדק ב-2016-08-24.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ xzbu论文网. "西北回族在抗战中的贡献". www.xzbu.com. אורכב מ-המקור ב-27 באוגוסט 2017. נבדק ב-22 באפריל 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ xzbu论文网. "中国首批留埃学生林仲明". www.xzbu.com. נבדק ב-22 באפריל 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ [1]
- ^ "The Hour - Google News Archive Search". news.google.com. נבדק ב-22 באפריל 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "U.S. to China: Improve human rights to mend ties". pqarchiver.com. נבדק ב-22 באפריל 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Commentary: Will the World Pattern Change?
- ^ Pepe Escobar (16 בדצמבר 2009). "Iraq's oil auction hits the jackpot". Asia Times. נבדק ב-20 באוגוסט 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Iraq Signs Oil Deal With China Worth Up to $3 Billion". The New York Times. 2008-08-29. נבדק ב-2020-01-01.
- ^ "China's CNPC ups, BP lowers stake in Iraq oil deal". Reuters. 2009-10-03. נבדק ב-2020-01-01.
- ^ Tim Arango and Clifford Krauss (2 ביוני 2013). "China Is Reaping Biggest Benefits of Iraq Oil Boom". The New York Times. נבדק ב-20 באוגוסט 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "The Pro-Xinjiang Contingent". Wired. 28 ביולי 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Lawler, Dave (2 ביולי 2020). "The 53 countries supporting China's crackdown on Hong Kong". Axios (באנגלית). נבדק ב-3 ביולי 2020.
{{cite web}}: (עזרה)
