יחסי ונצואלה–סין
| יחסי ונצואלה–סין | |
|---|---|
|
|
| |
| ונצואלה | סין |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 912,050 | 9,596,967.75 |
| אוכלוסייה | |
| 29,254,044 | 1,425,300,174 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 17,963,171 | |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 12,603 | |
| משטר | |
| רפובליקה פדרלית | רפובליקה עממית |
יחסי ונצואלה–סין הם היחסים הבינלאומיים בין הרפובליקה העממית של סין לרפובליקה הבוליברית של ונצואלה. יחסים דיפלומטיים רשמיים בין שתי המדינות כוננו באוגוסט 1944 וב-1974 הועברה תמיכת ונצואלה מטאיוואן לרפובליקה העממית של סין. לפני 1999 רק נשיא מכהן אחד, לואיס הררה קמפינס, ביקר בסין.[1] שיתוף הפעולה החל לגדול באופן משמעותי בתקופת נשיאותו של הוגו צ'אווס מוונצואלה ותקופת כהונתם של ג'יאנג דזה-מין וחו ג'ינטאו כמנהיג הרפובליקה העממית של סין. הסחר בין סין לוונצואלה היה פחות מ-500 מיליון דולר בשנה לפני 1999, והגיע ל-7.5 מיליארד דולר ב-2009, מה שהפך את ונצואלה לשותפת הסחר השנייה בגודלה של סין,[2] ונצואלה היא יעד ההשקעות הגדול ביותר של סין באמריקה הלטינית. עסקאות דו-צדדיות שונות הביאו להשקעה של סין במיליארדים בוונצואלה, וונצואלה הגדילה את היצוא של נפט ומשאבים אחרים לסין. בשנת 2016, הסחר בין סין לוונצואלה הסתכם ב-7.42 מיליארד דולר, כאשר 4.9 מיליארד דולר הגיעו מיצוא ונצואלה ו-2.52 מיליארד דולר מיצוא סיני.[3]
היסטוריה
שנים מוקדמות (1944–1999)
יחסים דיפלומטיים רשמיים בין ממשלות סין לוונצואלה כוננו באוגוסט 1944, עם משרדים שנפתחו בקראקס ובנאנג'ינג, בירת הרפובליקה של סין. לאחר השתלטות הקומוניסטים ב-1949, המשרד בוונצואלה הועבר מנאנקינג לטאיפיי, בירת טאיוואן. בשנת 1966 שודרג המשרד לשגרירות.
ב-1974 סיימה ונצואלה את ההכרה בטאיוואן ועברה להכיר במקום זאת ברפובליקה העממית של סין. לפני 1999, רק נשיא ונצואלה אחד ביקר ב-PRC: לואיס הררה קמפינס, ב-1981.[1] כתוצאה מכך, עד 1999 היו רק 19 הסכמים רשמיים בין סין לוונצואלה, ורק שניים מהם אושרו על ידי שני הצדדים.[1]
ממשל צ'אבס (1999–2013)
טבען של יחסי סין–ונצואלה השתנה לחלוטין ברגע שהוגו צ'אווס ניצח בבחירות לנשיאות ונצואלה ב-1998.
מתחילת כהונתו, הוגו צ'אווס ביקש להתרחק מארצות הברית ולחזר אחר בעלי ברית אחרים שיוכלו לסייע לו למצוא מקורות חלופיים ליחסים מסחריים, דיפלומטיים וצבאיים. במהלך השנה הראשונה לנשיאותו, הוא ביקר בסין וצבר את המספר הגדול ביותר של ביקורים בסין מכל מנהיג אחר של אמריקה הלטינית במהלך אותה תקופה (1999–2012).[4][5] בזמן שנשא נאום באוניברסיטת בייג'ינג, דווח כי צ'אווס הצהיר כי "המהפכה הבוליברית מושרשת באידאולוגיה של מייסד סין הקומוניסטית, מאו דזה-דונג". במהלך אותו ביקור, צ'אווס גם הכריז שסימון בוליבר הוא "הנפש התאומה של מאו דזה-דונג".[6]
בעוד יחסי סין–ונצואלה לא היו חזקים בזמן בחירתו של הוגו צ'אווס ב-1999, בקדנציה השלישית שלו ב-2012 הברית בין המשטרים הסוציאליסטים הללו הייתה חזקה מאי פעם. מבחינת קשריה הדיפלומטיים, ונצואלה הפכה לתומכת של סין בנושאים הקשורים לאיראן ולקוריאה הצפונית; והם גם תמכו בפומבי ביצירת מטבע בינלאומי, שזו עמדה שסין העדיפה.[1]
צ'אווס כונה 'מנהיג חזק ותוסס' ו'חבר טוב של העם הסיני'.[7]
ממשל מדורו (2013–הווה)
במרץ 2013 הוגו צ'אווס מת. באפריל נערכו בחירות מיוחדות לנשיאות, וסגן הנשיא של צ'אווס, ניקולאס מדורו ניצח.[8]
בשנת 2017, בית הדין העליון של ונצואלה הסיר את השלטון מהאסיפה הלאומית הנבחרת, מה שהביא למשבר חוקתי ולמחאות באותה שנה. מדורו קרא לשכתב את החוקה, והאסיפה המכוננת של ונצואלה נבחרה ב-2017, תחת כמה מהם – כולל התובעת הראשית של ונצואלה, לואיזה אורטגה ו-Smartmatic, החברה שניהלה את מכונות ההצבעה – ראו בתנאי הצבעה לא סדירים; רוב חבריה היו פרו-מדורו. ב-20 במאי 2018, הבחירות לנשיאות הוכרזו בטרם עת; מנהיגי האופוזיציה נכלאו, הוגלו או נאסר עליהם לרוץ, לא היו משקיפים בינלאומיים, והשתמשו בטקטיקות כדי להציע שהבוחרים עלולים לאבד את עבודתם או את הרווחה החברתית שלהם אם לא יצביעו עבור מדורו. בעוד שרוב המדינות בעולם המערבי לא הכירו בבחירות לאספה המכוננת או בתוקף הבחירה מחדש של מדורו ב-2018, וממשלות ארצות הברית, קנדה ופנמה הטילו סנקציות על מדורו, סין, רוסיה ובעלות ברית אחרות הכירו בבחירות ובירכו את מדורו על הזכייה.[9]
בינואר 2019, האספה הלאומית של רוב האופוזיציה הכריזה כי בחירתו מחדש של מדורו אינה חוקית והכריזה על נשיאה, חואן גואידו, כנשיא בפועל של ונצואלה. ארצות הברית, קנדה ומרבית מערב אירופה ואמריקה הלטינית (כולל ברזיל, קולומביה, ארגנטינה) הכירו בגואידו כנשיא זמני.[10]
עם זאת, סין ורוסיה המשיכו להביע תמיכה במדורו והאשימו את ארצות הברית בהתערבות בענייני הפנים של ונצואלה על רקע המהומה המתמשכת.[11][12] איראן גינתה גם את איומי ארצות הברית,[13] בעוד שכמה מדינות באמריקה הלטינית כמו קובה ובוליביה[10] ממשיכות גם הן לתמוך בממשל מדורו.[14] מצד שני, טאיוואן הייתה בין המדינות שתמכו בחואן גואידו ובאסיפה הלאומית בראשות האופוזיציה בקריאותיה להחזיר את הדמוקרטיה. באמצעות חשבון הטוויטר שלו, משרד החוץ ציטט כי "טאיוואן עומדת עם כוחות החופש" תוך שהוא קורא ל"השבת הסדר הדמוקרטי" בוונצואלה.[15]
בפברואר 2019, סין לצד רוסיה הטילה וטו על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם הקוראת לבחירות לנשיאות חדשות בוונצואלה.[16]
במהלך המשבר בוונצואלה, סין סיפקה ציוד לבקרת מהומות לרשויות בוונצואלה שנלחמות בהפגנות בוונצואלה.[17] לפי המרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים, סין סייעה כלכלית גם לוונצואלה דרך המשבר הכלכלי שלה.[18]
סחר והשקעות (1999–הווה)
בשנת 2001, ונצואלה הייתה המדינה ההיספנית הראשונה שנכנסה ל'שותפות פיתוח אסטרטגי' עם סין.[19]
מ-2003 עד 2012, הקשרים הכלכליים של סין–ונצואלה התחזקו באופן אקספוננציאלי. כמות הסחר הדו-צדדי בין סין לוונצואלה התרחבה פי 24 מ-742,417,000 דולר ב-2003 ל-20 מיליארד דולר ב-2012. יתרה מכך, במהלך אותה תקופה, ונצואלה הפכה לספקית הנפט הרביעית בגודלה בסין.[1]
באפריל 2010 הסכימה סין להעניק הלוואות של 20 מיליארד דולר לוונצואלה.[20]
ונצואלה תיארה את תפקידו של המיזם ככזה שיקשר בין אזורי הפקת הנפט של ונצואלה ואזורי חקלאות חקלאיים.[21] בספטמבר 2009 הודיעה ונצואלה על עסקה חדשה של 16 מיליארד דולר עם סין לקדוח נפט במיזם משותף עם PDVSA לייצור 450,000 חביות ליום (72,000 cubic metres per day) של נפט גולמי כבד במיוחד. הוגו צ'אווס הצהיר כי "בנוסף, יהיה מבול של טכנולוגיה למדינה, כאשר סין תבנה פלטפורמות קידוח, אסדות נפט, מסילות ברזל, בתים".[22]
נפט
אף על פי שלוונצואלה יש את הכמות הגדולה ביותר של עתודות נפט מחוץ למזרח התיכון, סוג הנפט שהיא מפיקה, מיקומה הגאוגרפי ויחסיה עם ארצות הברית עצרו את יכולתו של ממשל צ'אווס להגדיל את יצוא הנפט לסין.
המכשול הגדול ביותר שעמד בפני צ'אווס בייצוא נפט ונצואלה לסין היה בשל העובדה שבתחילת שנות ה-2000, לסין לא היו מכונות בבתי הזיקוק שלה המסוגלים לעבד את הנפט הוונצואלי הגופרתי.[23] המשמעות היא שהנפט היחיד שסין הייתה מעוניינת לייבא היה סוג ספציפי של נפט בדרגה נמוכה בשם "אורימולציה" ששימש בעיקר לייצור אספלט.[23]
גורם נוסף שהגביל את יכולתה של ונצואלה לייצא את הנפט שלה לסין היה גודלן של מכליות משלוחי הנפט של ונצואלה. המכליות היו פשוט גדולות מכדי להיכנס לתעלת פנמה והיה עליהן לעבור מסלול ארוך יותר שחצה את כף התקווה הטובה, דרום אפריקה.[23]
המכשול האחרון לייצוא הנפט היה דיפלומטי. מכיוון שכ-60% מיצוא הנפט של ונצואלה הולך לארצות הברית, גורמים רשמיים בסין חששו שברכישת נפט נוספים הם יהיו מעורבים במחלוקות בין המשטר האנטי-אמריקאי של צ'אווס לבין ממשל בוש.[23] בגלל גורמים אלה, בשנת 2005, ונצואלה ייצאה רק 140,000 חביות של אורמולציה גולמית ביום. בנוסף, ונצואלה היוותה רק 2 אחוזים מהיבוא והיצוא של סין בשנת 2003.[23]
בספטמבר 2008 חתמה ונצואלה על שורה של עסקאות שיתוף פעולה בתחום האנרגיה עם סין עם הוגו צ'אווס, לפיה ייצוא הנפט עשוי לעלות פי 3 עד 2012, 1 מיליון חביות ליום (160,000 cubic metres per day).[24] עם זאת, עד 2012, תת-השקעה במגזר הנפט גרמה לכך שרק 640,000 חביות נפט ביום יוצאו לסין ו-200,000 מהן פשוט נמסרו לכסות את החובות העצומים של ונצואלה לסין.[25] במהלך הרבעון הראשון של 2018 יצאו רק 381,300 חביות נפט.[26]
בפברואר 2009 הסכימו ונצואלה וסין להכפיל את קרן ההשקעות המשותפת שלהן ל-12 מיליארד דולר וחתמו על הסכמים להגברת שיתוף הפעולה הכוללים הגדלת יצוא הנפט מוונצואלה, ספקית הנפט הרביעית בגודלה בסין. בסין מתוכנן להקים בית זיקוק לנפט שיטפל בנפט כבד ונצואלי מאגן אורינוקו. "זהו חלק מברית אסטרטגית", אמר נשיא ונצואלה הוגו צ'אווס, לאחר שפגש את סגן נשיא סין המבקר שי ג'ינפינג שהצהיר כי "שיתוף הפעולה שלנו מועיל ביותר".[27]
ב-19 באוקטובר 2018, מדורו הבטיח להעלות את יצוא הנפט לסין ולרוסיה למיליון חביות ביום, 'גשם או ברק'.[19]
תשתיות, טכנולוגיה ותעשייה
הסכמי סחר נוספים בשווי 12 מיליארד דולר נחתמו בפברואר 2009, ומפעל הטלפונים הסלולריים הראשון בוונצואלה, שנבנה בתמיכה סינית, נחנך.[28]
בשנת 2009, סין נכנסה לשותפות עם ונצואלה להשיק חברת רכבות בוונצואלה אשר תהיה בשליטת 40% על ידי תאגיד ההנדסה לרכבות של סין (CREC) והשאר על ידי ונצואלה.[21]
בשנת 2012, צ'אנג ז'נמינג, נשיא קבוצת CITIC, חתם על מספר חוזי כרייה, למחקר וחיפושים של עתודות ברזל, זהב, בוקסיט, טוריו (פוטנציאל כדלק גרעיני) וכו' בוונצואלה.[19]
בספטמבר 2013 החליטה סין להלוות 50 מיליארד דולר במשך 5 שנים למימון 201 פרויקטי דיור בוונצואלה.[29]
בשנת 2016, במהלך כהונתו של ניקולאס מדורו והחמרה במשבר בוונצואלה, השיקה הממשלה את תוכנית הוועדות המקומיות לאספקה וייצור (CLAP) להפצת חבילות מזון מסובסדות ושכרה את Soltein SA de CV, חברה שבסיסה במקסיקו, לעצב פלטפורמה מקוונת כדי לעקוב אחריהם.[30] ברצונה ללמוד עוד על המוטבים, הממשלה ביקשה מ-ZTE עזרה בפיתוח קודי QR עבור "כרטיסי המולדת". ZTE פיתחה את הקודים בעלות של פחות מ-3 דולר לחשבון, והממשלה הדפיסה את הכרטיסים, וקישרה אותם למסד הנתונים של Soltein.[30]
בשנת 2017 סין גם שיגרה לוויין תקשורת Venesat-1 עבור ונצואלה.[31] הם גם חתמו על עסקה עם Orinico לעדכון מפת הכרייה של ונצואלה.[19]
סין תכננה לבנות מפעל תוריום עד 2020.[19]
זכויות אדם
ביוני 2020, ונצואלה הייתה אחת מ-53 מדינות שתמכו בחוק הביטחון הלאומי של הונג קונג באו"ם.[32]
דרך המשי החדשה
ונצואלה הביעה תמיכה פומבית ביוזמת החגורה והדרך של סין. בספטמבר 2018 נסע מדורו לסין כדי לחזק את היחסים הבילטרליים באמצעות ה-BRI. הפרטים המדויקים של עסקאות כלשהן טרם נחשפו.[19]
מתוך 150 מיליארד הדולר שהלווה הבנק לפיתוח הסיני לאמריקה הלטינית ב-12 השנים האחרונות, שליש הלך לוונצואלה.[19]
שיתוף פעולה צבאי
גם יחסיהם הצבאיים השתפרו תחת צ'אווס. בתקופת הממשל של צ'אווס, סין החלה למכור מוצרים צבאיים שונים, כגון מכ"מים וכלי טיס, וכן החלה לבצע פעילות אימונים צבאיים דו-צדדיים בוונצואלה.[1] על פי דיווח משנת 2019 סין מכרה 615 מיליון דולר בנשק בעשר השנים האחרונות.[33]
הגירה
נכון לשנת 2017, מדורו העריך שיש 500,000 מהגרים סינים החיים בוונצואלה, עלייה של כמעט פי עשרה מאז 2000.[19]
נציגויות דיפלומטיות
- סין מחזיקה בוונצואלה שגרירות בקראקס.[34]
- ונצואלה מחזיקה בסין שגרירות בבייג'ינג וקונסוליות כלליות בהונג קונג ושאנגחאי.[35]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Ríos, Xulio (במרץ 2013). "China and Venezuela: Ambitions and Complexities of an Improving Relationship". East Asia. 30 (1): 53–65. doi:10.1007/s12140-012-9185-0.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Venezuelanalysis.com, 3 August 2010, Latest Venezuela-China Deals: Orinoco Agriculture, Civil Aviation, Steel, and $5 Billion Credit Line
- ^ Simoes, Alexander. “What Does China Export to Venezuela.” The Observatory of Economic Complexity, MIT Media Lab, 2010, atlas.media.mit.edu/en/visualize/tree_map/hs92/export/chn/ven/show/2016/.
- ^ Domínguez, Jorge I. (2006). "China's Relations with Latin America: Shared Gains, Asymmetric Hopes". wcfia.harvard.edu. p. 41. נבדק ב-2021-03-11.
- ^ "Venezuela's dance with China". Dialogo Chino (באנגלית אמריקאית). 2021-02-14. נבדק ב-2021-03-11.
- ^ Domínguez, Jorge I. (ביוני 2006). "China's Relations with Latin America: Shared Gains, Asymmetric Hopes": 44.
{{cite journal}}: (עזרה); Cite journal requires|journal=(עזרה) - ^ "Chavez was a 'good friend of Chinese people'[1]|chinadaily.com.cn". www.chinadaily.com.cn. נבדק ב-2019-06-24.
- ^ "Chavez heir Maduro takes narrow win in Venezuela". CBC. 15 באפריל 2013. נבדק ב-1 בינואר 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Venezuela election: Fourteen ambassadors recalled after Maduro win". bbc.com (באנגלית). 22 במאי 2018. נבדק ב-15 במרץ 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 10.0 10.1 "Guaido vs Maduro: Who backs Venezuela's two presidents?". CNBC. 24 בינואר 2019. נבדק ב-15 במרץ 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Ward, Jared (22 במרץ 2019). "China's Policy Towards a Venezuela in Crisis". Jamestown Foundation (באנגלית). נבדק ב-2019-09-09.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Wary China backs embattled Venezuelan President Maduro". South China Morning Post (באנגלית). 2019-01-24. נבדק ב-2019-06-24.
- ^ EDT, Tom O'Connor On 5/3/19 at 2:37 PM (2019-05-03). "Iran defends Venezuela as the U.S. warns of "all options" against two more oil-rich nations". Newsweek (באנגלית). נבדק ב-2019-06-24.
- ^ "Maduro's Allies: Who Backs the Venezuelan Regime?". Council on Foreign Relations (באנגלית). נבדק ב-2019-06-24.
- ^ Ministry of Foreign Affairs, ROC (Taiwan) [@MOFA_Taiwan] (27 בינואר 2019). "#Taiwan stands with the forces of freedom. We're keeping a close eye on the situation in #Venezuela & are willing & able to provide humanitarian assistance. It's imperative democratic order is restored & the people can enjoy freedom & a swift return to normal life" (Tweet). נבדק ב-28 בינואר 2019 – via Twitter.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Wainer, David (28 בפברואר 2019). "Russia, China Veto UN Resolution Seeking Venezuela Elections". Bloomberg. נבדק ב-2 במרץ 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "The Anti-Protest Gear Used in Venezuela | NYT Investigates". The New York Times. 23 בדצמבר 2017. ארכיון מ-2021-12-21. נבדק ב-5 באוגוסט 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "When Investment Hurts: Chinese Influence in Venezuela". Center for Strategic and International Studies (באנגלית). 3 באפריל 2018. נבדק ב-29 בנובמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 19.4 19.5 19.6 19.7 "The Venezuela-China relationship, explained: Belt and Road | Part 2 of 4". SupChina (באנגלית). 2019-01-14. נבדק ב-2019-06-24.
- ^ Romero, Simon (18 באפריל 2010). "Chávez Says China to Lend Venezuela $20 Billion". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 21.0 21.1 Reuters, Reuters (31 ביולי 2009). "China and Venezuela sign $7.5 billion railway deal". CaribbeanNetNews.com. אורכב מ-המקור ב-2011-06-11. נבדק ב-31 ביולי 2009.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Venezuela-China sign $16bn oil deal". Al Jazeera. 17 בספטמבר 2009.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 23.0 23.1 23.2 23.3 23.4 Ratliff, William (2006). "Beijing's Pragmatism Meets Hugo Chavez". The Brown Journal of World Affairs. 12 (2): 75–83. JSTOR 24590620.
- ^ Bull, Warren (25 בספטמבר 2008). "Venezuela signs Chinese oil deal". BBC News.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Plummer, Robert (5 במרץ 2013). "Hugo Chavez leaves Venezuela in economic muddle". BBC News.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Aizhu, Chen; Tan, Florence (15 ביוני 2018). "Venezuela oil exports to China slump, may hit lowest in nearly 8 years: sources, data". Reuters.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "China and Venezuela boost links". BBC News. 19 בפברואר 2009. נבדק ב-2 במאי 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Venezuelanalysis.com, 18 February 2009, China, Venezuela Boost Economic Cooperation with US$ 12 Billion Fund
- ^ "中国、ベネズエラの住宅建設に50億ドル融資: The Voice of Russia". japanese.ruvr.ru. אורכב מ-המקור ב-29 בדצמבר 2013. נבדק ב-27 בינואר 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 30.0 30.1 Berwick, Angus (14 בנובמבר 2018). "How ZTE helps Venezuela create China-style social control". London: Reuters. נבדק ב-25 בפברואר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Jones, Andrew (9 באוקטובר 2017). "China launches VRSS-2 remote sensing satellite for Venezuela". GBTimes. אורכב מ-המקור ב-9 באוקטובר 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Lawler, Dave (2 ביולי 2020). "The 53 countries supporting China's crackdown on Hong Kong". Axios (באנגלית). נבדק ב-3 ביולי 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Seligman, Lara. "U.S. Military Wary of China's Foothold in Venezuela". Foreign Policy (באנגלית). נבדק ב-2019-06-24.
- ^ Embassy of China in Caracas
- ^ Embassy of Venezuela in Beijing
