יחסי אלג'יריה–סין
| יחסי אלג'יריה–סין | |
|---|---|
|
|
| |
| אלג'יריה | סין |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 2,381,740 | 9,596,967.75 |
| אוכלוסייה | |
| 46,109,299 | 1,425,300,174 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 191,913 | 17,963,171 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 4,162 | 12,603 |
| משטר | |
| דמוקרטיה חצי נשיאותית | רפובליקה עממית |
יחסי אלג'יריה–סין הם יחסי החוץ בין אלג'יריה לסין. שתי המדינות מקיימות יחסים חזקים באופן מסורתי, וחגגו 60 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בשנת 2018.[1] בשנת 2010 היחסים נחשבו לחזקים מכל יחסי סין עם ארצות ערב לאחר יחסי סודאן–סין.[2] בעוד היחסים מבוססים היטב על קשרים מסחריים,[3] יחסים דיפלומטיים הורחבו בעיקר לתחומים חברתיים-תרבותיים ופוליטיים.[4]
בשנת 2014 היחסים הדו-צדדיים בין סין לאלג'יריה הועלו ל"שותפות אסטרטגית כוללת", הראשונה מסוגה בעולם הסיני-ערבי.[4] היועץ הפוליטי הבכיר בסין, יו ג'נגשנג, הצהיר כי מטרות השותפות הזו הן "להגביר את חילופי החילופים בכל הרמות, לבסס אמון הדדי פוליטי ולקדם שיתוף פעולה פרגמטי" בין שתי המדינות.[5] בשנת 2018 הדהד נשיא סין שי ג'ינפינג רטוריקה דומה, והתחייב לסייע בקידום פיתוח השותפות ולהמשיך במגמה לקשרים דיפלומטיים הדוקים יותר.[6]
ביולי 2019, שגרירים באו"ם של 37 מדינות, ובהן אלג'יריה, חתמו על מכתב משותף למועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם לגבי הטיפול של סין באויגורים וקבוצות מיעוט מוסלמי אחרות באזור שינג'יאנג.[7][8]
היסטוריה של היחסים הדיפלומטיים
יחסי אלג'יריה–סין מילאו תפקיד חשוב על רקע ההיסטוריה הסוערת של אלג'יריה במהלך המאה ה-20. המאבק של אלג'יריה לעצמאות מצרפת בשנות החמישים היה, במובנים רבים, מבוסס על עלייתה של פילוסופיה פוליטית סוציאליסטית כחלופה מבורכת לאופיה המדכא של המדינה הצרפתית הליברלית-קפיטליסטית.[9] סין הייתה תומכת מוקדמת של ארגון החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה - המפלגה המהפכנית הסוציאליסטית שממשיכה לשלוט בימינו בפוליטיקה האלג'ירית.[3]
סין הייתה המדינה הלא-ערבית הראשונה שהכירה ב-FLN כממשלה זמנית של אלג'יריה בדצמבר 1958.[1] מדיניות החוץ של סין המשיכה לנהוג בסגנון דומה של תמיכה פסיבית באזור, וסיפקה השקעות כלכליות - מילאה את הפערים כאשר מדינות המערב החלו להיחלץ מהאזור הלא יציב – תוך הימנעות מהתערבות צבאית.[10] לדוגמה, בין השנים 1958–1962, סין העניקה סיוע לצבא השחרור הלאומי - הזרוע החמושה של ה-FLN - בצורת כספים, נשק והכשרה לקצינים אלג'יריים, צורות של תמיכה מעשית שנמנעה מזרם ברור של הצבא הסיני. מסיבה זו, כמה פרשנים הציעו כי מערכת היחסים בין סין לאלג'יריה קיבלה צורה של "ברית הזויה" ולא כזו צבאית.[9]
המעורבות של סין התקבלה בברכה על ידי אלג'יריה. שר החוץ האלג'יראי, עבדלקאדר מסאהל, ציין בנאום 2018 על "התרומה החיונית שהביאה סין למהפכה האלג'ירית (1954–1962) כדי לעזור לה להחזיר את עצמאותה. התמיכה הבלתי מעורערת של סין נמשכה מכיוון שהיא הייתה המדינה הראשונה שהכירה בממשלה הזמנית של הרפובליקה האלג'ירית (GPRA) כמה שבועות לאחר הכרזתה בספטמבר 1958."[11]
לאחר שאלג'יריה קיבלה עצמאות בשנת 1962, סין המשיכה 'למלא את החלל' שהשאירו מדינות המערב. סין סיפקה תמיכה מהותית, כולל משלוח מיידי של צוות רפואי,[4] תרומת משלוחי חיטה, פלדה, ציוד בית ספר, מטען הובלה של 13,000 טון וארבעה מטוסי תובלה והקלה בנטל הכספי על ידי הלוואת 50 מיליון דולר בריבית נמוכה.[12]
במהלך המלחמה הקרה התפתחה אלג'יריה כמנהיגה של העולם השלישי ומגדלור של תנועות אנטי-קולוניאליזם ושחרור לאומי באפריקה.[13] לדברי דרק מיטשל, מדיניות החוץ של סין התבססה על "סולידריות עם 'העולם השלישי' כדי להבדיל בין היריבות הדו-קוטבית של המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות."[14] סין ניסתה להתחרות בהשפעה ההגמונית של ברית המועצות והמערב באלג'יריה, והמדיניות האלג'ירית הפכה למקור מרכזי לסכסוך בתחרות בין סין לברית המועצות.
בשנות השבעים התברר תפקידה המשפיע של סין באזור צפון אפריקה כאשר סין נכנסה לתווך סכסוכים קטנים בין אלג'יריה לבין המתחרה האזורית מרוקו שאיימה לשבש את יציבות האזור. האו"ם ניסה ולא הצליח לפתור את הסכסוכים הללו, אך כמה פרשנים טוענים כי היחסים הטובים של סין עם שתי המדינות וההשקעה הכלכלית הגוברת באזור הם שאפשרו להצליח במעורבותה של סין.[14]
בעוד שסין, מבחינה היסטורית, אכן שלטה ביחסים כ"מעצמה זרה", היחסים בין שתי המדינות נותרו דו-צדדיים. בשנת 1971, למשל, מילאה אלג'יריה תפקיד חשוב בסיוע לסין להשיג מושב גם באספה הכללית של האו"ם וגם במועצת הביטחון של האו"ם.[11]
בשנות ה-90 – "העשור האפל" שנשלט על ידי מלחמת האזרחים באלג'יריה - סין המשיכה להעניק סיוע בצורת מימון צבאי, כמו נשק בסך 100 מיליון דולר, אך נמנעה מנוכחות צבאית גלויה.[4]
בטקס שחגג 60 שנה לקשרים דיפלומטיים בין שתי המדינות, השגריר הסיני באלג'יריה, לי ליאנה, הצהיר כי "היחסים הבילטרליים החזקים הללו נוסדו על ידי הדור הישן, כאשר הם גדלו והגיעו לרמה של שותפות אסטרטגית מקיפה., שהוא הישג גדול בתהליך התקדמות פורה של קשרים דו-צדדיים."[11]
יש תחושה של המשך סולידריות בין אלג'יריה לסין שנובעת הן מההתאחדות ההיסטורית שלהם לעולם השלישי וכעת, מתחושתם ההדדית של שייכות לעולם המתפתח.[15]
יחסים כלכליים
לא ניתן היה להמעיט בחשיבותה של ההתמודדות הכלכלית של סין באזור צפון אפריקה - ובמיוחד באלג'יריה. יש חוקרים שתיארו את סין כמי שלוקחת "תפקיד הגמוני" באזור, ואחרים מתחו ביקורת על סין על כך שהיא נוקטת מדיניות כלכלית "בשירות עצמי" של מיצוי משאבים ללא הבחנה.[16] סין עברה מלהיות תומכת חיצונית ולעיתים קרובות פסיבית של תנועות אנטי-קולוניזציה לשותפה הכלכלית הבולטת של כמה מדינות אפריקאיות. אלג'יריה היא המדינה בצפון אפריקה עם הקשרים הכלכליים הקרובים ביותר עם סין, ובקנה מידה אפריקאי, נמצאת במקום השלישי אחרי דרום אפריקה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.[10] סין השיגה תפקיד משפיע זה לא באמצעות קמפיינים צבאיים או קולוניזציה אלא באמצעות פרויקטים של תשתיות ופיתוח כלכלי.
פרויקטים של פיתוח
בין השנים 2000–2011 זוהו באלג'יריה כ-9 פרויקטים פיננסיים רשמיים של מימון פיתוח.[17] פרויקטים אלה נעים בין הצעה של הלוואה מועדפת של כ-48 מיליון דולר בשנת 2004,[18] לבניית בית אופרה בעלות כוללת של 300 מיליון יואן בשנת 2010.[19]
בפסגת הפורום לשיתוף פעולה בין סין לאפריקה (FOCAC) בשנת 2018, הכריז נשיא סין שי ג'ינפינג על סיוע, השקעות והלוואות לאפריקה בשלוש השנים הבאות על 60 מיליארד דולר.[20] זהו אחד מסדרת מהלכים מהותיים מבייג'ינג להרכבת השקעותיה באפריקה; ההלוואות הסיניות לאפריקה גדלו ממיליארד דולר בשנים 2000–2002 ל-52 מיליארד דולר בשנים 2015–2017.[10] המעורבות של סין באלג'יריה ספציפית שיקפה גם את המגמה הזו. בין השנים 2001–2016 הפכה סין משותפה זוטרה בסחר החוץ של אלג'יריה למקור היבוא הראשון באלג'יריה ובכך עקפה את צרפת.
בשנת 2018 תרמה סין 28.8 מיליון דולר לאלג'יריה כחלק מהסכם לשיפור שיתוף הפעולה הכלכלי והטכני של אלג'יריה–סין.[21]
פרויקטים של בניה
גורם מפתח שהוביל לקשרים כלכליים חזקים באלג'יריה וסין היה נסיגתם של תאגידים מערביים מאלג'יריה במהלך מלחמת האזרחים באלג'יריה. כאשר אלג'יריה פתחה אז בתוכנית לשיקום לאחר המלחמה, סין הצליחה לפתח קשרים כלכליים עם אלג'יריה באמצעות פיתוח כבד של תשתיות המדינה. אלה כוללים את בניית שדה התעופה החדש באלג'יר, משרד החוץ, בית המשפט החוקתי, האצטדיון האולימפי של אורן והכלא הגדול ביותר באלג'יריה.[22]
לאחרונה, חברות סיניות זכו בזכויות על שני שלישים מהכביש המהיר 1216 ק"מ מזרח – מערב - בהיקף של מעל 11 מיליארד דולר, זהו הפרויקט הגדול ביותר באלג'יריה - כמו גם הקמת המסגד השלישי בגודלו בעולם.[22] אחד הסימנים הגלויים ביותר לבנייה הסינית היה מתנה של 38 מיליון דולר לאופרה של אלג'יר בשנת 2015 – פרויקט שחשיבותו טמונה לא רק בשווי הכספי אלא גם במחווה הסמלית מסין בתמיכה בעיצוב אלג'יראי ותרבות אלג'ירית.[23]
אנרגיה
כלכלת אלג'יריה נשלטת על ידי תחום הפחמימנים, המהווה כ-28% מהתוצר, 58% מהכנסות הממשלה ו-98% מכל היצוא.[24] באלג'יריה יש שני כורים גרעיניים, אחד מהם הוא הכור הגרעיני אל סלאם שנבנה בסין. אנרגיה גרעינית מציעה אפשרות לגוון את אספקת האנרגיה של אלג'יריה. עם זאת, בתחילה, פוטנציאל המיליטריזציה של כורים גרעיניים היה גורם לדאגה בקרב מדינות המערב.[25] זה הוביל לשיתוף פעולה בין סין לאלג'יריה, וכתוצאה מכך אלג'יריה הסכימה לאשרר את אמנת האו"ם למניעת הפצה בשנת 1995[26]
תעשיית הרכב
בשנת 2008 הקימו סין ואלג'יריה את אזור הכלכלה והסחר החופשי ג'יאנגלינג במוסטגנם, שהתמקד בהרכבת מכוניות בהשתתפות החברות הסיניות ג'יאנגלינג מוטורס גרופ וקבוצת תאגיד ג'יאנגשי פחם ושותפתן האלג'ירית, קבוצת מזוז.[27]
בשנת 2009, מאמץ חוק המימון המשלים של אלג'יריה חייב את המשקיעים הזרים שיהיו שותפים אלג'יריים כבעלי מניות. בעקבות זאת הגיע בפברואר 2015 צו ביצוע שדורש מחברות רכב זרות להקים מפעלי הרכבה באלג'יר עצמה, בניסיונות למשוך השקעות זרות ולעורר ייצור מקומי.[4]
סחר
הסחר הדו-צדדי צמח במהירות בשנים האחרונות, וסין עקפה לאחרונה את צרפת כספקית המובילה לאלג'יריה.[10] היצוא הסיני לאלג'יריה נשלט על ידי מוצרים מיוצרים, ואילו היבוא הסיני מאלג'יריה נשלט על ידי נפט גולמי ומוצרי נפט. הסכם זה עונה על הצורך המתפתח במהירות של סין בחומרי גלם, בעוד שבאלג'יריה מוצרי צריכה מסין הפכו חיוניים לחיי היום יום. יש יתרון נוסף בכך שזרם טובין זה אינו פוגע בייצור המקומי האלג'יראי (שכמעט אינו קיים).[28]
אלג'יריה הצטרפה לאחרונה ליוזמת החגורה והדרך המוצעת בסין המתמקדת בשדרוג פלטפורמות לוגיסטיות תחבורות כדי להתמודד עם תנועה הולכת וגוברת מהסחר העולמי.[29] מטרה אחת של האסטרטגיה של הממשלה היא לקשר בין פלטפורמות לוגיסטיות תחבורות, ולהפחית את עלות הובלת הסחורות. שר התחבורה והעבודות הציבוריות של אלג'יריה, אדלג'ני זלין, הצהיר כי "אנו [ממשלת אלג'יריה] שמחים להצטרף ליוזמה, בה סין תחלוק את ניסיונה ואת הידע שלה עם יבשת אפריקה, כולל אלג'יריה, כחלק מתהליך פיתוח עולמי."
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 "Algeria, China: Exceptional achievements in 60 years of diplomatic relations". aps.dz. 20 בדצמבר 2018. נבדק ב-2019-04-14.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "China's relations with Algeria catch attention". Silk Road Economy. 24 בינואר 2010. אורכב מ-המקור ב-2011-07-16.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 3.0 3.1 Zambellis, Chris (7 בינואר 2010). "China's Inroads into North Africa: An Assessment of Sino-Algerian Relations". China Brief. 10 (1).
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 Calabrese, John (2017). "Sino-Algerian Relations: On a Path to Realizing Their Full Potential?". Middle Eastern Institute. נבדק ב-14 באפריל 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Spotlight: China, Algeria vow to boost comprehensive strategic partnership". The National Committee of the Chinese People's Political Consultative Conference. 2014. נבדק ב-14 באפריל 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Xi pledges further development of China-Algeria strategic partnership". Xinhuanet. 20 בדצמבר 2018. נבדק ב-14 באפריל 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Which Countries Are For or Against China's Xinjiang Policies?". The Diplomat. 15 ביולי 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Saudi Arabia and Russia among 37 states backing China's Xinjiang policy". Reuters. נבדק ב-2019-07-13.
- ^ 9.0 9.1 Haddad-Fonda, Kyle (2014-05-27). "An illusory alliance: revolutionary legitimacy and Sino-Algerian relations, 1958–1962". The Journal of North African Studies (באנגלית). 19 (3): 338–357. doi:10.1080/13629387.2013.870039. ISSN 1362-9387.
- ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 Del Panta, Gianni (25 בספטמבר 2018). "China's Growing Economic Role in Algeria". Resetdoc. נבדק ב-14 באפריל 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 11.0 11.1 11.2 "Algeria, China Mark 60th Anniversary of Diplomatic Ties". All Africa. 21 בדצמבר 2018. נבדק ב-14 באפריל 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Copper, John F. (2016), "China's Foreign Aid and Investment Diplomacy to African Nations—I", China’s Foreign Aid and Investment Diplomacy, Volume III, Palgrave Macmillan US: 1–41, doi:10.1057/9781137532688_1, ISBN 9781349555956
- ^ Evans, Martin; Phillips, John (2007). Algeria: Anger of the Dispossessed. Yale University Press. pp. 97–101.
- ^ 14.0 14.1 Mitchell, Derek (2007). China and the developing world : Beijing's strategy for the twenty-first century. Armonk: M.E. Sharpe. pp. 109–124.
- ^ "L'ambassadeur de Chine en Algérie, son excellence Liu Yuhe, à Liberté, "Il faut deux péages aux frontières avec la Tunisie et le Maroc"". Toutes les nouvelles de l'algérie (בצרפתית). 21 באוגוסט 2010. אורכב מ-המקור ב-25 במרץ 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Manero, E (2017). "China's Investment in Africa: The New Colonialism?". Harvard Politics.
- ^ Austin Strange; Bradley C. Parks; Michael J. Tierney; Andreas Fuchs; Axel Dreher; Vijaya Ramachandran (2013). "China's Development Finance to Africa: A Media-Based Approach to Data Collection". CGD Working Paper. Center for Global Development. נבדק ב-14 באפריל 2019.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Strange, Parks, Tierney, Fuchs, Dreher, and Ramachandran, China’s Development Finance to Africa: A Media-Based Approach to Data Collection.http://aiddatachina.org/projects/330
- ^ Strange, Parks, Tierney, Fuchs, Dreher, and Ramachandran, China’s Development Finance to Africa: A Media-Based Approach to Data Collection.http://aiddatachina.org/projects/523
- ^ Tiezzi, Shannon (5 בספטמבר 2018). "FOCAC 2018: Rebranding China in Africa". The Diplomat. נבדק ב-14 באפריל 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Algeria: China Donates U.S.$28.8 Million to Algeria for Economic, Technical Cooperation". All Africa. Xinhua. 9 בנובמבר 2018. נבדק ב-14 באפריל 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 22.0 22.1 Sukkarieh, Mona (23 בספטמבר 2012). "Chinese investments in Algeria: a vital asset that must be reviewed". Middle East Strategic Perspectives.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Chikhi, Lamine (22 באפריל 2010). "China donates $40 million opera house to Algeria". Reuters. נבדק ב-14 באפריל 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Algerian hydrocarbon sector struggles to meet expectations and country requirements". Italian Institute for International Political Studies. 31 במרץ 2016. נבדק ב-14 באפריל 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Sciolino, Elaine; Schmitt, Eric (15 בנובמבר 1991). "Algerian reactor: a Chinese export; advised of Beijing's move in '88, U.S. reacts too late". The New York Times. p. A1. נבדק ב-14 באפריל 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "El Salam Reactor / Ain Oussera". globalsecurity.org. נבדק ב-2019-04-14.
- ^ Pairault, Thierry (3 בינואר 2019). "China in Africa: Phoenix nests versus Special Economic Zones". Hal Archives Ouvertes.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Pairault, T. (2015). China's Economic Presence in Algeria. [online] CNRS. Retrieved from: https://halshs.archives-ouvertes.fr/halshs-01116295/document
- ^ Simelane, Thokozani; Managa, Lavhelesani R. (2018). Belt and Road Initiative: Alternative Development Path for Africa. Oxford: Africa Institute of South Africa. ISBN 9780798305266.
