יחסי ישראל–סין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי ישראלהרפובליקה העממית של סין
ישראלישראל הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין

לחצו כדי להקטין חזרה

רוסיהיפןקוריאה הצפוניתקוריאה הדרומיתמונגוליההרפובליקה העממית של סיןטאיוואןהפיליפיניםמלזיהאינדונזיהפפואה גינאה החדשהאוסטרליהניו זילנדאיי שלמהקלדוניה החדשהפיג'יוייטנאםלאוסקמבודיהתאילנדמיאנמרבנגלדשבהוטןנפאלהודוסרי לנקהפקיסטןאפגניסטןאיראןקזחסטןאוזבקיסטןטורקמניסטןקירגיזסטןטג'יקיסטןעומאןתימןערב הסעודיתאיחוד האמירויות הערביותקטרבחרייןכוויתעיראקירדןסוריהישראללבנוןקפריסיןאזרבייג'ןארמניהגאורגיהטורקיהמצריםלובתוניסיהאלג'יריהמרוקוסהרה המערביתמאוריטניהמאליניז'רצ'אדסודאןדרום סודאןאריתריאהג'יבוטיאתיופיהסומליהקניהאוגנדההרפובליקה הדמוקרטית של קונגוהרפובליקה המרכז-אפריקאיתקמרוןניגריהבניןטוגוגאנהבורקינה פאסוחוף השנהבליביריהסיירה לאוןגינאהסנגלגמביהכף ורדהגינאה המשווניתגבוןהרפובליקה של קונגוטנזניהבורונדירואנדהאנגולהזמביהמלאווימוזמביקמדגסקרזימבבואהבוטסואנהנמיביהאסוואטינידרום אפריקהלסוטומאוריציוספינלנדשוודיהנורווגיהנורווגיהדנמרקהממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדתאירלנדפורטוגלספרדצרפתצרפתאיטליהאיטליהאיטליהמלטהשווייץבלגיההולנדגרמניהפוליןבלארוסליטאלטביהאסטוניהאוקראינהמולדובהרומניהבולגריהיווןאלבניהמקדוניה הצפוניתסרביהמוטנגרובוסניה והרצגובינהקרואטיהסלובניהאוסטריהצ'כיהסלובקיההונגריהאיסלנדגרינלנדקנדהארצות הבריתארצות הבריתמקסיקוקובההקריבייםבליזגואטמלההונדורסאל סלוודורניקרגואהקוסטה ריקהפנמהקולומביהונצואלהגיאנהסורינאםגיאנה הצרפתיתברזילאורוגוואיאקוודורפרובוליביהפרגוואיארגנטינהצ'ילהאיי פוקלנדChina Israel Locator.svg
אודות התמונה
ישראל הרפובליקה העממית של סין
שטחקילומטר רבוע)
22,072 9,596,967.75
אוכלוסייה
9,920,850 1,425,178,782
תמ"ג (במיליוני דולרים)
522,033 17,963,171
תמ"ג לנפש (בדולרים)
52,620 12,604
משטר
דמוקרטיה פרלמנטרית רפובליקה עממית חד מפלגתית מאואיסטית
שגרירים
אירית בן-אבא קאי רן
שגרירות ישראל בבייג'ינג. מבט על שער המתחם

היחסים בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה העממית של סין ידעו עליות ומורדות רבים. נהוג לחלקם לארבעה שלבים מרכזיים לאורך השנים למן מועד כינונם ועד ימינו אלה.

היסטוריה

מהצהרת בלפור עד להקמת המדינה

עד מלחמת העולם הראשונה, ההסתדרות הציונית מיקדה את עיקר עבודתה הדיפלומטית במדינות אירופה, בארצות הברית ובכמה מדינות מערביות אחרות. מדינות אסיה היו מרוחקות וכן לא גילו עניין בעם היהודי[1]. רובן הגדול, מתת-היבשת ההודית ועד ליפן נמצאו תחת שלטון קולוניאלי שנמשך עד אחרי מלחמת העולם השנייה. המדינות העצמאיות היחידות עד אז באסיה היו הרפובליקה העממית של סין, הודו, סיאם ויפן. התנועה הציונית החלה לגלות במדינות אלו עניין לאחר הצהרת בלפור, כאשר היה עליהם להשיג תמיכה מרבית בחבר הלאומים לשם הכללת ההצהרה בכתב המנדט[1].

בניגוד ליפן, שלא שמעו על יהדות עד מלחמת רוסיה–יפן בראשית המאה ה-20 ולא נתקלו ביהודים[2], סוחרים יהודים הגיעו ככל הנראה לסין בדרך המשי כבר במאה ה-8, אם כי לא הותירו עדויות או עקבות על נוכחותם שם. כ-400 שנים לאחר מכן החלו להופיע בסין קבוצות של סוחרים יהודים שוב[3]. הם השתכנו בערי החוף של דרום-מזרח סין ובפנים הקיסרות. באמצע המאה ה-19 הגיעו לסין תעשיינים, אנשי עסקים וסוחרים יהודים נוספים[3]. היו אלה יהודים בגדאדים שהתיישבו ברובם במנצ'וריה ובשאנגחאי והקימו שם קהילה.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 הגיעו פליטים, רובם מגרמניה ומאוסטריה שברחו מרדיפות המפלגה הנאצית. "האגודה הציונית בשנגחאי" נוסדה בשנת 1903 על ידי נסים עזרא, יהודי ממוצא בגדאדי[3]. נראה כי לא היו גילויים אנטישמיים בסין מאז ראשית הופעת היהודים שם ועד המאה ה-20. אירועים אנטישמיים שאירעו בחרבין ובשנגחאי בשנות העשרים והארבעים נערכו ביוזמת האימפריה היפנית ורוסים לבנים[3].

השלב הראשון: קשרים ידידותיים, 1950–1955

מהתנגדות להמנעות בהחלטת החלוקה

סין הייתה אחת מחמש המעצמות בעלות זכות וטו במועצת הביטחון. בעקבות לחץ ערבי, התנגדה סין להקמת מדינה יהודית והחליטה להתנגד לתוכנית החלוקה ולהכרה בהקמתה של מדינת ישראל. התנגדות של סין בהצבעה מוקדמת במועצת הביטחון הייתה מונעת את קיום ההצבעה בעצרת כללית. מנהיגי הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית ניסו ליצור מגע עם המשלחת הסינית לאו"ם - אך ללא הצלחה. הרב ישראל גולדשטיין, ממנהיגי התנועה הציונית בסן פרנסיסקו, נזכר במוריס כהן – איש אמונו של מי שמכונה עד היום בסין ובטאיוואן, 'אבי האומה', נשיאה הראשון של הרפובליקה הסינית סון יאט סן, מוקיר הציונות – והזעיק אותו מקנדה לדבר על ליבו של שגריר סין לאומות המאוחדות. המהלך צלח. סין הסירה את התנגדותה במועצת הביטחון, ואילו בהצבעה בעצרת הכללית, בכ"ט בנובמבר - נמנעה.

אף על פי שנמנעה בהצבעה על תוכנית החלוקה, הודיעה סין הלאומית של צ'יאנג קאי שק, בפברואר 1949, כי היא מוכנה להכיר בישראל לאחר שזו תתקבל לאו"ם. אולם, ימיה של סין הלאומית היו קצרים, וב-1 באוקטובר 1949 הוכרז בבייג'ינג על הקמתה של הרפובליקה העממית של סין בראשותו של מאו דזה-דונג. זמן קצר לאחר מכן, ב-9 בינואר 1950, הכירה ישראל, באופן רשמי ובניגוד לעמדת ארצות הברית, בסין העממית. בכך הייתה ישראל למדינה הראשונה במזרח התיכון שעשתה כן - וזאת בזמן שמדינות ערב נמנעו מצעד זה בשל קשריהן עם המערב. אף על פי שסין לא הגיבה על הכרה זו בהצעה רשמית לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים בין המדינות, אישים סינים גיששו אצל גורם ישראלי במוסקבה בדבר מוכנות ישראל לפתוח נציגות דיפלומטית בסין[4]. בתגובה לגישוש זה קיבלה ממשלת ישראל החלטה עקרונית ב-28 ביוני 1950 בדבר כינון יחסים דיפלומטיים עם סין. אולם, מלחמת קוריאה שפרצה באותה עת, בה צידדה ישראל בעמדת ארצות הברית והאו"ם, גרמה לממשלה לדחות את פרסום ההודעה הרשמית בדבר החלטה זו, והיחסים בין שתי המדינות נכנסו לקיפאון עד לתום המלחמה.

בתקופה זו הן ישראל והן סין היו מעוניינות לפתח את הקשרים ביניהן. דוד בן-גוריון ראה באסיה בכלל, ובסין בפרט, אזור חשוב ביותר שעמיו יטלו ההגמוניה העולמית כמה עשורים לעתיד. בן-גוריון נהג לאמר שהמצב הקיים, על פיו ארצות הברית וברית המועצות מדריכות ומובילות את העולם, לא יימשך זמן רב, וכי שתי המדינות האסיאניות – סין והודו - יהיו בהמשך, בגלל אוכלוסייתן הגדולה, המעצמות האדירות בעולם[5][6][7]. בנוסף, התנגד בן-גוריון לעמדת ארצות הברית בדבר אי הכרה בסין העממית ואי ייצוגה באו"ם והמשיך להחזיק בעמדה זו גם כאשר יחסה של סין אל ישראל הפך עוין. מן העבר השני, ראתה סין ביצירת קשרים עם ישראל אפשרות נוספת ליצירת סדק ב"מצור" הבינלאומי שהוטל עליה בהנהגת ארצות הברית. למרות הידע הדל של רוב האליטה הפוליטית הסינית על העם היהודי ועל אף תפיסתה את הציונות כתנועה עוינת הקשורה לאימפריאליזם המערבי, הרי שבשל העובדה כי ישראל הייתה בעלת נטייה סוציאליסטית ומהמדינות המעטות אשר הכירו בסין, היו עד למחצית שנות ה-50 ניסיונות מצדה של האחרונה לפתח קשרים הדדיים משמעותיים.

למרות הנטייה הפרו-מערבית ההולכת וגוברת של ישראל למן תחילת שנות החמישים, התחזקו בתקופה שבין מלחמת קוריאה לועידת באנדונג המגעים הלא-פורמליים בין ישראל לסין. עד היום קיים ויכוח בשאלה האם ניתן היה בתקופה זו להגיע לכינונם של יחסים דיפלומטיים מלאים בין המדינות. ביוני 1954 נפגש שר החוץ הסיני עם שגריר ישראל בבורמה, דוד הכהן, וביקש ממנו לבדוק עם ממשלת ישראל הצעה לביקור משלחת רמת דרג בבייג'ינג. כשהגיעה פנייה זו לראש הממשלה ושר החוץ משה שרת הוא נטה לקבלה, אך רצה לברר קודם לכן מה יהיו התגובות לביקור כזה בחוגי הממשל והקהילה היהודית בארצות הברית. התשובה שהתקבלה מנציגי ישראל בוושינגטון הייתה כי התגובה לביקור שכזה תהיה קשה, ועל כן הוחלט בירושלים לשלוח משלחת שתוסמך לדון רק בענייני מסחר, ואשר תבקר גם במדינות נוספות (לא קומוניסטיות) באזור, מלבד סין. מלבד החשש מהתנגדות אמריקאית להידוק היחסים עם סין, הרי שגם בתוך הממשלה ביטאו שני שרי מפא"י פנחס לבון וזלמן ארן התנגדות ליחסים אלו. בספטמבר 1954 הכריז שר החוץ הסיני כי ארצו נמצאת במסלול לקראת כינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל[8]. עם זאת, כינוסה של ועידת באנדונג באפריל 1955 גדע את הניסיונות להדק את הקשרים בין המדינות. כאמור, קיימות טענות כי ההיסוסים הישראליים כלפי הגישושים הסיניים גרמו להחמצת ההזדמנות לכונן קשרים מלאים בין המדינות כבר בתקופה זו. מאידך, ישנם הטוענים כי בלאו הכי הסיכויים לכינון קשרים כאלו היו נמוכים, וכי גם אם היו מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים בין המדינות, הרי שסין במוקדם או במאוחר הייתה הולכת בעקבות שאר הגוש הקומוניסטי ומבטלת אותם.

השלב השני: ניתוק ועוינות, 1955 עד מחצית שנות השבעים

בנוסח הסיכום של ועידת באנדונג שהתפרסם ב-24 באפריל 1955, הוכרו "הזכויות של העם הפלסטיני" ללא אזכור כלשהו של ישראל. מתאריך זה, החלה הידרדרות ביחסי ישראל–סין שהחלה בהתעלמות סינית לפניותיה של ישראל להמשיך ולתחזק את היחסים בין המדינות, והמשיכה באהדה הדדית הולכת וגוברת של סין כלפי העולם הערבי בדגש על מצרים. מצרים של נאצר הכירה בסין במאי 1956, כאשר מספר חודשים לאחר מכן נתפסה מלחמת סיני, שניהלה מצרים מול ישראל, צרפת ובריטניה, כחלק ממה שמאו ראה 'המאבק המהפכני המשותף של שתי המדינות במערב האימפריאליסטי'. השיא היה בהודעת רדיו פקינג שיש רבע מיליון חיילים סינים שהצהירו שיתנדבו לבוא להילחם בישראל כדי לגרשה מסיני. ארצות הברית הגיבה באומרה שכל ניסיון להתערבות מצד הגוש הקומוניסטי יביא להתערבות נגדית שלה, וכך הגושים עמדו לפני התנגשות אילולא ישראל נכנעה בפני הלחץ ונסוגה מסיני. התהדקות היחסים בין ישראל לארצות הברית במהלך שנות ה-60 תרמו גם הם לתחושת העוינות של סין לישראל. הקרע הסינו-סובייטי, שהחל בתחילת שנות ה-60, חידד והגביר עוד יותר את ההתקפות הקשות כלפי ישראל כחלק מהניסיון הסיני לרצות את מדינות ערב ולהטות אותן לטובתה. במסגרת העוינות החריפה שהתפתחה כלפי ישראל בתקופה זו, נקטה סין במדיניות קיצונית אשר ראתה רק במאבק צבאי את דרך הפתרון לסכסוך הערבי ישראלי. סין הייתה המדינה הלא ערבית הראשונה אשר הכירה באש"ף כבר בשנת 1964 - שנת הקמת הארגון. במסגרת זו, זכה אש"ף לסיוע סיני בדמות הקמת בסיסי אימונים בסין, אספקת נשק וסיוע כספי. ראשי הארגון זכו אף לקבלות פנים רשמיות בסין ונציגות ראשונה שלו נפתחה בבייג'ינג ב-1965.

עם פרוץ מלחמת ששת הימים, שארעה בשיאה של מהפכת התרבות בסין, נערכו בבייג'ינג הפגנות תמיכה המוניות במדינות ערב. אליהן נוספה הדרישה, בסופה של המלחמה, לנסיגה ישראלית מיידית וללא תנאי מכל השטחים שכבשה. בתקופה זו, לא הכירה סין בזכותה של ישראל על שום חלק משטחה ונשמעו בה דברי הערצה על 'פעילויות הגבורה הפלסטינית בשטחים הנכבשים על ידי הישראלים בתל אביב חיפה אילת וירושלים'. המתח בתחילת שנות ה-70, בין מצרים לברית המועצות, שהגיע לשיאו בגירוש היועצים הסובייטים מקהיר, זכה לעידוד רב מסין שראתה בממשלות הערביות "כוח מהפכני נגד האימפריאליזם האמריקאי וההגמוניה הסובייטית". במהלך תקופת עוינות זו התקיימו מגעים בלתי רשמיים, עקיפים וספורים בלבד בין נציגי סין וישראל, בעיקר בתיווך אוסטרלי. אולם, בעוד ישראל הודיעה רשמית כי היא מוכנה לכונן עם סין העממית יחסים תקינים בכל השטחים ואף הצביעה שוב ושוב בעד צרופה לאו"ם, הרי שסין המשיכה לדבוק במדיניותה האנטי ישראלית. במלחמת יום הכיפורים, המשיכה סין במדיניות פרו ערבית קיצונית ועודדה את מדינות ערב להתנגד להחלטת הפסקת האש שסוכמה בין שתי המעצמות הגדולות. בתקופה שלאחר המלחמה, תמכה סין בחרם הנפט הערבי, בהזמנת אש"ף לאו"ם ובהחלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם, המשווה את הציונות לגזענות.

השלב השלישי: עובדה קיימת – בדרך לנרמול יחסים, תחילת שנות ה-80 עד 1989

קבלת סין לאו"ם, חידוש היחסים שלה עם המערב במחצית הראשונה של שנות ה-70 ומותו של מאו והחלפתו בדנג שיאופינג (邓小平) ב-1976, החלו תהליך איטי של מיתון העמדות וההתבטאויות הסיניות במגוון נושאים. כבר ב־1978, תמכה סין ביוזמת השלום של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, הן בשל התנגדות הסובייטים ליוזמה והן בשל הקשר המיוחד בין שתי המדינות. מראשית שנות ה-80 החלה סין להכיר בצורה הדרגתית בזכות קיומה של מדינת ישראל: בספטמבר 1980, הביעה סין לראשונה הכרה בלגיטימיות של ישראל בגבולות החלוקה של האו"ם על פי החלטת ה-29 בנובמבר. שלב נוסף בתהליך זה התרחש בדצמבר 1981 כאשר הנציג הסיני באו"ם הכריז כי כל המדינות במזרח התיכון זכאיות ליהנות מהזכות לעצמאות ומהזכות להתקיים. שנה מאוחר יותר בקהיר, הזכיר ראש הממשלה הסיני בפעם הראשונה במפורש את ישראל וקבע כי הזכויות לעיל צריכות להיות נחלת 'כל המדינות במזרח התיכון כולל ישראל, על בסיס נסיגה ישראלית מלאה מהשטחים שנכבשו ב-67' והחזרת כל הזכויות של העם הפלסטיני'. העמדה הסינית הרשמית כלפי ישראל במהלך שנות ה-80 גרסה כי 'סין מכירה בעובדת קיומה של ישראל כמדינה ודוגלת כי יש להפריד בין המשטר הישראלי לעם בישראל ולהתייחס לכל אחד מהם באופן שונה'.

לצד שינוי איטי וזהיר זה ביחס הסיני לישראל בתחום ההצהרתי, הרי שבתחום הקשרים בין התעשיות ובמיוחד זו הצבאית, חלו במהלך שנות ה־80 שינויים משמעותיים. כבר בינואר 1975, ביקרו נציגים סיניים בביתן הישראלי בסלון האווירי בפריז והביעו התעניינות במטוס הכפיר שהוצג שם. כמה שנים מאוחר יותר- בפברואר 1979, הגיעה לבייג'ינג באופן סודי, בעזרתו ובמטוסו הפרטי של איש העסקים שאול אייזנברג, משלחת שכללה אישים בכירים מהתעשיות הביטחוניות בישראל. בעקבות משלחת זו יצאו לסין, במהלך השנים שלאחר מכן, משלחות ישראליות נוספות אשר הביאו לרכישה של מערכות נשק ישראליות על ידי סין ולהעברת ידע הדדי בתחום. הקשרים בנוגע לתעשיות הביטחוניות עם סין נשארו סודיים לאורך כל שנות ה-80, אך דלפו מדי פעם לתקשורת הזרה. הרצון הסיני בידע הנוגע לתעשיות הביטחוניות הישראליות, עורר בתחילת הדרך ויכוח פנים ממשלתי ישראלי. שר הביטחון עזר ויצמן תמך בהתלהבות במכירת ידע ואמצעים ביטחוניים לסין. לעומתו שר החוץ משה דיין חשש מהתגובה המערבית ומעתיד היחסים המיוחדים שפיתחה ישראל עם טאיוואן לאורך השנים. בסופו של דבר הכריע רה"מ מנחם בגין בעד[דרוש מקור].

הקשרים הכלכליים התפתחו עם סין, בעקבות הרפורמה בכלכלת סין, שיזם דנג שיאופינג החל משנת 1978, שביקש להפוך את סין למדינה מודרנית-מתועשת. במהלך המחצית הראשונה של שנות ה-80 המדינה נפתחה לפעילות עסקית של ישראלים. תוך שנים ספורות עשרות ישראלים היו מעורבים בהקמת והפעלת פרויקטים בחקלאות, בתעשייה ובשירותים בסין[9].

בספטמבר 1984 הסכימו סין ובריטניה כי ב-1997 תחזור המושבה הונג קונג לריבונות סינית. ההסכם הותיר פתח להמשכת פעילות הקונסוליה הישראלית בהונג קונג גם לאחר מכן, ובכך – נוצר סיכוי לפעול בניסיון להבקיע את החומה המדינית הסינית. חנן בראון, המשנה למנכ"ל משרד החוץ, פנה לראובן מרחב, שיפתח מחדש את הנציגות. לאחר בדיקת התכנות יצא מרחב ב-1985 להונג קונג, והחל בטווית קשרים אפקטיביים ודיסקרטיים עם אנשי אקדמיה וממשל בסין. נקודת ציון מכרעת הייתה כאשר לקראת סיום שליחותו בספטמבר 1988, הסכימו הסינים שיבקר בסין, והגדירו אותו כ'קבוצת תיירות של איש אחד'. בביקורו פגש אנשי ממשל וקיבל הסכמות עקרוניות לכינון משלחת אקדמית ישראלית בסין ובראש השנה תשמ"ט אף הפתיע את שר החוץ שמעון פרס בברכת שנה טובה טלפונית מבייג'ינג. מרחב זכה להשלים את אשר החל בו עם שובו לישראל ומינויו למנכ"ל משרד החוץ ב-1988. ישראל וסין כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים בראשית 1992.

לצד הקשרים הצבאיים, התקיימו גם קשרים אחרים, רובם בתחומי הטכנולוגיה ומיעוטם בתחומי החברה והרוח. עד 1985, יכלו לבקר בסין רק מדענים ישראלים אשר החזיקו גם בדרכון זר כאשר החל משנה זו ובעקבות הודעה בנושא של שר המדע הסיני למקבילו הישראלי יובל נאמן, התאפשר גם למדענים בעלי דרכונים ישראלים בלבד, להשתתף בכנסים בסין[9]. בעקבות הסרת האיסור על ביקור ישראלים בסין התהדק שיתוף הפעולה בין המדינות והתרחב לתחומים נוספים ובראשם פרויקטים הנוגעים לאנרגיה סולרית ולחקלאות. ב־1987 הותר לתיירים ישראלים לבקר בסין.

בשנת 1988 החליט ראש הממשלה שמעון פרס להקים חברה ממשלתית חשאית בשם קופקו, על מנת להקים ולחזק קשרי מסחר בין חברות ישראליות לחברות סיניות. עמוס יודן מונה על ידי הקבינט להוביל את היחסים בשם מדינת ישראל.

סין מצידה התמידה לאורך שנות ה-80 בסירובה לכונן קשרים דיפלומטיים עם ישראל וטענה כי אלו יתאפשרו רק לאחר פתרון 'השאלה הפלסטינית' ונסיגת ישראל מכל השטחים, כשהיא אף מכחישה את היקף הקשרים שלה עם ישראל וטענה כי הם נשמרים ברמה הלא ממשלתית תוך הקפדה על המדיניות הסינית העקבית המבדילה בין 'ישראל' ל'ישראלים'. כתוצאה מיחסים נסתרים אלו, הרוויחה סין אספקה של ידע טכנולוגי וצבאי במחיר נמוך, אותו לא יכולה הייתה לקבל ממדינה מערבית אחרת, וזאת ללא 'תשלום' המחיר הכרוך בקשרים גלויים עם ישראל. בדצמבר 1989, חל מפנה מסוים במדיניות הסינית הגלויה כאשר נשיא סין יאנג שאנג-קון, הודיע כי סין תשקול כינון קשרים עם ישראל אם זו תשנה את 'עמדתה הנוקשה' כלפי תהליך השלום. בכך הסירה סין את הנסיגה המלאה של ישראל מהשטחים כתנאי הכרחי לכינון יחסים דיפלומטיים בין המדינות אך עשתה זאת במקביל להעלאת דרג הנציגות של אש"ף בבייג'ינג לדרגת שגרירות. ציוני דרך אלה היו בהמשך לפעילות הדיסקרטית של נציגות ישראל בהונג קונג החל מ-1985.

השלב הרביעי: קשרים חיוניים ודיפלומטיים מלאים, 1992 עד 2017

מפקד בסיס חיפה ומפקד זרוע הים הנוכחי, לוחץ את ידו של סגן האדמירל בחיל הים הסיני בעת ביקורו בישראל לרגל ציון 20 שנות יחסים בין חיל הים הישראלי והסיני

המחאות בכיכר טיין-אן-מן ב־1989 יצרו אווירה עוינת כלפי סין, אשר הגבירה את הצורך שלה בחיזוק קשרים עם מדינות מערביות אשר מעוניינות בכך, ובהן ישראל. סין החלה להאמין בשלב זה כי הידוק הקשרים עם ירושלים יחזק את מעמדה בעיני ארצות הברית ואירופה, ויאפשר לה נגישות עסקית רבה יותר אליהן. כינון היחסים המלאים בין סעודיה לסין ביולי 1990, לצד כינון היחסים בין ברית המועצות לישראל באותה עת, ומדיניות ההבלגה של ישראל בעת מלחמת המפרץ הגבירו גם הם את ביטחונה של סין באפשרות כינון קשרים מלאים עם ישראל. כל זאת לצד המאמץ המדיני השקט לאורך שנות השמונים מצידה של ישראל. מנכ"ל משרד החוץ הישראלי הוביל את התהליך שהבשיל לכדי הקמת משרדי קישור אקדמי ומדעי בין המדינות בתל אביב (1989) ובבייג'ינג (1990). לנציג הדיפלומטי הבכיר של ישראל בסין מונה זאב סופות, ששנתיים לאחר מכן היה לשגריר הראשון במדינה.

לתהליכים אזוריים הייתה תרומה משמעותית להבשלת ההחלטה של סין לנרמל את יחסיה עם ישראל – סיום המלחמה הקרה והתהליכים המרכזיים במזרח התיכון בראשית שנות ה-90, כשבראשם מלחמת המפרץ וועידת מדריד. תהליכים אלו החלישו את החזית הערבית המאוחדת נגד ישראל, פגעו במעמדו של יאסר ערפאת (בשל תמיכתו בסדאם חוסיין) והאיצו את הדרך לקשירת הקשרים בין המדינות, במיוחד לאור הדרישה הישראלית כי רק מדינות להן קשרים מלאים איתה יוכלו להיות מעורבות בתהליך המדיני המתפתח. ב־9 בנובמבר, ימים ספורים לאחר תום ועידת מדריד, ביקר בחשאי שר הביטחון משה ארנס בסין. אירוע זה נחשב לביקור רם הדרג הגבוה ביותר, של דמות ישראלית, בסין עד אז. כחודש לאחר מכן, בדצמבר 1991, נמנעה סין בהצבעה בעצרת האו"ם לגבי החלטה 4686 אשר ביטלה את ההשוואה בין ציונות לגזענות. הימנעות זו של סין סימנה שינוי במדיניותה הפורמלית האנטי-ישראלית הקיצונית עד אז, אך נחשבה כמאכזבת מבחינת ישראל לאור העובדה ש-111 מדינות תמכו בהצעה המתקנת, ואפילו מדינות כמו מצרים וכווית בחרו להימנע בה. למרות זאת, זמן קצר לאחר ההצבעה באו"ם, ב-24 בינואר 1992, נערך טקס החתימה בדבר כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לסין. בעקבות החתימה, הוחלפו שגרירים בין המדינות ובספטמבר של אותה השנה החלו טיסות אל על להגיע לבייג'ינג.

מאז כינון היחסים הדיפלומטיים, היחס של האליטה הסינית כלפי ישראל הוא אמביוולנטי. מחד, קיים יחס של כבוד והערכה כלפי ישראל, הן בשל עובדת היותו של העם היהודי - עם בעל שורשים עתיקים בדומה לזה הסיני, והן בשל הישגיה המרשימים של ישראל בתחומים רבים, ובעיקר הטכנולוגיה, החקלאות והביטחון. מאידך, קיים ריחוק תרבותי הרואה בישראל גורם זר באסיה, בעל קשרים הדוקים מדי עם ארצות הברית, דבר המעורר ספקנות וחשדנות אצל הסינים. אלו התגברו מאוד בעקבות משבר הפאלקון (ראה להלן) בשנת 2000.

מהצד השני, הבנק המרכזי של סין, בנק אוף צ'יינה, היווה צינור להעברת כספים רבים למימון הטרור של ארגון חמאס בשנות אינתיפאדת אל אקצה, דרך חשבונות ערביים. ישראל שלחה לסין מחאות רבות נגד התופעה, אך זו התעלמה מהן. המפנה הגיע בשנת 2006, עת משפחה אמריקאית שבנה נרצח בפיגוע של חמאס, תבעו את החברה בארצות הברית באשמת סיוע לארגון טרור. התביעה התבססה על האזהרות והמחאות הרבות שישראל שלחה לסין בעניין, ולכן, בית המשפט האמריקאי פנה לישראל וביקש ממנה עדות על המחאות. בנימין נתניהו, ראש הממשלה בישראל בזמן הבקשה, הודיע שישלח נציג רשמי של משרד הביטחון, עוזי שעיה, כדי לתמוך בתביעה (יותר מאוחר, גם בכירים נוספים הודיעו שיהיו מוכנים להעיד, ובראשם: מאיר דגן, ויעקב עמידרור). מאותו הרגע, החל מסע לחצים אדיר של סין על ישראל להימנע מהעדות כדי שלא לפגוע בבנק שלה, תוך איומים מפורשים לניתוק היחסים. לבסוף, ישראל נכנעה בפני הלחץ והודיעה שהיא לא תשלח אף נציג להעיד במשפט[10].

עם כינון היחסים הדיפלומטיים התפתח הסחר בין המדינות בקצב מהיר של עשרות אחוזים בשנה כאשר ב-2006 הוא הסתכם ב-3.3 מיליארד דולר. בשנת 2004 משרד התעשייה והמסחר הישראלי הגדיר את סין כמדינת יעד ליצוא ישראלי וגיבש תוכנית שאמורה הייתה לסייע לחדירת חברות ישראליות לסין. היקף היצוא הישראלי לסין (ללא זה הקשור למוצרים צבאיים) הסתכם ב־2006 ב־958.4 מיליון דולר ואילו היבוא מסין אותה שנה, היה בסכום של 2.43 מיליארד דולר. היצוא הישראלי לסין מורכב בעיקר ממוצרי תקשורת והיי-טק בעוד היבוא מסין מורכב בעיקר מטקסטיל, ציוד חשמלי ומכונות. ישנם גופים הטוענים כי מבדיקת נתוני היבוא והיצוא לאורך השנים ניכרת מגמה של התגברות היבוא הישראלי מסין והתכווצות היצוא אליה וכי יש לשנות את דרך העבודה עם השוק הסיני. שינוי זה ייערך במסגרתו של הסכם אזור סחר חופשי (Free Trade Area), שייכנס לשלבי המשא ומתן עם אישורה של הפנייה הישראלית לפתוח במשא ומתן לגבי כינונו. מינהל סחר חוץ, במשרד הכלכלה, מפעיל מערך של חמישה נספחים כלכליים בסין: שני נספחים בבייג'ינג: (נספח ייעודי לתחום הרגולציה ונספח ייעודי לתחום קידום הייצוא), נספחים בשאנגחאי, בגואנגג'ואו ובהונג קונג במטרה לקדם נושאי מדיניות סחר, הסכמי סחר וטיפול בחסמים, קידום ייצוא, ליווי עסקי, סמינרים עסקיים ומשלחות, תערוכות, תיאום פגישות ויצירת קשרים עם גורמי ממשל וחברות.

במקביל להתפתחות הסחר בין המדינות, היקף התיירות הישראלית לסין התרחב מאוד במהלך השנים האחרונות והוא עומד על עשרות אלפי תיירים בשנה. ישראל גם קיבלה את הדרישות הסיניות בדבר צמצום הקשרים הפורמליים עם טאיוואן לקשרי כלכלה ותרבות בלבד. עם זאת ולמורת רוחם של הסינים, חברי כנסת ישראליים ממשיכים לבקר בטאיוואן מדי פעם, ואף קיימת בכנסת אגודת ידידות פרלמנטרית ישראל–טאיוואן.

ספינה של הצי הסיני בביקור בנמל חיפה, 2012
דייוויד לב משמאל מחברת אקו וייב פאוור (EWP) בטקס חתימת הסכם עם קרן השקעות סינית, בנוכחות בנימין נתניהו ומתן וילנאי
נשיא המדינה ראובן ריבלין בפגישה עם סגן נשיא סין, וואנג צ'ישאן (אנ'), שביקר לראשונה בישראל, אוקטובר 2018

מאז כינון היחסים בין המדינות המשיכו ביניהן הקשרים גם בתחום התעשייה הצבאית, אם כי אלו החלו להצטמצם בשל קשריה המתהדקים של סין עם איראן והחשש הישראלי מזליגה של אמצעי לחימה לשם. אחד מהשיאים של הקשרים הללו היה העסקה שנחתמה בין המדינות בדבר מכירת מטוסי ריגול מסוג פאלקון (Phalcon) ששודרגו בישראל, בשנת 1999. עסקה זו בוטלה בסופו של דבר בעקבות לחץ אמריקאי כבד שלווה באיום בקיצוץ הסיוע הביטחוני לישראל וכן כתנאי מוקדם של ממשלו של ביל קלינטון לכינוס ועידת קמפ דייוויד ביולי 2000. ביטול העסקה, גרר זעם סיני כבד והביא לתשלום פיצויים ישראלי גבוה, בסכום של 350 מיליון דולר, כמו גם למשבר זמני ביחסים בין המדינות. במסגרת המשבר, צמצמו הסינים את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל ונמנעו ממפגשים מדיניים, אירוח השגריר הישראלי ועוד. למרות המשבר, לא הפסיקו הסינים את הסחר בין המדינות. המדיניות הסינית להמשיך בקשרים הכלכליים עם ישראל, נבעה משיקולי עלות תועלת מחושבים וזאת לאור הרווחים הטכנולוגיים אותם הפיקה סין מקשרים אלו, במסגרת מאמציה לשמש כמעצמה מובילה. המשבר הדיפלומטי בין המדינות הגיע לסיומו החלקי בדצמבר 2003, אז יצא הנשיא משה קצב לביקור רשמי בסין. אולם, כבר ביוני 2005 פרץ משבר נוסף על רקע דומה, כאשר ישראל חזרה בה מהסכם בדבר אספקה ותיקון חלקי חילוף למזל"טים גם הפעם בשל לחץ אמריקאי כבד. בעקבות לחץ זה, אף הסכימה ישראל להחמיר את חוקי הפיקוח על יצוא של ציוד ביטחוני ממנה כמו גם על פיטוריו של מנכ"ל משרד הביטחון, עמוס ירון, וזאת בשל מעורבותו בעסקאות הביטחוניות עם סין. בעקבות מתיחויות אלו הצטמצם מאוד הסחר הצבאי בין המדינות.

בזירה המדינית, המשיכה סין לנקוט קו פרו-ערבי גם לאחר כינון היחסים ובמיוחד על רקע המשברים בין המדינות מאז שנת 2000. בכל ההצבעות באו"ם ובמועצת הביטחון המשיכה סין לתמוך בהצעות לגנות את ישראל ובאלו התומכות בעניין הערבי בכלל ובזה הפלסטיני בפרט. כך לדוגמה, פעלה סין במרץ במהלך מלחמת לבנון השנייה לקבלת החלטות המגנות את ישראל, עודדה תרומות לרשות הפלסטינית ופעלה להידוק קשריה הכלכליים עם העולם הערבי. במקביל המשיכה סין בשימור יחסיה הקרובים עם איראן, יחסים אשר באים לידי ביטוי בהשקעות כלכליות רבות בין המדינות, לרבות אספקה של אמצעי לחימה שפותחו בסין, וזאת על אף ניסיונות ארצות הברית וחלק ממדינות אירופה לכונן חרם כלכלי על המדינה, בשל תוכנית הגרעין שלה, ואיומי מחמוד אחמדינז'אד על ישראל. שגריר סין בלבנון הודה שסין תומכת במאבק החזבאללה ולבנון נגד ישראל וציידה את החזבאללה בציוד צבאי מתקדם שיושם נגד ספינות צה"ל[11].

למרות המשברים והיחסים הטעונים, ממשיכים להתקיים יחסים פורמליים תקינים בין המדינות במסגרתם מתקיימים ביקורים רשמיים כדוגמת הביקור של ראש הממשלה אהוד אולמרט בסין בינואר 2007.

בשנת 2009 החל רדיו סין הבינלאומי (CRI) לפרסם גם בשפה בעברית. התחנה הסינית הוכיחה הצלחה, בכך שהשכילה להעביר את המסרים של השלטון הסיני באמצעים נעימים וידידותיים, בעוד התקשורת הישראלית, קבלה באופן לא ביקורתי כלל את המסרים[12].

בשנת 2010 הקים משרד החוץ את הביתן הישראלי בתערוכת אקספו 2010, שהתקיימה בשאנגחאי. הקמת הביתן התקבלה בהחלטת ממשלה, נוכח מעמדה העולה של סין כמעצמה פוליטית וכלכלית וחשיבותה ההולכת וגדלה ליחסי החוץ של ישראל. באוקטובר אותה שנה ביטל ראש ממשלת ישראל ברגע האחרון ביקור מתוכנן בסין, דבר שעורר זעם בקרב הממשל הסיני.

באוגוסט 2011 הגיע רמטכ"ל סין לביקור רשמי בישראל "במטרה לחזק את הידידות ולקדם שיתוף פעולה עם צה"ל" ונפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. במאי 2012 יצא הרמטכ"ל בני גנץ לביקור בסין[13].

ב-2012 סין וישראל באו במגע בנוגע לבניית קו הרכבת לאילת. באותה שנה קבע ראש ממשלת ישראל כי כל ביקורי שרי הממשלה בבייג'ינג יוגדרו "נסיעות חיוניות"[14].

במאי 2013 התקבלה החלטה של בהחלטת ממשלת ישראל על הרחבת שיתוף הפעולה עם סין[14]. באותה שנה נסע ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לביקור רשמי בסין.

במאי 2014, במהלך ביקור בישראל של משלחת מהממשלה הסינית, הכריז ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו כי היחסים הכלכליים העיקרים של ישראל הם עם סין.

2017 ואילך

מאבק הסחר בין סין לבין ארצות הברית בתקופת נשיאותו של דונלד טראמפ הגביר את האטרקטיביות של המשק הישראלי עבור סין[14].

בשנת 2017 הכריזה ממשלת סין על כוונתה להקים קרן להשקעות בהייטק הישראלי בסך מיליארד דולר[14].

במרץ 2017 נסע ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לביקור רשמי בסין[15]. במהלך הביקור נשא נתניהו נאום בו אמר כי "ישראל יכולה להיות השותף הקטן המושלם של הכלכלה הסינית" וכי "הקשרים הטובים בין המדינות הם כמו זיווג משמיים"[14].

באפריל 2017 אשררה ממשלת ישראל הסכם עם סין, בדבר הבאת 20,000 פועלי בניין סינים לישראל. ההסכם כולל רשימה סגורה של יישובים בהם יועסקו הפועלים ולא נכללו בהם יישובים מעבר לקו הירוק. בנימוק הרשמי נאמר שהרשימה מבוססת על שיקולים ביטחוניים ותעודכן מעת לעת[16].

באוקטובר 2017 הודיעה קבוצת עליבאבא על כוונתה להקים מרכז מחקר ופיתוח בישראל[14].

בדצמבר 2017 הוקמה בסין הוקמה שלוחה של הטכניון המהווה שלוחה אקדמית ראשונה של אוניברסיטה ישראלית בסין. הקמפוס נבנה מתרומתו של לי קה שינג, הנחשב לאדם העשיר ביותר באסיה[14].

על שיתופי הפעולה הפוריים בין סין לישראל, מעיב הקשר בין סין מדינות ערב ובעיקר עם איראן. ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי התריע כי שליטה סינית בתחומים אסטרטגיים כגון תשתיות לאומיות, חברות מזון וארגונים פיננסיים עלולה להחליש את הריבונות הישראלית ולפגוע ביכולתה של מדינת ישראל להתמודד במקרה הסלמה במאבק בין ישראל לבין איראן, משום שבעבור הסינים היחסים עם איראן הדוקים יותר מאשר הקשרים עם ישראל[14]. מאידך, יש הרואים במעורבות הסינית בנמל המפרץ "תעודת ביטוח" מפני הפצצה של איראן וגרורותיה (כגון החזבאללה), עקב קשרים אלו[14].

במאי 2020 ביקר מזכיר המדינה של ארצות הברית, מייק פומפאו ביקור בזק בישראל. מטרת הביקור הלא רשמית הייתה להעביר לממשלת ישראל מסר בנוגע לרצון האמריקאי בהטלת הגבלות על היכולת של חברות סיניות להחזיק בבעלות על חברות ישראליות העוסקות בשירותים חיוניים ולתפעל תשתיות חיוניות (דוגמת פרויקט הרכבת הקלה ותנובה), וזאת במסגרת מלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין[17]. במקביל ב-17 במאי 2020 שגריר סין בישראל, דו ויי נמצא ללא רוח חיים בדירתו בהרצליה. לא היו סימני אלימות, ונראה כי סיבת המוות הייתה טבעית[18].

באוגוסט 2021 דיווחו במערך הסייבר הלאומי שעל פי הערכתם גורמי מודיעין מטעם סין ביצעו מתקפת סייבר רחבת היקף על תשתיות ישראליות, שהופעלה במשך כשנה וחצי בניסיון להשיג מידע מסחרי ומנהלי[19][20].

בינואר 2022, סין הייתה שותף הסחר השלישי בגודלו של ישראל. במקביל, הממשלה הקימה ועדת השקעות במשרד האוצר שתהייה אחראית לפקח על ההשקעות סיניות, צעד שסימן כי ישראל הפכה לזהירה מבעבר, בעיקר בהשקעות שהן דו-שימושיות – אזרחיות וביטחוניות[21].

ב-7 בדצמבר 2022, ארגון זכויות אדם ספרדי בשם Safeguard Defenders טען כי בייג'ינג מפעילה נציגות חשאית הפועלת ללא ידיעת הרשויות בישראל. גורמים בלשכת ראש הממשלה מסרו כי הנושא נמצא בבדיקה[22].

ב-28 ביוני 2023, ראש הממשלה בנימין נתניהו הוזמן לביקור בסין. יום אחר כך, אושר שהוא יבקר בסין בפעם הראשונה מאז 2017[23].

במהלך מלחמת חרבות ברזל, ביטאה רטוריקה אנטי ישראלית נחרצת ולא גינתה את מתקפת הפתע על ישראל (2023).[24]

השתתפות סינית בפרויקטי תשתיות בישראל במאה ה-21

מתחילת המאה ה-21 גדלה משמעותית השתתפות חברות סיניות ממשלתיות בפרויקטי תשתיות בישראל[25]. בין הפרויקטים ניתן למנות:

השקעות סיניות בחברות בישראל במאה ה-21

קיימות שלוש סיבות מרכזיות להשקעה הגוברת של סין בישראל: מעמדה של ישראל כמוקד בינלאומי של חדשנות, גודלה המצומצם של הכלכלה הישראלית, שאינה מאיימת על סין ופתיחות הכלכלה הישראלית להשקעות מסין ויכולתה לשמש מקפצה לשווקים מערביים נוספים[14].

ראו גם

לקריאה נוספת

  • E. Zev Sufott, A China Diary: Towards the Establishment of China-Israel Diplomatic Relations, Frank Cass, London, 1997

מאמרים

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי ישראל–סין בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 13
  2. ^ משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 17
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 18
  4. ^ פקין וירושלים, דבר, 2 בנובמבר 1979
  5. ^ גרמניה של היום כח עולה, דבר, 2 ביולי 1959
  6. ^ עמנואל כ"ץ, עגנון או טרזן?, חרות, 21 באוקטובר 1960
    בן־גוריון משיב לשאלות בביקורו ב"עיר־הנוער", דבר, 29 ביולי 1963
  7. ^ חילופי דברים עם שתי המעצמות הגדולות, דבר, 5 באוגוסט 1966
  8. ^ קיסינג'ר שיבה מאמצי דוד הכהן, ב־1954 להביא לכינון יחסים עם סין, דבר, 30 בינואר 1974
  9. ^ 9.0 9.1 אלעזר לוין, החדירה לסין - ישראלים בסין זו כבר עובדה., חדשות, 14 בנובמבר 1986
  10. ^ פרשת הבנק הסיני: ישראל תשקול העברת מסמכים, עוזי ברוך, ערוץ 7
  11. ^ Omar Nashabe, China’s Ambassador in Lebanon: Hezbollah Arms a Trade Matter, Al Akbar, ‏May 4, 2012 (ארכיון)
  12. ^ Roie Yellinek, The Chinese Penetration of Israeli Media, Begin-Sadat Center for Strategic Studies, ‏21 בפברואר 2020 (באנגלית)
  13. ^ אמיר בוחבוט‏, ביקור היסטורי - ומתוח: גנץ יצא לבקר בסין בשבת, באתר וואלה!‏, 13 במאי 2012
  14. ^ 14.00 14.01 14.02 14.03 14.04 14.05 14.06 14.07 14.08 14.09 14.10 14.11 14.12 14.13 רועי ילינק, ‏ענק וננס: חלומות וחששות ביחסי ישראל-סין, השילוח 13, פברואר 2019
  15. ^ טל שלו‏, במטרה לחזק את הקשר הכלכלי: נתניהו המריא לביקור בסין, באתר וואלה!‏, 19 במרץ 2017
  16. ^ שי ניב, ‏אושר ההסכם עם סין: פועלי הבניין לא יועסקו בהתנחלויות, באתר גלובס, 23 באפריל 2017
  17. ^ אתר למנויים בלבד חגי עמית, ביקורו של שר החוץ האמריקאי נועד להזהיר את ישראל מפני עסקות תשתית עם סין, באתר TheMarker‏, 13 במאי 2020
  18. ^ Chinese ambassador to Israel found dead in Herzliya home, The Jerusalem Post | JPost.com
  19. ^ יוסי הטוני, ‏סין לא לבד: התגלתה מתקפת סייבר איראנית רחבת היקף נגד ישראל, באתר "אנשים ומחשבים", 10 באוגוסט 2021
  20. ^ טל שחף, נחשפה מתקפת סייבר ענקית של סין על ישראל, באתר ynet, 10 באוגוסט 2021
  21. ^ איתמר אייכנר, הדילמה האסטרטגית של ישראל מול סין נידונה בקבינט, באתר ynet, 3 בינואר 2022
  22. ^ ברק רביד‏, דוח חושף: סין מפעילה תחנת משטרה סודית בישראל לאיתור מתנגדי משטר, באתר וואלה!‏, 7 בדצמבר 2022
  23. ^ ראש הממשלה נתניהו ייצא לביקור מדיני בסין | ישראל היום, באתר www.israelhayom.co.il, ‏2023-06-27
  24. ^ איתמר אייכנר, תומכת בחמאס, בעד "זכות השיבה": כך קרסה הקונספציה מול סין, באתר ynet, 19 בדצמבר 2023
  25. ^ דובי בן גדליהו, ‏איך הפכו הסינים לאחד הכוחות המרכזיים במכרזי התשתיות, באתר גלובס, 20 באפריל 2015
  26. ^ ליאור גוטמן, נPMEC הסינית תתחרה בעצמה בנמל אשדוד, באתר כלכליסט, 13 בינואר 2020
  27. ^ ליאור בן דוד, נחתם הסכם המימון למתקן ההתפלה בשורק, באתר כלכליסט, 23 במאי 2011
  28. ^ ליאור גוטמן, עסקת ענק: תחנת הכוח אלון תבור נמכרת ב-1.9 מיליארד שקל, באתר ynet, 2 ביוני 2019
  29. ^ ליאור גוטמן, PCCC הסינית ורמט ירחיבו את כביש תל אביב־חיפה, באתר כלכליסט, 10 בספטמבר 2019
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0